המיניאטורות

כל המוסתר – סופו שיתגלה...

אמסטרדם, סתיו 1686. נלה אורטמן בת השמונה-עשרה מתדפקת על דלתו של אחד הבתים המפוארים ברובע העשיר ביותר של העיר. היא באה מהכפר לפתוח בחיים חדשים כרעייתו של הסוחר הנודע יוהנס בראנדט, אבל במקום בעלה מקבלת את פניה אחותו חדת הלשון, מרין.

רק לאחר מכן מגיע יוהנס ומעניק לרעייתו מתנת כלולות: בית בובות בגודל של ארון, שהוא העתק מדויק של ביתם. נלה מתחילה למלא את הבית במיניאטורות מעשה ידי אמן, והיצירות בזעיר אנפין מתגלות שלא כצפוי כבבואה לחייהם של דרי הבית...

בתחילה מתקשה נלה לרדת לפשרו של העולם המסוגר של בית בראנדט, אבל אחרי שהיא חושפת את סודותיו, היא מבינה כי כל דיירי הבית נתונים בסכנה חמורה. האם כרוך פענוח סוד הבית במיניאטורות? האם בידי עושה מיניאטורות נתון המפתח להצלתם או לנפילתם של בני משפחת ברנאדט?

המיניאטורות, ספר יפהפה, משכר ומפעים במתח המקופל בין דפיו, הוא סיפור מופלא על אהבה ואובססיה, על בגידה ונקמה, על מראית עין ואמת.

הספר הופיע ברשימות רבי-המכר של "ניו-יורק טיימס"
ושל ה"טיימס" הלונדוני.

ג'סי ברטון - Jessie Burton

ג'סי ברטון, ילידת 1982, למדה באוניברסיטת אוקספורד ובבית הספר המלכותי לנאום ולדרמה, ועבדה כשחקנית וכעורכת דין בסיטי של לונדון.

ספרה הראשון המיניאטורות (בעברית בהוצאת מטר) תורגם ליותר מ-30 שפות והפך לרב-מכר בינלאומי.

אַאוּדֶה קֶרק - הכנסייה העתיקה - אמסטרדם:
יום שלישי, 14 בינואר 1687

טקס האשכבה היה צפוי להיות צנוע, כי למנוֹחה לא היו ידידים. אבל מילים הן מים באמסטרדם, הן מציפות את האוזניים ומולידות ריקבון, וקהל רב מצטופף בפינה המזרחית של הכנסייה העתיקה. ממקום בטוח בתא המקהלה היא מתבוננת בתמונה הנפרשת לעיניה, בחברי הגילדות ונשותיהם קרֵבים לקבר הפעור כנמלים אל דבש.

עד מהרה חוברים אליהם פקידים של חברת הודו המזרחית ההולנדית ורבי־חובלים של אוניות, רעיותיהם של חברי הנהלה, קונדיטורים - והוא, עדיין באותה מגבעת רחבת תיתורה. היא מנסה לרחם עליו. רחמים, בניגוד לשנאה, אפשר לארוז בקופסה ולאפסן.

תקרתה המצוירת של הכנסייה - הדבר היחיד שהרפורמטורים הפרוטסטנטים לא החריבו - מתנשאת מעליהם כגוף של אונייה מרהיבה שחרטומה מורה מעלה. זו בבואה של נשמת העיר. על קורותיה העתיקות ציור דיו של המשיח היושב למשפט ובידיו חרב וחבצלת, מטען מוזהב מפלס לו דרך בגלים, הבתולה הקדושה שעוּנה על חרמש ירח.

כשהאישה בתא המקהלה מרימה את מושב העץ הישן והמתקפל הסמוך למושבה, אצבעותיה מרפרפות על פס העץ הבולט שקבוע מתחת למושב ועל התבליט עם מוסר ההשכל המגולף בו. זהו תבליט של גבר, שמחרבן שקית מטבעות בפרצוף מכווץ בתאוותנות נעווה. מה השתנה? היא חושבת.

