לפני שנה נמצאה גופתו של אלכס טאון.
לפני חודש ראתה אותו אמא שלו ברחוב.
לפני שבוע הסכים דייוויד רייקר לחפש אותו.
וכמה שהוא מצטער על ההחלטה הזאת.
אלכס, בנה של מרי טאון, נעלם לפני שש שנים. כעבור חמש שנים נמצאה גופתו בתוך רכב שעבר תאונת דרכים. מחפש הנעדרים דייוויד רייקר לא רוצה את הג'וב הזה. זה בפירוש מקרה עצוב של טעות בזיהוי, מצד אישה שלא מצליחה להתגבר על אובדן בנה. לבסוף, רדוף על ידי זכרה של אשתו המתה, הוא מסכים לקבל על עצמו את המשימה.
טעות גדולה.
כי ככל שהוא חוקר וחופר, הוא מגלה שהחיים של אלכס כלל לא היו החיים שאמו האמינה שהוא מנהל. בעברו קבורים סודות שלא היו אמורים להתגלות אי פעם - ואיש מסוכן אחד שמוכן בהחלט להרוג כדי להגן עליהם. בקרוב יגלה רייקר שיש דברים גרועים ממוות...
ספר מתח מצמרר, מהיר ומחשמל, שלא תוכלו להניח מהיד.
טים ויבר נולד ב-1977. בגיל שמונה-עשרה הוא עזב את הלימודים לטובת קריירת כתיבה מוצלחת בתחומי העיתונות הכתובה, הקולנוע, הטלוויזיה, הספורט, המשחקים והטכנולוגיה. הוא נשוי ואב לילדה, ומתגורר בקרבת באת' שבאנגליה.
"מסילת המוות הוא ספרו השני שגיבורו הוא דייוויד רייקר. הספר הראשון בסדרה, "המרדף אחר המת", ראה אף הוא אור ב"מטר".
"וַיְהִי הַיָּם לְדָם כְּדַם חָלָל וַתָּמָת כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בַּיָּם".
חזון יוחנן 16:3
מדי פעם, לקראת הסוף, היא היתה מעירה אותי במשיכה בקצה חולצתי, כשעיניה מתגלגלות כמו גולות בצנצנת וקולה מתחנן אלי שאמשוך ואעלה אותה מהמעמקים. תמיד אהבתי את ההרגשה הזאת כי למרות סִבלה, זה הוכיח שהיא הצליחה לשרוד עוד יום אחד.
בחודשים האחרונים עורה נראה כמו בד ציור, מתוח ומהודק על עצמותיה. היא גם איבדה את כל השיער, חוץ מכמה זיפים בקצות האוזניים. אבל בעיני כל אלה לא שינו דבר. אילו ניתנה לי הבחירה בין לקבל את דֶרִין ליום אחד כפי שהיתה כשפגשתי אותה, לבין קבלתה עד אחרית ימי כפי שהיא היתה בסוף, לא הייתי מהסס לרגע. הייתי לוקח אותה ככה, כמו בסוף. כי ברגעים שבהם חשבתי על החיים בלעדיה, בקושי הצלחתי לנשום.
כשהיא גילתה את הגוש הראשון היא היתה בת שלושים ושתיים, צעירה ממני בשבע שנים. כעבור ארבעה חודשים היא התמוטטה בסופרמרקט. עבדתי כעיתונאי שמונה־עשרה שנה, אבל אחרי שזה קרה בפעם השנייה, ברכבת התחתית, התפטרתי, התחלתי לעבוד כפרילנסר וסירבתי לצאת לנסיעות. זו היתה החלטה קשה. אבל לא רציתי להיות בקצה העולם כשיתקשרו אלי בפעם השלישית להגיד שהפעם היא נפלה ומתה.
ביום שבו עזבתי את העיתון לקחה אותי דרין אל חלקת הקבר שבחרה לעצמה, בבית קברות בצפון לונדון. היא הסתכלה בקבר, ובי, וחייכה. אני זוכר את החיוך הזה בבירור. איך הוא חדר מבעד לכל הכאב והפחד עד שרציתי לשבור משהו. רציתי להכות עד שישותקו חושי. במקום זאת לקחתי את ידה, הבאתי אותה אלי וניסיתי לאצור בזיכרוני כל שנייה יקרה שנותרה לנו.
