היתה כאן פעם משפחה

רב מכר של ה"ניו-יורק טיימס"

ביל קלג


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית היתה כאן פעם משפחה
דאנאקוד 99-2027
מספר עמודים 256
שם המתרגם דנה אלעזר הלוי
תאריך הוצאה ספטמבר 2016
ז'אנר סיפורת
שם הספר במקור Did You Ever Have a Family

שם מחבר באנגלית Bill Clegg

תקציר

בערב החתונה של בתה, עולמה של ג'וּן ריד מתמוטט; אסון נורא פוקד את חייה - כל משפחתה נמחקת ברגע אחד: בתה, הארוס של בתה, בעלה לשעבר והחבר שלה, לוּק. רק ג'וּן לבדה נשארת בחיים.

בודדה ללא כל מטרה או כיוון, ג'וּן נוסעת ברחבי הארץ, הרחק מהעיירה הקטנה בקונטיקט שבה היא גרה. בעקבותיה מגיחה ועולה קהילה שלמה, ורשת יפהפייה ומפתיעה של קשרים נארגת בחוטים של שברון לב משותף.

בנות הזוג שמנהלות מוטל על שפת האוקיינוס השקט, שאליו ג'וּן מגיעה לבסוף כדי לחיות חצי-חיים; בעל הקייטרינג שהתבקש להכין אוכל לחתונה ולא קיבל את התשלום המגיע לו; אמו של לוּק, האישה המנודה והשנואה שחייה התנפצו לרסיסים – כל מי שהטרגדיה הזאת נגעה בו הולך ומשתנה, ואמיתוֹת החיים, בעבר הרחוק והקרוב, הולכות ונחשפות.

היתה כאן פעם משפחה הוא רומן ביכורים יפהפה ומכמיר לב, אשר מספר סיפור בלתי נשכח שחושף את פניהם היפות של בני אדם שמוצאים בלבם חמלה ותקווה. בעיקרו, זהו סיפור על משפחות – המשפחות שנולדנו להן ואלה שאנחנו מקימים.

הרומן היתה כאן פעם משפחה היה מועמד לפרס מאן-בוקר לשנת 2015.

"רומן ביכורים בעל מבנה מבריק, שמתמקד בהשלכותיו של אובדן לאחר אסון."    – דבר השופטים בוועדת פרס
"Man Booker 2015"

"ביל קלג ארג עלילה מרובת רבדים, מלאה בסודות ובהתלחשויות של בני קהילה קטנה ושבמרכזה אובדן והחלמה. זהו ספר אופטימי להפליא על יכולתה של חמלה אנושית לחלץ אותנו מהריסות גורלנו."    הסופרת אן אנרייט, זוכת פרס
"Man Booker"

"רומן שקט בעל עוצמה הרסנית. קלג משרטט עלילה שכולה עדינות וליריות מעוררות השתאות... שחושפת את צפונות הלב האנושי. זהו רומן נפלא ומכמיר לב, שמאלץ אותנו להישיר מבט אל מעמקי הלילה האפל של פחדינו העמוקים ביותר, ואז, צעד אחר צעד, מנחה אותנו אל עבר ניצניו הוורודים הראשונים של השחר העולה."    The Guardian

על המחבר

ביל קלג - Bill Clegg

ביל קלג הוא סופר, עיתונאי וסוכן ספרותי. שני הספרים הקודמים שפרסם עסקו בהתמכרותו לסמים. מאמריו של קלג מפורסמים ב"ניו יורק טיימס", "הגרדיאן", "אסקוויר" ו"הרפרס באזאר".


טעימה מהספר

סַיילֶס
הוא מתעורר לקול סירנות. רבות, מרעישות וקרובות מאוד. ואז צופרים: רטינות קצרות וכעוסות, כמו הזמזמים המאותתים על פסק זמן במשחקי הכדורסל שהוא צופה בהם אך לא משתתף בהם בבית הספר.

על מסך הטלפון הנייד שלו כתוב 06:11 , אבל קומת הקרקע רוחשת חיים והמולה, ועל־פי התדר המסוים של קול הבוקר הצורמני של אמו, שחורק מעל הקול של אביו ושל אחיותיו, הוא מבין שקרה משהו.

