הרפתקת אחנאתון בסדרת ילדי המנורה

פיליפ ב' קר


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית הרפתקת אחנאתון בסדרת ילדי המנורה
דאנאקוד 99-1468
מספר עמודים 340
שם המתרגם אורי בלסם
ז'אנר ספרי נוער
שם הספר במקור Children of the Lamp
The Akhenaten Adventure
שם מחבר באנגלית P. B. Kerr

תקציר

ג'ון ופיליפה גאנט, תאומים בני שתים-עשרה, חיים להם בשלווה ובנחת עם הוריהם ושני כלבי המחמד שלהם בדירת פאר יוקרתית בניו-יורק. הם אולי לא בני-נוער שגרתיים, כלומר, לפעמים הם חולמים את אותם חלומות ממש, והכלבים שלהם לוקחים את עצמם לבד לווטרינר, הם לא מסוגלים להיכנס למעלית ומעדיפים לטפס 30 קומות ברגל, אבל בסך-הכול, הם מרגישים כמו כולם.

הכול משתנה מקצה לקצה כשמתברר להם שהם צאצאים לשושלת מפוארת של ג'ינים, ושהם יכולים להגשים משאלות, לנסוע למקומות אקזוטיים בלי להיות תלויים באמצעי התחבורה המקובלים, להפוך לגמלים או לשוטרים מצריים בעת הצורך ולהעלים אנשים או חפצים.

למזלם, הם זוכים להדרכתו הצמודה של הדוד האנגלי שלהם, נמרוד, ג'ין מוזר במקצת, שמלמד אותם איך להשתמש בתבונה בכוח החדש שלהם. האמת היא שזה קורה בדיוק בזמן, כי ג'ון ופיליפה עומדים להיכנס להרפתקה מסמרת שיער שמתרחשת בניו-יורק, לונדון, מצרים וגם... סיביר, שבמהלכה הם יפגשו עקרבים קטלניים, מצרים קדמונים, וג'ינים עצבנים שהיו כלואים יותר מדי שנים במקום צר, חשוך וקטן.

האם יצליחו הג'ינים הצעירים להתגבר על איבליס, הג'ין המרושע ביותר בעולם, ויראו את אור היום הבא, את המדינה הבאה, ההרפתקה הבאה?

על המחבר

פיליפ ב' קר - P. B. Kerr

פיליפ ב' קֵר כתב את הסיפור הראשון שלו, "המטוס שנעלם" בגיל עשר. "שידורי הטלוויזיה היו בשחור לבן ובכלל לא היו תוכניות לילדים," הוא מספר על ילדותו. "לא היו מחשבים ולא סוני פלייסטיישן. אז הבידור שלנו היה תוצרת בית.

התאהבתי בספרים בקלות, פשוט מפני שלא היה משהו אחר לעשות. אני מרחם על הילדים שלי, שכל-כך הרבה דברים אחרים נאבקים על תשומת הלב שלהם."

ספרי סדרת ילדי המנורה הם ספריו הראשונים של פיליפ ב' קֵר שנכתבו לילדים. קודם לכן הוא כתב בעיקר ספרי מתח רבים למבוגרים. הוא גר בלונדון עם אשתו ושלושת ילדיהם.


טעימה מהספר

פתח דבר | המקום החם ביותר עלי אדמות

היה זה במצרים, בשעת צהריים של יום חם. חוּסְנִי חוּסְלִי, בנו בן השתים-עשרה חמודי וכלבם, אֶפֶנְדִי, חנו במדבר, מעט יותר משלושים קילומטר מדרום לקהיר. הם עסקו כהרגלם בחפירה לא חוקית של שרידים עתיקים, שאותם יוכלו למכור בחנות המשפחתית. דבר לא נע במדבר חוץ מנחש, חיפושית זבל, עקרב קטן ובמרחק, חמור רתום לעגלת עץ עמוסה כפות תמרים, שהשתרכה לאורך דרך עפר. מכל שאר הבחינות שררו בדידות ודממה, ועובר-אורח מקרי היה מתקשה להעלות בדמיונו שאותו שטח חשוף של סלעים וחול הוא חלק מהאתר הארכיאולוגי הגדול ביותר במצרים, ומספר בלתי ניתן לשיעור של מצבות זיכרון ואוצרות עדיין נסתר מתחת לאדמת הישימון הצחיחה.

חמודי אהב לעזור לאביו למצוא דברים במדבר. אבל היה חם, ואחת לכמה דקות השליכו חמודי או אביו את אתי החפירה וחזרו אל ג'יפ הלֶנדרוֹבֶר שלהם לשתות קצת מים ולהתקרר כמה דקות במיזוג שבתוך הרכב לפני שחזרו לחפור. העבודה גם היתה מסוכנת, כי נוסף על נחשים ועקרבים היה האזור מלא בורות נסתרים עמוקים, שאדם או גמל לא זהירים עלולים ליפול לתוכם. באותו בוקר הם עשו עבודה טובה. עד כה הם גילו כמה צַלמִיוֹת שַאבְּטִי עתיקות, כמה שברים של כלי חרס ועגיל זהב קטן. חמודי היה מאושר כי הוא שמצא את העגיל, שאביו אמר שהוא יקר-ערך. העגיל לכד את קרניה של שמש המדבר החמה ולהט כמעגל של אש בידיו המלוכלכות של חוּסְנִי. "לך לאכול ארוחת צהריים, ילד," אמר. "הרווחת אותה." אבל הוא עצמו המשיך לחפור בתקווה למצוא שרידים קבורים נוספים.

"טוב, אבא." חמודי הלך אל אחורי הטנדר ואפנדי, שקיווה לקבל משהו לאכול, בעקבותיו. חמודי הוריד את הדלת האחורית ועמד להוציא את הצידנית, כשהטנדר זז לפתע. הוא חשב שאולי בלם היד לא הורם מספיק ורץ אל דלת הנהג בכוונה לקפוץ פנימה ולבלום את הרכב, אבל כשהושיט את ידו אל הידית היא זזה פתאום והתרחקה מאחיזתו. ברגע הבא חש חמודי הלם אדיר תחת רגליו, כאילו ענק תת-קרקעי הולם בתִקרה הסלעית שמעל לראשו. חמודי הביט מטה וראה שהקרקע מכה גלים תחתיו לכל אורך העמק. הוא איבד את שיווי משקלו, נפל על המכונית, נחבל קלות במרפקו וצעק בקול כשגל הלם נוסף, חזק יותר, בא בעקבות קודמו.

