האחת שאיתך

גידאון קרוס. להתאהב בו היה הדבר הקל ביותר שעשיתי מימי. זה קרה מיד. לגמרי. סופית. להתחתן איתו – זה היה חלום שהתגשם. להישאר נשואה לו – זה האתגר של חיי. אהבה היא רגש שמשנה את פניו. זו שלנו היא גם מפלט מהסערה וגם סופה עזה ומטלטלת בפני עצמה. שתי נשמות מיוסרות כרוכות זו בזו.

חשפנו זה בפני זו את הסודות העמוקים והחשופים ביותר שלנו. גידאון הוא המראה המשקפת את כל פגמי... אם גם את כל היופי שאני עצמי לא הצלחתי לראות. הוא נתן לי את כל מה שיש לי. עכשיו עלי להוכיח שאני יכולה להיות בשבילו סלע ומקלט, בדיוק כפי שהוא בשבילי. יחד נוכל לעמוד מול אלה שאינם בוחלים בדבר כדי לסכסך בינינו.

אבל ייתכן שהמאבק הקשה ביותר טמון דווקא באותן שְׁבועות שמחזקות אותנו. ההתחייבות לאהוב היתה רק ההתחלה. המאבק על האהבה ישחרר אותנו לחופשי... או יפריד בינינו לנצח.

האחת שאיתך, רומן יצרי ושובר לב, הוא הפרק החותם את סאגת ״קרוספייר״, הפורשת סיפור אהבה לוהט ששבה את לבם של מיליוני קוראים ברחבי העולם.

סילביה דיי - Sylvia Day

סילביה דיי היא סופרת רבי מכר בינלאומיים שחיברה למעלה מעשרים רומנים עטורי פרסים. ספריה תורגמו לארבעים ואחת שפות, נמכרו במעל עשרים מיליון עותקים ברחבי העולם וזכו להצלחה גדולה גם בישראל. היא הגיעה למקום הראשון ברשימות רבי המכר של "הניו יורק טיימס" ו"יו־אס־איי טודיי", ובעשרים ותשע מדינות נוספות מחוץ לארצות הברית. סך הכול ספריה הופיעו עשר פעמים ברשימת ה"ניו יורק טיימס", ושלוש־עשרה פעמים ברשימת ה"יו־אס־איי טודיי".

פרק ראשון

ניו יורק היא העיר שלעולם לא ישנה, ואפילו לא מתעייפת. הדירה שלי באפֶּר וסט סייד נהנתה מעזרי איטום הרעש המשוכללים שאפשר למצוא בנכס השווה מיליונים רבים, אולם רעשי העיר בכל זאת הצליחו לחדור פנימה - החבטות הקצביות של צמיגי המכוניות החולפות על הכבישים השחוקים, מחאותיהם של הבלמים היגעים והצפירות הבלתי פוסקות של צופרי מוניות.

כשיצאתי מבית הקפה הפינתי אל רחוב ברודוויי העמוס תמיד, המולת העיר הציפה אותי. איך הצלחתי אי־פעם לחיות בלי הקקופוניה של מנהטן?

איך הצלחתי אי־פעם לחיות בלעדיו?
גידאון קרוס.

תפסתי את לחייו בשתי כפות ידי והרגשתי אותו מתחכך במגע שלהן. הבעת הפגיעוּת והחיבה הזאת ננעצה ישר בלבי.

רק כמה שעות לפני כן חשבתי שהוא לעולם לא ישתנה, שאם ארצה לחיות את חיי לצדו, אצטרך להתפשר יותר מדי. עכשיו עמדתי אל מול אומץ לבו והטלתי ספק באומץ לבי שלי.

האם דרשתי ממנו יותר מדרשתי מעצמי? נמלאתי בושה כשחשבתי שאולי דחקתי בו להשתנות בזמן שאני עצמי דבקתי בעיקשות בדפוסַי הישנים.

הוא עמד מולי, גבוה וחזק כל כך. במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו, עם כובע בייסבול שמכסה את מצחו, לא היה אפשר לזהות אותו בתור הטייקון הבינלאומי שהעולם חשב שהוא מכיר, ובכל זאת הוא היה כל כך מושך ושובה לב עד שגם כך הוא השפיע על כל מי שחלף לידנו. מזווית עיני שמתי לב שהעוברים והשבים מגניבים אליו מבטים ואז בוהים בו בעניין.

לא משנה אם גידאון התלבש בבגדי יום יום או בחליפות שלושת החלקים המהודרות שלו, לא היתה שום אפשרות להחמיץ את גופו הרזה והשרירי. האופן שבו עמד, הסמכות והשליטה המוחלטת ששידר, לא אפשרו לו בשום פנים להיבלע ברקע.

ניו יורק בלעה כל מה שנכנס לתוכה, אבל גידאון שלט בה בלי למצמץ. והוא היה שלי. אפילו עכשיו, כשהטבעת שלי היתה ענודה על אצבעו, התקשיתי לפעמים להאמין בכך.

הוא לעולם לא יהיה סתם איש. הוא היה כוח טבע שנעטף בהידור, שלמוּת שמשתרגים בה חוטים של פגמים. הוא היה ציר העולם שלי, ציר העולם כולו.

ועם זאת, זה עתה הוכיח שהוא מוכן להתכופף ולהיכנע עד שבירה רק כדי להיות איתי. וזה נסך בי נחישות מחודשת להוכיח שאני ראויה שיסבול בגללי את הכאב שאני מאלצת אותו לסבול.

חזיתות החנויות שלאורך ברודוויי החלו להיפתח מסביבנו. זרם התנועה ברחוב החל להתעבות ומכוניות שחורות ומוניות צהובות שעטו בפראות בכביש מלא המהמורות. תושבים טפטפו אל המדרכות, בדרכם לטיול עם הכלב או לסנטרל פארק לריצת בוקר, גונבים לעצמם עוד מעט פנאי לפני עוד יום עבודה מפרך.

המרצדס נעצרה ליד שפת המדרכה בדיוק כשהגענו אליה, וראול נראה כצללית גדולה מאחורי ההגה. אנגוס החליק את הבנטלי למקומה מאחוריה. הנהג שלי והנהג של גידאון, שבאו לקחת אותנו איש איש לביתו. איזה מין נישואים אלה?

