אחרי שנים של מרדף בלתי נלאה אחר פרופסור מוֹרִיאַרְטִי השׂטני, מתחיל שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס סוף סוף לפרֵק את ארגון הפשע הענקי שלו. הוֹלְמְס מתכוון לשים את ידו על הפושע בעל המוח הגאוני והמרושע, וִיהִי מָה.
כאשר הפִּרחחים מרחוב בֵּייקֶר נקלעים לתוך רשת מפחידה של סכנות מסמרות שיער, מחליט הוֹלְמְס שעליו להעביר את החבורה למקום מבטחים. אבל אוֹזִי, וִיגִינְס, פִּילָאר והאחרים נחושים בדעתם לעזור לו בחקירה המסוכנת ביותר שהוא לקח בה חלק אי-פעם.
הם עוקבים בחשאי אחרי הבלש הדגול בכל רחבי אירופה, בשעה שהוא טומן מלכודת מתוחכמת ל מוֹרִיאַרְטִי ומפתה אותו לבוא אל המפגש האחרון ביניהם.
האם יצליחו הפרחחים לעזור להוֹלְמְס? או שמא מוֹרִיאַרְטִי ועוזריו יפילו אותם בפח קודם לכן?
טרייסי מק היא סופרת ועורכת של ספרי ילדים ונוער. מייקל סיטרין הוא עורך-דין וחובב מושבע של שרלוק הולמס. לאחר שקרא את כל סיפוריו של שרלוק הולמס בגיל 12, הוא התחיל לאסוף מזכרות הקשורות בבלש המהולל ואפילו ניסה לשחזר את דירתו של הולמס במרתף של בית הוריו. טרייסי ומייקל נשואים זה לזה וגרים בארצות-הברית.
הספר הראשון שלהם בסדרה "שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר": הזלינדאים המופלאים, שהיה לרב-מכר ראה אף הוא אור בהוצאת "מטר".
ספר רביעי בסדרה האהובה שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר. הספרים הקודמים: הזלינדאים המופלאים, המקרה המוזר של האיש שעלה באוב ו-מחפשים את ווטסון ראו אף הם אור בהוצאת "מטר" והיו לרבי-מכר.
"אני אומר לך, ווטסון, בשיא הרצינות,
שאילו יכולתי לנצח את האדם הזה,
אילו יכולתי לשחרר את החֶברה מעוּלוֹ,
היי תי מרגיש שחיי המקצועיים הגיעו לשיאם
והייתי מוכן לפנות אל צורת חיים שלֵווה יותר."
"הבעיה הסופית"
הקדמה שבה הסוף מתקרב
קוראים נכבדים,
בשלושה ספרים שיתפתי אתכם בנאמנות בהרפתקאותיהם של הפִּרחחים מרחוב בֵּייקֶר, עוזריו המסורים של הבלש האמן, שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, מאחר שבמשך השנים לא הצליחו מלומדים והיסטוריונים להעניק להם את ההכרה הראויה.
אבל כעת כל זה ידוע לכם, לכן אחסוך מכם הקדמה ארוכה מדי. אין לי כל כוונה או נטייה לרשמיות כזו. בכל אופן, הדבר הנכון שיש לעשותו, קוראים נאמנים, הוא להיפרד מכם לשלום.
למרבה הצער אני עושה זאת בלב כבד. לא אדע לומר אם מחמת רגשנות או עגמומיות, אבל זאת תהיה ההרפתקה האחרונה שעליה אספר והקשה מכולן לחברינו הנועזים.
בשנים שחלפו מאז המפגש האחרון שאלתי את עצמי פעמים אינספור אם מבחינתם של הפרחחים הכול היה יכול להימשך ללא שינוי גם אחריה. הו, עד כמה שיחק הגורל בכולנו!
סלחו לי. אני מְלַהֵג, אף שאמרתי שלא אעשה זאת. בואו,
כפי שאומר האדון, "המשחק התחיל."
שלכם, בעילום שם,
לונדון, אנגליה,
1955
פרק ראשון | הפגישה הראשונה
בלב רובע וֶסְט אֶנְד בלונדון, על המדרכה מול בית מספר 221 ב' ברחוב בֵּייקֶר, ישב נער צנום בשם אוֹזִי לצִדו של כובע הפוך והביט בצער לתוך עיניהם של העוברים והשבים. לצדו זימר חברו הטוב, וִיגִינְס, בהתלהבות מעושה.
"אל חוֹפי ספרד מוּעדוֹת פּנַי עכשיו,
תותחים שם יִרעמוּ בשְׁאוֹן הקרב,
תשוקתי הַגשימו, מַלאו מִשאלתי,
נערה יפה וכד משקה הניחו לצִדי."
חודש אפריל כבר התקרב לסופו אבל באוויר הצונן והלח כמעט לא היה שום סימן לבואו של האביב. רק הרוח, שנשאה ניחוח קליל של פריחות מַגְנוֹלְיָה, רמזה שהעונות עומדות להתחלף.
אוֹזִי רעד במעילו הדק ופלט שיעול בזמן שוִויגִינְס רכן לבדוק את תכולתה של המגבעת. רק שני פֶּנִי. עוֹברֵי האוֹרַח לא היו במצב רוח נדבני באותו יום.
"וּלעֵת מוֹתי, בקִברי כבר אנוּחַ,
יחלפו יִיסורַי, יפוּצוּ לכל רוח,
תשוקתי הַגשימו, מַלאו מִשְׁאַלְתִּי,
וכד של משקה שימו על מַצַבְתִּי."