חמודי קם על רגליו וניסה לייצב את עצמו, מה שהיה קל יותר כשהפסיק להביט בקרקע ומיקד את מבטו במדרון התלול, במרחק כארבע מאות מטרים מהמקום שבו עמד. הוא ואביו הכירו את המדרון הזה היטב, כי עבדו שם לעִתים קרובות. אבל בעודו עומד ומסתכל התמוטט מצוק שלם אל תוך אדמת המדבר הבוהקת בענן גדול של אבק, אבנים, סלעים וחול.

חמודי התיישב מיד, פשוט כדי לא ליפול פעם נוספת. הוא מעולם לא הרגיש רעש אדמה, אבל היה לו ברור שהתנועה שחש לא יכולה להיות שום דבר אחר. אביו לעומתו נראה נהנה יותר מאשר מפחד והחל לצחוק בפראות כשניסה ללא הצלחה להתייצב.

"סוף-סוף," קרא. "סוף-סוף." הוא היה משוכנע שרעש האדמה יביא לו רק תועלת.

גלי ההלם נעשו אלימים יותר ויותר. מהלומות אופקיות התערבבו בכמה טלטולים אנכיים, כאילו התכוון הטבע לבלבל את כל אלה שכמו חוּסְנִי חוּסְלִי היו פיקחים מספיק להעמיד פנים שהם הולכים על סיפונה של ספינה בים סוער. חמודי המשתאה חשב שאביו השתגע.

"עשר שנים," צעק חוּסְנִי מעל לשאגה הרועמת של האדמה. "עשר שנים חיכיתי לזה."

לפליאתו הרבה של חמודי מצב-הרוח המרומם וההתלהבות של אביו לא נפגעו כלל, גם לא כשפרץ פתאומי של אדמה וסלעים הרים את הג'יפ שלהם כמעט שני מטרים מעל ראשו והפך אותו על גגו. "אבא, תפסיק!" צעק הנער ולפת את אפנדי, שיילל ורעד מפחד. "השתגעת? תפסיק את זה בבקשה, שלא תיהרג."

למען האמת, כשניסה לעמוד על האדמה הרועדת חוּסְנִי חוּסְלִי לא היה שרוי בסכנה גדולה יותר מבנו ומהכלב שלו, ששכבו עליה. אבל הנער חש שבהתנהגותו של אביו היה משהו מזלזל. הוא חשש שמא רוחות האדמה עלולות לראות כחוסר כבוד את מצב רוחו הטוב של האיש והתנהגותו חסרת הפחד, ולכן ישמידו את שלושתם.

ואז, באותה פתאומיות שבה החל, שכך הרעש. הרעידה המחרידה פסקה והאבק והחול שקעו. הדממה חזרה כאילו עצר הטבע את נשימתו כדי לראות מה יקרה הלאה, והכול היה שקט שוב. הכול חוץ מחוּסְנִי חוּסְלִי.

"זה נפלא, נכון?" קרא, ורק עכשיו, אחרי שהאדמה הפסיקה לנוע, כרע על ברכיו, הצמיד את ידיו כמו בתפילה ולא הפסיק לחייך כמטורף.

חמודי פנה להביט בלנדרובר, שעתה שכב הפוך על גגו, ונד בראשו. "נראה לי שנצטרך ללכת ברגל אל הכביש ולהזעיק עזרה," אמר. "אני לא מבין מה נפלא פה כל-כך."

"לא, זה נפלא," התעקש אביו והרים אבן לא גדולה מתקליטור. "תראה, הבחנתי בה ברגע שהאדמה זזה. אלפיים שנה שמרו הרוח והחול על אוצר הפַּרעונים. אבל מדי פעם האדמה זזה וכל מה שנקבר יכול להתגלות לעין."

בעיניו של חמודי לא נראתה האבן כמו אוצר. למעשה, כמעט כל אחד אחר היה מתעלם מאבן הבזלת האפורה, הרבועה והחלקה, שכוסתה בחריטות אִזמל, ושאותה הרים חוסני והראה לבנו. אבל חוּסְנִי זיהה מיד מה היא: כתובת זיכרון מצרית.

"זה לוח אבן עם כתובת עתיקה בכתב החַרטוּמִים, מתקופת השושלת השמונה-עשרה," הסביר אביו של הנער. "אם האבן הזאת היא מה שאני חושב, מצאנו את המפתח שיעזור לנו לפתור תעלומה בת אלפי שנים. יכול מאוד להיות שיתברר שהיום הוא היום הגדול בחיינו. אדם כמוני מחכה כל חייו להזדמנות כזו. זה מה שנפלא כל-כך, ילד. בגלל זה אני שמח."

פרק 1 | שמות לכלבים
מר אדוארד גַאנְט ורעייתו גרו בניו-יורק, בבית ישן בן שבע קומות ברחוב 77 מספר 7. היו להם שני ילדים, ג'וֹן ופִילִיפָּה, שלמרות היותם תאומים בני שתים-עשרה, היו שונים מאוד זה מזה. להקלתם הרבה ולשביעות רצונם, הם היו ההפך הגמור מתאומים זהים, עד כדי כך שאנשים התקשו להאמין שהם תאומים בכלל. ג'ון, שהיה מבוגר מאחותו בעשר דקות, היה גבוה ורזה. שׂערו היה חלק וחוּם והוא אהב ללבוש שחור. פיליפה היתה נמוכה יותר, עם שיער גלי אדום ומשקפיים עבי מסגרת, שגרמו לה להיראות נבונה יותר. היא אהבה ללבוש ורוד. תאומים זהים נראו להם מעוררי רחמים והם האמינו שנחלצו מהגורל הזה במזל, אם כי היה מטריד לשמוע הערות על חוסר הדמיון, כאילו אף אחד לא שם לב לזה עד עכשיו.

אבל בתוך ראשיהם הסיפור היה אחר. לעִתים קרובות היו לג'ון ולפיליפה מחשבות דומות מאוד. לפעמים, בבית-הספר, הם היו מצביעים בדיוק באותו רגע לענות על שאלה של המורה. כשצפו בשעשועונים בטלוויזיה הם אמרו יחד את התשובות, ואף אחד לא ניצח אותם כששיחקו באותו צד במשחקי פנטומימה.

אביהם, מר גאנט, היה בנקאי השקעות, שזו אחת הדרכים לומר שהיה עשיר. גברת גאנט, שהיתה מוכרת בחברה הניו-יורקית בשם לַיילָה, היתה אישה יפה מאוד והרבתה לעסוק בעבודת צדקה. היא היתה מבוקשת מאוד בתחום הזה, כי כל מה שנגעה בו הצליח. היא ערכה שפע של סעודות ערב חגיגיות, שיחתה היתה מבריקה כמו נברשת בדולח, והיא היתה אישה זוהרת, כלומר, חכמה ויפה עם ניצוץ נוסף.

עם זאת, חוסר ההתאמה במראה של מר ומרת גאנט היה גלוי לעין, כשם שילדיהם לא נראו כתאומים. ליילה שחורת השיער ובעלת מבנה הגוף האתלטי התנשאה לגובה של יותר ממטר ושמונים גם כשהיתה יחפה, בעוד שבעלה, אדוארד, בקושי הגיע לגובה מטר חמישים בנעלי ה"בֶּרלוּטי" המהודרות שלו. שׂערו היה ארוך ואפור ומשקפיו כהי עדשות. כשליילה נכנסה לחדר הבחינו בה, אבל לאדוארד שמו לב רק לעִתים רחוקות. למרבה המזל הוא העדיף זאת כך. הוא היה ביישן ונחבא אל הכלים ושמח להניח לאשתו ולביתו ברחוב 77 ללכוד את אור הזרקורים.

ביתה של משפחת גאנט, באָפֶּר אִיסט סַייד במנהטן, נראה יותר כמקדש מאשר כבית, ולא פעם כיכב בכל מיני ירחוני עיצוב נוצצים. על פתח החזית הגֵן שער ברזל יצוק עצום ומקומר, וכל קירות הבית צופו בעץ מָהָגוֹנִי מובחר. היו שם המון ציורים צרפתיים, רהיטים אנגליים עתיקים, שטיחים פרסיים נדירים ואגרטלים סיניים יקרים. פיליפה אמרה שלפעמים נדמה שהוריהם דואגים יותר לרהיטים שלהם מאשר לילדיהם, אבל היא ידעה שזה לא נכון ואמרה זאת רק כדי להרשים את שומעיה. ממש כפי שאחיה, ג'ון, אהב לומר לאביו שהבית מספר 7 נראה יותר כמו גלריה לאמנות מאשר כמו בית שמתאים למגורים של שני ילדים בני שתים-עשרה. בכל פעם שאמר זאת, מה שבדרך-כלל קרה כשמר גאנט הגיע הביתה עם עוד תמונה ישנה ומעופשת, צחק מר גאנט ואמר שאם הבית היה גלריה לאמנות, ודאי שאסור היה להחזיק בו כלבים, אפילו לא את השניים שבני-המשפחה גידלו כחיות מחמד.

אלן וניל היו שני רוֹטוַויילֶרים גדולים ובעלי-חיים מיוחדים במינם. נראה שהם הבינו כל מה שנאמר להם. ג'ון, שהתעצל לקום ולחפש את השלט של הטלוויזיה, ציווה פעם על אלן להחליף ערוץ ולהפתעתו הכלב עשה זאת. ניל היה נבון לא פחות מאלן. שניהם ידעו להבדיל בין ערוצי פוֹקס קידס, דיסני, ניקלאודיאון וסי-אן-אן. לא פעם התלוו שני הכלבים לתאומים בנסיעותיהם ברחבי ניו-יורק, ונראה שג'ון ופיליפה היו הילדים היחידים בעיר שחשו בטוחים כשהלכו אחרי רדת החשיכה בסנטרל פארק שהיה קרוב לביתם. אבל העובדה שלשני כלבים חכמים כל-כך יש שמות רגילים כל-כך הטרידה את ג'ון מאוד.

"את הרוטוויילרים החלו לטפח עוד ברומא העתיקה," התלונן בארוחת הבוקר יום אחד, לקראת תחילת חופשת הקיץ. "ככלבי שמירה. הם כלבי המחמד היחידים שהוצמדה להם אזהרה ממשלתית של משרד הבריאות. עוצמת הנשיכה שלהם גדולה מזו של כל כלב אחר, אולי חוץ מהכלב התלת-ראשי ששומר על שערי השאוֹל במיתולוגיה היוונית."

"קֶרְבֶּרוּס," מִלמל מר גאנט, הרים את גיליון הניו-יורק טיימס שלו והחל לקרוא על רעש האדמה בקהיר, שתמונות גדולות ודרמטיות שלו התנוססו על העמוד הראשון.

"אני יודע את זה, אבא," אמר ג'ון. "בכל אופן, מהסיבה הזאת רוטוויילרים הם הכלבים המועדפים על הצבא והמשטרה. כך שנראה לי מגוחך לתת להם שמות כמו אלן וניל."

"למה?" שאל מר גאנט. "כך קראנו להם תמיד."

"אני יודע. אבל, אבא, פשוט נראה לי שאם הייתי נותן שמות לשני רוטוויילרים, הייתי משתמש במשהו מתאים יותר. אולי נֵרוֹן או טִיבֶּריוּס, על שם שני הקיסרים הרומאים."

"נרון וטיבריוס לא היו אנשים נחמדים במיוחד, חמודי," אמרה אמו של ג'ון.

"נכון," הסכים אביו. "בטיבריוס לא היה שום שמץ של חביבות - civile ingenium. הוא היה איש מגעיל. ונרון היה סתם משוגע. ויותר מזה, הוא רצח את אמו, אַגריפּינָה, ואת אשתו, אוֹקטַוויָה, ושרף את רומא לאפר. Odisse coepi, postquam parricida matris et uxoris, auriga et historio et incendiarius extitisti." אביו צחק באכזריות. "אני שואל אותך. איזה מין דוגמה זו לכלב?"