האמת היא שאלה היו הנישואים שלנו, גם אם אף אחד מאיתנו לא רצה שהם ייראו כך. נאלצתי להציב את הגבול כשגידאון החליט להציע משרה לבוס שלי במשרד הפרסום שעבדתי בו.

הבנתי את השאיפה של בעלי שאצטרף ל"תעשיות קרוס", אבל הניסיון לכופף את ידי ולפעול ככה מאחורי גבי... לא יכולתי להניח לזה לקרות, לא עם אדם כמו גידאון. או שאנחנו יחד - מקבלים החלטות יחד - או שנהיה רחוקים כל כך שליחסים בינינו לא יישאר שום סיכוי.

הטיתי את ראשי לאחור והרמתי את עיני אל פניו המהממים. ראיתי בהן חרטה וגם הקלה. ואהבה. כל כך הרבה אהבה. היה קשה לנשום אל מול היופי שלו. עיניו היו כחולות כמו הים בקריביים, שערו רעמה שחורה עבותה ומבריקה שהגיעה עד לצווארון חולצתו.

יד מעריצה גילפה כל מישור וזווית בפניו, עד לשלמוּת מהפנטת שהקשתה על המתבוננים בו לחשוב בהיגיון. נשביתי ביופי הזה מרגע שראיתי אותו בראשונה, וברגעים אקראיים פה ושם עדיין הרגשתי שאני מאבדת לגמרי את שיווי המשקל מולו. גידאון פשוט סחרר אותי.

אבל האיש שבפנים, עם הכוח והאנרגיה הבלתי נדלים, עם חוכמתו החריפה ועוז הרוח, והלב שיכול להיות רך כל כך... "תודה." קצות אצבעותי רפרפו על גבותיו הכהות, ועקצצו כמו בכל פעם שנגעו בעורו. "תודה שהתקשרת אלי. שסיפרת לי על החלום שלך. שבאת לפגוש אותי כאן."

"אני אפגוש אותך בכל מקום שתרצי." המילים היו שבועה, שדוקלמה בנחישות ובעוז.

לכל אחד יש שדים שרודפים אותו. אלה של גידאון היו כלואים בכוח רצונו העשוי מברזל בשעות הערוּת שלו. כשהוא ישן, הם ייסרו אותו בסיוטים אלימים ונוראיים שהוא התעקש לא לשתף אותי בהם.

היו לנו כל כך הרבה דברים במשותף, אבל ההתעללות שעברנו בילדותנו היתה טראומה משותפת שחיברה בינינו ובו־זמנית הפרידה בינינו. היא גרמה לי להיאבק חזק יותר כדי לשמור על גידאון ועל מה שבנינו יחד. אלה שהתעללו בנו גזלו מאיתנו גם כך יותר מדי. "אווה... אַת הכוח היחיד בכל כדור הארץ שיכול להדוף אותי."

"תודה גם על זה," מלמלתי, והרגשתי את חזי מתהדק. הפרידה האחרונה שלנו היתה קשה עד כאב בשביל שנינו. "אני יודעת שלא היה לך קל לתת לי את המרחב שביקשתי, אבל שנינו היינו זקוקים לו. ואני יודעת שהפעלתי עליך לחץ גדול..."

"גדול מדי."

פי התעגל לנוכח צריבת הקרח שנלוותה למילותיו. גידאון לא היה רגיל לכך שמונעים ממנו את הדברים שהוא רוצה. אבל ככל שהיה לו קשה עם העובדה שנמנעה ממנו הגישה אלי, היינו יחד עכשיו בזכות ההימנעות הזאת, שעזרה לו להתקדם. "אני יודעת. ונתת לי ללחוץ עליך כי אתה אוהב אותי."

"זה יותר מאהבה." ידיו עטפו את מפרקי ידי והידקו אותם בעוצמה סמכותית שגרמה לי להיכנע כליל.

הנהנתי, וכבר לא פחדתי להודות שאנחנו זקוקים זה לזה ברמות שבעיני אחרים עלולות להיראות מזיקות. אבל זה מה שהיינו, וזה הקשר שהיה בינינו. והוא היה יקר מפז.

"ניסע לדוקטור פיטרסֶן יחד." הוא אמר את המילים בנימת ציווי שאין לטעות בה, אבל מבטו סרק את עיני כאילו שאל שאלה. "אתה כזה שתלטן," קנטרתי אותו, כי רציתי שניפרד ברוח טובה.

ברוח של תקווה. הטיפול השבועי הקבוע שלנו אצל ד"ר לייל פיטרסן נועד להתקיים בעוד כמה שעות, ובהחלט בא בזמן. נכנסנו לנתיב חדש. לא תזיק לנו קצת עזרה בניסיון להבין איך עלינו להתקדם מכאן והלאה.

ידיו נכרכו סביב מותני. "את מתה על זה."

תפסתי את שולי חולצתו ומיששתי את הבד הרך. "אני מתה עליך." "אווה." הבל פיו הנרעד היה לוהט על צווארי. מנהטן הקיפה אותנו אבל לא יכלה לפלוש פנימה. כשהיינו יחד, לא היה סביבנו שום דבר.

קול נמוך של רעב נפלט ממני. כמהתי אליו והשתוקקתי אליו, ורעדתי מעונג מפני שהוא נצמד אלי שוב. שאפתי אותו אל קרבי בשאיפות עמוקות, ואצבעותי עיסו את השרירים הנוקשים של גבו.

הגעש שעבר בגופי סחרר אותי. הייתי מכורה לו - בלבי, בנשמתי ובגופי - וכבר עברו ימים בלי שקיבלתי את המנה שלי, כך שהייתי רעועה ונטולת שיווי משקל, לא מסוגלת לתפקד כמו שצריך.

הוא עטף אותי בגופו, שהיה גדול וחזק כל כך מגופי שלי. הרגשתי בטוחה בתוך חיבוקו, שמורה ומוגנת. שום דבר לא יכול לגעת בי או לפגוע בי כשהוא חיבק אותי. רציתי שהוא ירגיש לצדי אותו סוג של ביטחון. רציתי שיֵדע שהוא יכול להסיר הגנות ולנשום בחופשיות בזמן שאני אגן על שנינו.

ידעתי שאני מוכרחה להיות חזקה יותר. חכמה יותר. מפחידה יותר. היו לנו אויבים, וגידאון התמודד איתם לבדו. הצורך להגן היה טבוע בו, וזאת אחת התכונות שהערצתי בו ביותר. אבל ידעתי שעלי להתחיל להראות לאנשים שאני יכולה להיות יריבה מפחידה לא פחות מאשר בעלי.

חשוב מכך, היה עלי להוכיח זאת לגידאון.

נשענתי עליו וספגתי את חום גופו. את האהבה שלו. "נתראה בחמש, אלוף."

"לא דקה אחת מאוחר יותר," הוא ציווה בקול צרוד. לא יכולתי שלא לצחוק, כי הייתי מוקסמת מכל ביטוי לקשיחותו. "ואם לא?"

הוא התרחק ממני בצעד ונעץ בי מבט שגרם לאצבעות רגלי להתעקל בציפייה. "אז אבוא לרדוף אחרייך."

הייתי צריכה להיכנס על קצות האצבעות אל הפנטהאוז של אבי החורג ולעצור את נשימתי, כי בשעה כזאת - קצת אחרי שש בבוקר - היה סיכוי סביר שיתפסו אותי מתגנבת פנימה. אבל במקום זאת צעדתי פנימה בנחישות, ומחשבותי היו נתונות לשינויים שאצטרך לבצע.

היה לי זמן למקלחת - בקושי - אבל החלטתי לא להתקלח. עבר כל כך הרבה זמן מאז שגידאון נגע בי. זמן רב מדי מאז שידיו היו עלי, גופו בתוך גופי. לא רציתי לשטוף מעלי את זיכרון מגעו. עצם הזיכרון יעניק לי את הכוח לעשות את מה שהיה עלי לעשות. מנורת שולחן נדלקה לידי. "אווה."

קפצתי בבהלה. "אלוהים."

הסתובבתי ומצאתי את אמי יושבת באחת הכורסאות בסלון. "הפחדתי אותי נורא!" אמרתי בהאשמה והנחתי כף יד על לבי הגועש.

היא קמה, ושמלת הסאטן בצבע שנהב שלגופה, שהגיעה עד לכפות רגליה, נצצה סביב רגליה השזופות. הייתי בתה היחידה, אבל נראינו כמו אחיות. מוניקה טרֶמֶל בַּרקֶר מיטשֶׁל סטַנטוֹן הקפידה על מראהּ החיצוני באובססיביות. היא היתה רעיה מקצועית של אנשי עסקים מצליחים. יופייה הצעיר היה הנכס הגדול ביותר שלה.

"לפני שאת מתחילה," פתחתי ואמרתי, "אז כן, אנחנו צריכות לדבר על החתונה. אבל אני באמת חייבת עכשיו להתארגן לעבודה ולארוז את החפצים שלי כדי שאוכל לחזור הערב הביתה..."

"יש לך רומן עם מישהו?"

שאלתה הקצרה הדהימה אותי יותר מהמארב שהציבה לי. "מה? לא!" היא נשפה בקול וכתפיה צנחו בהקלה ניכרת. "תודה לאל. את מוכנה לספר לי מה קורה פה? כמה קשה הריב שהיה לך עם גידאון?" קשה. לזמן מה חשבתי שהוא הביא את היחסים בינינו אל סיומם עם ההחלטות שהחליט. "אנחנו עובדים על זה, אמא. זאת היתה רק מהמורה בדרך."

"מהמורה שבגללה ברחת ממנו במשך ימים? זאת לא הדרך להתמודד עם קשיים, אווה."

"זה סיפור ארוך..."

היא שילבה את זרועותיה. "אני לא ממהרת."

"אבל אני כן. לי יש עבודה שאני צריכה להתכונן אליה."

הבזק של כאב ניכר בפניה. התחרטתי מיד על דברי.

היו ימים שרציתי לגדול ולהיות בדיוק כמו אמי. במשך שעות מדדתי את הבגדים שלה, מעדתי על נעלי העקב שלה, מרחתי על פני את הקרמים ואת שאר מוצרי הקוסמטיקה היקרים שלה. ניסיתי לחקות את קולה המתנשף ואת תנועותיה החושניות, והייתי בטוחה שאמא שלי היא האישה המדהימה והמושלמת ביותר בעולם. ויחסיה עם גברים, איך שהם הסתכלו עליה, פינקו אותה... טוב, רציתי שגם לי יהיה מגע קסם כזה.

בסופו של דבר, כשגדלתי, נהייתי דומה לה כמו שתי טיפות מים, פרט לתסרוקת ולצבע העיניים. אבל זה היה רק מבחוץ. בתור נשים היינו שונות לחלוטין, ולמרבה הצער התחלתי להתגאות בזה. הפסקתי לבקש את עצתה, חוץ מאשר בכל הנוגע לבגדים ולעיצוב. זה עמד להשתנות. ברגע זה.

ניסיתי הרבה טקטיקות בחיפושי אחר הדרך הנכונה לנווט את יחסי עם גידאון, אבל עד כה לא ביקשתי עזרה מהאישה היחידה שהיתה קרובה אלי מספיק וידעה היטב איך זה להיות נשואה לגברים חזקים וידועים.

"אמא, אני זקוקה לעצתך."

דברי נותרו תלויים באוויר, ואז ראיתי את עיניה של אמי מתרחבות בהפתעה ברגע שקלטה את משמעותם. כעבור רגע היא צנחה שוב על הכורסה כאילו ברכיה בגדו בה. ההלם שחשה הכה בי מכה קשה, כי הוא הבהיר לי עד כמה הרחקתי אותה מעלי עד כה.

הרגשתי נורא כשהתיישבתי על הספה מולה, והשתדלתי כמיטב יכולתי להסתיר מידע שעלול לעורר דיונים שיטריפו עלי על דעתי.

זה תמיד היה ככה. אחי החורג נייתן גזל ממני את היחסים החמים והנינוחים עם אמי, בדיוק כפי שגזל ממני את תמימותי. אחרי שאמא גילתה שהתעלל בי היא השתנתה ונעשתה מגוננת מדי, ממש עד לרמה של מעקב ומחנק.