ואף על פי כן.

אפילו המתים נוכחים היום, טבלאות אבן של קברים מסתירות גוף על גבי גוף, עצמות על אבק, והכול נערם מתחת לרגליהם של האבלים. מתחת לרצפה טמונים לסתות נשים, אגן ירכיים של סוחר, צלעות חלולות של שוע שמן. גם גוויות קטנות טמונות שם, חלקן אינן ארוכות מכיכר לחם. היא שמה לב שאנשים מסבים את עיניהם מעצב מרוכז כזה, שהם זזים מכל לוח אבן קטנטן שהם רואים, ואינה מאשימה אותם.

בתווך, בין הנאספים, מגלה האישה את העילה לבואה. הנערה הניצבת על שפת הבור ברצפה נראית מותשת, ובפניה חקוק יגון. היא בקושי מבחינה בתושבים שבאו ללטוש עיניים. נושאי הארון פוסעים במעבר המרכזי ומאזנים את הארון הנישא על כתפיהם כמו היה תיבה של לָאוּטָה. על פי הבעת פניהם יש מקום להסיק שכמה מהם מסתייגים מן הלוויה הזאת. זאת ההשפעה של פּליקורנֶה, היא מניחה. הארס המוכר שטופטף לאוזניהם.

לוויות מהסוג הזה שומרות בדרך כלל על סדר קפדני, בראש צועדים ראשי העיר - הבּוּרחֶמֵייסטֶרס - ופשוטי העם אחריהם, אבל היום איש אינו מדקדק בקטנות. האישה משערת שמעולם לא הובאה גופה כזו לאף אחד מבתי האלוהים בתחומי העיר הזאת. מוצאת חן בעיניה קריאת התיגר הנדירה שהתגלמה בה.

אמסטרדם, שיסודותיה נטועים בהעזה, כמהה כעת לוודאות, לחיים של סדר, ומגוננת על הרווחה שמספק לה הכסף בדרך של ציות קהה. כבר הייתי צריכה לעזוב את העיר, היא חושבת. המוות קרוב מדי.

המעגל מתפרק כשנושאי הארון נדחקים לתוכו. הארון מוּרד לבור בלי שום גינוני טקס, והנערה מתקדמת אל שפתו ומטילה צרור פרחים אל חשכתו. זרזיר טופח בכנפיו ומטפס על הקיר המסויד של הכנסייה. ראשים פונים לעברו בהיסח הדעת, אך הנערה אינה נרתעת, וגם לא האישה בתא המקהלה, שתיהן מביטות בקשת שיוצרים עלי הכותרת, וברקע פֶּליקוֹרנֶה מדקלם את התפילה האחרונה. בעת שנושאי הארון מחליקים את טבלת האבן החדשה למקומה, משרתת כורעת על שפת האפלה ההולכת ונעלמת.

היא מתחילה להתייפח, וכשהנערה המותשת אינה עושה דבר כדי להפסיק את הדמעות המתגברות, ההתנהגות הלא מכובדת והפגיעה בסדר הטוב מתקבלות בצקצוק. שתי נשים עוטות משי עומדות ליד תא המקהלה ומתלחשות. "התנהגות כזאת היא שהביאה אותנו הנה בכלל," מפטירה אחת מהן.

"אם ככה הן מתנהגות בציבור, בבית הן ודאי מתנהגות כמו חיות," משיבה רעותה.

"נכון. אבל מה לא הייתי נותנת כדי להיות זבוב על הקיר. בזז־ בזז."

הן מחניקות צחקוק, ובתא המקהלה מבחינה האישה שמפרקי אצבעותיה הלבינו על גבי התבליט הנושא מוסר השׂכל. כשרצפת הכנסייה שבה ונחתמת, והמֵתה משוכנת לבטח, המעגל מתפזר. הנערה, כמו קדושת ויטראז' שנפלה מחלון הכנסייה, מזכה את הצבועים הלא קרואים בניד ראש. האנשים מתחילים לשוחח בדרכם ליציאה אל רחובותיה הפתלתלים של העיר, ובסופו של דבר הולכות בעקבותיהם גם הנערה והמשרתת שלה, שמתקדמות שלובות זרוע ושותקות במעבר המרכזי ויוצאות לרחוב. רוב הגברים ישובו לשולחנותיהם ולדלפקיהם, כי אמסטרדם תובעת עבודה מתמדת כדי להמשיך לצוף. עמל מפרך הביא לנו תהילה, כדברי האִמרה השגורה - ואילו עצלות תחזיר אותנו לים. ובימים אלה נדמה שהמים הגואים קרובים כל כך.

כשהכנסייה מתרוקנת, האישה מגיחה מתא המקהלה. היא ממהרת, כי אין ברצונה להתגלות. הכול יכול להשתנות, היא אומרת, וקולה נענה בלחש מן הקירות. כשהיא מוצאת את הטבלה שהונחה זה עתה, היא רואה שהמלאכה נעשתה בחיפזון, שאבן הגרניט עדיין חמימה מיתר הקברים, שהמילים החקוקות עדיין מכוסות אבק. קשה להאמין שהאירועים הללו אכן התרחשו.

היא כורעת ברך ומפשפשת בכיסה כדי להשלים את המלאכה שהחלה בה. זאת התפילה שלה, בית בזעיר אנפין, קטן כל כך עד שהוא נח בכף ידה. תשעה חדרים וחמש דמויות אדם מגולפות בתוכו, מלאכת מחשבת מורכבת מאוד שנוצרה מעבר לזמן. האישה מניחה את מנחתה בעדינות במקום שבו התכוונה מלכתחילה להניחה ומברכת את הגרניט באצבעותיה המחוספסות.

כשהיא הודפת את דלת הכנסייה כדי לצאת, היא מחפשת אינסטינקטיבית את המגבעת רחבת התיתורה, את גלימתו של פליקורנה, את הנשים העטויות משי. כולם נעלמו. היא יכלה בנקל לדמיין לעצמה שהיא נמצאת לבדה בעולם, אלמלא הרעש שמקים הזרזיר הלכוד. הגיע הזמן ללכת, אבל למשך עוד רגע אחד האישה מחזיקה את הדלת פתוחה לציפור. זו, שחשה בניסיון, דווקא מתרחקת במשק כנפיים אל מאחורי דוכן המטיף.

היא סוגרת מאחוריה את הכנסייה הקרירה ומפנה את פניה לשמש. היא הולכת מן התעלות הטבעתיות בכיוון הים. זרזיר, היא מהרהרת, אם אתה חושב שבניין הוא מקום בטוח יותר, לא אני זו שאוציא אותך לחופשי.

1 | אמצע אוקטובר 1686 הֶרֶנחְרַאכט, אמסטרדם

אַל־תִּתְאָו, לְמַטְעַמּוֹתָיו;
וְהוּא, לֶחֶם כְּזָבִים.
משלי כ"ג, ג'

מִבחוץ פנימה

על מדרגת המפתן בביתו של בעלה־זה־מקרוב, נֶלָה אוֹרטמן מרימה ושומטת את המקש בצורת דולפין ונבוכה מקול הנקישה העמום. איש אינו נענה, אף כי בואה צפוי. הזמן תואַם מראש ומכתבים נכתבו, נייר המכתבים של אמה היה דק כל כך בהשוואה לנייר המשובח והיקר של בראנדט.

לא, היא אומרת לעצמה, זאת לא קבלת פנים נאה במיוחד לאחר טקס הכלולות הקצרצר שנערך בחודש שעבר - בלי זרי פרחים, בלי ספל אירוסין, בלי מיטת כלולות. נלה מניחה את הארגז הקטן שלה ואת כלוב הציפורים על המדרגה העליונה.

היא יודעת שיהיה עליה לייפּוֹת את קבלת הפנים אחר כך, כשתכתוב הביתה, אחרי שתמצא את הדרך לעלות, את חדרה, שולחן כתיבה.