הוא שר בחוסר חשק את הבית האחרון ולאחר מכן התיישב על המדרכה לצִדוֹ של אוֹזִי. "כבר עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שהאדון זימן אותנו לחקירה. הקול שלי נגמר ולא יצא לנו מזה שום כלום." וִיגִינְס טִלטל את ראשו. בטנו נהמה. "איך האדון מצפה שנצליח להתקיים אם הוא לא משלם לנו? בקרוב נחזור לצלות עכברושים."
אוֹזִי נתקף בחילה מעצם הרעיון. "אני מעדיף לאכול תפוחי אדמה כל היום לפני שאגע בעכברוש. המון עצמות." "לא אם תפסת אחד שמן.
את תתפסי לנו כמה שמנים, נכון, שירלי?" וִיגִינְס גירד את גבה של חָמוֹסַת המחמד שלו, ששכבה מכוּרבֶּלֶת בחֵיקוֹ.
"שבועות רבים מדי עברו," הסכים אוֹזִי. הוא הביט למעלה אל חלונות דירתו של שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס. "אין הרפתקאות, אין עבודה לשכל. אני לא יודע אם אין לאדון חקירות או שהוא פשוט מסתדר איתן בלעדינו."
המחשבה עוררה באוֹזִי מערבולת של רגשות ובין הבולטים שבהם השאלה, האם האדון מתחמק בעיקר ממנו? באותו רגע חלפה הצדודית המוכרת היטב של שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס — גבוה ורזה, עם אף בולט כמו מקור — מאחורי חלון חדר העבודה שלו בקומה השנייה. הוא עישן את מקטרת החרס שלו ונראה שקוע במחשבות.
אוֹזִי נאנח והוציא ספרון מתוך כיס מעילו. "מה דעתך לתרגל קצת, וִיגִינְס?" הוא הפך דף וקרא את הכותרת, "האיש במסכת הברזל."
"אוֹז, בבקשה, בלי שיעורי קריאה עכשיו. מספיק קשה גם ככה." וִיגִינְס אִגרף את שתי ידיו לאות מחאה.
"אבל אתה כבר מתקדם לא רע, ידידי. אתה מזהה את רוב המילים. עוד רגע תוכל לקרוא את כל העיתון בעצמך."
"אני אוהב ללמוד את הסיפורים, אוֹזִי, ולא אכפת לי להתאמץ לקרוא, אבל להגיד את המילים בקול, אה, זה גורם לי להרגיש כמו טמבל." "וִיגִינְס, אם תלמד לקרוא לא תחשוב שאתה טיפש." מֶרְכָּבָה גדולה ומהודרת, רתומה לשני סוסים, נעצרה לפני בית מספר 221 ב'. הנערים קמו וראו איש רזה ומבוגר יורד ממנה. האיש חבש כובע צילינדר ולבש מעיל עליון שחור.
אוֹזִי פער את פיו כשהאיש פנה לעברם. המצח העגול ככיפה, הפנים השקועות ועיני הלטאה העמוקות לא הותירו מקום לטעות. עיני שניהם נפגשו וחיוך נחשי עלה על שפתיו הדקות של האיש לפני שנכנס בנחת ל־ 221 ב'.
אוֹזִי נרעד. לא בגלל המבט שנעץ בו האיש המסוכן ביותר באנגליה, אלא ההרגשה שהמבט מוּכָּר כל כך היא שזִעזְעָה אותו.
"זה היה פרופסור מוֹרִיאַרְטִי!" קרא וִיגִינְס. "והוא נכנס לבית של האדון ככה, כאילו כלום, בלי להודיע. זה לא נראה הגיוני." אוֹזִי הנהן בהסכמה. "בוא נעקוב."
הנערים חצו את רחוב בֵּייקֶר בזהירות ונכנסו מבעד לאותה דלת. הם עלו במדרגות, עצרו במְבוֹאָה והקשיבו לשיחה שהחלה להתנהל.
"כל מה שיש לי לומר כבר עלה על דעתך," אמר מוֹרִיאַרְטִי. "אם כן, יכול להיות שתשובתי עלתה על דעתך," ענה הוֹלְמְס. "אתה לא משנה את דעתך?"
"בהחלט לא!" ענה הוֹלְמְס ללא היסוס.
וִיגִינְס הקשיב ברוֹב קֶשֶׁב כשהשניים שוחחו במעין צוֹפן של משפטים לא גמורים. משמעותן של המילים לא היתה ברורה, אבל הוא חש את המסר שמתחת לפני השטח: למוֹרִיאַרְטִי נמאס מההפרעות של הוֹלְמְס והוא מאיים עליו.
"אתה חייב להניח לזה, מר הוֹלְמְס," אמר מוֹרִיאַרְטִי. "אתה מוכרח." לבו של אוֹזִי הלם. זה הסוף, חשב. הם סגרו עניין זה עם זה. מוֹרִיאַרְטִי הופיע ללא התראה לפגישה לפני הקרב הסופי. הוא חש שריאותיו מתרוקנות מחמצן, לכן הכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו, הוציא את התרופה שלו, הבקבוקון עם שמן הדגים, ולגם.
כשהיה ברור שהוויכוח הגיע אל סופו משך וִיגִינְס את אוֹזִי במורד המדרגות והחוצה, אל הרחוב, הרכָּב החסון של מוֹרִיאַרְטִי פנה לעברם, ירד מהמֶרְכָּבָה, הרים אגרוף מאיים ועמד לרדוף אחריהם, אבל הנערים נמלטו בהמשכו של רחוב בֵּייקֶר בזריזות של ארנבים.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש