בשעה 21:51. ביום שלישי 13 בפברואר 1945, נשמעו צופרי אזעקת הפצצות האוויר של דרזדן, ולא פעם הראשונה במלחמת העולם השנייה. אבל הפעם הזאת היתה שונה. עד לבוקר המחרת הוטלו על העיר חסרת ההגנה 2600 טונות של חומרי נפץ ופצצות תבערה.

לפחות 25,000 מתושבי דרזדן נהרגו בשרפות הענק הנוראות שהשתוללו בעיר ושלושה-עשר מיילים רבועים מהמרכז העתיק של דרזדן, כולל אוצרות תרבות ויצירות אמנות, היו לחורבות.

כדי ליצור את הדיוקן הזה של העיר, אנשיה וחורבנה השנוי עדיין במחלוקת, הסתמך פרדריק טיילור על ארכיונים ומקורות שנעשו זמינים רק עם נפילת המשטר במזרח גרמניה, וערך ריאיונות עם אנשי צוותי האוויר ועם ניצולים, מאנשי צבא גרמנים ופליטים במנוסה מפני הצבא הסובייטי ועד לאזרחים פשוטים תושבי דרזדן.

תיעוד ללא רבב... הדיווח המוסמך והנוגע ללב של טיילור מניח על משכבן בשלום את האגדות שנקשרו סביב הנושא, ומספק גַלעֵד אמיתי והולם יותר."

אינדיפנדנט

"מרשים... טיילור רוקם עלילה מקפיאת דם בהסתמכו על דיווחים של עדי ראייה ותחקיר מפרך, בעיקר ממקורות גרמניים. הוא מסביר את הרקע הרעיוני והאסטרטגי בבהירות ראויה להערצה. הדיווח שלו על המבצע האווירי עצמו יוצא מגדר הרגיל."

טיימס

"הישג יוצא מן הכלל, הן מן הבחינה המחקרית והן מן הבחינה התיאורית... הוא שוחח עם אינספור ניצולים ועדי ראייה וקרא מסמכים גרמניים מקוריים על אודות מה שהתרחש בעיר הלכה למעשה, והתוצאה מספקת תיאור מצוין של העיר שהפצצנו... יוצא מגדר הרגיל.

ליטררי ריוויו

"המחקר המקיף והמופלא של טיילור, על הפעולה, מקורותיה ותוצאותיה הוא ללא ספק הבחינה המאוזנת והמוסמכת ביותר בשפה האנגלית שאפשר לקוות לקבל על הנושא... טיילור מביא גרסה מופלאה של כל פרט בסיפור של דרזדן... תיאור חיוני ומרתק."

סקוטסמן

"תחקיר מעמיק... טיילור מנפץ עוד ועוד מיתוסים, והזעזוע שלו הולך וגובר לנוכח האמת שמתגלה לו. זהו ספר קשה, שכתב אדם שאינו מתכחש לרגשותיו."

אובזרבר

פרדריק טיילור - Frederick Taylor

פרדריק טיילור למד היסטוריה ושפות מודרניו באוקספורד, והתמחה בעליית הימין הקיצוני בגרמניה בתחילת המאה ה-20 במסגרת לימודי ההמשך שלו באוניברסיטת סאסקס. מלגה מטעם חברת פולקסוואגן אפשרה לו לתור את גרמניה המזרחית והמערבית לאורכן ולרוחבן במהלך המלחמה הקרה. הוא ערך ותרגם טקסטים חשובים שנכתבו במקורם בגרמנית, בינהם "יומני גבלס 1939 - 1941", ואף פרסם רומנים אחדים שעלילתם מתרחשת בגרמניה.

ייעוץ מקצועי למהדורה העברית: עדינה שטרן

הקדמת המחבר למהדורה העברית

מאחר שההפצצה האנגלו־אמריקנית הברוטלית על דרזדן אירעה פחות משלושה חודשים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה, היא נחשבה על ידי רבים, ולא רק בגרמניה, כפעולה אכזרית ומיותרת, מעשה אלימות שנעשה כשהרייך השלישי כבר הובס והיה על סף כניעה.

אף על פי שאפשר למתוח ביקורת על הריסת המרכז ההיסטורי של דרזדן וחלק ניכר מהפרברים הקרובים למרכז העיר, בליל 14-13 בפברואר 1945 , רוב הפרשנים המשתדלים לצייר תמונה מאוזנת מודעים גם לעובדה שב- 86 הימים שנותרו עד לסיום המלחמה נהרגו מדי יום ביומו אלפים רבים של בני אדם, לוחמים ואזרחים חפים מפשע כאחד. קוראים יהודים וישראלים יודעים היטב שבפרק הזמן הזה נרצחו יהודים רבים – במעשי טבח, ב"צעדות מוות", מהזנחה במזיד, ממחלות ומרעב, ובידי אנשים בודדים, חסרי לב, ששירתו את משטרו של היטלר שלא על מנת לקבל פרס. דומה שבמוחו המטורף של הרייך השלישי גמלה ההחלטה לקחת אלי קבר ביחד עמו מספר רב ככל האפשר של מי שהוא הגדיר כאויביו, וגם כשסוף המלחמה נראה בעין, היהודים ששרדו בגרמניה ובאירופה עדיין היו בראש רשימת האויבים.

כשנפלו הפצצות הראשונות עדיין היו פועלי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של דרזדן, שפעלה במלוא הקיטור. ספר זה מכיל עדות שנתנה באדיבותה אילנה טרנר, שבאה לשם מגטו לודז' דרך מחנה הריכוז הידוע לשמצה שטוטהוף בסמוך לגדנסק, בתחילת 1945 , שרדה את ההפצצה ועלתה לישראל, שבה היא חיה היום.

היו, כמובן גם יהודים ויהודים למחצה בדרזדן עצמה. פחות ממאתיים מהם עדיין שרדו בעיר באותה עת (לאחר שרובם היגרו לפני המלחמה או גורשו "מזרחה" או לאושוויץ בחורף 1943-1942). ימים לפני ההפצצה קיבלו היהודים המעטים הללו פקודת גירוש שנועדה להתבצע ב- 16 בפברואר. הני ברנר לבית וולף, יהודייה למחצה, היתה אז בחורה צעירה. היא סיפרה לי על אותן שעות של אימה. אחדים מידידיה היהודים נספו באותה הפצצה, רבים אחרים הצליחו לשרוד, לברוח – כשהם נוטשים את הטלאי הצהוב שהעיד על יהדותם – ותוך ניצול האנדרלמוסיה שפקדה את גרמניה באותם חודשים אחרונים מצאו מקלט עד שהמלחמה הסתיימה. זה מה שקרה למשפחתה של הני, לרבות אביה הנאמן והמעריץ, שהיה גרמני "ארי" וסירב לנטוש את יקיריו אף על פי שסירובו שבר את מטה לחמו וכמעט עלה לו בחייו.

רוב המידע על חורבן דרזדן התבסס תמיד על חוכמה לאחר מעשה, לא על המציאות כפי שראו אותה המפקדים והמנהיגים של בעלות הברית, אנשים בשר ודם שביקשו להבטיח את הישרדות ארצותיהם ונכספו לניצחון הציוויליזציה. צורה אחרת של בחינת העבר בנוגע להפצצת העיר הזאת, היא סקירת הגילויים הנוראים שהחלו צצים בתחילת 1945 , בעיקר בנוגע לשואה שפקדה את העם היהודי באירופה.

קל ליצור קשר בין שחרור אושוויץ ומחנות המוות האחרים במזרח, והחורבן המחריף והולך שהונחת על העם הגרמני, העם האחראי לאותם מעשי זוועה שאין מילים לתארם, חורבן ביבשה ומהאוויר כשהמלחמה קרבה לסיומה. אני יודע שיש הסבורים שהפצצת דרזדן, אחת הערים היפות ביותר בגרמניה, שהיתה סמל התרבות הגרמנית, היתה מעין "פעולת תגמול" על השואה. אחרי ככלות הכול, האם לא הופצצה דרזדן קצת יותר משבועיים לאחר שהצבא האדום גילה את הראיות המזוויעות ביותר של מעשה הזוועה ההיסטורי הזה?

למעשה, יש לומר שאין קשר של ממש בין הפצצת דרזדן ובין השואה. לאחר דיווח קצר על שחרור אושוויץ כשהצבא האדום כבש את המקום, ירד על הנושא מעין מסך של שתיקה. מיד לאחר המלחמה לא ידע הציבור הרחב בעולם, במיוחד במערב, מה נמצא באושוויץ ומה משמעותו. הדיקטטור הסובייטי סטלין לא נטה להדגיש את סבלם של היהודים, וכלי התקשורת שלו, ששלטו במידע שבא מחזית המזרח, התנהגו בהתאם.

אשר ללוחמים הצעירים של חיל האוויר המלכותי הבריטי וחיל האוויר האמריקני, לדברי אלה ששרדו ושוחחו איתי (ועל פי החומר הכתוב והמודפס), הם לא ידעו דבר על השואה באותו זמן. רק לאחר המלחמה נודעה להם הזוועה, כמו למיליוני בני אדם אחרים. על כל פנים, מדיניות הכיבוש הגרמני היתה ידועה וכמוה גם הזלזול הידוע לשמצה של הגרמנים בחיי אדם ובחירותו. אלה, והפראות הקטלנית של הפעילות האנטישמית באימפריה האירופית של הרייך השלישי, יצרו מצב שבו רק קומץ אנשים מבעלות הברית חשש שמא הנזק שנגרם למולדת הגרמנית היה מופלג מדי. אין צורך להדגיש את השואה כדי להבין את אדישותם ואפילו את קשיחותם.

עוד לפני שהשואה היתה לעובדה מקובלת, רוב הצוותים שאיישו את מפציצי בעלות הברית האמינו שגרמניה הוציאה את עצמה מן הנורמות של האנושות. חייל משוחרר בריטי אחר, שראיינתי, תותחן מוטס צעיר שלקח חלק בהפצצת דרזדן, אמר לי: "לא, לא ידעתי על השואה בזמן ההוא. רק מילאתי את המשימה שהוטלה עלי. אבל אילו ידעתי, הייתי מבצע בשמחה עוד עשר גיחות נוסח דרזדן." בין שזה היה מוצדק ובין שלא, זאת הדעה הרווחת בבריטניה, בעיקר בקרב ותיקי חיל האוויר.