נלה פונה לאחור לעבר התעלה למשמע קול צחוקם של אנשי הדוברות העולה ממבנה לבֵנים שממול. נער קטן ממדים התנגש באישה ובסל הדגים שלה, והרינג מת למחצה גולש על החצאית העוטפת את חזיתה הרחבה של המוכרת. הצווחה הנוקבת במבטא הכפרי פושטת מתחת לעורה של נלה.

"שוטה! שוטה!" צווחת האישה. הנער עיוור, והוא חופן חול באצבעות זריזות שאינן פוחדות לגשש סביבן ומנסה למצוא את ההרינג כאילו היה קמיע עשוי כסף. הוא תופס את הדג וגועה בצחוק ואז פותח במרוצה בשביל עם שללו, וידו החופשית מושטת לפנים ומוכנה.

נלה מריעה לו בסתר לבה ונשארת עם הגב לדלת ועם הפנים אל חמימות אוקטובר הנדירה הזו, כדי לספוג ממנה כל עוד היא יכולה. החלק הזה של ההרנחראכט ידוע בשם חַאוּדֶן בוֹכט, "עיקול הזהב", אבל היום הרצועה הרחבה חומה, לא תואר לה ולא הדר. לעומת זאת, הבתים המתנשאים מעל לתעלה שגונה כגון הרפש, מלאי הוד.

הבתים היפים והמרשימים המתפעלים מהשתקפותם הסימטרית במים הם אבני חן המשובצות בעיר הגאֵיונה. מעל גגותיהם עושה הטבע כמיטב יכולתו לעמוד בתחרות, ועננים בגון זעפרן ומִשמש מחרים מחזיקים אחר אוצרותיה של הרפובליקה המפוארת.

נלה סבה בחזרה אל הדלת הפתוחה קמעה עכשיו. האם היתה פתוחה גם קודם? אין לה תשובה. היא הודפת אותה ומציצה לחלל, ואוויר קריר עולה מן השיש. "יוהנֶס בראנדט?" היא קוראת - בקול רם, מבוהל במקצת. זה משחק? היא שואלת את עצמה. אני אמשיך לעמוד כאן עד ינואר? פּיבּוֹ, התוכי שלה, מרטיט את קצות נוצותיו על סורגי הכלוב, וציוצו הרפה נקטע בשיש. נדמה שאפילו התעלה שמאחוריהם, השקטה עכשיו, עוצרת את נשימתה.

נלה בטוחה בדבר אחד כשהיא מאמצת את עיניה ומביטה לעומק הצללים. מישהו מתבונן בה. נו כבר, נלה אליסבת, היא אומרת לעצמה ועוברת את המפתן. האם בעלה הטרי יחבק אותה, ינשק אותה או ילחץ את ידה כאילו זאת רק עסקה? הוא לא עשה אף אחד מהדברים הללו בטקס, כשהיה מוקף במשפחתה הקטנה ובלי איש מבני משפחתו.

כדי להוכיח שגם לבנות כפר יש נימוסים, היא מתכופפת וחולצת את נעליה - נעלי עור עדינות, הטובות ביותר שיש לה כמובן - אם כי למה היו מכוּונות לא ברור לה כעת. כבוד עצמי, אמרה אמה, אבל הכבוד העצמי מאוד לא נוח.

היא מטיחה את הנעליים ארצה בחוזקה, בתקווה שהרעש יעורר מישהו או אולי יגרש אותו. אמא שלה טוענת שיש לה דמיון עשיר מדי ומכנה אותה נלה־שבּעננים. הנעליים הדוממות מונחות כאבן שאין לה הופכין, ונלה מרגישה טיפשה.

בחוץ שתי נשים קוראות זו לזו. נלה פונה לאחור, אבל מבעד לדלת הפתוחה היא רואה רק את גבה של אחת הנשים, תמירה, נטולת כובע וזהובת ראש, שמתרחקת בצעדים נמרצים לעבר שרידיה האחרונים של השמש.