היא היתה בטוחה מעל לכל ספק בכל היבט והיבט בחייה, פרט לדבר אחד - אני. איתי היא היתה חרדה ופולשנית, לפעמים על גבול ההיסטריה. במשך השנים הכרחתי את עצמי לטשטש את האמת לעתים קרובות מדי, להסתיר דברים מפני האנשים שאהבתי יותר מכול, רק כדי שאוכל לשמור על מעט שלווה.

"אני לא יודעת להיות האישה שגידאון צריך," התוודיתי. כתפיה הוטו לאחור וכל תנוחת גופה הביעה זעם. "אז מה, הוא מנהל רומן?"

"לא!" בעל כורחי נפלט ממני צחוק. "אף אחד לא מנהל רומן. לעולם לא היינו עושים דבר כזה אחד לשני. אנחנו לא מסוגלים. תפסיקי לדאוג בקשר לזה."

לא יכולתי שלא לתהות אם הרומן האחרון של אמי עם אבי הוא למעשה שורש הדאגה שלה. האם זה העיק עליה? האם היא הטילה ספק בקשר שלה עם סטנטון? לא ידעתי מה דעתי על כך. אהבתי את אבי כל כך, אבל גם האמנתי שאבי החורג הוא בן הזוג המושלם בשביל אמי, בדיוק הבעל שהיא זקוקה לו.

"אווה..."

"גידאון ואני התחתנו בסתר לפני כמה שבועות." אלוהים, כל כך שמחתי פשוט להגיד את זה בקול רם.

היא מצמצה. פעם, פעמיים. "מה?"

"עוד לא סיפרתי לאבא," הוספתי ואמרתי. "אבל אתקשר אליו היום."

עיניה נצצו מהדמעות שהצטברו בהן. "למה? אלוהים, אווה... איך קרה שהתרחקנו כל כך?"

"אל תבכי." קמתי וניגשתי אליה, והתיישבתי לצדה. שלחתי יד אל כפות ידיה אבל במקום זאת היא משכה אותי לחיבוק עז.

נשמתי את הריח המוכר שלה והרגשתי את השלווה שאפשר להרגיש רק בזרועותיה של אמא. לפחות למשך כמה רגעים. "זה לא היה מתוכנן, אמא. נסענו לסוף שבוע, וגידאון שאל אותי אם אני מסכימה, והוא עשה את כל הסידורים... זה היה ספונטני. גחמה של הרגע."

היא התנתקה ממני וחשפה פנים מכוסי דמעות ועיניים מלאות אש. "הוא התחתן איתך בלי הסכם ממון?"

צחקתי, לא יכולתי שלא לצחוק. מובן שאמי תתמקד בפרטים הפיננסיים. כסף היה זה שנים רבות הכוח המניע בחייה. "יש הסכם ממון."

"אווה לורן! נתת למישהו לבדוק אותו? או שגם זה היה ספונטני?" "קראתי כל מילה."

"את לא עורכת דין! אלוהים, אווה... חינכתי אותך להיות חכמה יותר!"

"כל ילד בן שש היה מבין את התנאים," אמרתי ברוגז, וכעס מילא אותי לנוכח הבעיה האמיתית בחיי הנישואים שלנו: גידאון ואני סבלנו מיותר מדי אנשים שהתערבו ביחסים בינינו והסיחו את דעתנו עד שלא נותר לנו זמן להתמודד עם הדברים שבאמת היה צריך לעבוד עליהם. "אל תדאגי בגלל ההסכם."

"היית צריכה לבקש מריצ'רד שיקרא אותו. אני לא מבינה למה לא עשית את זה. זה כל כך לא אחראי. אני פשוט לא..."

"ראיתי אותו, מוניקה."

שתינו הסתובבנו לשמע קולו של אבי החורג. סטנטון נכנס לחדר ערוך לקראת היום, מהודר בחליפה כחולה כהה ועניבה צהובה. דמיינתי לעצמי שגידאון יהיה דומה לאבי החורג כשיהיה בגילו: בכושר טוב, מכובד, זכר אלפא כמו שהיה תמיד. "באמת?" שאלתי בהפתעה.

"קרוס שלח לי אותו לפני כמה שבועות." סטנטון חצה את החדר לעבר אמי ואחז בידה. "לא יכולתי לבקש תנאים טובים יותר." "תמיד יש תנאים טובים יותר, ריצ'רד!" אמרה אמי בחריפות.

"מצוינות שם תמורות כספיות בציוני דרך חשובים כמו ימי שנה ולידה של ילדים, ולא מוזכרות שום מגבלות שיוטלו על אווה פרט לטיפול זוגי. במקרה של פרידה, חלוקת הרכוש תהיה שוויונית בהחלט. התפתיתי לשאול את קרוס אם הוא עצמו העביר את ההסכם לעורך הדין שלו. אני משוכנע שהם התווכחו על זה בלהט."

היא נרגעה לעת עתה ועיכלה את הדברים. ואז היא קמה על רגליה, רוחשת מכעס. "אבל ידעת שהם עומדים להתחתן בסתר? ידעת ולא אמרת שום דבר?"

"בטח שלא ידעתי." הוא חיבק אותה והמהם חרש כאילו היתה ילדה קטנה. "הנחתי שהוא מתכונן לחתונה העתידית. את יודעת שדברים כאלה מצריכים לפעמים משא ומתן של חודשים. למרות שבמקרה הזה לא יכולתי לבקש עוד שום דבר."

קמתי. ידעתי שאני צריכה למהר אם אני רוצה להגיע לעבודה בזמן. היום באופן מיוחד לא רציתי לאחר.

"לאן את הולכת?" אמי התנתקה מחיבוקו של סטנטון. "עוד לא גמרנו עם השיחה הזאת. את לא יכולה להטיל כזאת פצצה וללכת!" הסתובבתי אליה והתחלתי לצעוד אחורנית. "אני באמת מוכרחה להתחיל להתארגן. אולי ניפגש לצהריים ונמשיך לדבר אז?" "את לא יכולה ל..."

קטעתי אותה. "קורין ז'ירוּ."