לפני שהוא מעיף מעליו את השמיכה, סַיילס מוציא מתחת למיטה את התרמיל הצהוב. הוא שולף ממנו את הבאנג הקטן האדום שחברו אית'ן נתן לו לפני חודש ליום הולדת חמש־עשרה, לצד שקית של מריחואנה שהוא עישן בפחות משבוע, בעיקר כשיצא לעבוד ועקר עשבים מגינות ומחצרות של ניו יורקים עשירים.

הוא בוחר גוש ירוק מקופסת הפלסטיק הקטנה והאפורה שבה הוא שומר את המאגר שלו, בוצע אותו בזהירות לחצי בערך, ומצמיד את הפיסה הגדולה יותר אל כוסית המתכת. הוא לוקח את בקבוק המים המלא למחצה שמונח על שידת הלילה, מוזג כמה סנטימטרים לתוך הבאנג ומדליק. כשהוא שואף, הוא שם לב לעשן שמסתחרר לעבר פיו, מתאבך בתוך הצינור האדום ומסתובב, לאט, כמו סדין המתפתל בתוך מים.

מרגע שהגוש הופך ברובו לאפר, הוא פותח את המכסה, מקרב את פיו אל הפִּייה ומשחרר את העשן אל ריאותיו. המים מגרגרים בבסיס הבאנג, והוא מקפיד לשאוף בעדינות כדי לצמצם ככל האפשר את הרעש. הוא פותח את החלון, מרים את הרשת בתנופה ואז רוכן החוצה ופולט את העשן בנשיפה אחת מלאה ולחה. הוא מסתכל בעשן שמרחף לנגד עיניו, נלכד ברוח ונעלם.

הוא מרגיש את האוויר הקריר הנושב על פניו ועל צווארו ומחכה שהמריחואנה תפעיל את קסמיה. השמים צבועים בוורוד ובתכלת, והוא עוקב בעיניו אחרי שובל של מטוס סילון שנמתח מעליו ונעלם מעבר לגג החניה המקורה. פסי השובל אווריריים ורפויים, ולכן הוא משער שהמטוס כנראה טס שם לפני שעות, עוד לפני שהאיר השחר.

לאן? הוא תוהה, והסם מתחיל לחלחל אל מחשבותיו. מתחתיו נוחתים על הדשא בתנועה חסרת חן ארבעה עורבים בשרניים. הוא רואה אותם מקפצים ומטופפים ומצמידים את כנפיהם אל חזותיהם העבותים. הם גדולים כמו חתולי בית, הוא חושב לעצמו ומתבונן בתנועותיהם הזריזות והמכניות. כעבור זמן־ מה וללא כל סיבה ברורה הם נעצרים לפתע ועומדים ללא ניע.

הוא לא רואה את עיניהם אבל מרגיש שהם נועצים בו מבט. הוא נועץ מבט בחזרה. הם זוקרים את ראשיהם מצד לצד כמו בניסיון להבין מה הם רואים.

הרוח פורעת את נוצותיהם מאחור, וכעבור כמה ניתורים הם דואים לדרכם. כשהם נישאים באוויר הם נראים גדולים עוד יותר, ובפעם הראשונה הוא תוהה שמא אלה נצים, או נשרים. ואז, כאילו לחץ מישהו על כפתור השֶמע, ציפורים מכל המינים מצווחות ומצפצפות ומצייצות מכל עבר. סיילס נרתע וחובט את אחורי ראשו במשקוף העליון של החלון.

הוא משפשף את הנקודה הכואבת ורוכן שוב קדימה, עמוק יותר. עוד סירנה, אחרת מקודמותיה — צליל גבוה יותר, מוטרד יותר — צורחת אי־שם רחוק. הוא מנסה לאתר את העורבים שנעלמו בשמי הבוקר העמוסים, אבל במקומם הוא רואה בַּפסים ובַסלסולים צורות מוכרות: זוג הררי של שדיים מתפקעים, משקפי שמש בעיצוב חתולי, ציפור בוערת עם כנפיים עצומות. ואז הוא רואה משהו שאינו דומה לשום דבר פרט לַדבר עצמו: עשן, שחור משחור וסמיך, עולה מאחורי הגג.

בהתחלה הוא חושב שביתו עולה באש, אבל כשהוא רוכן החוצה ומסתכל אחורנית הוא רואה שהעשן מגיע ממקום כלשהו מאחורי העצים שמעבר לגבול ביתם. ואז הוא מריח אותה — את הצחנה ספוגת השמן של אש שמאכלת לא רק עץ.