שְׂערה של נלה נפרע בדרך מאַסֶנדֶלפט, הרוח הקלה שחררה קווצות שיער. אם תטמון אותן מתחת לכובע הבד שלראשה, תיראה מתוחה יותר מכפי שהיא מוכנה להיראות, לכן היא מניחה להן לדגדג את פניה.

"את מתכוונת להחזיק פה ביבר?" הקול מפליג במהירות ובביטחון מאפלת חדר הכניסה. נלה מרגישה שעורה מתכווץ, וגם ההוכחה שצדקה בחשדותיה אינה מחליקה את עורה שהסתמרר. היא רואה דמות שגולשת מן האפלולית ביד מושטת - במחאה או בברכה, אין לדעת.

זאת אישה זקופה ודקיקה, היא לבושה בבגדים שחורים משחור, ועל ראשה כובע מעומלן ומגוהץ עד צחור מושלם, שאף קווצה משערה אינה נמלטת ממנו. היא מביאה איתה ניחוח קלוש ומוזר עד מאוד של אגוז מוסקט. עיניה אפורות, פיה חמור. כמה זמן היא נמצאת כאן ומתבוננת? פיבו מגיב להפרעה בציוץ.

"זה פיבו," אומרת נלה. "התוכי שלי."

"כן, אני רואה," אומרת האישה ומביטה בה מלמעלה למטה.

"שומעת, ליתר דיוק. אני מניחה שלא הבאת עוד חיות."

"יש לי כלב קטן, אבל הוא בבית -"

"מצוין. הוא היה מטנף את החדרים שלנו. שורט את העץ. הכלבים הקטנים הם גחמה של הצרפתים והספרדים," קובעת האישה. "קלי דעת כמו הבעלים שלהם."

"והם נראים כמו עכברים," קורא קול שני ממקום כלשהו בחדר הכניסה.

האישה מזעיפה פנים, עוצמת לרגע קט את עיניה, ונלה מתבוננת בה ושואלת את עצמה מי עוד צופה בחילופי הדברים הללו. אני צעירה ממנה בעשר שנים, היא חושבת, אף על פי שהעור שלה חלק מאוד. כשהאישה חולפת על פני נלה בדרכה לדלת, יש בתנועותיה חן מודע לעצמו ולא מתנצל.

היא מעיפה מבט קצרצר ומרוצה בנעליים המסודרות ליד הדלת ואז מביטה לתוך הכלוב ושפתיה נחשקות בחוזקה. נוצותיו של פיבו תפוחות מפחד.

נלה מחליטה להסיח את דעתה ממנו בלחיצת ידה לברכה, אבל המגע מרתיע את האישה.

"עצמות חזקות בשביל בת שבע־עשרה."

"אני נלה," היא משיבה ומושכת אליה את ידה. "ואני בת שמונה־ עשרה."

"אני יודעת מי את."

"שמי האמיתי פטרונלה, אבל בבית כולם קוראים לי -"

"שמעתי בפעם הראשונה."

"את סוכנת הבית?" שואלת נלה. צחקוק נכבש בלי הצלחה באפלולית חדר הכניסה. האישה מתעלמת ממנו ומביטה בדמדומים הפניניים שבחוץ. "יוהנס ישנו? אני אשתו." האישה עדיין אינה אומרת דבר. "חתמנו על קשר נישואין לפני חודש, באסנדלפט," נלה ממשיכה בשלה. נדמה שאין לה ברירה אלא להמשיך בשלה.

"אחי איננו בבית."

"אחיך?"

עוד צחקוק מן האפלה. האישה מישירה מבט אל עיניה של נלה. "אני מַרין בּראנדט," היא אומרת, כאילו נלה אמורה להבין. אפשר שמבטה של מרין קשה, אבל נלה שומעת שהנוקדנות בקולה מתחילה להתערער. "הוא איננו," ממשיכה מרין. "חשבנו שהוא יהיה. אבל הוא איננו."