ג'ון נשך את שפתו. תמיד כשאבא שלו התחיל לדבר לטינית, היה לו קשה להתווכח איתו. יש משהו באנשים שמדברים לטינית, כמו שופטים ואפיפיורים, שמקשה מאוד להתווכח איתם.

"בסדר, אולי לא כל קיסר רומאי," הסכים ג'ון. "אז אולי משהו אחר. משהו שנשמע כלבי יותר. כמו אֶלוִויס, אולי."

"במקרה שלא שמת לב," אמר מר גאנט בנוקשות, "אף אחד מהכלבים שלנו אינו כלבי במיוחד. כמו שאמרת, רשויות אכיפת החוק והצבא מעדיפים רוטוויילרים. הם לא גזע של מכשכשי זנב מתרפסים. יש משפחות שמגדלות כלבים שיודעים להביא את העיתון מתיבת הדואר. לנו יש כלבים שיכולים לרוץ למעדנייה בשבת בבוקר ולהביא שקית של כעכים בלי לאכול אף אחד מהם. את זה, תאמין לי, אפילו אלוויס לא יֵדע לעשות. וכמה כַּלבִּי זה לקחת את עצמך לווטרינר כשאתה לא מרגיש טוב? או להכניס מטבע למדחן? אתה יודע מה, הייתי רוצה לראות את הקיסר נרון מנסה להזין מדחן.

"וחוץ מזה," הוסיף, וקיפל את העיתון שלו. "זה קצת מאוחר מדי. הם כלבים בוגרים. כל חייהם קראנו להם אלן וניל. אתה חושב שהם יצליחו לענות לשמות אחרים סתם כך? לפתע-פתאום? כלב הוא לא איזה כוכב פופ מטופש או שחקן קולנוע. האנשים האלה יכולים להתרגל לכל שם מטומטם חדש כמו פִּינק, דַידוֹ או סְטִינְג. אבל כלב מזדהה עם שמו באופן שאינו קיים אצל שום חיה אחרת." מר גאנט הציץ בבתו. "את מסכימה איתי, פיליפה?"

פיליפה הִנהנה בכובד ראש. "נכון שהם לא כלבים כלבּיים ביותר. אבל אני חושבת שאם נסביר להם עם הרבה סבלנות שלכל אחד מהם יש שם חדש, נוכל לראות איך הם יגיבו. סביר להניח שכלב שיש לו מספיק שכל לדעת את ההבדל בין סי-אן-אן לפוקס קידס, יוכל להתמודד עם שם חדש."

"אבל אני עדיין לא מבין מה לא בסדר בשמות שלהם. גם אלן וגם ניל הם שמות קֶלטִיים. אלן פירושו יפה-תואר וניל זה אלוף. אני לא רואה מה רע בשני כלבים ששמותיהם הם יפה-תואר ואלוף. באמת שלא."

"אני חושבת שזה רעיון מצוין, יקירי," ענתה גברת גאנט. "צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לתאר את אלן ככלב יפה, וניל אף פעם לא ניצח בכלום." היא חייכה כאילו המחלוקת יושבה. "אז איך נקרא להם? אני חייבת להודות שהשם אלוויס מוצא חן בעיני. אלן הוא הגדול שבהם והתיאבון שלו גדול יותר. הוא אלוויס, אין ספק."

מר גאנט נעץ באשתו מבט נוקב ומפקפק, להראות שאינו מסכים כלל. "ליילה," אמר בשקט. "זה לא מצחיק."

"ולניל נקרא וינסטון," הציעה פיליפה. "על שמו של וינסטון צ'רצ'יל. הוא הנועז יותר, ועם הנהימות והגרגורים שלו הוא נראה ממש כמו וינסטון צ'רצ'יל."

"הוא גם אוהב סיגרים," אמר ג'ון. "בכל פעם שמישהו בבית הזה מעשן סיגר, ניל מגיע מיד ומרחרח את האוויר כאילו הוא אוהב את זה."

"נכון," אמרה פיליפה. "זה בדיוק מה שהוא עושה."

"השאלה היחידה שנותרה היא מי יגלה להם," אמר ג'ון.

"כדאי שאת תעשי את זה, אמא," אמרה פיליפה. "לך הם תמיד מקשיבים. כמו כולם. אפילו אבא."

זה היה נכון. אלן וניל תמיד צייתו לגברת גאנט ללא היסוס.

"אני עדיין מוחה," התעקש מר גאנט.

"בסדר, בואו נצביע," אמר ג'ון. "כל מי שבעד שמות חדשים לכלבים, שירים את היד." שלוש ידיים הונפו באוויר ומר גאנט נאנח בכניעה. "בבקשה, אבל אני בטוח שאלן וניל לא ישתכנעו."

"נחכה ונראה," אמרה גברת גאנט. "אתה יודע, היינו צריכים לחשוב על זה קודם. הילדים די צודקים." היא הכניסה את אצבעותיה לפיה ופלטה שריקה מחרישת אוזניים, שהיתה מעוררת קנאה בלִבּוֹ של כל רועה בקר.

שניות ספורות לאחר מכן הגיעו הכלבים למטבח והתייצבו בפני גברת גאנט, כאילו חיכו להוראותיה.

"תקשיבו טוב, בחורים," אמרה. "הוחלט לתת לכם שמות חדשים, שמתאימים לכלבים." ניל הביט באלן ונהם בשקט. אלן רק פיהק בהפגנתיות והתיישב.

"אני לא רוצה שום ויכוחים בעניין," המשיכה גברת גאנט. "ניל, מעכשיו והלאה השם שלך הוא וינסטון. ואלן, השם שלך הוא אלוויס. אתם מבינים?"

הכלבים נותרו שקטים ולכן חזרה גברת גאנט על השאלה. הפעם נבחו שניהם בקול.

"קוּל," אמר ג'ון.

"אני מתכוון להמשיך להשתמש בשמות הישנים," אמר מר גאנט. "אולי הכלבים יוכלו להתרגל לשמות החדשים אבל, אין ספק שאני לא אוכל."

"וינסטון, ארצָה," אמרה גברת גאנט והכלב שקודם נקרא ניל נשכב על רצפת המטבח. "אלוויס, קום." והכלב שקודם נקרא אלן קם על רגליו.