הוא ממש מצליח לטעום אותה, וכשהוא שואף אותה אל קרבו, היא מתמזגת בעשן המריחואנה שהוא עדיין טועם על לשונו ובגרונו. הציפורים מגבירות את קולן. צוֹוחות, צורחות צלילים שנשמעים כמו מילים. עופו! עכשיו! עופו! זה מה שנדמה לו שהוא שומע, אבל הוא יודע שזה לא ייתכן. הוא ממצמץ, עוצם את עיניו ואז פוקח אותן שוב, מנסה לעכל הכול: את העשן, את הריח, את הציפורים, את הסירנות, את השמים המרהיבים. האם הוא חולם? והאם זה סיוט? האם זה בגלל המריחואנה?

הוא קיבל אותה מטֶס בדוכן האיכרים שליד הכביש, והחומר שלה בדרך כלל לא חזק מדי, לא כמו החומר שעושה טריפּים, זה שהוא והחברים שלו נוסעים שעה וחצי דרומה כדי להשיג ביוֹנקֶרס. הוא היה מעדיף שזה יהיה סיוט או הזיה, אבל הוא יודע שהוא ער ושמה שהוא רואה אמיתי לגמרי.

ליד קצה החורשה שמעבר לשטח ביתו, עשן מיתמר לשמים כמו זיהום אוויר מארובה בסרט מצויר. העשן נפלט ומִידלדל, נפלט ומִידלדל. ואז ענן נורא, גדול יותר מכל השאר, מתנחשל מאותו מקור סמוי מן העין. הענן שחור כולו, סמיך כפחם, ובשוליו פסי כסף קלושים. כשהוא מתרומם אל־על הוא מתרחב ולובש צבע אפור־ירקרק, ואז מתפוגג לאניץ ארוך ומעוקם שמצביע השמימה כמו אצבע נוראה.

סיילס מתרחק מהחלון. הוא עדיין לובש את המכנסיים הקצרים ואת חולצת הטריקו שבהם הלך אתמול לישון, ועכשיו הוא נועל את נעלי הריצה הישנות שלו, נעלי ניוּ באלאנס אפורות־לבנות, אלה שהוא נועל כשהוא עובד בגינון או עורם בולי עץ להסקה עם אביו.

הוא מסתכל במראה שמעל השידה ורואה שעיניו ורודות, בולטות מעט, ואישוניו מורחבים. שערו הבלונדיני שלא נחפף זה ימים רבים שומני ופרוע, שטוח על ראשו פה ומזדקר שם. הוא מושח את בתי השחי בדאודורנט וחובש את כובע המצחייה השחור מקורדרוי עם הסמל של אתר הסקי מוֹהוֹק מאוּנטן.

הוא לוגם את שארית המים מהבקבוק שליד המיטה ותוקע בפיו כמה מסטיקים “בּיג רֶד". הוא לוקח את התרמיל הצהוב ואורז את הבאנג, את המצית ואת קופסת הפלסטיק הקטנה. הוא משפשף את עיניו בשני אגרופים, שואף עמוק, נושף, וצועד לעבר דלת חדרו.

אגודלו ואצבעו מחככים את הידית והוא נזכר בערב הקודם, איפה היה ומה קרה. הוא צועד אחורה, משחזר את צעדיו האחרונים לפני שנרדם, משחזר הכול בעיני רוחו פעם ועוד פעם, כדי לוודא שמה שהוא זוכר לא היה רק חלום.

הוא שוקל ואז מבטל את האפשרות להכין לעצמו עוד באנג לפני שיֵצא מהחדר. הוא עומד בלי לזוז ומדבר אל עצמו בלחש. אני בסדר. הכול בסדר. לא קרה שום דבר.

למטה, האַייפון של אמו משמיע צלצול תמים, כמו טלפון מִפַּעם. היא עונה בצלצול השלישי, ועל הבית נופלת דממה. הקולות היחידים שנשמעים עכשיו הם הסירנות הבלתי נלאות, הצופרים הרוטנים וההמהום המרוחק של להבי מסוק המכים באוויר. מהמטבח צועק אביו את שמו. סיילס מתרחק מהדלת.