"איפה הוא?"

מרין שבה ומביטה בשמים. ידה השמאלית נפרשת באוויר, ומן האפלולית ליד המדרגות מופיעות שתי דמויות. "אוטו," היא אומרת.

גבר קרב אליהן, ונלה בולעת את רוקה ומצמידה בחוזקה את רגליה הקרות לרצפה.

עורו של אוטו כהה, חום כהה כל־כולו, בצווארו המזדקר מצווארונו, במפרקי ידיו המבצבצים משרווליו - כולו עור חום כהה בלי סוף. לחייו הגבוהות, סנטרו, מצחו הרחב, כל טפח שבו. נלה לא ראתה אדם כזה מעודה.

נדמה לה שמרין מתבוננת בה כדי לראות מה תעשה. המבט בעיניו הגדולות של אוטו אינו מסגיר ולו ברמז שהוא ער לסקרנות שנלה כמעט אינה מצליחה להסתירה. הוא משתחווה, והיא קדה קידה קלה ונושכת את שפתה עד שטעם הדם מזכיר לה להירגע.

נלה רואה שעורו מבהיק כמו אגוז ממורק, ששערו השחור מתקרזל היישר למעלה מקרקפתו. השיער הוא ענן של צמר רך, הוא אינו שטוח ושמנוני כמו של גברים אחרים. "אני..." היא אומרת. פיבו מתחיל לצייץ. אוטו פושט את ידיו. זוג קבקבים מונח על כפות ידיו הרחבות. "לרגליים שלך," הוא אומר.

המבטא שלו כשל בן אמסטרדם, אבל הוא מגלגל את המילים ועושה אותן חמימות וזורמות. נלה לוקחת ממנו את קבקבי העץ המוגבהים, ואצבעותיה נוגעות קלות בעורו. היא נועלת אותם בגולמנות. הם גדולים מדי, אבל היא אינה מעזה לומר מילה, והם לפחות מרימים את כפות רגליה מן השיש הצונן. היא תהדק את רצועות העור אחר כך, למעלה - אם תזכה להגיע לשם אי־פעם, אם הם יניחו לה אי־פעם לעבור את חדר הכניסה.

"אוטו הוא המשרת של אחי," אומרת מרין בלי להסיט את מבטה מנלה. "וזאת קורנליה, המשרתת שלנו. היא תטפל בך." קורנליה פוסעת קדימה. היא מבוגרת במקצת מנלה, כבת עשרים, אולי עשרים ואחת, וגבוהה ממנה מעט. קורנליה מרתקת אותה למקומה בחיוך רחב ולא ידידותי, ועיניה הכחולות משוטטות על הכלה הטרייה ורואות את הרעד בידיה של נלה.

נלה מחייכת, היא נכווית מסקרנותה של המשרתת ועושה מאמץ לומר כמה מילות תודה ריקות. היא ספק אסירת תודה ספק מתביישת כשמרין משסעת אותה.

"בואי איתי למעלה," מרין אומרת. "את ודאי רוצה לראות את החדר שלך." נלה מהנהנת, וחיוך משועשע מהבהב בעיניה של קורנליה. צפצופי גיל מהכלוב מנתרים מעלה על הקירות, ומרין מורה לקורנליה בהינף יד שהציפור צריכה ללכת למטבח.

"אבל אדי הבישול," מוחה נלה. מרין ואוטו שבים ונפנים אליה. "פיבו אוהב אור."

קורנליה לוקחת את הכלוב ומתחילה לנענע אותו כמו דלי. "בזהירות, בבקשה," אומרת נלה.

מרין קולטת את מבט עינה של קורנליה. המשרתת ממשיכה בדרכה למטבח, ופיבו מלווה אותה במנגינה רפה של ציוצי דאגה.

למעלה נלה מרגישה מגומדת נוכח הפאר בחדרה החדש. מרין נראית דווקא לא מרוצה. "קורנליה רקמה יותר מדי," היא אומרת. "אבל אנחנו מקווים שיוהנס יתחתן רק פעם אחת."

יש בחדר כריות מעוטרות בראשי תיבות רקומים, כיסוי מיטה חדש וזוג וילונות שזה עתה כובסו. "הקטיפה העבה נחוצה כדי לחסום את ההבל שעולה מהתעלה," מציינת מרין. "זה היה החדר שלי," היא מוסיפה וניגשה אל החלון כדי להביט בכוכבים הבודדים שהחלו לבצבץ בשמים. היא משעינה את ידה על השמשה. "אבל המראה שנשקף ממנו יותר יפה, לכן נתַנו אותו לך."

"לא, לא," אומרת נלה, "אם ככה, שהוא יישאר שלך."

הן עומדות פנים אל פנים, מכותרות בשלל רקמה, בשפע של כלי לבן מכוסים באותיות B של בראנדט, אותיות מוקפות בעלי גפנים, טמונות בקני ציפורים, עולות מערוגות פרחים. ה־ B הרבות בולעות את שם הנעורים שלה והן עבות ובולטות. היא מרגישה אי־ נוחות אבל גם חובה ומעבירה אצבע על שלל האריגים המעיק כעת על רוחה.

"בית אבותייך באסנדלפט מפואר? הוא חם ויבש?" שואלת מרין.

"הוא לח לפעמים," נענית נלה ומתכופפת כדי לנסות להדק את רצועות הקבקבים הגדולים הנעולים במגושם על רגליה. "הדיֵיק לא תמיד עוזר. וזה לא בית מפואר -"

"אולי למשפחה שלנו אין שושלת יוחסין עתיקה כמו לך, אבל מה זה לעומת בית חם, יבש ובנוי כהלכה," מרין קוטעת אותה. זאת לא שאלה.

"אכן."

"הייחוס לא נחשב בכלל," מרין ממשיכה, ובאצבעה לוחצת שוב ושוב על כרית כדי להדגיש את המילה בכלל. "זה מה שהכומר פליקורנה אמר ביום ראשון שעבר, ורשמתי את זה בדף החלק בספר התנ"ך שלנו. המים יעלו אם לא ניזהר." נראה שהיא מתנערת ממחשבה כלשהי. "אמא שלך כתבה לנו," היא מוסיפה. "היא עמדה על כך שהיא תשלם תמורת הנסיעה שלך הנה. לא יכולנו להסכים לדבר כזה. שלחנו את הדוברה השנייה הכי טובה. לא נעלבת?" "לא. לא."

"טוב מאוד. כשאומרים בבית הזה השנייה הכי טובה, הכוונה היא בהחלט לצבע חדש ולתא מרופד במשי בֶּנגַלי. יוהנס משתמש בדוברה האחרת."

נלה רוצה לדעת היכן נמצא בעלה בדוברה הטובה ביותר שבבעלותו, ומדוע לא חזר בזמן כדי לקבל את פניה. היא חושבת על פיבו שנמצא לבדו במטבח, ליד אש, ליד הסירים. "יש לכם רק שני משרתים?" היא שואלת.

"זה מספיק," אומרת מרין. "אנחנו סוחרים, לא בטלנים. כתבי הקודש אומרים שאסור לאדם להתפאר בעושרו." "כן. כמובן."

"כלומר, אם נשאר במה להתפאר." מרין נועצת בה עיניים, ונלה מסבה את מבטה. האור בחדר מתחיל לדעוך, ומרין מדליקה את הנרות. אלה נרות חֵלב זולים, ואילו נלה קיוותה לנרות ריחניים יותר, משעוות דבורים. הבחירה בנרות מהסוג שמעלה עשן ומדיף ריח בשר מפתיעה אותה. "נראה לי שקורנליה רקמה את השם החדש שלך על כל דבר," אומרת מרין מעבר לכתפה.

נכון, חושבת נלה ונזכרת במבט המדוקדק והעוין של קורנליה. אצבעותיה ודאי היו סרטים אדומים, ואת מי היא תעניש על כך?