"מדהים," אמר ג'ון. "מי אמר שאי-אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים?"

"הכלבים האלה צריכים להופיע בטלוויזיה," אמרה פיליפה.

מר גאנט השליך את העיתון שלו וקם ממקומו ליד שולחן המטבח העצום העשוי עץ דובדבן. "שלא תחשבו על זה בכלל," אמר, וכשיצא נראה מאוכזב למדי ממשפחתו.

מאוחר יותר הלכו התאומים לבית-הספר כרגיל ולא קרה שום דבר מיוחד, שגם זה היה כרגיל. ג'ון ופיליפה היו מהמצטיינים בכיתה כמעט בכל המקצועות חוץ ממתמטיקה, אבל בחינוך גופני הם הצטיינו במיוחד. הם היו בכושר מעולה. טוב בהרבה משל רוב הילדים בבית-הספר שלהם, שרבים מהם היו עצלנים וסבלו מעודף משקל. הסיבה לחוסנם הגופני של התאומים היתה ששניהם סבלו מקְלַאוּסטרוֹפוֹבּיָה, כלומר, שנאו להיות במקומות סגורים. במיוחד הם שנאו מעליות, מה שהקשה עליהם להסתדר בעיר כמו ניו-יורק, שבה בניינים גבוהים רבים. כששאר האנשים השתמשו במעליות ג'ון ופיליפה עלו במדרגות. לפעמים הם עלו בריצה חמישים או שישים קומות כדי להגיע לאן שרצו. כתוצאה מכך הם נעשו קופצניים כזוג פרעושים. למעשה, פרעושים יצטרכו ללכת למכון כושר כדי להגיע לכושר של ג'ון ופיליפה. אבל גם שני ילדים זריזים כמו ג'ון ופיליפה אינם יכולים להיות מהירים כמו מעלית. כתוצאה מכך הם נודעו לשִמצה כמאחרים כמעט לכל דבר. זה עלול היה להכעיס מאוד את אביהם ואִמם, אבל אדוארד וליילה גאנט הבינו את ילדיהם הבנה מעמיקה הרבה יותר משג'ון ופיליפה יכלו לשער.

פרק 2 | אצל רופא השיניים
רוב הילדים מצפים בכיליון עיניים לסופו של השליש האחרון ותחילת החופש הגדול. אבל בעיני התאומים היום הראשון של החופש היה קשור תמיד במידה מסוימת של פחד ותֵיעוּב, כי ליום הזה נהגה גברת גאנט לקבוע את התור שלהם לרופא השיניים.

לג'ון ולפיליפה היו שיניים טובות וחזקות. לבנות כסוכריות מנטה ואחידות כְּשוּרה של מכוניות חונות. אף אחד מהם לא נזקק מימיו אפילו לסתימה ולמען האמת, בדרך-כלל לא היה להם ממה לחשוש. אבל בכל-זאת, תמיד היתה להם הרגשה שיום אחד דוקטור לַאר ימצא משהו שצריך לעשות ואז, כל מקדחי הפלדה הנוצצים, המחטים, הכפות וכלי החיטוט, שנחו על השולחן כתצוגה של מכשירי עינויים, ייכנסו לפעולה כואבת. התאומים ראו מספיק סרטים כדי לדעת שכאשר רופא שיניים מתחיל לעבוד באמת, ולא רק מבצע את הבדיקות השגרתיות שלהן הורגלו, עליהם לצפות לעוצמת כאב שלא תשוער.

זה היה, כנראה, ההסבר לכך שמוקדם בבוקר ביקורם המתוכנן אצל דוקטור לאר התעורר ג'ון מחלום שנראה אמיתי להחריד, ובו סבל מכאב שיניים נורא, מאלה שהופכים אדם מבוגר למקפא רוטט ומייבב של רחמים עצמיים או גורמים לדוב גריזלי אכזרי להפוך לידידו הטוב ביותר של ילד אמיץ, שקיבל עליו תפקיד של רופא שיניים וטרינרי. בחלומו של ג'ון הסתיים הכאב בעקירתן של כל השיניים מפיו.

מתנשף, מכוסה זיעה ורועד מפחד נפל ג'ון ממיטתו, כשהוא לופת את פניו. הוקל לו לגלות שהכאב הנורא היה רק חלום רע, אבל לחלומו היה גם היבט רציני יותר. בזמן שישן נסדק הראי התלוי מעל מיטתו לכל רוחבו. ולא רק הראי אלא גם לוח מראשות המיטה, כך שהסדק בזכוכית נמשך אל תוך העץ. או אולי בכיוון ההפוך, כי על ציפת הכר שעליה נח ראשו נראה סימן חריכה קטן, כאילו הכאב שנוצר במוחו החולם התבטא בכוח כלשהו, שהשפיע על החומרים המרכיבים את הרהיטים בחדרו.

זו, לפחות, היתה המחשבה הראשונה של ג'ון.

"מה עשית?" שאלה פיליפה כשבחנה את הנזק מהפתח. "היית קצת רעב בלילה אז התחלת לכרסם את הקיר?"

"אני נראה לך כמו אוגר?" אמר ג'ון בכעס אבל לא העז לגלות לאחותו את ההסבר שעלה בדעתו לסדק המוזר למראה שבקיר, מחשש שתלעג לו.

"לא," אמרה. "אבל לפעמים יש לך ריח של אוגר." היא ניגשה אל הראי והעבירה את אצבעותיה בעדינות על פניו. "אם לא הייתי יודעת שזה בלתי אפשרי, הייתי אומרת שזה נראה כמו תוצאה של רעש אדמה. העניין הוא שרעש האדמה האחרון שנרשם במדינת ניו-יורק ושראוי להתייחסות היה ב-1983, בעוצמה של 5.1."

"נראה שאת יודעת על זה המון," התפעל ג'ון.

"ראיתי על זה סרט טלוויזיה לפני כמה שבועות," אמרה ואז קימטה את מצחה. "מוזר."

"בטח שזה מוזר," אמר ג'ון, אבל פיליפה כבר יצאה מהחדר ולכמה דקות הוא לא הוסיף לחשוב על מה שאמרה עד שחזרה והופיעה עם גיליון של הניו-יורק טיימס.