עיניה של אמי התרחבו בפליאה ואז הצטמצמו. שֵם אחד. לא הייתי צריכה להוסיף עוד דבר.

האקסית של גידאון היתה בעיה שאין צורך להרחיב עליה את הדיבור.

רק מעטים מהאנשים המגיעים למנהטן לא מרגישים מיד היכרות אינטימיות איתה. קו הרקיע של העיר הונצח באינספור סרטים וסדרות טלוויזיה והפיץ בכל העולם את סיפור אהבתם של תושבי ניו יורק לעירם.

ואני בהחלט לא הייתי יוצאת דופן במובן זה.

הערצתי את ההדר בסגנון אר־דקו של בניין קרייזלר. ידעתי בדיוק איפה אני נמצאת על האי ביחס לבניין אמפייר סטייט. השתאיתי מגובהו של מגדל החירות שחלש עכשיו על דאונטאון. אבל בניין קרוספייר היה בסקאלה נפרדת משל עצמו. חשבתי כך עוד לפני שהתאהבתי באיש שהבניין נבנה על פי חזונו.

כשראול קירב את המרצדס למדרכה, התפעלתי מהזגוגיות בגוון כחול ספיר שעטפו את צורת האובליסק של בניין קרוספייר. הטיתי את ראשי לאחור ומבטי החליק לאורך גובהו המנצנץ עד לפסגה, החלל שטוף האור שאכלס את משרדי "תעשיות קרוס". הולכי רגל שעטו סביבי, המדרכה רחשה אנשי עסקים ונשות עסקים בדרכם לעבודה עם תיקי מסמכים ותיקי שׂק ביד אחת וכוסות קפה מהבילות ביד האחרת.

הרגשתי את גידאון עוד לפני שראיתי אותו, וכל גופי רחש במודעוּת לקרבתו כשהוא יצא מהבנטלי, שנעצרה מאחורי המרצדס. האוויר סביב נטען בחשמל, באנרגיה המפצפצת שתמיד בישרה את בואה של סערה.

הייתי בין המעטים שידעו שאת הסופה הזאת חוללה נשמתו המיוסרת וחסרת המנוחה של גידאון.

הסתובבתי אליו וחייכתי. זה לא היה מקרי ששנינו הגענו לבניין באותו הזמן. ידעתי את זה עוד לפני שראיתי את האישור לכך בעיניו. הוא לבש חליפה בצבע אפור פחם עם חולצה לבנה ועניבה כסופה בדוגמת מעוינים.

שערו הכהה רפרף על לסתו וצווארונו בקווצות בגוון דיו שנפלו מטה בזוויות סקסיות. הוא עדיין הביט בי בעוצמה המינית העזה שחרכה אותי עוד מהפעם הראשונה, אבל עכשיו היו בעיניו הכחולות הבוהקות גם רוך ופתיחות שהיו חשובים לי יותר מכל דבר אחר שהיה ביכולתו להעניק לי.

צעדתי לעברו בזמן שהתקרב אלי. "בוקר טוב, נסיך האופל." שפתיו התעגלו באירוניה. שעשוע ריצד בעיניו ועשה את מבטו לחם ואוהב עוד יותר. "בוקר טוב, אשתי."

שלחתי אליו את ידי והרגשתי נינוחה ובטוחה כשהוא בתגובה שלח אלי את ידו ואחז בידי בתקיפות. "סיפרתי לאמא שלי הבוקר... על זה שהתחתנו."

הוא הרים גבה אחת בהפתעה, ואז היה חיוכו להבעה של שמחה רוויית ניצחון. "טוב מאוד."

צחקתי לנוכח הרכושנות חסרת הבושה שלו ודחפתי אותו קלות בכתף. הוא נע במהירות הבזק, תפס אותי ונישק את זווית פי המחייך. השמחה שלו היתה מידבקת. הרגשתי אותה רוחשת בתוכי, מאירה את המקומות שבימים האחרונים היו אפלים כל כך. "אני אתקשר לאבא שלי בהפסקה הראשונה שתהיה לי. אודיע גם לו."

הוא התעשת. "למה עכשיו ולא קודם?"
הוא דיבר בעדינות ובשקט, מטעמי פרטיות. האנשים הנוהרים למשרדיהם הוסיפו לזרום לצדנו ולא הקדישו לנו תשומת לב רבה. ובכל זאת היססתי לענות, כי הרגשתי חשופה מדי.

ואז... האמת באה בקלות רבה מתמיד. עד כה הסתרתי כל כך הרבה דברים מהאנשים שאהבתי. דברים קטנים, דברים גדולים. ניסיתי לשמור על הסטטוס קוו, ובו־זמנית קיוויתי לשינוי והזדקקתי לו.

"פחדתי," אמרתי לו.
הוא התקרב אלי עוד יותר ומבטו היה עז. "ועכשיו את לא פוחדת." "לא."
"הערב תספרי לי למה."
הנהנתי. "אני אספר לך."

ידו התעגלה סביב עורפי, והאחיזה שלו בי היתה בו־זמנית רכושנית ועדינה. פניו היו חתומים ולא הסגירו דבר, אבל עיניו... העיניים הכחולות כחולות האלה... הן סערו מרוב רגש. "אנחנו נתגבר על הכול, חומד." האהבה החליקה בכל גופי כמו המיה נעימה של יין טוב. "אתה צודק ועוד איך."

היה מוזר להיכנס למשרדי "ווטרס, פילד ולימן" ולדעת שבעוד ימים לא רבים כבר לא אוכל לומר שאני עובדת במשרד הפרסום היוקרתי. מֶגומי קאבָּה נופפה לי לשלום ממקומה מאחורי הדלפק, ונקשה על האוזניות שלראשה כדי לאותת לי שהיא בשיחה ולא יכולה לדבר.

נופפתי לה בחזרה ופניתי אל שולחני בצעדים נחושים. היו לי הרבה מטלות לפני, והיה עלי להתחיל לגלגל את חיי לכיוון חדש. אבל צריך לפעול על פי הסדר. הכנסתי את התיק עם הארנק לתוך המגירה התחתונה בשולחן, התרווחתי בכיסא ונכנסתי לאתר האינטרנט של חנות הפרחים החביבה עלי. ידעתי מה אני רוצה. שני תריסרים של ורדים לבנים בתוך אגרטל קריסטל בצבע אדום עשיר.