"מתי יוהנס יבוא? למה הוא איננו?" היא שואלת.

"אמא שלך אמרה שאת שׂשׂה להתחיל את חייך כאישה נשואה

באמסטרדם," אומרת מרין. "זה נכון?"

"כן. אבל בשביל זה צריך בעל."

בדממה המקפיאה שמשתררת לאחר מכן נלה תוהה היכן בעלה של מרין. אולי היא החביאה אותו במרתף. היא מחניקה את הדחף הדוחק לצחוק ובוחרת לחייך אל אחת הכריות. "הכול יפה מאוד," היא אומרת. "באמת מעל ומעבר."

"קורנליה עשתה הכול. לי אין ידיים טובות."

"אני בטוחה שזה לא נכון."

"הורדתי את התמונות שלי. חשבתי שאולי אלה יתאימו יותר לטעם שלך." מרין מחווה בידה על הקיר שתלוי עליו ציור שמן ובו צמד עופות שניצודו משתלשלים מאנקול, בליל של נוצות וטפרים. על אותו הקיר תלוי ציור של ארנבת עקודה בחבל, שללו של צייד.

בציור הבא, ערמת צדפות שופעת על צלחת בדוגמה סינית ועליהן מאפילים גביע שהיין נשפך ממנו וקערה עם פירות בשלים מדי.

יש משהו מטריד בפתיחות החושפנית של הצדפות. בבית ילדותה של נלה כיסתה אמה את הקירות בתמונות של נופים ונושאים מכתבי הקודש. "אלה של אחי," מציינת מרין ומצביעה על ציור של אגרטל גדוש בפרחים ססגוניים מדי האומרים קשיחוּת לא טבעית, ומתחתם חצי רימון ממתין.

"תודה." נלה שואלת את עצמה כמה זמן ייקח לה לסובב את התמונות לקיר לפני שתלך לישון.

"כדאי לך לאכול כאן למעלה הערב," אומרת מרין. "היית בדרך הרבה שעות."

"כן, נכון. אהיה אסירת תודה לך." נלה רועדת בתוך־תוכה למראה מקוריהם הנוטפים דם של העופות, עיניהם המזוגגות, בשר מבטיח המגלה סימני התקמטות. העופות מעוררים בה חשק למשהו מתוק. "אולי יש לכם מרציפן?"

"לא. הסוכר הוא... אנחנו לא משתמשים הרבה בסוכר. הוא גורם למחלות בנפש האדם."

"אמא שלי מגלגלת אותו בכל מיני צורות." במזווה היה תמיד מרציפן, הנטייה היחידה לפינוק שבה דמתה גברת אורטמן לבעלה.

בתולות ים, אוניות ומחרוזות של אבני חן מסוכרות נמסו בפיהם בטעם שקדים בצקי. אני כבר לא שייכת יותר לאמא שלי, נלה מהרהרת. ביום מן הימים גם אני אגלגל צורות מסוכר בשביל ידיים קטנות ודביקות, לקולות פועים שיבקשו ממתקים.

"אני אבקש מקורנליה להביא לך הרֶנבְּרוֹד וגבינת חאודה," אומרת מרין ועוקרת את נלה מהרהוריה. "וכוסית יין הריין."

"תודה. יש לך מושג מתי יוהנס יגיע?"

מרין מבליטה את אפה קדימה לאוויר. "מה זה הריח הזה?" "לא." נלה מרימה אינסטינקטיבית את ידיה אל שורש צווארה. "זה ממני?""לא."

"זה ממך?""לא."

"אמא שלי קנתה לי בושם. שמן חבצלות. זה מה שאת מריחה?""לא."

מרין מהנהנת. "כן," היא אומרת. "חבצלות." היא משתעלת בעדינות. "את יודעת מה אומרים על חבצלות.""לא."

"לא.""לא."

"מקדימות לפרוח, מקדימות לנבול.""לא."

ובמילים אלה מרין סוגרת את הדלת.