"תראה מה כתוב כאן," קראה, ותקעה את העיתון לידיו.

"בעיתון של אתמול? את מי זה מעניין?"

"היה רעש אדמה במצרים."

"אז איך זה קשור לסדק בראי שלי?"

"תראה," אמרה פיליפה, לקחה חזרה את העיתון והצמידה אותו לצד הראי כך שהתמונה מהעמוד הראשון, שהראתה סדק בצורת זיג-זג בקיר של מוזיאון העתיקות המצרי המפורסם, נחה לצִדו של הסדק בראי. פיו של ג'ון נפער. אי-אפשר היה להתעלם מהעובדה הזאת: שני הסדקים, האקראיים כביכול, היו זהים.

"וַואוּ," התנשם ג'ון. "קוּל."

פיליפה קימטה שוב את מִצחה. "עשית את זה בכוונה. כדי להטריף אותי."

"לא, מה פתאום," התעקש ג'ון. "בחיי, התעוררתי והוא היה שם. אני נשבע."

"אז מה קרה פה?"

"זה יישמע טיפשי, אבל חלמתי שיש לי כאב שיניים איום ונורא. ומה שמוזר זה שהסדק מתחיל במקום שבו הלחי שלי נחה על הכר."

במקום ללעוג לו בדקה פיליפה את הכר. "אז למה אני לא חלמתי את זה?" שאלה. "כלומר, לא פעם אנחנו מתכווננים לאותם חלומות, נכון?"

"זה הפליא גם אותי," הודה ג'ון. "והגעתי למסקנה שזה קרה לי כי אני מפחד מרופא השיניים יותר ממך."

פיליפה הִנהנה. זה היה נכון. "אבל זה עדיין לא מסביר את הדמיון בין הסדק בקיר שלך לזה שבקיר המוזיאון בקהיר."

שעתיים לאחר מכן, כשעלו במדרגות אל מרפאת השיניים של דוקטור מוריס לאר, בקומה העשרים וארבע של בניין בשדרה השלישית, הם עדיין דיברו על הסדק בקיר.

התאומים מצאו את אִמם, שעלתה במעלית, בחדר ההמתנה. דוקטור לאר כבר דיבר איתה שם, לא על רפואת שיניים אלא על טניס, משחק שגם גברת גאנט וגם ד"ר לאר חיבבו מאוד.

ד"ר לאר הציץ מעל משקפיו וקרץ אל הילדים. "היא עשתה ממני קציצות," תיאר את המשחק האחרון ביניהם. "קִרקסה אותי. עשתה לי בית-ספר. אמא שלכם צריכה לשחק טניס מקצועני. יש טניסאיות מקצועניות שהיו מתות להנחית מכות הגשה כמו אמא שלכם. והיא גם יפה, שזה נדיר בפני עצמו. ראיתם פעם אלופות טניס שנראות כאילו הן שייכות לנבחרת הגברים? אני ראיתי לא מעט. אבל אמא שלכם לא כזאת. אתם צריכים להתגאות בה."

התאומים הִנהנו בנימוס. הם היו רגילים לשמוע שבחים מרקיעי שחקים לאִמם, וכמה היא טובה בכל מיני דברים. התאומים שהיו חסינים מפני דברים קשים להגדרה כמו זוהר, חשבו לפעמים שיש לה כוח מוזר, ואפילו מסתורי, שמאפשר לה שליטה באנשים. כאילו החיים נתנו לה מעט יותר מלכל האחרים, ואִפשרו לה להיות טובה מהרגיל בכל דבר. סַפָּרִים החמיאו לה על שערה היפה, השחור והשופע, ואמרו שהיא צריכה להופיע בפרסומות לשמפו. מעצבי אופנה החמיאו לה על גזרתה המושלמת ואמרו שהיא צריכה להיות דוגמנית. קוסמטיקאיות החמיאו לעורה המתוח והחלק כמשי ואמרו שהיא צריכה לייצר קו מוצרי קוסמטיקה משלה. סופרים החמיאו לה על שנינותה ואמרו לה שהיא צריכה לכתוב ספר. אורחים בסעודות ערב החמיאו לה על תבשיליה ואמרו שהיא צריכה לנהל מסעדה. אגודות צדקה החמיאו לה על כישורי איסוף התרומות שלה ואמרו שהיא צריכה להיות דיפלומטית. ג'ון ופיליפה לא מצאו שום דבר מפתיע בהערכה הגבוהה של דוקטור לאר לכישורי הטניס של אִמם.

"תפסיק כבר, מוֹ," צחקה גברת גאנט. "אתה מביך אותי."

אבל התאומים ידעו שלא אִכפת לה כלל. אם היתה לאִמם מגרעת, זאת היתה החולשה שלה למחמאות, שאותן בלעה כמו שגרגרנים טורפים עוגות.

ד"ר לאר הביט בילדים, חייך את חיוכו הידידותי ביותר וחיכך את ידיו זו בזו. "בסדר, ילדים, מי מכם יהיה הראשון על הכיסא של דוד לאר?"

"ג'ון," אמרה גברת גאנט וזה הספיק. היא התרגלה לכך שמצייתים לה ללא פקפוק, כמו לשופט או לקצין משטרה.

ג'ון התמקם בכיסא בעת שד"ר לאר משך על ידיו זוג כפפות חד-פעמיות, מה שגרם להן להיראות כאילו נטבלו בדלי של שמנת. הוא נעמד לצִדו של ג'ון ובבוהן רגלו הנעולה בנעל קלה עם גדילים לחץ על כפתור ברִצפה. הכיסא, שדמה יותר לספת עור, התרומם, וג'ון חש כמו מתנדב מהקהל שקוסם מרים באוויר.

"פה גדול," אמר ד"ר לאר והדליק את האור שהקרין חמימות על אפו של ג'ון.

ג'ון פתח את פיו.

"קצת יותר בבקשה, ג'ון, תודה." חמוש בראי שנראה כמו מחבט גולף קטן ובכלי חיטוט בעל קצה מעוקל, הציץ ד"ר לאר לתוך פיו של ג'ון, בקִרבה שאִפשרה לילד להריח את משחת השיניים בנשימתו ואת מי הגילוח שלו, "אַקוָוה די פַּארמָה", הסוג שבו השתמש גם אביו של ג'ון, מעורו החלק והשזוף.