לבן כסמל לטוהר. לחברוּת. לאהבת נצח. לבן הוא גם דגל של כניעה. שרטטתי את קווי הלחימה כשכפיתי פרידה על גידאון ועל עצמי, ובסופו של דבר ניצחתי. אבל לא רציתי להילחם בבעלי.

אפילו לא ניסיתי לחשוב על ברכה שנונה שתצורף לפרחים, כמו שעשיתי בעבר. פשוט כתבתי מכל הלב.

אתה נס שהתגשם, מר קרוס.
אני אוהבת אותך ושמחה בך כל כך. גברת קרוס

האתר דרבן אותי להשלים את ההזמנה. לחצתי על אישור והרשיתי לעצמי להקדיש רגע למחשבות על תגובתו של גידאון למתנה שלי. קיוויתי שיום אחד אוכל לצפות בו־בזמן שיקבל ממני זר פרחים. האם יחייך כשהמזכיר שלו, סקוטי, יביא לו אותם?

האם יפסיק את הישיבה שהוא עומד בראשה כדי לקרוא את הברכה שלי? או שיחכה לאחת ההפוגות הנדירות בסדר היום שלו, כדי ליהנות מפרטיות? שפתי חייכו כשחשבתי על האפשרויות. אהבתי לתת לגידאון מתנות.

וידעתי שבקרוב יהיה לי פנאי רב יותר לבחור אותן.

"את מתפטרת?"
מבטו המשתאה של מארק גאריטי הורם ממכתב ההתפטרות שלי אל עיני.

הבטן שלי התכווצה לנוכח ההבעה שעלתה על פניו של הבוס שלי. "כן. אני מצטערת שאני לא יכולה לתת התראה ארוכה יותר." "מחר זה היום האחרון שלך?" הוא נשען לאחור בכיסאו. עיניו היו בגוני שוקולד חמים, בהירות יותר מעורו, והן הביעו הפתעה ואכזבה גם יחד. "למה, אווה?"

נאנחתי, רכנתי קדימה והצבתי את מרפקי על ברכי. שוב החלטתי פשוט לומר את האמת. "אני יודעת שזה לא מקצועי לעזוב ככה, אבל... אני מוכרחה להחליט על סדר עדיפויות, וברגע זה... אני פשוט לא יכולה להקדיש לעבודה את מלוא תשומת הלב, מארק. אני מצטערת." "אני..." הוא נשף בקול והעביר יד בתלתליו הכהים והצפופים. "טוב... מה כבר אני יכול להגיד?"

"שתסלח לי ולא תנטור לי טינה?" השמעתי צחוק חסר שמחה. "זאת בקשה גדולה, אני יודעת."

הוא הצליח לחייך באירוניה. "קשה לי לאבד אותך, אווה, את יודעת את זה. אני לא חושב שאמרתי לך פעם איזו תרומה גדולה היתה לך כאן. את עוזרת לי לעבוד יותר טוב."

"תודה, מארק. אני מעריכה את זה." אלוהים, זה היה קשה יותר משחשבתי שיהיה, אף שידעתי שזאת ההחלטה הטובה ביותר מבחינתי, ולמעשה ההחלטה היחידה האפשרית.

מבטי נדד מפניו הנאים של הבוס שלי אל הנוף שנשקף מאחוריו. בתור תקציבאי זוטר המשרד שלו היה קטן והנוף שלו נחסם על ידי הבניין שמעבר לכביש, ובכל זאת הנוף היה לא פחות ניו יורקי מזה שנשקף ממשרדו רחב הידיים של גידאון, בקומה העליונה באותו בניין.

במובנים רבים, חלוקת הקומות שיקפה את הדרך שבה ניסיתי להגדיר את יחסי עם גידאון. ידעתי מי הוא. ידעתי מה הוא: איש שהוא מעמד שלם בפני עצמו. אהבתי את זה בו ולא רציתי שישתנה. רק רציתי לטפס לדרגה שלו, ולעשות זאת בזכות עצמי. מה שלא הבאתי בחשבון היה העובדה שכל עוד אני מסרבת להכיר בכך שנישואינו משנים את המצב, אני גוררת אותו מטה אל הדרגה שלי.

לא יהיה לי סיכוי להתפרסם כמי שפילסה את דרכה לראש הסולם בתחום שלה. תמיד יהיו אנשים שיחשבו שזכיתי להצלחה רק בזכות נישואי. ואני פשוט אצטרך ללמוד לחיות עם זה.

"אז מה תעשי עכשיו?" שאל מארק.

"האמת היא שאני עדיין לא יודעת. אני פשוט יודעת שאני לא יכולה להישאר."

הנישואים שלי יוכלו לעמוד בלחצים רק עד גבול מסוים, וגם כך נתתי להם להידרדר לנקודה מסוכנת על פי תהום כשניסיתי לאפשר לעצמי קצת מרחב. כשניסיתי להציב את עצמי במקום הראשון.

גידאון קרוס היה עמוק ונרחב כמו אוקיינוס, וחששתי לטבוע בתוכו מרגע שפגשתי אותו. ידעתי שאסור לי להוסיף ולפחוד מזה. לא מרגע שהבנתי שהפחד הגדול יותר הוא הפחד לאבד אותו. בניסיון שלי להישאר ניטרלית רק טלטלתי את שנינו מצד אל צד. וככל שזה הרגיז אותי, לא טרחתי לחשוב על כך ולהבין שאם אני מעוניינת בשליטה, אני צריכה פשוט לקחת את המושכות לידי. "בגלל התקציב של ‘לנקורפ'?" שאל מארק.

"בין השאר." החלקתי את חצאית העיפרון המפוספּסת שלגופי, כאילו אני מסלקת פיזית את הטינה שעוד נותרה בי אחרי שגידאון שכר את שירותיו של מארק. הזרָז היה הרגע שבו "לנקורפ" פנו אל "ווטרס, פילד ולימן" וביקשו באופן מפורש את מארק - ולפיכך גם אותי - וגידאון ראה בזה צעד מניפולטיבי ומעורר חשד.