באורח פרדוקסלי, יהודים נמנו עם המתאבלים בכנות ומעומק הלב על חורבן דרזדן. אזכיר יהודי אחד, יליד דרזדן, שהתעשר מבנקאות ורכש כבוד ומעמד בעיר הולדתו עד שהיטלר עלה לשלטון. במשך שנים היה אותו אדם יושב ראש חברת גתה, ארגון התרבות הגרמני הנודע, ואז נאלץ לברוח בלי פרוטה שחוקה למקום מבטחים בארצות הברית. הוא התפרנס בדוחק כמנהל חשבונות בברוקלין. כשנודע לו דבר חורבנה של דרזדן, לאחר יותר מעשר שנים של גלות, הוא בכה בכי תמרורים על העיר שאהב.

אחד ההיבטים המחפירים ביותר בפוליטיקה הגרמנית בשנים האחרונות הוא המסע שמנהל ללא בושה הימין הניאו־נאצי בגרמניה, להשוואת הפצצת גרמניה – מבחינה מוסרית – עם השואה של יהודי אירופה (קוראים לזה "השקר של שואת ההפצצות"). אני מקווה שספר זה יבהיר במידת מה את הרקע הצבאי והמדיני של הריסת דרזדן, וימגר אחדות מן האגדות היותר מזיקות ואבסורדיות שנוצרו סביב ההפצצות, בייחוד הטענה הכוזבת שמאות אלפי אזרחים גרמנים נספו בהפצצות אלה.

אף על פי כן נראה כי הפרשה נותרה עדיין רצופת סתירות. אין תשובות קלות לסוגיות המוסריות העולות ממה שקרה לעיר אירופית יפהפייה באותו לילה גורלי בפברואר 1945 , והמחבר אינו יכול (ואינו מרגיש שהוא חייב) לפשט אותן בכל דרך שהיא. אני מקווה שהספר יעורר מחשבה ושהקוראים ימצאו אותו מאלף ואולי גם מהנה, משום שגם הסיפורים האנושיים הגרועים ביותר מכילים רכיבים כאלה, והטרגדיה של חורבן דרזדן היא – ככלות הכול – סיפור אנושי.

פרדריק טיילור —
קורנוול, בריטניה,
אוקטובר 2006

הקדמה
״כאשר עובדות הופכות לאגדה, הדפיסו את האגדה," כך אומר דַטוֹן פִּיבּוֹדי, העיתונאי הציני במערבון הקלסי "האיש שירה בליבֶּרטי וַלָנס".

בהיותי סטודנט בשנות השישים של המאה העשרים הכרתי רק את אגדת דרזדן, משום שזה היה הדבר היחיד כמעט שהופיע בכתובים. כמו רבים מבני גילי נודע לי דבר חורבנה של העיר הזאת בעיקר מן הספרות היפה: יצירת המופת הסוריאליסטית, הצורבת, "בית מטבחיים חמש", פרי עטו של קורט ווֹנֶגוּט. רומן מבריק שנכתב בין השאר מהיבט התנסותו האישית הקודרת כשבוי מלחמה שחלק את גורלה של העיר – ואף על פי כן יצירה שהיא פרי הדמיון.

במשך שלושים שנים די היה ביצירתו רבת המכר של וונגוט – ובספריהם של דייוויד אירווינג ואלכסנדר מֶק־קי – לתיאור ההפצצה הרת האסון על דרזדן בפברואר 1945 . הפצצה שלגבי רוב הקוראים בעולם הדובר אנגלית ובמקומות אחרים ייצגה לא רק את שיאן הפראי של ההפצצות הקונבנציונליות במלחמה, אלא משהו גרוע הרבה יותר: פשע חסר טעם. המסר שספרים אלה העבירו אלינו, הדור השני בבריטניה ובארצות הברית, היה של בושה ללא סייג כמעט. דרזדן היתה המעשה הבלתי נסלח שעשו אבותינו בשם החירות והאנושות כשהמריאו אל על כדי להרוס עיר אירופית יפהפייה, וחשוב יותר – חפה מפשע. זה היה הכתם הגדול בתולדות המלחמה של בעלות הברית, כתם שאי־ אפשר לתרץ אותו.

ייתכן שחלקים מסוימים של האגדה לא הצטלצלו כאמת לאמיתה. המספר העצום של אבֵדות שנקבו בו – שעלה למאות אלפים – מזוויע שבעתיים מתוצאותיה של כל הפצצה קונבנציונלית אחרת, והיו שטענו כי עלה על מספר ההרוגים בהירוֹשימָה או בנָגָסָקי. כך גם המחשבה שדרזדן, עיר בת קרוב לשלושת רבעי מיליון בני אדם חרוצים באחד מאזורי התעשייה הוותיקים ביותר באירופה, עסקה אך ורק בענייני תרבות שאינם מזיקים ובייצור דברי מותרות וחרסינה, אפילו בעיצומה של מה שהמשטר הנאצי הגדיר "מלחמה טוטלית". היעדרו המוחלט כמעט של מידע רקע על העיר, נטיותיה הפוליטיות, בעיותיה הכלכליות ודאגותיה החברתיות: ההיבטים המכוערים והלא־סובלניים שלה שיש להביאם בחשבון בצד יופייה ותרבותה.