כשהתברר שהכימותרפיה לא עוזרת, היא החליטה להפסיק. באותו יום בכיתי. בכיתי נורא, אולי בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד. אבל במבט לאחור זאת היתה ההחלטה הנכונה. עדיין נותר לה כבוד עצמי. בלי הביקורים בבית החולים והזמן שנדרש לה כדי להתאושש מהם, חיינו נעשו ספונטניים יותר. לזמן מה זה היה מלהיב לחיות כך. היא קראה המון, היא תפרה, ואני עשיתי עבודות בבית, צבעתי קירות וביצעתי תיקונים בחדרים. וחודש אחרי שהיא הפסיקה עם הכימו התחלתי להשקיע קצת כסף כדי ליצור חדר עבודה, כי דרין הזכירה לי שאצטרך מקום לעבוד בו.
אלא שהעבודה לא הגיעה. היו כמה עבודות קטנות, בעיקר כטובות מדורשי טובתי, אבל הסירוב שלי לצאת לנסיעות גרם לכך שפנו אלי רק כמוצא אחרון. הפכתי לפרילנסר מהסוג שתמיד תיעבתי. לא רציתי להיות אדם כזה, הייתי אפילו מודע לכך שזה קורה, אבל בסופו של כל יום נהייתה דרין חשובה לי קצת יותר, ועל זה התקשיתי לוותר.
יום אחד הגעתי הביתה ומצאתי מכתב על השולחן בסלון. זה היה מחבֵרה של דרין. היא היתה נואשת. בתה נעלמה והמשטרה לא גילתה התעניינות. היא חשבה שאני היחיד שיכול לעזור. הסכום שהציעה היה עצום. הרבה יותר מכפי שהגיע לי תמורת מה שיכול להסתכם בכמה שיחות טלפון, אבל הרעיון הותיר בי תחושה מוזרה. הייתי זקוק לכסף והיו לי מקורות במשטרה העירונית שיוכלו למצוא את בתה בתוך ימים ספורים. אבל לא ידעתי אם אני רוצה שהחיים החדשים שלי יתחברו עם הקודמים. לא ידעתי אם אני רוצה משהו מהם בחזרה.
אז אמרתי לא. אבל כשלקחתי את המכתב לגינה שמאחורי הבית, דרין התנדנדה בעדינות בכיסאה, על פניה רמז קל לחיוך.
"מה מצחיק כל כך?"
"אתה לא בטוח אם אתה צריך לעשות את זה."
"אני בטוח," אמרתי.
"אני בטוח שאני לא צריך לעשות את זה."
היא הנהנה.
"את חושבת שאני צריך לעשות את זה?"
"זה מושלם בשבילך."
"מה, לרדוף אחרי ילדים נעדרים?"
"זה מושלם בשבילך," היא אמרה. "קפוץ על ההזדמנות, דייוויד."
וכך זה התחיל.
דחקתי הצדה את הספקות, יחד עם העצב והכעס, וכעבור שלושה ימים מצאתי את הנערה בחדרון שכור בווֹלתַאמסטוֹ. עבודות נוספות באו בעקבות הראשונה, עוד ילדים נעדרים, וכבר ראיתי איך המקצוע שהותרתי מאחור מתחיל לחזור כגלי הדף. לשאול שאלות, לדבר בטלפון, לנסות לעלות על נתיב העקבות. תמיד אהבתי את החלק התחקירי של העיתונאות, העבודה השחורה, החפירות, יותר משאהבתי את הכתיבה. ואחרי זמן מה ידעתי שזו הסיבה לכך שמעולם לא הרגשתי שזה גדול עלי, לחפש ילדים שברחו מהבית, כי התהליך, החקירה, היו אותו הדבר. העניין באיתור נעדרים הוא שיהיה לך אכפת. למשטרה אין זמן לחפש כל ילד שעזב את הבית, ואני חושב שלפעמים הם לא מבינים למה ילדים נעלמים מלכתחילה. רובם לא בורחים רק כדי להוכיח שהם צודקים. הם עוזבים כי חייהם עוברים מהפך לא נשלט, והבריחה היא הדרך היחידה להתמודד עם זה. ובגלל מה שקורה אחר כך, המלכודות שאליהן הם נופלים, הם כבר לא יכולים לחזור.