ההונאה של ג'פרי קרוס צמצמה את ההון של משפחת לנדון, ואפילו שראיין לנדון וגידאון הצליחו שניהם לבנות לעצמם את כל מה שאבותיהם הפסידו, לנדון עדיין ביקש לנקום. "אבל בעיקר מסיבות אישיות."

הוא הזדקף בכיסאו, הניח את מרפקיו על השולחן ורכן לעברי. "זה לא העסק שלי ואני לא רוצה לחטט, אבל את יודעת שסטיבן, שוֹנה ואני תמיד נעמוד לצדך אם תזדקקי לנו. את יקרה לנו." הרצינות שבדבריו מילאה את עיני בדמעות. הארוס שלו, סטיבן אליסון, ואחותו של סטיבן שוֹנה נעשו יקרים ללבי בחודשים שביליתי כאן בניו יורק, חלק מרשת החברים שבניתי לעצמי בחיי החדשים. ולא משנה מה יקרה, לא רציתי לאבד אותם.

"אני יודעת." חייכתי למרות הצער שהרגשתי. "אם אזדקק לכם, אתקשר, אני מבטיחה. אבל הכול יהיה לטובה. לכולנו." מארק התרווח והחזיר לי חיוך. "סטיבן ישתולל מכעס. אולי כדאי לי להכריח אותך לספר לו את זה בעצמך."

כשחשבתי על קבלן השיפוצים החסון והחברותי, העצב התפוגג. סטיבן יתרגז עלי כי אני נוטשת את בן זוגו, אבל הוא יעשה את זה ברוח טובה. "אה, בחייך," השבתי לו בנימה מקנטרת. "לא תעשה לי דבר כזה, נכון? גם ככה קשה לי."

"לא מפריע לי להקשות עלייך עוד קצת."
צחקתי. כן, אני אתגעגע למארק ולעבודה שלי. מאוד.

כשהגיעה שעת ההפסקה הראשונה שלי עדיין היה מוקדם מדי על פי שעון קליפורניה, לכן סימסתי לאבי במקום להתקשר אליו. תודיע לי כשתתעורר, בסדר? צריכה לספר לך משהו. והיות שידעתי שבתור שוטר ואבא כאחד ויקטור רייס נוטה לדאגה, הוספתי, לא קרה כלום, רק יש לי חדשות.

בקושי הספקתי להניח את הטלפון על השיש במטבח בעבודה כדי להכין לי כוס קפה, והוא כבר התחיל לצלצל. פניו הנאים של אבי האירו את המסך, והתמונה שלו חשפה את העיניים האפורות שירשתי ממנו.

פתאום נתקפתי חשש. כששלחתי את ידי לטלפון, היא רעדה. אהבתי את שני הורי מאוד, אבל תמיד חשבתי שאבא שלי מרגיש דברים לעומק, הרבה יותר מאמא שלי. ובניגוד לאמי שמעולם לא היססה להסביר לי בקול איך עלי לתקן את פגמי, אבי פשוט לא ראה בי שום פגם. לאכזב אותו... לפגוע בו... הרגשתי נורא רק מהמחשבה על כך. "היי, אבא. מה שלומך?"

"זאת השאלה שלי, מתוקה שלי. שלומי כרגיל. מה איתך? מה קורה?"

עברתי לשולחן הסמוך והתיישבתי כדי לעזור לעצמי להירגע. "אמרתי לך שלא קרה כלום, ובכל זאת אתה דואג. הערתי אותך?"

"התפקיד שלי הוא לדאוג," הוא אמר, ובקולו העמוק שמעתי שעשוע אוהב. "והתכוננתי לצאת לריצה לפני תחילת יום העבודה, אז לא, לא הערת אותי. ספרי לי מה החדשות."

"אה..." הרגשתי שהדמעות חונקות אותי ובלעתי רוק. "אלוהים, זה קשה יותר ממה שחשבתי. אמרתי לגידאון שאני דואגת בגלל אמא, ושלך לא תהיה בעיה, אבל הנה, עכשיו אני מנסה ל..."

"אווה."
נשמתי עמוק. "גידאון ואני התחתנו בסתר."
שקט מצמרר השתלט על הקו.
"אבא?"
"מתי?" החריקה בקולו פשוט הרגה אותי.
"לפני כמה שבועות."
"לפני שבאת לבקר אותי?"
כחכחתי בגרון. "כן."
שתיקה.

אה, אלוהים. פשוט נורא. רק לפני כמה שבועות סיפרתי לו על ההתעללות של נייתן, וזה כמעט שבר אותו. ועכשיו זה...

"אבא - אתה מפחיד אותי. היינו באיזה אי והוא היה יפה, ממש יפהפה. אתר הנופש שגרנו בו מארגן חתונות כל הזמן, הם מאוד מקלים את התהליך... כמו בלאס וגאס. יש שם פקיד רישום עשרים וארבע שעות ביממה ומישהו שדואג לרישיונות. תבין, זה היה פשוט הרגע המושלם. ההזדמנות המושלמת." קולי נסדק. "אבא... בבקשה תגיד משהו."

"אני... אני לא יודע מה להגיד."

דמעה חמה זלגה על לחיי. אמא העדיפה את העושר על פני האהבה, וגידאון היתה דוגמה נהדרת לסוג הגברים שאמי העדיפה על פני אבי. ידעתי שאבי צריך להתגבר משום כך על דעה קדומה נגד גידאון, ועכשיו הוא נאלץ להתמודד גם עם המכשול הזה.

"אבל בכל זאת נעשה חתונה," אמרתי לו. "אנחנו רוצים שהחברים ובני המשפחה שלנו יהיו איתנו כשנגיד את הנדרים..."

"ציפיתי לזה, אווה." הוא נהם. "לעזאזל. אני מרגיש כאילו קרוס פשוט גנב ממני משהו! אני אמור למסור אותך, והתכוננתי לקראת זה, והוא פשוט קם ולוקח אותך? ולא סיפרת לי? היית כאן, אצלי בבית, ולא אמרת לי שום דבר? זה כואב, אווה. זה כואב."

אחרי הדברים האלה לא היה לי שום סיכוי לעצור את הדמעות. הן בקעו בזרם חם, טשטשו את הראייה שלי וחנקו את גרוני.