חלק מן הבעיה היתה תמיד העובדה שפחות משלושה חודשים לאחר שנהרסה, כשתפסו הקומוניסטים את מקומם של הנאצים, עברה דרזדן ממערכת אחת למערכת אחרת של אדונים טוטליטריים. התיעוד ששרד לאחר 1945 על עברה של העיר לא היה נגיש לחוקרים, ורוב ניצוליה צייתו לשתיקה שהכתיב להם המשטר. גרסאות על מה שקרה בין השעה עשר בלילה של 13 בפברואר 1945 לצהרי יום 14 בפברואר 1945 – רבות מהן פרי מוחו הפורה של שר התעמולה של היטלר, יוזף גֶבֶּלס – נחקקו בסלע תולדות המלחמה הקרה, והממשלה הקומוניסטית שהיתה להוטה להכפיש את בעלות הברית המערביות, לא עודדה חקירה נוספת של נסיבות האירוע. הגאולה באה ב- 1989 עם קריסתה של ברית המועצות ועמה קץ הקומוניזם במזרח אירופה. סוף סוף יכלו בני דרזדן לכתוב, לדבר ולחטט בזיכרון הקולקטיבי שלהם ללא חשש מפני רדיפת השלטונות, וכך גם מומחים חוקרים שבאו מן החוץ.

העבודה האובייקטיבית ביותר שנעשתה בנוגע לחורבנה של דרזדן נכתבה בגרמנית. גֵץ בֶּרגַנדֶר, יליד דרזדן שהיה נער בעת ההפצצה ואחר כך כתב רדיו וסופר שמושבו בברלין, כתב את ספרו Dresden im Luftkrieg (דרזדן במלחמת האוויר) בשנות השבעים, וב 1989- שִכתב אותו במידה רבה לאור המידע החדש שנחשף. נוכח העובדה שאגדות אפוקליפטיות על נפילת דרזדן מוסיפות לראות אור בעולם הדובר אנגלית, זו שערורייה שתיאורו הקפדן, העשיר והמרתק של הֵר ברגנדר את ההתקפות על עירו, לא תורגם לאנגלית. הוא הדין לגבי היסטוריון אחר בן דרזדן, מתיאס נוֹיצנֶר, שספריו Lebenszeichen (סימני חיים) ו- Martha Heinrich Acht (מרתה היינריך שמונה, שם הצופן של דרזדן במערכת ההגנה האווירית של גרמניה) מצליחים במשימה הכמעט בלתי אפשרית של הצגת חורבנה של דרזדן מפרספקטיבה של המלחמה, ובה בעת ממחיש בעוצמה בלתי נסבלת כמעט את האובדן האנושי הטרגי הכרוך בפרשה זו.

לאחר שקראתי את הספרים האלה ויצרתי קשר עם מחבריהם התחלתי את המסע שלי. זה היה כמובן מסע פיזי: לדרזדן ולברלין וללונדון ולוושינגטון כדי לעיין ברשומות ובתעודות; מביתו של איש חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) בנוֹרפוֹק לביתו של עובד כפייה לשעבר בפאתי יער בבָּוַוריָה; מראיונות עם ניצולי דרזדן בחדרים של בתי מלון לשיחות נרגשות בדירות נאות שנבנו על עיי החורבות של הרבעים שבהם גדלו עדי הראייה. אך זה היה גם מסע נפשי, עימות עם ראיות שלא עלו בקנה אחד עם מה שחשבתי קודם לכן על דרזדן, והצורך לאלץ את עצמי לראות את שנות המלחמה לא בעיניו של צעיר פציפיסט, בן דור ה״בּיֵיבִּי בּוֹמֶרס״ כפי שהייתי ועודני, אלא כמי שחי ולחם, סבל ונאבק בעת ההיא, כאשר העתיד היה לא־ידוע ואלפי בני אדם חפים מפשע מתו מדי יום.

התמונה שהצטיירה לעיני כלל לא היתה של עיר ״תמימה״, כי אם של עיר שתפקדה באורח נורמלי (הן מן הבחינה האוניברסלית והן בהקשר של גרמניה הנאצית), נורמליות שנראתה יוצאת דופן על רקע יופייה. אין זה מביא אותנו לקיצוניות שמנגד ולקביעה ש״הגיע לה״ לדרזדן שתיחרב, אלא למסקנה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית על פי אמות המידה של הזמן ההוא. השאלה המתבקשת היא אם צריך להפציץ ערי אויב שמטבע הדברים חיים בהן אזרחים רבים ויש בהן בניינים יפים רבים אבל גם הרבה אתרי תעשייה, תחבורה ושירותים חשובים מאוד למאמץ המלחמתי של המדינה – כאשר סביר שייגרמו אבדות רבות בקרב אזרחים שאינם לוחמים. שאלה זו נשארת פתוחה וצריכה לעורר ויכוחים יוקדים, מוסריים ומשפטיים – גם בעידן של מה שנקרא ״פצצה חכמה״.

דרזדן: יום שלישי, 13 בפברואר 1945 לא יישב אף לא אחד מן הוויכוחים האלה, אך אני מאמין שהוא יחשוף מסגרת מוסרית מורכבת ואמביוולנטית יותר מזאת שנראתה עד כה. פסק הדין המוסרי הסופי בדבר גורלה של העיר בפברואר 1945 נשאר בידי הקוראים, וכך צריך להיות.

אם יש מסקנה מוסרית מכך, אפשר למצוא אותה אולי רק במשפט הגרמני שאמרו שוב ושוב תושבי דרזדן, משפט שהושמע ברגש שנוצר על ידי חוויה נוראה: "לא עוד מלחמה." עם הנשק הנורא להשמדה המונית העומד היום לרשות האנושות, שוב אין היא יכולה להרשות לעצמה אי־סובלנות ומלחמה, וזה הלקח העליון של הפצצת דרזדן. מי ייתן והמסקנה הזאת תישמע בקול רם וצלול, אף על פי שחלפו שישים שנים מאז.