אבל אף על פי שמאות ילדים נעדרים מבתיהם בכל יום מדי שנה, אני לא חושב שציפיתי אי פעם להתפרנס מהניסיונות לאתר אותם. לא הרגשתי שזו עבודה, כמו העיתונאות למשל. ובכל זאת, אחרי זמן מה הכסף התחיל להיכנס בכמויות גדולות. דרין שכנעה אותי לשכור משרד בהמשך הרחוב בניסיון להוציא אותי מהבית, ואני חושב שיותר מזה, כדי לשכנע אותי שאני יכול להפוך את מה שעשיתי למקצוע. היא קראה לזה תוכנית לטווח ארוך.
כעבור חודשיים היא מתה.
2
כשפתחתי את דלת המשרד שלי היה קר, ועל הרצפה, בפנים, מצאתי ארבע מעטפות. השלכתי את הדואר על השולחן ופתחתי את התריסים. אור של בוקר חדר פנימה וגילה תמונות של דרין בכל מקום. באחת, החביבה עלי מכולן, צולמנו בעיירת חוף נטושה בפלורידה, כשהחול יורד בשיפוע אל הים ומדוזות פזורות על החוף כמו צלופן. היא נראתה יפהפייה באור הדועך. עיניה נצצו בכחול ובירוק. נמשים היו פזורים על אפה ומתחת לקימורי עצמות הלחיים. שערה הבלונדיני הובהר עוד יותר בשמש והעור במעלה זרועותיה השחים.
התיישבתי ליד השולחן ומשכתי את התמונה אלי.
לעומתה, עיני היו כהות, ושערי כהה אף יותר. זיפים עיטרו את סנטרי והקיפו את פי. התנשאתי מעליה, בגובה של קרוב למטר ותשעים. בתמונה משכתי אותה אלי, ראשה נח על שרירי הזרועות והחזה שלי, וגופה התאים את עצמו אלי.
מבחינה גופנית אני עדיין כפי שהייתי אז. אני עושה כושר כשאני יכול. אני מתגאה בהופעתי החיצונית. אני עדיין רוצה להיות מושך. אבל חלק מהברק אולי עומעם זמנית. וכמו אצל הוריהם של אלה שאני מנסה לאתר, כך גם משהו מהניצוץ בעיניים.
הסתובבתי בכיסא ונשאתי אליהם את מבטי. אל האנשים שניסיתי לאתר.
פניהם מילאו לוח שעם שלם על הקיר מאחורי. כל מקום, כל פינה. לא היו תמונות של דרין מאחורי שולחני.
רק תצלומיהם של הנעדרים.
אחרי שאיתרתי את הנערה הראשונה, אמא שלה תלתה מודעה, שבה צוינו שמי, מספר הטלפון שלי ועיסוקי, על לוח המודעות של המחלקה שבה היא עבדה עם דרין בבית החולים, ואחר כך בכמה חלונות ראווה. אני חושב שהמחשבה עלי עוררה בה צער או רגש דומה, על כך שאני לבדי. מדי פעם, ואפילו עכשיו, אנשים מתקשרים אלי לבקש עזרה, ואומרים שהם ראו את המודעה בבית החולים.
מצא חן בעיני הרעיון שהיא עדיין תלויה אי שם במבוך המסדרונות, או מצהיבה בחום השמש בחלון ראווה של חנות. היה בכך מעין סיכום. כאילו דרין המשיכה איכשהו לחיות במה שעשיתי.