ג'וּן
היא תיסע מכאן. תיכנס לתוך הסובּארו סטיישן ותתגלגל על דרכי העפר המתפתלות והמשובשות עד שתמצא כביש ראשי, ואז תפנה מערבה והלאה. היא תמשיך להתקדם רחוק והרבה ככל שאפשר בלי דרכון, כי זה שהיה לה כבר איננו. רישיון הנהיגה שלה, כמו כל שאר הדברים שהיו בבית, איננו גם הוא, אבל היא מניחה שלא תזדקק לו, אלא אם כן יעצרו אותה בגלל מהירות מופרזת. היא לא תכננה לצאת לדרך דווקא בבוקר הזה, אבל אחרי שהיא מתעוררת ומתקלחת ולובשת לאִטה את הג'ינס ואת חולצת הכותנה עם הפסים בכחול ובלבן וצווארון הסירה שהיא לובשת כבר שבועות, היא יודעת שהגיע הזמן.

היא שוטפת ומנגבת את ספל הקפה הסדוק, את קערת החרסינה ואת כף הכסף הישנה שבה השתמשה מיום שעברה לבית השאוּל הזה; אומדת את משקלו של כל חפץ בעודה מחזירה אותו בתשומת לב לארון או למגירה. אין שום דבר לארוז, שום דבר לסדר או להכין.

ברשותה יש רק הבגדים שלגופה וז'קט הפשתן שלבשה לפני שמונה־עשר לילות כשיצאה מהבית בריצה. בזמן שהיא מחדירה לאט את זרועותיה אל תוך השרוולים המהוהים היא מנסה להיזכר למה לבשה אותו מלכתחילה. האם היה קר במטבח? האם שלפה אותו מקולב המעילים העמוס לעייפה שליד דלת המרפסת לפני שמיהרה לשדה ונזהרה לא להעיר את כל מי שבקומה העליונה? היא לא מצליחה להיזכר; וכשהיא מתחילה לחשוב על אירועי הלילה ההוא והבוקר שלאחריו, בוחנת שוב כל צעד בהקפדה של חוקר זיהוי פלילי, היא מכריחה את עצמה להפסיק.

כרטיס האשראי ומפתחות המכונית עדיין ברשותה, וזה פשוט מזל — הם היו בתוך הכיסים של הז'קט — אבל היא לא מחשיבה את עצמה בת מזל. אף אחד לא מחשיב אותה בת מזל. ובכל זאת, הנוסעים הסמויים האלה מחייה הקודמים מאפשרים לה עכשיו לצאת מהעיר, וזה כל מה שהיא רוצה לעשות. לא בגלל חוסר מנוחה, או שאיפה להיות במקום אחר, אלא בעקבות הכרה פתאומית וצלולה בכך שזמנה במקום הזה תם. אוקיי, היא נושפת לעצמה, כאילו בזה היא משמיעה טיעון ארוך וחסר כל סיכוי.

היא מביטה מחלון המטבח בשושנים הכתומות והאדומות הפורחות מאחורי הבית הזה שאינו שלה. היא מצמידה את כפות ידיה אל שפת הכיור, ומהמרתף נשמע מייבש הכביסה שהיא מילאה לפני יותר משעה בסדינים רטובים המבשר בפעייה אחת ארוכה ובוטה שמשימתו הושלמה.

החרסינה קרירה למגע ידיה. הבית חסר הצליל רועם עכשיו בלא כלום, באין נפש חיה. כאב מוּתָך שב אליה, מתהפך בחזה, מנקר לאטו. בחוץ מתנודדות השושנים ברוח הבוקר. היא לא בכתה. לא ביום ההוא, לא בלוויות, לא אחרי כן. היא אמרה מעט, מצאה כמה מילים כשנזקקה להן, ועל כן היא יכולה עכשיו רק להנהן, להניד את הראש, ולנפנף לדרכם את המודאגים והסקרנים כמו שמנפנפים יתושים מסתערים. מפקד מכבי האש והשוטר השיבו על שאלות יותר מששאלו אותן — הכיריים הישנות, גז שדלף במהלך הלילה ומילא כמו נוזל את קומת הקרקע של הבית, ניצוץ שכנראה ניעור במתג חשמלי או במצית, אם כי שום מצית לא נמצא בשטח, הפיצוץ, האש המיידית והמאכּלת.

לא שאלו אותה למה היא היתה היחידה מחוץ לבית בשעה חמש ארבעים וחמש בבוקר. אבל כשהשוטר שאל אם לחבר שלה, לוּק, היתה סיבה כלשהי לרצות לפגוע בה או במשפחתה, היא קמה ויצאה מהאולם הצמוד לכנסייה, שם הוקם מטה מאולתר לטיפול במשבר. זאת הכנסייה שבה בתה, לוֹלי, היתה אמורה להינשא באותו יום; מעבר לכביש ובמרחק קצר מהבית.

אורחים הגיעו לקראת השעה אחת לחתונה ומצאו במקומה מגרש חניה מלא מכוניות משטרה, אמבולנסים, כבאיות וניידות שידור. היא זוכרת שיצאה מהכנסייה וצעדה לעבר חברתה ליז, שחיכתה לה במכוניתה. היא זוכרת איך שיחות נפסקו ואנשים זזו ופינו לה מקום. היא שמעה מישהו קורא בשמה — בהיסוס, בביישנות — אבל לא נעצרה ולא הסתובבה כדי להגיב. כשהגיעה לקצה מגרש החניה, אפפה אותה תחושה עזה שהיא מוּקצָה. לא מפני שלועגים לה או חוששים ממנה, אלא בגלל הגסות הבלתי נתפסת של האובדן. הוא לא אִפשר שום נחמה, והנחרצוּת המבעיתה שלו — כולם, אינם — הִשתיקה אפילו את המורגלים ביותר באסונות.

היא הרגישה את כל העיניים נעוצות בה בזמן שפתחה את דלת המכונית כדי להיכנס. היא זוכרת שראתה בקצה שדה הראייה שלה אישה מתקרבת אליה, מרימה כף יד. מרגע שישבה, היא ראתה בבהירות מבעד לחלון המכונית את אמא של לוּק, לידיה — שופעת חזה, בחולצה בוהקת, שערה הארוך החום אסוף ברישול על ראשה. זאת היתה הפעם השנייה שראתה אותה באותו יום, וכמו בפעם הקודמת, למרות דחף עצום לגשת אליה, היא ידעה שלא תוכל בשום פנים להתמודד עם האישה הזאת. סעי, רק את זה הצליחה לומר לליז, שישבה מאחורי ההגה המומה ואילמת כמו כל שאר הנוכחים במגרש החניה.

אף שוטר לא חקר אותה לאחר מכן על מה שקרה באותו לילה ולמחרת בבוקר. חברים הפסיקו לשאול אותן שאלות זהירות — האם היא בסדר, האם היא צריכה משהו? — מרגע שחדלה להגיב. חיוך דק, מבט אטום וסיבוב הראש הצדה הצליחו לכבות גם את העיקשים ביותר. מנחה של תוכנית בוקר בטלוויזיה היתה תוקפנית במיוחד.

אנשים רוצים לדעת איך את שורדת, אמרה לה בפתח בית הלוויות האישה הזאת, שהופיעה בטלוויזיה מאז שנות השבעים אבל לא היה על פניה ולו קמט או חריץ אחד. אף אחד לא שרד, היא ענתה, ואז, בשקט, די, והאישה אכן הפסיקה. בסופו של דבר, כל מי שהגיעו לכבוד החתונה של לולי נסעו, השאלות תמו, והיא נותרה, בגיל חמישים ושתיים ובפעם הראשונה בחייה, לבדה. במהלך השבוע הראשון ואחריו היא סירבה לפרוץ בבכי או להתפרק או להתחיל בדרך כלשהי תהליך שיקרב אותה להצטרפות מחדש אל עולם חדש שהיה עכשיו ריק, או, כמו שמישהו הפציר בה בכרטיס ברכה מלא כוונות טובות אך ללא חתימה שהוצמד אל אחד ממאות סידורי הפרחים שהגיעו ללוויה, להתחיל מחדש.

היא מכפתרת את כפתורי הז'קט ומתחילה לסגור ולנעול את חלונות הבית הקטן שהשאילה לה ציירת שהיא ייצגה פעם. כמה זמן שתצטרכי, אמרה מקסין ביום ההוא מבעד לטלפון הנייד של ליז, הבית לרשותך. מקסין היתה במיניאפוליס, שם שהתה כשהכול קרה. איך גילתה כל כך מהר וידעה מה צריך לעשות, את זה ג'וּן לא הבינה עד לרגע זה. יש אנשים, היא החליטה, שצצים באורח פלא ברגעים האיומים ביותר ויודעים בדיוק מה לעשות, אילו חללים יש למלא.

הבית היה בצד השני של וֶלס, אותה עיירה קטנה במחוז ליצ'פילד בקוֹנֶטיקֶט שבה היה פעם ביתה, שאליו נסעה בסופי שבוע במשך תשע־עשרה שנים ובו גרה דרך קבע בשלוש השנים האחרונות. הבית הקטן והמאובק של מקסין היה רחוק וזר, כך שהשבועות האלה היו איכשהו נסבלים. עצם העובדה שמשהו יכול להיות נסבל היתה כשלעצמה תגלית מבישה שצצה דקה אחר דקה. איך זה שאני כאן? למה? היא מרשה לעצמה את השאלות האלה, אבל שאלות אחרות היא מסתירה מעצמה. מסוכן פחות לשאול את השאלות שאין לה תשובה עליהן.

היא סירבה להתאשפז בבית החולים המקומי או לקחת את תרופות ההרגעה או את מייצבי מצב הרוח שמעט האנשים שסביבה הפצירו בה שתרשה להם לבקש בשבילה מהרופא. אין שום דבר לייצב, היא חושבת. אין שום סיבה לבקש יציבות. בבית הקטן היא ישנה כל יום עד אחרי שתים־עשרה, ומרגע שהתעוררה עברה מהמיטה לכיסא לשולחן במטבח לספה, ובסופו של דבר שוב למיטה. היא תפסה חלל, נשאה את קיומה של כל דקה עד שהגיעה הדקה הבאה אחריה, ואז זו שאחריה.

היא מכבה את האורות במטבח, נועלת את דלת הכניסה ומניחה את המפתח מתחת לעציץ הגרניום שניצב בנקודה אקראית כלשהי בקצה העלייה אל הבית. היא צועדת מהבית אל מכוניתה כמו בלית ברירה, מכירה בכך שהצעדים האלה הם מן הסתם האחרונים שהיא תצעד בחיים שנותרו לה במקום הזה. היא מחכה לשמוע ציוץ ציפורים, ובינתיים תוהה מה היא מצפה לשמוע. ברכות פרידה? קללות? הציפורים רואות הכול, היא חושבת, ולעת עתה הן שותקות.

תחת החופה הגבוהה של עצי רובּיניה שנמתחים בין הבית לבין השביל שעליו חונה מכוניתה כמעט שלא נשמע כל צליל פרט לזמזום קלוש של ציקדות הולכות ונמוגות, שלפני שבועות אחדים הגיחו משינה של שבע־עשרה שנים כדי להתרבות, למלא את העולם בזמזומיהן החשמליים, ולמות. הופעתן הפתאומית נראתה כאות מבשר טובות שבוע לפני החתונה של לולי, בימי ראשית הקיץ האטיים, אז היה נדמה שמהדורות החדשות מדברות אך ורק על זה. נשימותיהן האחרונות עכשיו נראות הולמות לא פחות מהופעתן אז.

ג'וּן ממהרת בצעדיה האחרונים, פותחת בתנופה את דלת הנהג ואז מיד טורקת אותה מאחוריה. היא ממששת בעצבנות את המפתחות מפני שבהתחלה היא לא מצליחה למצוא את המפתח הנכון. היא נועצת מבט בארבעת המפתחות שבצרור כאילו כל אחד ואחד מהם בגד בה: אחד לסובארו, אחד לדלת הכניסה לביתה, אחד לטנדר של לוּק, ומפתח ישן שעדיין שמרה מהדירה האחרונה ששׂכרה בניו יורק.

היא מחלצת בכוח מהצרור את כל המפתחות פרט לזה של הסובארו וזורקת אותם אל תוך גומחת הכוס שלצד המושב. היא מסובבת את המפתח במקומו, ובעוד המכונה מתעוררת לחיים תחתיה וסביבה, היא מבינה שוב שהיא ערה וחיה בעולם, לא מקרטעת בתוך איזה סיוט שלא מן העולם הזה. זה העולם, היא אומרת לעצמה בפליאה קודרת, ונוגעת בהגה באצבעותיה הקהות. בנהיגה לאחור היא מוציאה את הסובארו מהשביל, עוברת מהילוך אחורי להילוך נסיעה ומתקדמת לאִטה לאורך שביל העפר הצר עד שהיא מגיעה לכביש 4.