מבוא: סקסונים
עננים כסופים אפורים התמזגו בים האפור כצִפחה באופק הערפילי. כפרים הסתופפו בין הביצות לחולות הנודדים, בני ערובה בידי הרוחות המזרחיות חסרות הרחמים והפולשים חסרי המנוח, עזי הנפש, שהגיחו מחלקה הצפון־מערבי של גרמניה שנודע בשם סקסוניה. הרוחות הקרות שעל פני ים הצפון הגלי הם שהביאו את ספינותיהם והעלו אותם על החופים החוליים.

לפני יותר מ- 1,500 שנים, כשעדיין שלטו הרומאים באי הבריטי, הם קראו לחוף המזרחי הנמוך, הפגיע, "החוף הסקסוני", והטילו על רוזן את המטלה הכבדה של ארגון מערכת ההגנה של החוף הזה. הדברים התרחשו בשנת 350 בערך.

בסופו של דבר היו מבצרי העץ, החפירות והכוחות המקומיים מעטים מדי, והפולשים מן הים היו רבים מדי. עוד לפני שיצאו הרומאים את בריטניה, כבר היה לסקסונים מאחז באי הזה. בתוך מאה שנים הם גירשו או הטמיעו את הילידים הקֶלטים־רומאים ונתנו שמות משלהם למחוזות השטוחים רחבי הידיים של מזרח אנגליה. נוֹרפוֹק. סָפוֹק. ממלכת לינדסיי, שנודעה לימים בשם לינקולנשייר. המתנחלים הסקסונים, יחד עם השבטים הגרמאנים האחרים שהתיישבו במחוז הרומאי לשעבר, ותערובת של דנים ונורמנים שנותרו מפלישות מאוחרות יותר מיבשת אירופה, היו למה שנודע בעולם כולו כ"אנגלים" או "אנגלו־סקסונים".

אשר לסקסונים האירופים האלה, אלה שלא הפליגו מערבה לבריטניה במאות השנים הקודמות, העמיקו לחדור אל לב אירופה, הסתננו לארצותיהם של הסלווים, וגירשו או הטמיעו את הילידים, בדיוק כפי שעשו זאת קרוביהם בבריטניה. הסקסונים המזרחיים האלה התנצרו, הקימו עיירות, ניהלו מלחמות, סחרו ועבדו את האדמה, כרו מכרות, יצרו אמנות גדולה וצברו עושר רב. במידת מה בניגוד לרצונם, הם נעשו חלק מגרמניה המאוחדת בשלהי המאה התשע־עשרה.

בעשור החמישי של המאה העשרים היו האנגלים עשירים מופלגים, בעלי אימפריה שהשתרעה על פני העולם כולו, ערים גדולות, חיל ים, צבא יבשה וחיל אוויר. באותו פרק זמן נעשה חיל האוויר סמל חדש לעוצמתה של אנגליה. חלק גדול ממנו היה מוצב בלינקולנשייר, בנורפוק ובספוק, המחוזות של "החוף הסקסוני". "ארץ המפציצים", כך קראו לאזור הזה. במקום שבו היו המחוזות המישוריים האלה לפני 1,500 שנים קרקע מזמינה לנחיתתם של פולשים, היתה בשנות הארבעים של המאה העשרים מערכת שתי וערב של מסלולי המראה ונחיתה שנסללו בחופזה מבֶּטון. אלה היו עכשיו סיפוני ההזנקה של האי שכמוהו כנושאת מטוסים, מול יבשת אירופה.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום בחודש פברואר 1945 נלחמו האנגלו־סקסונים לחיים ולמוות עם בני משפחתם הרחוקים מעבר לים הצפון, שמהם נפרדו לפני זמן כה רב. מטוסים עמוסי פצצות המריאו מן השדות החורפיים של לינקולנשייר, אל היבשת. משימתם של הטייסים היתה לנקום נקמה נוראה באוצרות הגאים והיפים ביותר של אותם שארי בשר גרמנים, וגם ביקר להם מכול – חייהם.

שעת בין ערביים. 13 בפברואר 1945 . יום שלישי. יום של וידוי ומחילה לנוצרים. גלים ראשונים של המטוסים ממריאים. הלהקות הכבדות המשחירות את שמי החורף מורכבות ממפציצי ״לַנקסטֶר״ כבדים מתוצרת ״אוורו״, המסופחים למפקדת להק מפציצים 5. פניהם מועדות למפגש בשמי בֶּרקשייר. שריון המגן שלהם – שהיה דל מלכתחילה – רוקן עוד יותר כדי לחסוך משקל, והמטוסים צוידו במכלי דלק נוספים בגלל הדרך הארוכה מאוד אל המטרה ובחזרה: כ 2,700- קילומטרים. כל ״לנקסטר״, גדול ועמוס בשבע טונות של פצצות רגילות ובפצצות תבערה, היה בעל כושר הרס כפול מזה של המפציצים האמריקניים המפורסמים "המבצר המעופף" וה"ליברייטור". בשש בערב כבר חגו יחד באוויר 244 מפציצים והאפילו את העיר רֶדינג השרועה אלפי רגל מתחתם. הם היו מוכנים לצאת לדרכם.

באותו יום אחר הצהריים ניתן לצוותי האוויר תדריך כמקובל,
וכך תוארה המטרה שלהם:

העיר השביעית בגודלה בגרמניה, שאינה קטנה בהרבה ממנצ'סטר, היא גם השטח הבנוי הגדול ביותר שלא הופצץ עד כה בארצו של האויב. בעיצומו של החורף נוהרים פליטים מערבה וחיילים נשלחים לשם למנוחה, על כן נודעת חשיבות עליונה לגגות, לא רק כמקלט לפועלים, לפליטים ולחיילים, אלא גם לאותם שירותי מנהלה שפונו ממקומות אחרים…

המטרה נראתה שגרתית, לא ראויה לציון מיוחד בסדר היום העמוס של מכונת ההרס האדירה, המתוחכמת, של פיקוד המפציצים. זו טעות, וייתכן שנעימת התדריך היתה סתמית במתכוון. העיר המסוימת הזאת היתה ידועה מאות שנים ביופייה האדריכלי ובחיים המתוקים שהתנהלו בה, ומן הבחינה הזאת לא חל בה למרבה הפלא שינוי רב במלחמה. שמה דרזדן.

אף על פי שחוד החנית של הכוחות הסובייטיים נבלם באופן זמני במרחק של כ 120- קילומטרים ממזרח לדרזדן, וזרם של פליטים מחזית המזרח החל לתת את אותותיו במשאבי הדיור בעיר, המצב בה עדיין היה רגוע במידה מפתיעה. התיאטרונים ובית האופרה – שבו נערכו הצגות הבכורה של וברן, וגנר וריכרד שטראוס – נסגרו זמנית על פי הוראות מברלין. אך בתי הקפה המפורסמים של דרזדן עדיין היו פתוחים. הלילה עמד "קרקס סָרָסָני" להציג באוהל הגדול המפורסם שלו מצפון לנהר האֶלבֶּה, וקהל גדול של שוחרי בידור ומופעי ראווה נמשך לשם.

איך יכלה דרזדן לדעת שזה זמן מה סומנה לחורבן? שבועות של מזג אוויר רע שהִקשה, אם לא מנע לחלוטין, הפצצה מדויקת, הציל את תושבי העיר עד כה. היום השתפרו תנאי הראות מעל לעיר המטרה. שלא כבחלקים אחרים במערב גרמניה, את האזור הזה פקד יום נעים שהיה לערב קר ויבש עם עננים קלים בלבד. הגרמנים קראו לזה Vorfr.hling – קדם־אביב. העובדה המטאורולוגית הפשוטה, האכזרית הזאת, גזרה את גורלה של העיר.

ה״לנקסטרים״ הגיעו למהירות השיוט שלהם, כ 350- קמ״ש, וטסו במדורג ברום שבין 17,000 רגל ל 19,000- רגל כדי למנוע התנגשויות. תחילה טסו לכיוון דרום־מזרח, חצו את חוף צרפת מעל פָּה־דֶה־קַאלֶה, אחר כך טסו מעל לצפון צרפת עד שהגיעו לאמצע הדרך בערך בין ריימס ללִיֶיז׳. שם פנה המבנה לצפון־מזרח לכיוון עיר הספר הגרמנית אַאכֵן – שכבר היתה בידי בעלות הברית – קודם שפנה ישר מזרחה, מעל לקו החזית, לשטח המוחזק בידי האויב. בתוך זמן קצר עברו המפציצים, כמתוכנן, מדרום לאזור התעשייתי של הרוּר, כשהם נמנעים מן הריכוזים האדירים של סוללות תותחים נגד מטוסים וממפעיליהן עתירי הניסיון. באזור זה הם גם יצאו ממערך ההגנה ״מַנדרֶל״, מסך השיבוש של המכ״ם הגרמני, שסיפק לחיל האוויר המלכותי להק 100 . אלפי ״חלונות״ פוזרו לבלבול האויב. רצועות מתכת קטנות אלה נראו על מסכי המכ״ם הגרמניים כמו צי של מפציצים בשעה שהמטוסים האמיתיים פעלו במקום אחר. אמצעים אלה היו יעילים במיוחד הלילה, משום שהשטח ממערב למטרה עדיין היה מכוסה בעננים כבדים שסיכלו מעקב חזותי אחר תנועות המטוסים.

בשעה 9:51 בלילה הופעלו צופרי האזעקה של דרזדן, כפי שהופעלו לשווא פעמים רבות כל כך בחמש השנים שחלפו. תושבי העיר, בייחוד הילדים, בילו את היום בחגיגה מאופקת משהו – גִרסה של ימי מלחמה – של ״פָשינג״, הקרנבל הגרמני. רבים מהם, בעיקר הילדים, עדיין לבשו תחפושות. הפעם היתה אולי מידה רבה יותר של צחוק והתבדחות כאשר פנו המשפחות באנחה אל מרתפיהן. למשמע האזעקה נחפזו הולכי רגל מאחרים לשוב לבתיהם דרך הרחובות הצרים, העקלקלים, מרוצפי האבנים, של העיר העתיקה, או החישו את צעדיהם בעשותם את דרכם על פני הבניינים המפוארים של ה״רזידֶנץ״.

לגבי עיר בגודלה היו בדרזדן מקלטים ציבוריים גדולים מעטים עד להפתיע. אחד המקלטים הגדולים ביותר נמצא מתחת לתחנת הרכבת הראשית. הוא נבנה בשביל אלפיים בני אדם וכעת חסו בו ששת אלפים פליטים מחזית המזרח. הגאולייטר – המנהיג המקומי של המפלגה הנאצית, שהיה גם מושל המחוז והממונה על הביטחון – כשל בהתמדה בהקצאת המשאבים הנחוצים לתיקון המצב, אף כי {כפי שנתיניו ידעו היטב) הוא גייס מהנדסי אס־אס לבניית מקלטים מוצקים מתחת למשרדו ולגן שליד מעונו. במקלט שבגן הוא בנה מגן מבטון מזוין בעומק של מטרים אחדים בינו לבין הפצצות, שלטענתו החוזרת ונשנית, לעולם לא יבואו.