במשך רוב היום ישבתי ליד שולחני באורות כבויים. הטלפון צלצל כמה פעמים, אבל הנחתי לצלצול להמשיך להדהד ברחבי המשרד. לפני שנה בדיוק נישאה דרין על אלונקה אל מחוץ לביתנו. היא מתה כעבור שבע שעות. ידעתי, אם כן, שאני לא במצב הרוח המתאים לעבודה כלשהי וכשהשעון הראה ארבע בדיוק, התחלתי לארוז.
ואז הגיעה מרי טאון.
שמעתי שמישהו עולה במדרגות, לאט, צעד אחר צעד, עד שדלת הקומה נפתחה בחריקה. כשהסתכלתי ראיתי אותה יושבת בחדר ההמתנה. הכרתי אותה זה כמה שנים. היא עבדה עם דרין בחדר המיון. גם חייה היו טרגיים למדי. בעלה סבל מאלצהיימר, ובנה עזב את הבית לפני שש שנים, בלי לומר דבר לאיש. בסופו של דבר התברר שהוא מת.
"היי, מרי."
הבהלתי אותה. היא הביטה אלי. קמטים הכהו את עורה. כל אחת מחמישים שנותיה נחרטה בפניה. נראה שפעם היא היתה יפה, אבל חייה דחפו ומשכו לכאן ולשם, ועכשיו עטף אותה כאב הלב כמו גלימה. דמותה הקטנה השתוחחה מעט. הצבע החל לאזול מלחייה ומשפתיה. פסים עבים של אפור החלו להופיע בשערה.
"שלום, דייוויד," אמרה בשקט. "מה שלומך?"
"בסדר." לחצתי את ידה. "מזמן לא נפגשנו."
"כן." היא השפילה מבט אל ברכיה. "שנה."
היא התכוונה ללוויה של דרין.
"מה שלום מָלקוֹלם?"
מלקולם היה בעלה. היא הציצה בי ומשכה בכתפיה.
"את רחוקה מאוד מהבית," אמרתי.
"אני יודעת. הייתי צריכה לפגוש אותך."
"למה?"
"אני רוצה לדבר איתך על משהו."
ניסיתי לנחש על מה.
"לא הצלחתי להשיג אותך בטלפון."
"כן."
"התקשרתי כמה פעמים."
"זו..." הבטתי סביבי במשרד. בתמונות של דרין. "זו תקופה קשה בשבילי כרגע. היום במיוחד."
היא הנהנה. "אני יודעת. סליחה על העיתוי, דייוויד, אלא ש... אני יודעת שאכפת לך ממה שאתה עושה. מהעבודה הזאת. אני צריכה מישהו כמוך. מישהו שאכפת לו." היא הציצה אלי שוב. "בגלל זה אנשים אוהבים אותך. אתה מבין מה זה אובדן."
"אני לא בטוח שאפשר בכלל להבין אובדן." הרמתי את מבטי, ראיתי את העצב בפניה ותהיתי לאן זה מוביל. "תראי, מרי. כרגע אני לא עוקב אחרי שום דבר חוץ מהחריצים על השולחן שלי."
היא הנהנה פעם נוספת. "אתה זוכר מה קרה לאלכס?"
אלכס היה בנה.
"כמובן."
"אתה זוכר את כל הפרטים?"
"את רובם."
"אכפת לך אם אחזור עליהם?" היא שאלה.
שתקתי והסתכלתי בה.
"בבקשה."
הנהנתי. "למה שלא ניכנס למשרד?"
הובלתי אותה מחדר ההמתנה אל שולחני. היא הסתכלה בתמונות שעל הקירות ומבטה עבר ביניהן.
"שבי," אמרתי ומשכתי למענה כיסא.
היא הנהנה בתודה.
"אם כן, ספרי לי על אלכס."
"אתה זוכר שהוא מת בתאונת דרכים לפני מעט יותר משנה,"
היא אמרה בשקט כשהתיישבתי מולה. "ו... אה... שהוא היה שיכור. הוא נהג בטויוטה, כמו זו שהיתה לאבא שלו, והתנגש במשאית מהצד. זאת היתה רק מכונית קטנה. היא נזרקה לשדה, למרחק של חמישה־עשר מטרים מהכביש, ונשרפה לגמרי, כמוהו. הם זיהו אותו רק לפי תצלומי השיניים שלו."