היא ממלאת את מכַל הדלק בתחנה עם שירות מלא בקוֹרנווֹל, ונוהגת עד שהכביש מתמזג דרומה עם כביש 7, על כל עיקוליו ופיתוליו וגדות העשב התלולות שמשני עבריו.

בקטע כביש ריק היא דגה את שלושת המפתחות מתוך גומחת הכוס, פותחת את החלון שבצד הנוסע, ובתנועה אחת חלקה משליכה אותם אל מחוץ למכונית. היא סוגרת את החלון, לוחצת בכף רגלה חזק יותר על דוושת הדלק וממהרת על פני שני עופרים מנוקדים שמקרטעים להם כמה מטרים מאחורי אמם.

מיום שהתחילה לנהוג בין קונטיקט למנהטן, עשרות איילים ליחכו עשב לצד הכביש הזה, אדישים למכוניות הממהרות עליו במרחק אפסי מהם. אינספור פעמים זינק אייל שכזה אל תוך תנועת המכוניות, היא חושבת, ומדמיינת לעצמה את הכמעט תאונות — אלה שהיו לה ואלפי האחרות שכל מי שנסעו כאן בכביש הזה יצאו מהן בחיים, הודו לאל הטוב ונשמו לרווחה בעודם נוהגים להם הלאה לדרכם.

היא חושבת על הנשמות האומללות שלא נהגו להן לדרכן ועל האסונות הכבירים שהחיות הטיפשות והיפהפיות האלה ודאי גרמו. היא מאיצה, חורגת מהמהירות המותרת... 84 , 93 , 106 ... ובעוד הסטיישן רועדת, היא חושבת על כל האנשים שממש מתו כאן, שגופיהם חולצו מתוך גושי מתכת מעוותים, נחרכו והיו לחומר שכבר אינו דומה לבני אדם.

כפות ידיה מתלחלחות כנגד ההגה והיא מנגבת אותן, בזו אחר זו, על מכנסי הג'ינס שלה. הז'קט הקל הדוק מדי לגופה ומגביל את תנועותיה, אבל היא לא רוצה לעצור את המכונית כדי לפשוט אותו.

היא חולפת על פני עוד קבוצת איילים — איילה ואייל צעיר ולצדם בנם, עופר דק רגליים — ובתוך כך היא מדמיינת את ההתנגשות: זגוגית מתנפצת, צמיגים מעלים עשן, השורדים מזהים את הגופות. נשימותיה מהירות ושטחיות והיא נצלית בתוך בגדיה. מדרום לכפר קֶנט היא מגיעה אל קטע כביש פתוח, שדות תירס משתרעים הרחק בשורות הדוקות משני עברי הכביש.

הסטיישן מגיעה ל־ 112 , והחלונות רוטטים במסילותיהם. היא מדמיינת, בפרטים רבים שצר לה שהיא בכלל מסוגלת לדמיין, ים של סרטי משטרה צהובים המסמנים את זירת הפשע, פנסים של מכונית משטרה וכבאית, ניצוצות ועשן של נוּרים לסימון, אמבולנסים ממתינים בצד עם פרמדיקים שאין בהם כל צורך.

היא מדמיינת את השורדים ההמומים, כושלים אנה ואנה ללא מטרה. היא מקיפה כל אחד מהם ומטרידה אותם בשאלות. מי נהג? מי הסיט את המבט בדיוק ברגע הלא נכון? מי שיחק עם הרדיו במקום להתרכז בכביש? מי רכן הצדה כדי להוציא מהתיק סוכריית מנטה, או מצית, ובכך איבד את כל יקיריו? כמה אנשים, היא שואלת את עצמה, יצאו מהתאונה ללא שריטה או חבּורה?

ומתוך בני המזל החיים האלה, מי היה בעיצומו של ויכוח ממש לפני רגע ההתנגשות? מי רב עם מישהו שהוא אהב? והמשיך לריב עד ששחרר מכבליהן את המילים שאי־אפשר להשיב דווקא מפני שידע בוודאות שהמילים האלה יכאיבו יותר מכולן. מילים שפוצעות עמוק ומיד, שגורמות נזק שרק הזמן יעזור לרפא, אבל עכשיו לא נותר שום זמן. האנשים האלה, היא ממלמלת, בנימה שבין קללה לנחמה. היא רואה אותם כורעים לצד הכביש, מקופלים בכאב ובבדידות.

[...]

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il