"אהממ-הממ," אמר ד"ר לאר כמי שאומר אהממ-הממ אלפי פעמים ביום. ולאחר מכן, "בחיי, מה יש לנו כאן?"

אחיזתו של ג'ון במשענות הכיסא התהדקה בעצבנות.

"בחיי, מה זה? ועוד אחת? או-הו."

ד"ר לאר הרים את משקפי המגן, הסיר את מסכת הפנים שלו ופנה אל גברת גאנט. "תזכירי לי, ליילה, בן כמה ג'ון?"

"בן שתים-עשרה, מו."

"כך חשבתי. כך חשבתי." הוא נד בראשו וחייך. "מימי לא ראיתי דבר כזה אצל נער בגילו של ג'ון.

בחורצ'יק, יש לך שיני בינה. מעולם לא נתקלתי במישהו צעיר ממך שהצמיח שיני בינה."

"שיני בינה?" גברת גאנט התיישבה בכבדות ונאנחה. "זה מוגזם."

"שיני בינה?" שאל ג'ון, ודחף את עצמו למעלה כדי להישען על מרפקיו. שיני בינה נשמעו כמו דבר גרוע פחות מחורים שזקוקים לסתימה. "מה זה שיני בינה?"

"קוראים להן שיני בינה כי בדרך-כלל הן צומחות בגיל מבוגר יחסית. מניחים שכדי להיות חכם אתה חייב להיות בוגר יותר, אם כי לפעמים ההתנהגות של המבוגרים לא מעידה על כך.

"העניין הוא, ליילה, שהלסת של הילד עדיין לא רחבה מספיק לשכן ארבע שיניים חדשות. כן, זה נכון, ג'ון. ממש כמו ארבעת פרשי האַפּוֹקָלִיפְּסָה. הן ארבע והלסת שלך לא גדולה מספיק לכל השיניים החדשות האלה. זה גורם בעיות לשיניים האחרות שלך. שיני הבינה האלה ידחקו את האחרות כך שהחיוך שלך, שנראה כמו חיוך מהפרסומות, ייראה עקום ומעוות, וזה לא כדאי, נכון?"

"אז מה אתה אומר, אדוני? שאל ג'ון, אף-על-פי שחשד שהוא כבר יודע את התשובה.

"שיני הבינה חייבות לצאת, ג'ון. אתה זקוק לעקירה. לארבע עקירות, ליתר דיוק. זה מצריך אִשפּוּז. נעשה לך הרדמה מלאה ותישן בזמן שנעקור אותן."

"מה?" ג'ון החוויר.

"היי, היי, היי," אמר ד"ר לאר במאור פנים. "אין לך מה לדאוג, בחורצ'יק. אני אעשה את זה בעצמי. אתה לא תרגיש כלום. קלי-קלות, תאמין לי. ליילה? אני חושב שאוכל לקבוע למחרתיים אם זה נוח לכם."

"חייבים להוציא אותן עכשיו, מו?" שאלה גברת גאנט. "אי-אפשר לחכות קצת? כלומר, זה מאוד לא נוח."

"בפה צעיר כמו זה של ג'ון," אמר ד"ר לאר, "הייתי ממליץ לעשות את זה מוקדם ככל האפשר. חוץ מההיבט של המראֶה, השיניים האחרות שלו עלולות להתערער ויש גם סכנה לזיהום ולכּיבים."

"ברור, מו," נאנחה גברת גאנט. "אתה יודע על מה אתה מדבר. אם חייבים להוציא אותן - חייבים להוציא אותן. רק שלא הייתי מוכנה לכך שזה יקרה ממש עכשיו."

"מי יכול לצפות לצמיחה מהירה שכזאת? בסדר, זהו זה בינתיים, בחורצ'יק. בוא נעיף מבט באחותך, פיליפה. פילי, בואי לפה ותעשי חיקוי של זמרת אופרה."

פיליפה התיישבה בכיסא ופערה את פיה לרווחה. היא היתה בטוחה שד"ר לאר לא ימצא שום דבר מעניין בתוך פיה והיתה שמחה אילו חשב ששיניה הן הכי פחות מעניינות בעולם. כמה אופייני לג'ון להיות בעל שיני הבינה הצעיר ביותר שד"ר לאר ראה מימיו. הוא תמיד משוויץ, חשבה פיליפה כשניסתה להירגע ולחשוב על הסרט שתבחר לראות אחרי הביקור אצל רופא השיניים. גברת גאנט תמיד לקחה את התאומים לסרט אחרי הטיפולים אצלו.

"או-הו, אני לא מאמין," אמר ד"ר לאר. "מה אתם יודעים? אני יודע שהם תאומים וכל זה, אבל או-הו!"

גברת גאנט נאנחה שוב.

"מה העניין, ד"ר לאר?" שאלה פיליפה אבל מאחר שפיה היה מלא באצבעותיו של ד"ר לאר ובמכשירים רפואיים זה נשמע יותר כמו "מה - ענ-דוק - טר - לאאאאר?"

ד"ר לאר, שהבין היטב את השפה מקוטעת ההברות הזאת, הוציא את אצבעותיו ומכשיריו, הסיר את המסכה מפניו וגילה חיוך מאוזן עד אוזן. "אני אגיד לך מה העניין, ילדונת. זה אירוע היסטורי בתחום רפואת השיניים. גם לך יש שיני בינה, ממש כמו לאחיך התאום."

"מושלם, פשוט מושלם," מִלמלה גברת גאנט באופן שגרם לג'ון לחשוד שכוונתה שונה לגמרי.

"טוב," אמרה פיליפה, והביטה בג'ון כמנצחת. "מאחר שאני צעירה מג'ון בעשר דקות, אני חושבת שאם זה ככה, אז אני האדם הצעיר ביותר שראית אי-פעם עם שיני בינה, במקום ג'וני חַצ'קוּנִי." פיליפה תמיד כינתה את אחיה ג'וני חצ'קוני כשרצתה להציק לו.