על תצלומי השיניים לא ידעתי.
היא השתלטה על רגשותיה. "אבל אתה יודע מה היה הכי גרוע? לפני שהוא מת הוא פשוט נעלם. לא ראינו אותו חמש שנים. אחרי כל מה שעשינו כמשפחה הוא פשוט... נעלם."
"אני מצטער," אמרתי.
"הדבר היחיד שנשאר לי ממנו הוא הזיכרון של גופתו השרועה בחדר המתים. התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש. לפעמים אני פוקחת עיניים באמצע הלילה ורואה אותו עומד ככה לצד המיטה שלי."
עיניה הבריקו.
"אני מצטער, מרי," אמרתי.
"פגשת את אלכס, נכון?"
היא שלפה תצלום. לא ראיתי את אלכס לפני כן, רק שמעתי עליו מדרין. היא נתנה לי את התמונה. היא היתה שם כשידיה חובקות גבר בן עשרים וקצת. יפה תואר. שיער שחור. עיניים ירוקות. גובהו מטר ושמונים בערך, עם מבנה גוף של מי שאולי היה פעם שחיין. על פניו היה חיוך רחב.
"זה אלכס. היה אלכס. זאת היתה הפעם האחרונה שצילמו אותו, בברייטון." היא הנהנה לעבר התמונה וחייכה. "זה היה יומיים לפני שהוא עזב."
"תמונה יפה."
"הוא נעדר חמש שנים לפני שהוא מת."
"כן, אמרת לי."
"בכל הזמן הזה לא שמענו ממנו אפילו פעם אחת."
"אני באמת מצטער מאוד, מרי," אמרתי בפעם השלישית והרגשתי שאני צריך לומר משהו נוסף.
"אני יודעת," היא אמרה בשקט. "ולכן אתה התקווה היחידה שלי."
הבטתי בה בסקרנות.
"אני לא רוצה להישמע כמו אמא שלא יכולה להתגבר על העובדה שבנה מת. תאמין לי, אני יודעת שהוא מת. ראיתי אותו שוכב שם במו עיני." היא השתתקה. חשבתי שהיא עומדת לבכות אבל היא הסיטה את השיער מפניה ועיניה היו כהות וממוקדות יותר. "לפני שלושה חודשים יצאתי מהעבודה מאוחר ופספסתי את הרכבת, שבדיוק יצאה מהתחנה כשהגעתי לשם. הרכבת הבאה היתה אמורה לצאת כעבור חמישים דקות. כבר קרה לי שאיחרתי לרכבת, וכשזה קורה, אני תמיד הולכת לבית קפה קטן שאני מכירה, קרוב לתחנה, יושבת באחד התאים וצופה בעולם שעובר על פני." עיניה הוצרו. "בכל אופן, חשבתי על עבודה שעסקתי בה, על כמה מטופלים שהיו אצלי באותו יום, כשפתאום..." היא בחנה את פני לרגע. ניסתה להחליט אם לבטוח בי. "ראיתי את אלכס."
נזקקתי לרגע או שניים כדי לקלוט. היא אמרה שהיא ראתה את בנה המת.
"אני, אה... אני לא מבין."
"ראיתי את אלכס."
"ראית את אלכס?"
"כן."
"למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת לכך שראיתי אותו."
טלטלתי את ראשי. "אה... איך?"
"הוא הלך מעברו השני של הרחוב."
"זה היה מישהו שנראה כמו אלכס."
"לא," היא ענתה בשקט, בשליטה עצמית. "זה היה אלכס."
"אבל... הוא מת."
"אני יודעת שהוא מת."
"אז איך יכול להיות שזה היה הוא?"
"זה היה הוא, דייוויד."
"איך זה יכול להיות?"