בינתיים, כעבור ארבע שעות טיסה, הגיעו המפציצים לקצה מסלולם בכיוון ״הלוך״. הלופטוופה לא הוזנק נגדם (מטוס האויב היחיד שיופל באותו לילה יהיה מטוס דואר גרמני ביש מזל שחצה את נתיבה של האַרמָדָה האווירית הבריטית בדרכו מלייפציג לברלין). הראות עדיין היתה גרועה, גם בשעה שה״לנקסטרים״ החלו לעבור את קטע הגישה האחרון בדרכם למטרה. רק עכשיו, כשטסו דרומה־מזרחה מעל לעיקול נהר האלבה, החלו העננים להתפזר. צוותי האוויר יכלו להסתכל מטה ולראות תוואים, כבישים ומסילות ברזל, פה ושם אורות אקראיים שנעו חמישה קילומטרים ויותר מתחתם. הם המתינו, כשהם פוקחים עין לראות מטוסי קרב ליליים של האויב, וטסו מעל לחורשות ולשדות אפלים, מעל לרצועות המכוסות קרח של כבישים כפריים המקשרים את הכפרים המסודרים, הרדומים, של מרכז גרמניה.

עד כה עבר המסע ללא אירועים מיוחדים – וצוותי האוויר ידעו להכיר תודה על כך. גם עכשיו רק מעטים בעיר המטרה העלו על דעתם מה עומד לקרות. ככלות הכול הם לא קיבלו ״התראה מוקדמת״. במרכז התעשייתי של לייפציג, שמונים קילומטרים ממערב לדרזדן, שכבר ספג הפצצה כבדה בשלב מוקדם יותר של המלחמה, שידר הרדיו התראות מפורשות. אך בעיר המטרה החליטו הרשויות לא להעמיד את אזרחיהן בכוננות מיוחדת. בשלב הזה ידעו הפקחים בתחנות המעקב של הלופטוופה שאחד ממרכזי האוכלוסייה הגדולים במזרח עומד להיות מותקף. אך הם היו שותפים לאמונה שרווחה בגרמניה ובחלק ניכר של העולם, שדרזדן לעולם לא תהיה קורבן של הפצצה חמורה.

אחד המיתוסים, אז ועכשיו, הוא שהעיר הזאת לא נפגעה כלל עד לאותו לילה. ואולם בחודשים שקדמו הפציצו כמה מבנים של מפציצים אמריקניים הפצצות פזורות לאור היום על אזורי התעשייה בפרברים ובסדנאות הרכבת סמוך למרכז העיר. בתי מגורים סמוכים נפגעו חודש אחד לפני כן, ויותר מ 300- אזרחים נהרגו. אך רוב האזרחים זקפו מקרים אלה לביש מזל או לטעות בניווט, ועדיין האמינו שדרזדן לא תיפגע. רווחו שמועות רבות המסבירות מדוע לא נפגעה דרזדן ומדוע לא תהיה קורבן להרס המסיבי שנגרם לערים אחרות ברייך.

עשר דקות לאחר צפירת האזעקה הראשונה צללו מטוסי החלוץ המהירים, הקלים, של חיל האוויר המלכותי, ה״מוסקיטו״ מתוצרת ״דה הבילנד״, מסמני המטרות למפציצים. מטוסים אלה, מטייסת 627 , טסו באין מפריע מעל לבניינים המואפלים. תפקידם היה לזהות מטרות ולסמן אותן. הם החלו להטיל את הנורים המסמנים – שאזרחים גרמנים קראו להם ״עצי חג המולד״. נורים אלה נועדו לאפשר לכוח הענק של מפציצים שיבוא בעקבות מטוסי הסימון, לאתר את מטרותיו. המסמנים התמקדו באצטדיון של מועדון הכדורגל העירוני, ממערב לעיר העתיקה. מכאן נעשה פתאום ברור שהמפציצים אינם מתכוונים רק לפרברי התעשייה של העיר ולסדנאות הרכבת הסמוכות, כי אם ללבה ההיסטורי היקר. רק כששמעו את מנועי ה״מוסקיטו״ מעליהם, בבונקר שלהם מתחת למטה המשטרה, הבינו רשויות ההגנה האזרחית המקומיות שעירם עומדת להיות מופצצת. קולו המבוהל של כרוז בקע מן הרדיו המקומי והודיע לאזרחים לפנות את הרחובות ולתפוס מחסה ככל יכולתם. מי שייתפס בחוץ, ייעצר.

לא היו תותחים נגד מטוסים. זרקורים לא סרקו את השמים. שבועות מספר לפני כן פורקו התותחים נגד מטוסים המעטים שהיו בעיר – רובם תותחים קלים שנלקחו שלל מהצבא האדום, ואשר מפעיליהם הגרמנים לא העריכו אותם – ונשלחו, מקצתם מערבה לאזורי הרוּר המופצצים בכבדות, אחרים לחזית המזרח שמצבה היה קשה. העיר נשארה נטולת הגנה לחלוטין.