קפצתי בבהלה כשדלת המטבח נפתחה ובפתח נעמד ויל גריינג'ר. "היא בטח כאן," אמר העמית שלי. "ובאמת הנה..."

קולו השתתק כשהוא ראה את פני, ועיניו איבדו את החיוך שריצד בהן מאחורי משקפיו המלבניים.

זרוע ועליה שרוול כהה נשלחה פנימה וסילקה אותו הצדה. גידאון. הוא מילא את פתח החדר ועיניו התמקדו בי, קרות כמו הקוטב. פתאום הוא נראה כמו מלאך נוקם, וחליפתו המהודרת שיוותה לו מראה של אדם כישרוני ומסוכן בשעה שפניו התקדרו למסכה יפהפייה.

מצמצתי ומוחי ניסה לעכל איך ולמה הוא נמצא כאן. לפני שהספקתי להבין, גידאון כבר עמד מולי והטלפון שלי עבר אל ידיו. מבטו צנח אל המסך ואז הוא הרים את הטלפון אל אוזנו.

"ויקטור." הוא הגה את שמו של אבי בנימת אזהרה. "נראה שציערת את אווה, אז עכשיו תדבר איתי." ויל יצא וסגר את הדלת אחריו. למרות הקשיחות שבדבריו של גידאון, קצות האצבעות שליטפו את לחיי היו בהחלט עדינות. מבטו היה ממוקד בי, והכחול שבעיניו היה לסופת קרח שכמעט הרעידה את גופי.

אלוהים, גידאון ממש כעס. וגם אבא שלי. שמעתי אותו צועק אפילו שנשארתי במקומי על הכיסא.

תפסתי את מפרק היד של גידאון וטלטלתי את ראשי, כי פתאום נבהלתי מכך ששני הגברים שאני הכי אוהבת יפתחו סלידה הדדית, ואולי אפילו שנאה.

"זה בסדר," לחשתי. "אני בסדר."

מבטו הצטמצם ובתנועות שפתיים הוא אמר, לא, זה לא. כשדיבר שוב אל אבי, קולו של גידאון היה נחוש ובשליטה - ולכן מפחיד הרבה יותר. "יש לך זכות לכעוס, וגם להיפגע, עם זה אני לא מתווכח. אבל אני לא מוכן שאשתי תסבול בגלל זה... לא, בטח שאין לי ילדים משלי אז אני לא יכול להבין."

התאמצתי לשמוע וקיוויתי שההפחתה בעוצמת קולו משמעותה שאבי נרגע מעט, ולא הולך ומתרגז עוד יותר.

גידאון התקשח פתאום, וידו נשמטה ממני. "לא, לא הייתי שמח אם אחותי היתה מתחתנת בסתר. מצד שני, לא הייתי מוציא את זה עליה..."

התכווצתי. לבעלי ולאבי היה משהו במשותף: שניהם נטו לגונן עד הסוף על האנשים שהם אוהבים.

"אני פנוי בכל עת, ויקטור. אני מוכן אפילו לבוא אליך אם אתה מעדיף. כשהתחתנתי עם הבת שלך, קיבלתי אחריות מלאה עליה ועל האושר שלה. אם יש לכך השלכות, אין לי שום בעיה להתמודד איתן." מבטו הצטמצם בשעה שהאזין לאבי.

ואז הוא התיישב מולי, הניח את הטלפון על השולחן ולחץ על כפתור הרמקול.

קולו של אבי מילא את האוויר. "אווה?" נשמתי נשימה עמוקה ונרעדת ולחצתי את היד שגידאון הושיט לי. "כן, אבא, אני כאן."

"מתוקה שלי..." גם הוא נשם עמוק. "אל תצטערי, בסדר? אני פשוט... אני צריך לעכל את זה. לא ציפיתי לזה ו... אני חייב לגבש את זה אצלי במוח. נוכל לדבר מאוחר יותר? בערב, כשאחזור מהמשמרת?" "כן, בטח."

"טוב מאוד." הוא השתתק.

"אבא, אני אוהבת אותך." הדמעות נשמעו בקולי וגידאון גלגל את הכיסא קרוב יותר אלי וירכיו איגפו את רגלי. מדהים כמה כוח שאבתי ממנו, איזו הקלה היתה זו לדעת שהוא כאן ואני יכולה לסמוך עליו. זה היה שונה מהתמיכה שקיבלתי מקארי. החבר הכי טוב שלי היה אוזן קשבת, מעודד צמוד ומוכן להילחם עם כל מי שצריך. גידאון היה מגן.

ואני הייתי צריכה להיות חזקה מספיק כדי להודות שאני אכן זקוקה למגן.

"גם אני אוהב אותך, מתוקה," אמר אבי בנימה של כאב ואֵבל שדקרו אותי ישר בלב. "אתקשר אלייך אחר כך."

"בסדר. אני..." מה עוד יכולתי לומר? פשוט לא ידעתי איך לתקן הכול. "ביי."

גידאון כיבה את הטלפון ואז אחז בידַי הרועדות בין ידיו. עיניו היו נעולות בעיני, והקרח נמס והיה לרוך. "אני לא מסכים שתתביישי, אווה. ברור?"

הנהנתי. "אני לא מתביישת."

הוא חפן את פני, ואגודליו ניגבו את הדמעות מלחיי. "אני לא יכול לסבול לראות אותך בוכה, חומד."

הדחקתי בכוח את הכאב שעוד נותר לי בלב והדפתי אותו אל פינה שבה אוכל

להתמודד איתו מאוחר יותר. "למה באת? איך ידעת?" "באתי כדי להודות לך על הפרחים," הוא מלמל. "אה. הם יפים בעיניך?" הצלחתי לחייך. "רציתי שתחשוב עלי." "כל הזמן. כל דקה." הוא תפס אותי באגן וקירב אותי אליו עוד יותר.

"יכולת פשוט לשלוח הודעה."

"אה." צל חיוכו גרם לי להחסיר פעימה. "אבל זה לא היה מאפשר לי לעשות את זה."

הוא הושיב אותי על ברכיו ונישק אותי כאילו אין מחר.

[...]