"אני יודעת מה אתה חושב," אמרה. "אבל אני לא משוגעת. אני לא רואה את אמי או את אחותי. אני נשבעת לך, דייוויד. באותו יום ראיתי את אלכס. ראיתי אותו." היא זזה קדימה בכיסא. "אני אשלם לך מראש," היא מיהרה לומר. "אני חושבת שזו הדרך היחידה לשכנע אותך שמה שאני אומרת הוא אמת. אתן לך כסף מראש. כסף שלי."
"דיווחת על זה?"
"למשטרה?"
"כן."
היא חזרה ונשענה לאחור. "ברור שלא."
"את צריכה לדווח."
"למה? מה הטעם?"
"כי זה מה שעושים, מרי."
"הבן שלי מת, דייוויד. אתה חושב שהם יאמינו לי?"
"למה חשבת שאני אאמין לך?"
היא הביטה סביבה. "אני מכירה קצת את הכאב שלך, דייוויד, תאמין לי. בן דוד שלי מת מסרטן. מכל מיני בחינות, המחלה לוקחת איתה את כל המשפחה. כשאתה דואג למישהו במשך תקופה ארוכה כל כך ורואה אותו ככה, אתה מתרגל למצב הזה. וכשלפתע הוא כבר לא שם, אתה מאבד לא רק אותו, אלא גם את מה שהמחלה שלו הביאה אל חייך. אתה מאבד את השִגרה."
היא חייכה.
"אני לא מכירה אותך כמו שהכרתי את דרין, אבל חשבתי שיש סיכוי שתאמין לי כי אני יודעת שאם, לרגע, היינו משנים את המצב ואתה היית רואה את מי שאתה אהבת, היית חושב שאני עשויה להאמין לך."
"מרי..."
היא הביטה בי כאילו ציפתה לתגובה כזאת.
"את חייבת ללכת למשטרה."
"דייוויד, בבקשה..."
"תחשבי על מה שאת..."
"אל תעליב אותי!" היא הרימה את קולה בפעם הראשונה. "אתה יכול לעשות מה שתרצה, אבל אל תעליב אותי בכך שתגיד לי לחשוב על מה שאני אומרת. נראה לך שבשלושת החודשים האחרונים חשבתי על משהו אחר?"
"זה דבר שדורש יותר מכמה שיחות טלפון."
"אני לא יכולה לפנות למשטרה." היא נשענה שוב קדימה ואצבעות ידה לפתו את שולי מעיל הגשם שלה כאילו ניסתה למנוע ממשהו להיגמר. "עמוק בלב אתה יודע שאני לא יכולה."
"אבל איך יכול להיות שהוא חי?"
"אני לא יודעת."
"לא ייתכן שהוא חי, מרי."
"אתה לא יכול אפילו להתחיל להבין איך זה," היא אמרה בשקט.
הנהנתי. השתררה שתיקה. היא ציינה את ההבדל בין ההרגשה כשמישהו שאתה אוהב מת, כמו שקרה לי, לבין ההרגשה כשמישהו שאתה אוהב מת ועכשיו, איכשהו, הוא חזר. שנינו הבנו את זה, ולכן נראה שביטחונה גבר.
"זה היה הוא."
"הוא היה רחוק. איך את יכולה להיות בטוחה?"
"עקבתי אחריו."
"עקבת אחריו? דיברת איתו?"
"לא."
"התקרבת אליו?"
"הצלחתי להבחין בצלקת על הלחי שלו, מזכרת מנפילה במשחק
כדורגל בבית הספר."
"הוא נראה... פצוע?"
"לא, הוא נראה בריא."
"מה הוא עשה?"
"היה לו תרמיל על הגב. הוא גילח את השיער. תמיד היה לו שיער ארוך, כמו בתמונה שנתתי לך. כשראיתי אותו השיער שלו היה מגולח. הוא נראה שונה, רזה יותר, אבל זה היה הוא."
"לאיזה מרחק עקבת אחריו?"
"קילומטר. כמעט. בסופו של דבר הוא נכנס לספרייה ברחוב
טוטנהאם קורט, לרבע שעה בערך."
"מה הוא עשה בפנים?"