יומנו של אחד התושבים מתאר ב- 13 בפברואר ״מזג אוויר אביבי כליל שלמות״ בדרזדן בשעות היום. אבל דבר בתיאורו לא היה משמח בהמשכו של אותו יום. האזרח הזה, פרופסור ויקטור קלֶמפֶּרר, החליף קריירות בתחילת גיל העמידה והפך מעיתונאי ומבקר לאקדמאי מכובד. הוא היה פטריוט גרמני נלהב. במלחמת העולם הראשונה קיבל עיטור גבורה, אך בעשר השנים שחלפו הוא פוטר ממקום עבודתו ואיבד את ביתו ואת חסכונותיו. נאסר עליו להיות הבעלים של מכונית או אופניים או להשתמש בתחבורה הציבורית. נאסר עליו לגדל חיית מחמד. היו רחובות שנאסר עליו ללכת בהם או לחצותם, אלא בצמתים מסוימים. הסיבה לכך היתה יהדותו של קלמפרר. הוא ניצל מ״גירוש״ עד עכשיו, לא משום שמשפחתו חייתה בגרמניה זה מאתיים שנים, אלא משום שהיה נשוי ל״אָרית״. והיום, כך הוא כותב ביומנו, הוא ביקר בבתיהם של קומץ היהודים האחרים שעדיין נותרו בעיר (כמאתיים מתוך ששת אלפים שחיו בדרזדן לפני המלחמה), כדי לומר להם שעלולים לגרש אותם ל״מקום עבודה״ לא ידוע בעוד שלושה ימים, ב 16- בפברואר. כל אחד מהם ידע מה משמעות הדבר.

באותו ערב, בשובו לבית שהוא ואשתו חלקו עם ניצולים יהודים אחרים מאז הוחרם ביתם, הוא אכל ארוחת ערב דלה. קלמפרר ישב לשתות קפה כאשר נשמעה צפירת האזעקה. אחר כך נשמע רעש של מטוסים מעל לראשיהם. אחד משכניו אמר בנבואת לב מרה: "הלוואי שהם יהרסו הכול."

ה״לנקסטרים" הגיעו אל המטרה; פתחי הפצצות שלהם נפתחו. הגל הראשון של ההרס נמשך בין חמש־עשרה לעשרים דקות. הגל השני, כעבור שעתיים, ובו מטוסים רבים יותר, נמשך קצת יותר. ההפוגה בין שני הגלים היתה תחבולה מתוכננת בדם קר של מתכנני פיקוד המפציצים, שנעשו מומחים במלאכתם. על פי התוכנית יֵצאו ניצולי ההפצצה הראשונה ממקלטיהם, כבאים יפעלו ברחובות, צוותי רפואה ויחידות צבא – לרבות תגבורות שיובהלו ממקומות רחוקים וייסעו על פני הכבישים הקפואים, אפילו מברלין. ואז יהפוך ברד חדש של פצצות רגילות ופצצות תבערה את הדלקות הנפרדות לתבערה גדולה אחת, ותתחיל להיווצר סופת אש. בבוקר יופיעו "מבצרים מעופפים" של חיל האוויר השמיני האמריקני וישלימו את מלאכת החורבן. גורלה של דרזדן נחרץ לכליה.

למחרת בבוקר נחתו בשלום בבסיסיהם באנגליה כמעט כל 796 מפציצי ה״לנקסטר״ שטסו לדרזדן. הטייסים הצעירים תוחקרו ואחר כך שוחררו ליהנות מארוחת בוקר דשנה. לטייסים, שהתרגלו לספוג אבדות נוראות בשמי גרמניה בשלוש השנים הקודמות, היתה סיבה לחגוג משימה שהסתיימה, מבחינתם, בלא שפיכות דמים.

שונים היו פני הדברים בדרזדן. במשך הלילה הטילו צוותי האוויר האלה יותר מ 2,600- טונות פצצות רגילות ופצצות תבערה על עיר המטרה, והרסו לגמרי יותר מ- 33 קמ"ר של המרכז ההיסטורי, לרבות כמויות רבות מספור של יצירות אמנות, ועשרות מן הבתים היפים ביותר באירופה. לפחות 25,000 תושבים נספו, ואפשר שהמספר גדול הרבה יותר: רבים התרסקו, נשרפו או נחנקו בסופת האש. גופות נערמו באחת הכיכרות הראשיות. הן הונחו על תריסים גדולים שנעקרו מחלונות הראווה של אחת מחנויות הכולבו שבעיר, ואחר כך נשרפו באלפיהן כדי לבלום התפשטות של מגפות.

ויקטור קלמפרר ורעייתו, שניים מקבוצה קטנה באופן יחסי של בני אדם שזוועות החורבן הגדול לא היו אסון מבחינתם כי אם נס של גאולה, ניצלו את התוהו ובוהו. הפרופסור תלש את הטלאי הצהוב ממעילו, ויחד עשו את דרכם למקום מבטחים אל החופש. אבל זה סיפור אחר, שונה בוודאי מצדה השני של המשוואה המוסרית הזאת… זה היה יום רביעי, יום הצום הראשון מתוך ארבעים שבהם הקתולים צמים לפני חג הפסחא, 14 בפברואר 1945 . שמונים וארבעה ימים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. כעבור כמעט נצח ממשיך שמה של דרזדן להדהד בזיכרון הקולקטיבי שלנו, והפולמוס סביב חורבנה מסרב להירגע.