"אני מניח שכן," אמר ד"ר לאר בחיוך רחב אל גברת גאנט. "הילדים האלה. הם מדהימים." "כן," אמרה גברת גאנט ברפיון.

"אני לא יודע למה אני אמור להיות מופתע," המשיך ד"ר לאר לדבר, לקח את ידה של גברת גאנט בידו וליטף אותה בעדינות, "כשלמעשה אני לא מופתע כלל. לא כשיש להם אמא כל-כך מיוחדת במינה."

פיליפה שמה לב שהיא מוטרדת מחוסר ההגינות שבדבריו. הנה היא, האדם הצעיר ביותר עם שיני בינה שד"ר לאר ראה מימיו, והוא זוקף את זה לזכותה של אִמה. כאילו זה משהו שהיא עשתה, כמו להיות טובה בטניס או לטפח עור נהדר.

"אז מה זה אומר?" שאלה פיליפה.

"צרות," אמרה גברת גאנט. "זה מה שזה אומר."

"התכוונתי לשאול אם חייבים לעקור גם את שיני הבינה שלי."

"כן, פיליפה. נראה שכדאי שנעשה את זה באותו זמן לך ולאחיך. נשכיב אתכם זה מול זה כך שלא תהיו בודדים." הוא הביט בליילה ונד בראשו. "ובאמת, ליילה, זאת לא טִרחה בכלל."

גברת גאנט עשתה את הסידורים עם ד"ר לאר והלכה עם הילדים בחזרה אל הבית ברחוב 77. "אני חושבת שבנסיבות הקיימות," אמרה, "כדאי שנדחה את ההליכה לסרט. אני חייבת לספר את החדשות לאבא שלכם ויש דברים שצריך לסדר."

"את מתכוונת לסידורי הלוויה, למשל?" אמר ג'ון, בניסיון להכניס קצת דאגה בלִבָּה של אחותו בתגובה על הערת הג'וני-חצ'קוני שלה.

"אל תדבר שטויות, חמוד. ד"ר לאר צודק. אין שום מקום לדאגה." היא חייכה חיוך דק כאילו ניסתה לשכנע בכך גם את עצמה.

"אני גם יכולה לומר לכם," אמרה גברת גאנט, "את מה שלא רציתי להגיד בנוכחותו של ד"ר לאר. בקיעה מוקדמת של שיני בינה היא דבר שכיח למדי במשפחה שלי. למעשה הייתי מבוגרת מכם בשנתיים בלבד כשעקרו את שיני הבינה שלי. ותראו אותי עכשיו." היא חייכה חיוך מושלם של פרסומת למשחת שיניים, שהיה מלא עצב ודאגה. "יש לי שיניים מושלמות."

"כן, אבל ללכת לבית-חולים," נאנק ג'ון.

"תראו את זה כטקס כניסה לעולם המבוגרים," אמרה אִמו. "זה כל העניין בהתבגרות, ובמקרה שלכם עניין כפול, כי אתם תאומים," הוסיפה.

גברת גאנט נאנחה והציתה סיגריה, דבר שעודד את התאומים לעשות כמה פרצופים. הם שנאו עישון. זה תמיד נראה כחלק הפחות זוהר באישיותה של ליילה גאנט, במיוחד בניו-יורק שבה אנשים מתנגדים לסיגריות אפילו יותר מלאקדחים ורובים.

"את חייבת לעשן?" עיווה ג'ון את פניו.

"תשמעו," התעלמה גברת גאנט מהמחאות של ילדיה. "אם תהיו אמיצים, תלכו לבית-החולים ותעברו את העקירות בלי לעשות מהומות, ארשה לכם לצאת למחנה קיץ. מה דעתכם?"

"את מתכוונת ברצינות?"

"ברור שאני מתכוונת ברצינות," אמרה גברת גאנט. "כל מה שאני מבקשת זה שתהיו אמיצים. ושתִתנו לי לשמור את שיני הבינה שלכם."

"את רוצה את שיני הבינה שלנו, אמא?" שאלה פיליפה. "את כל השמונה? איכס, זה מגעיל. בבקשה, הן שלך."

"בשביל מה את רוצה את השיניים?" שאל ג'ון.

"תתייחסו לזה כמו למזכרת. חשבתי שאולי אתן אותן לציפוי בזהב ואז אתלה אותן על צמיד." "מגניב," אמר ג'ון. "כמו אצל אוכלי אדם. את זה אני יכול להבין."

"אתם תעשו חיים," אמרה גברת גאנט. "אני מכירה מחנה קיץ נהדר בסֵיילֶם שבמֶסֶצ'וסֶטְס, שבו תוכלו שניכם..."

"אמא," מחתה פיליפה. "אני לא רוצה ללכת למחנה יחד איתו."

"ובטח שאני לא רוצה ללכת לאיזה מחנה במֶסֶצ'וּסֶטס יחד איתה," אמר ג'ון. "אני רוצה ללמוד מיומנויות הישרדות."

"אני מבטיחה לכם ש'החממה' הוא אחד ממחנות הקיץ הטובים ביותר בצפון אמריקה," אמרה גברת גאנט. "שניים וחצי קילומטרים רבועים של שדות, גבעות, פלגים ויערות, וחוף שאורכו יותר משלושה קילומטרים. שניכם תעשו שם חיים. מובן שאם לא תרצו לנסוע לשם תוכלו לבלות את הקיץ עם אבא ואיתי בלונג איילנד, כמו תמיד."

ג'ון הביט בפיליפה ומשך בכתפיו. "החממה" נשמע טוב בהרבה מאשר בלי מחנה קיץ בכלל, והכול טוב יותר מעוד קיץ משעמם בהַמְפְּטוֹנְס. בלי לחשוב החזירה פיליפה הנהון לאחיה.

"לא, 'החממה' נשמע בסדר גמור," אמרה פיליפה.

"כן, בטח," הסכים ג'ון. "מתי נוכל לנסוע?"

"תזדקקו לכמה ימים כדי להתאושש מהניתוח, עד שתרגישו כשירים לנסיעה," אמרה גברת גאנט. "ומובן מאליו שאבא יצטרך לאשר. אני יודעת שהוא ציפה לבלות קצת עם שניכם בקיץ הקרוב. אבל מה דעתכם על מתישהו בשבוע הבא?"

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il