"לא נכנסתי."
"למה לא?"
"אני לא יודעת. כשהפסקתי לראות אותו התחלתי לפקפק במה שראיתי."
"הוא יצא משם?"
"כן."
"הוא ראה אותך?"
"לא. עקבתי אחריו אל הרכבת התחתית ושם איבדתי אותו. אתה יודע איך זה. איבדתי אותו בהמון. רציתי לדבר איתו אבל איבדתי אותו."
"ראית אותו מאז?"
"לא."
נשענתי לאחור בכיסאי. "שלושה חודשים, אמרת?"
היא הנהנה. "בחמישה בספטמבר."
"מה עם מלקולם?"
"מה איתו?"
"סיפרת לו משהו?"
היא נדה בראשה. "בשביל מה? יש לו אלצהיימר. הוא אפילו לא זוכר את השם שלי."
השתתקתי והבטתי בתמונה של דרין על שולחני. "דמייני את עצמך במקומי, מרי. תחשבי איך זה נשמע מהצד שלי."
"אני יודעת איך זה נשמע," היא ענתה. "זה נשמע בלתי אפשרי. סחבתי את זה איתי שלושה חודשים, דייוויד. למה לדעתך לא עשיתי כלום בעניין עד עכשיו? כולם יחשבו שיצאתי מדעתי. תראה אותך. חשבתי שאתה האדם היחיד שאולי יאמין לי, וגם אתה חושב שאני משקרת."
"אני לא חושב שאת מש..."
"דייוויד, בבקשה."
"אני לא חושב שאת משקרת, מרי," אמרתי. אבל אני חושב שאת מבולבלת.
כעס ניצת בעיניה, כאילו היא ידעה מה חשבתי. ואז הוא דעך והתחלף בהשלמה עם העובדה שכך זה חייב להיות. היא השפילה את מבטה אל התיק שנח על הרצפה לצדה. "חשבתי שהדרך היחידה לשכנע אותך תהיה לשלם לך."
"מרי, זה מעבר למה שאני מסוגל לעשות."
"אתה מכיר אנשים."
"אני מכיר כמה אנשים. יש לי כמה מקורות מהימים שעבדתי בעיתונות. כאן יש יותר מזה. זאת חקירה בהיקף מלא." ידה נעה אל פניה.
"בחייך, מרי, את מבינה מה אני אומר?"
היא לא זזה.
"זה יהיה בזבוז של הכסף שלך. למה שלא תפני לבלש מקצועי?"
היא טלטלה את ראשה.
"זאת העבודה שלהם."
היא נשאה את מבטה ובעיניה היו דמעות.
"יש לי כאן כמה שמות." פתחתי את המגירה העליונה של שולחן הכתיבה והוצאתי יומן שבו השתמשתי כשעוד עבדתי בעיתון. "תני לי לבדוק." שמעתי אותה מושכת באף וראיתי אותה מנגבת את הדמעות מפניה, אבל לא הרמתי את ראשי להביט בה. "יש בנאדם אחד שאני מכיר."
היא הרימה יד. "אני לא מעוניינת."
"אבל הבנאדם הזה יעזור ל..."
"אני לא מתכוונת להסביר את זה לאף אחד אחר."
"למה לא?"
"אתה יודע כמה פעמים העברתי בראש את השיחה הזאת? אני לא חושבת שאוכל לאסוף מספיק כוח כדי לעשות את זה שוב. ובכל מקרה, מה הטעם? אם אתה לא מאמין לי, למה אתה חושב שהחוקר הזה יאמין?"
"זאת העבודה שלו."
"הוא יצחק לי בפרצוף."
"הוא לא יצחק לך בפרצוף, מרי. לא הבנאדם הזה."
היא נדה בראשה. "איך שהסתכלת עלי... אני לא יכולה לעמוד בזה שוב."
"מרי..."
היא הורידה לבסוף את ידה. "תחשוב מה היית עושה אם זאת היתה דרין."
"מרי..."
"תחשוב," היא חזרה ואמרה, ובקור רוח קמה ויצאה.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש