דקסטר משחק משחקים מסוכנים

ג'ף לינדסי


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית דקסטר משחק משחקים מסוכנים
דאנאקוד 99-1337
מספר עמודים 232
שם המתרגם אורי בלסם
ז'אנר מתח
שם באנגלית Dearly Devoted Dexter
שם מחבר באנגלית Jeff Lindsay

תקציר

הוא מפלצת מקסימה... גיבור מקאברי... רוצח סדרתי שהורג רק אנשים רעים

דקסטר מורגן נתון בלחץ קשה מנשוא. לא קל להיות רוצח סדרתי מוסרי - בייחוד כאשר במקביל עליו להפריך את חשדותיו העמוקים של סמל משטרה שמאמין שדקסטר הוא רוצח מטורף... (מה שנכון, כמובן). בניסיון לנפנף את הסמל מעליו, דקסטר נאלץ להתבסס עמוק בתוך המסווה המהוגן שבנה לעצמו. בשעות שבהן הוא לא עובד במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת מיאמי, דקסטר מבלה עם חברתו המקסימה ריטה ושני ילדיה. בביתה הוא שותה בירה לייט והופך אט-אט לרוצח הסדרתי הראשון בעולם שרובץ בשעות הפנאי בחוסר מעש על הספה וצופה בטלוויזיה. אבל כמה זמן יוכל דקסטר לשחק עם ילדי השכונה במקום להשתעשע בשיסוף איברים? בתוך כמה זמן יכריח אותו "הנוסע האפל" לחדול מהעמדת הפנים ולשלח את המפלצת הפנימית שלו לחופשי?

דקסטר ניצל בזכות הזדמנות פז. פסיכופת מזוויע במיוחד מבצע את זממו המחריד במיאמי - אדם שנוכח הטכניקה המעוותת שלו אפילו דקסטר נותר ללא מילים. תאבונו האפל של דקסטר מתעורר, ובד בבד אחותו דברה (בלשית קשוחה במשטרת מיאמי), מוצאת את עצמה מעורבת עד צוואר בתיק החקירה. מהר מאוד מתברר שכדי ללכוד מפלצת יש צורך במפלצת - ודקסטר יוצא בשמחה למשחק המחבואים... עם אותן שנינות ורעננות שזיכו אותו בשבחים עבור "דקסטר חולם חלומות אפלים" לוקח אותנו ג'ף לינדסי לשיאים חדשים של חן מקאברי ומעניק לנו את אחד הגיבורים המקוריים והססגוניים ביותר זה שנים רבות בספרות המתח.

""דקסטר משחק משחקים מסוכנים" הוא מותחן מרתק, מהנה ומבריק. הניחו לג'ף לינדסי לערוך לכם היכרות עם הרוצח הסדרתי שגר בבית הסמוך - דקסטר ו"הנוסע האפל" שלו הם היצירות המבעיתות והרעננות ביותר שתוכלו לפגוש... ולהישאר בחיים כדי לספר על כך."

"ניו יורק טיימס"

"רומן אפל ופתלתול על דקסטר מורגן, רוצח סדרתי עם לב... סיפור נועז וקומי במידה בלתי צפויה."

"יו-אס-איי טודיי"

"הנגיעות האנושיות, לרבות רחמים עצמיים, הן שמפיחות בדקסטר רוח חיים והופכות את הקריאה בספרו של לינדסי להנאה צרופה.

"שיקגו טריביון"

על המחבר

ג'ף לינדסי - Jeff Lindsay

ג'ף לינדסי מתגורר בדרום פלורידה עם אשתו ושלוש בנותיהם.

"דקסטר חולם חלומות אפלים" הוא ספרו הראשון.


טעימה מהספר

מתוך הספר שני הפרקים הראשונים

1
זה שוב אותו ירח, כל-כך שמן ונמוך, רובץ בשולי הלילה הטרופי, קורא על פני שמים קרושים אל תוך אוזניו הרוטטות של אותו קול צללים ותיק ויקר, הלא הוא הנוסע האפל, המתרפק לו עכשיו בחמימות המושב האחורי של הדודג' דארט של נשמתו ההיפותטית של דקסטר.

אותו ירח בן-בליעל, אותו לוציפר רברבן פתיין, קורא על פני שמים ריקים אל הלבבות האפלים של תפלצי הלילה שלמטה, קורא להם לצאת אל מגרשי המשחקים העליזים. קורא, למעשה, למפלצת שאורבת ממש כאן, מאחורי ההרדוף, מפוספסת כטיגריס באור הירח המבקיע מבעד לעלים, כל חושיה מכוילים על רגישות מקסימלית, מחכה לרגע הנכון לעוט מבין הצללים. זהו דקסטר המקשיב בחשיכה להצעות האיומות המומטרות חרש, בנשימה עצורה, אל תוך מקום המחבוא האפלולי שלי.

האני האחר האפל שלי מאיץ בי להתנפל - עכשיו - לנעוץ שיניים בוהקות באור ירח בתוך בשרו הפגיע, אוי כמה הוא פגיע, של הקורבן שלי שפוסע שאנן מעבר לגדר החיה. אבל הרגע הנכון עדיין לא הגיע, אז אני מחכה, צופה בו בזהירות: העיניים שלו פעורות, הוא יודע שמשהו צופה בו אבל אינו יודע שאני כאן, בתוך הגדר החיה, קרוב, מטר ממנו. כל-כך בקלות יכולתי לזנק כמו להב סכין ולחולל את קסמי המופלאים - אך אני מחכה, נחשד אבל לא נראה.

הרגעים חולפים לאט בהליכה על קצות הבהונות, כל רגע ארוך וחשאי ממשנהו, ועדיין אני מחכה לשעת כושר; הזינוק, היד השלוחה, השמחה הקרה למראה הבעת האימה המתפשטת על פניו של הקורבן -
אבל לא. משהו השתבש.

ועכשיו זהו תורו של דקסטר לחוש את העקצוץ המבחיל של עיניים ננעצות בגב, את פרפור הפחד המתגבר ככל שגוברת בי הוודאות שמשהו צד אותי. אורב אלמוני צופה בי ממקום מסתור קרוב, טועם עכשיו את הריור הפנימי החריף - והמחשבה הזאת עושה לי רע.

ואז, משומקום, כמו רעם קטן מגיחה יד צוהלת ונוחתת עלי במהירות הבזק, ואני רואה את שיניו הבוהקות של ילד מילדי השכונה. "תפסתי אותך! 'חת-שתיים-שלוש, דקסטר!" במהירות פראית של הצעירים מאוד נאספים כל השאר, צוהלים, צוחקים עלי, ואני עומד מושפל בין השיחים. זה נגמר. קודי בן השש מסתכל עלי, מאוכזב; דקסטר, אל הלילה, הכזיב את כוהנו הגדול. אסטור, אחותו בת התשע, מצטרפת למקהלת הלעג של הילדים, וכעבור רגע הם נפוצים לכל עבר ונעלמים אל תוך החושך, מחפשים מקומות מחבוא חדשים ומסובכים יותר, מותירים אותי להתפלש בביזיוני.

דקסטר נתפס. עכשיו דקסטר הוא העומד. שוב.
אתם בטח מתפלאים, מה קורה כאן? זה כל הסיפור? בזה מסתכם המצוד הלילי של דקסטר, במשהו עלוב וסתמי כל-כך? הרי בעבר תמיד היה איזה טורף מבעית ומעוּות נפש שחיכה לטיפול המיוחד של דקסטר המבעית ומעוּות הנפש - והנה אני כאן, כובש את פני בגזע עץ, מבזבז זמן יקר בלהפסיד במשחק שאותו לא שיחקתי מגיל עשר. גרוע מזה, אני העומד.

"אחת. שתיים. שלוש - " אני סופר, בקול רם, ספורטיבי כתמיד, יודע להפסיד בכבוד.

איך זה יכול להיות? איך ייתכן שדקסטר הדֵמון יחוש את כובד משקלו של הירח הזה ולא יעוט על קרביים, יגדע את פתיל חייו של הקליינט המשווע לחוש על בשרו את להב שיפוטו הנוקב של דקסטר? איך ייתכן שבלילה כזה יסרב הנוקם קר המזג להוציא את הנוסע האפל לסיבוב?

"ארבע. חמש. שש."

הארי, אבי המאמץ החכם באדם, לימד אותי את האיזון העדין המתקיים בין צורך לסכין. הוא לקח ילד שבו זיהה דחף שאינו בר-כיבוש להרוג (את זה אי-אפשר לשנות) וצר ממנו מבוגר שהורג רוצחים בלבד. יצר את דקסטר המסתתר מאחורי פנים אנושיות ומאתר את הרוצחים הסדרתיים הזדוניים באמת, אלה ההורגים בלי חשבון. והאמת היא שאלמלא "תוכנית הארי", בקלות יכולתי להיות אחד מהם. יש המון אנשים שזה מגיע להם, דקסטר, אמר לי אבי המאמץ הנפלא. השוטר.

"שבע. שמונה. תשע."

הוא לימד אותי איך לאתר את המועמדים המיוחדים שלי, את החברים המיוחדים למשחק, איך לוודא שהם ראויים לביקור ידידותי של הנוסע האפל. וחשוב יותר, הוא לימד אותי איך לצאת מזה חלק, כמו שרק שוטר יכול ללמד. הוא עזר לי לבנות חיי צנעה אפרוריים ואמינים, וצרב בתודעה שלי את ההבנה שאני חייב להיטמע, תמיד, להיות נורמלי ללא רחם מכל בחינה.

אז למדתי להתלבש יפה ולחייך ולצחצח שיניים. נעשיתי זיוף דמוי-אדם מושלם, שאומר את הדברים האוויליים וסרי הטעם שבני-אדם אומרים זה לזה מבוקר עד ערב. איש לא חשד שמשהו מסתתר מאחורי חיקוי החיוך המושלם שלי. זאת אומרת, איש מלבד אחותי, דֶבּרה, כמובן, אבל היא למדה לקבל אותי כמו שאני. אחרי הכל, אפשר לומר שהיא יצאה בזול; יכולתי להיות מפלצת צמאת דם, פסיכופת משתולל שהורג על ימין ועל שמאל ומשאיר אחריו שובל של גושי בשר מרקיב. במקום זה התייצבתי כאן, בצד האמת, הצדק והדרך האמריקנית. עדיין מפלצת, כמובן, אבל תמיד-תמיד מנקה יפה אחר-כך. מה גם שאני המפלצת שלנו, עוטה גלימת טוהר מידות אדומה-כחולה-לבנה 100 אחוז סינתטית. ובלילות ירח קולני אני מאתר את האחרים, אלה המשחרים לטרף של חפים מפשע ולא משחקים לפי הכללים, ודואג להעלים אותם בחתיכות קטנות, ארוזות בקפידה.

הנוסחה האלגנטית הזאת עבדה בלי תקלות לאורך שנים מאושרות של איבוד צלם אנוש. בין משחק למשחק שמרתי על אורח חיים סולידי להפליא בדירתי הרגילה לחלוטין. אף פעם לא איחרתי לעבודה, סיפרתי את הבדיחות הנכונות באוזני קולגות, והקפדתי להביא תועלת ולא להתבלט, תמיד ובכל מצב, בדיוק כמו שהארי לימד אותי. חיי כאנדרואיד היו מסודרים, מאוזנים, עם איזה ערך מוסף חברתי שהעניק לי פיצוי אמיתי.

עד עכשיו. כי בלילה ממש מושלם איכשהו מצאתי את עצמי משחק במחבואים עם חבורת ילדים, במקום לשחק שק-קמח עם גווייה. ועוד מעט, כשהמשחק ייגמר, אלווה את קודי ואסטור חזרה לביתם, ואמא שלהם, ריטה, תכבד אותי בפחית בירה, תשכיב את הילדים לישון ותבוא לשבת לצדי על הספה.

איך קרה כדבר הזה? הנוסע האפל יצא לפנסיה מוקדמת? האם דקסטר התרכך? יכול להיות שלקחתי פנייה פזיזה בקצה הפרוזדור האפל הארוך ויצאתי בצד הלא נכון כדקסטר מבוית? האם אזכה שוב להניח את טיפת הדם ההיא על גבי לוחית הזכוכית, כמנהגי מימים ימימה - מזכרת ניצחון מציד מוצלח?

"עשר! מי שעומד מאחורי, ומלפני ומצדדי הוא העומד!"
כן, בטח. יצאתי לחפש את מי שמתחבא.
אבל מה?

זה התחיל, כמובן, עם סמל דוֹקס. כל גיבור-על מוכרח שיהיה לו אויב מושבע והוא היה האויב המושבע שלי. לא עשיתי לו שום דבר, ואף על פי כן הוא בחר לרדוף אותי, להטריד אותי, להפריע לי לבצע את מעשי הטובים. לי ולצל שלי. וצחוק הגורל: דווקא לי, שעובד כבודק תפזורת דם בזירות פשע, בשירות אותה משטרה שהעסיקה אותו - הרי היינו באותה קבוצה! אז אני שואל אתכם, זה הוגן מצדו לרדוף אותי בקנאות כזו רק בגלל שמעת לעת עשיתי איזו חלטורה מהצד?

הכרתי את סמל דוקס הרבה יותר טוב מכפי שהתחייב מהקשר המקצועי שלנו, הרבה יותר מכפי שרציתי. שמתי לי למטרה לגלות כל מה שניתן עליו מסיבה אחת פשוטה: הוא תיעב אותי, מאז ומתמיד, חרף העובדה שאני מקסים וטוב מזג ברמה עולמית ועל כך גאוותי. משום-מה, דומה היה שדוקס מצליח לקלוט את הזיוף; כל הנחמדות עבודת-יד שלי נהדפה ממנו והלאה כמו ברחשים משִמשת מכונית בחודש יוני.

מטבע הדברים, זה עורר את סקרנותי. זאת אומרת, באמת; איזה מין אדם מסוגל לא לחבב אותי? אז עשיתי עליו תחקיר - שטחי בלבד - וגיליתי. האדם שהיה מסוגל לא לחבב את דקסטר האדיב ונעים ההליכות היה אפרו-אמריקני בן ארבעים ושמונה, שהחזיק בשיא משטרת מיאמי בהרמת משקולות בשכיבה על ספסל. לפי הרכילות שהגיעה לאוזני באקראי, הוא התגייס למשטרה לאחר ששירת בצבא ומאז היה מעורב במספר תקריות ירי שהסתיימו במוות, כולן נחקרו במחלקה לחקירות שוטרים, ובכולן נמצא הירי מוצדק.

אבל מה שיותר חשוב, במבט מקרוב גיליתי שאי-שם מאחורי הכעס שתמיד בער בעיניו מסתתר הד של המהום מבית היוצר של הנוסע האפל שלי. זה היה רק דנדון קליל של פעמון קטנטן, אבל לי לא היה ספק. בדיוק כמוני, דוקס חולק את מרחב המחיה שלו עם משהו. לא עם אותו דבר, אבל עם משהו דומה מאוד, פנתר חבר לטיגריס שלי. דוקס היה שוטר, אבל הוא היה גם רוצח קר-דם. לא היתה לי שום הוכחה מוצקה לכך, אבל הייתי בטוח בזה, עד כמה שאפשר להיות בטוח בלי לראות אותו שובר מפרקת של הולך רגל שחצה כביש באור אדום.

כל בר-דעת היה מניח שהוא ואני נמצא מכנה משותף כלשהו; נשב על כוס קפה ונשווה בין הנוסעים שלנו, נחליף סודות מקצועיים ונדסקס טכניקות ביתור. אבל לא. דוקס רצה במותי, ואני התקשיתי להיות שותף לשאיפתו זו.

דוקס עבד עם הבלשית לָגֶרטה כשהיא מצאה את מותה בנסיבות חשודות משהו, ומאז נעשו רגשותיו כלפי עזים יותר מסתם תיעוב. הוא היה משוכנע שהיו לי יד ורגל במותה של לגרטה. זה היה לחלוטין לא נכון ולגמרי לא הוגן. כל מה שעשיתי היה לצפות מהצד - מה רע בזה? נכון שעזרתי לרוצח האמיתי להימלט, אבל למה אפשר לצפות? איזה מין אדם יסגיר את אחיו? בייחוד אחרי שעשה עבודה כל-כך נקייה.

חיה ותן לחיות, זה מה שאני תמיד אומר. או כמעט תמיד, בכל אופן. סמל דוקס יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אמרתי לעצמי, אין לי שום בעיה עם זה. עדיין ישנם מעט מאוד חוקים נגד חשיבה, אם כי אני בטוח שבוושינגטון עובדים על זה חזק. ממש לא משנה אילו חשדות יש לסמל הטוב נגדי, זכותו להחזיק בהם. אבל מרגע שהוא החליט להוציא את מחשבות האוון שלו מן הכוח אל הפועל, החיים שלי הפכו לעיי-חורבות. דקסטר שירד מהפסים הפך במהירות לדקסטר אחוז דיבוק.

ומדוע? איך התחילה כל התסבוכת המכוערת הזאת? בסך הכל ניסיתי להיות אני עצמי.

2
מעת לעת ישנם לילות שבהם הנוסע האפל מוכרח ממש לצאת לשחק. זה כמו עם כלב. יש גבול לכמה אפשר להתעלם מהנביחות ומהגירודים על דלת הכניסה, באיזשהו שלב אתה חייב להוציא את החיה החוצה.

זמן לא רב מדי אחרי הלוויה של הבלשית לגרטה, התחלתי להרגיש שכבר בשלה השעה להקשיב ללחישות מן המושב האחורי ולהתחיל לתכנן איזו הרפתקונת קטנה.

עוד קודם לכן איתרתי מועמד מושלם למשחק, סוכן נדל"ן סולידי ומהימן בשם מקגרגור. ברנש סימפתי, איש רעים להתרועע, שאהב למכור בתים למשפחות עם ילדים. בייחוד למשפחות עם בנים צעירים - למקגרגור היתה חיבה עמוקה לבנים בין הגילים חמש לשבע. היו חמישה שלגביהם הייתי בטוח שחיבתו אליהם היתה קטלנית, ועוד כמה בסבירות גבוהה מאוד. הוא היה פיקח וזהיר, וללא ביקור מדקסטר הגשש האפל רוב הסיכויים שמזלו היה ממשיך לשחק לו עוד זמן רב. קשה להאשים את המשטרה, לפחות בפרשה הזאת. אחרי הכל, כשילד קטן נעדר, מעט מאוד אנשים אומרים, "אהה! מי מכר למשפחה שלו את הבית?"

אבל, כמובן, מעט מאוד אנשים הם דקסטר. זה בדרך-כלל דבר טוב, אבל במקרה הזה היה שווה להיות אני. ארבעה חודשים אחרי שקראתי ידיעה בעיתון על ילד נעדר, קראתי ידיעה דומה. שני הבנים היו בני אותו גיל; פרטים כאלה תמיד מצטלבים אצלי במוח ומיד אחר-כך משגרים לי לחישת קרימינלים: "שלום, שכן."

אז חיפשתי ומצאתי את הידיעה הראשונה, והשוויתי ביניהן. שמתי לב שבשני המקרים העיתון חלב את יגון המשפחות עד תום באמצעות אזכור העובדה שזמן לא רב לפני היעלמות הבן הן עברו לבית חדש; שמעתי המהום קטן עולה מן הצללים, והחלטתי להיכנס לעובי הקורה.

זה באמת היה קלוש מאוד. שרלוק דקסטר נאלץ לחפור לעומק, כי במבט ראשון לא נראה שיש איזשהו קשר. שתי המשפחות התגוררו בשכונות שונות, עובדה שפסלה שפע של אפשרויות. הן השתייכו לכנסיות שונות, שלחו את ילדיהן לבתי-ספר שונים ושכרו חברות הובלה שונות. אבל כשהנוסע האפל צוחק, מישהו בדרך-כלל עושה קומבינה. בסוף מצאתי את הקשר; שני הבתים הוצעו למכירה באותה סוכנות נדל"ן, למעשה משרד תיווך קטן בדרום מיאמי, מאויש בסוכן אחד בלבד, ברנש חביב ומאיר פנים בשם רנדי מקגרגור.

חקרתי יותר לעומק. מקגרגור היה גרוש וחי בגפו בבית לבנים קטן באזור קאטלר רואד בדרום מיאמי. הוא החזיק סנפירית עשרים ושישה רגל מפוארת במרינה מתיסון האמוק, הקרובה יחסית לביתו. יאכטה יכולה לשמש לול-משחקים נוח במיוחד, דרך נהדרת להביא את חבריו הקטנים להיות איתו לבד בלב ים, שם איש לא יראה ולא ישמע אותו בזמן שהוא תר, מתנסה וחוקר, קולומבוס אמיתי זה של כאב. ובאותה אבחה, איזו דרך נהדרת לסילוק השיירים המלוכלכים; במרחק מיילים ספורים ממיאמי מספק זרם הגולף אתר פסולת חסר תחתית כמעט. לא פלא שגופות הילדים לא נמצאו מעולם.

השיטה היתה כל-כך הגיונית, עד שהתפלאתי איך לא חשבתי עליה לצורך מִחזור השאריות שלי. טיפש שכמותי. אני השתמשתי בסירה הקטנה שלי רק לדיג ולשיט במפרץ, בעוד שמקגרגור מצא דרך חדשה לגמרי ליהנות מערב על המים. הרעיון המחוכם הזה הקפיץ את מקגרגור באחת אל ראש הרשימה שלי. תקראו לי שוטה, ואפילו לא הגיוני, כי בדרך-כלל בני-אדם שווים בעיני כקליפת השום, אבל משום-מה ילדים יקרים ללבי. וכשאני מוצא מישהו שתוקף ילדים, מבחינתי זה כאילו הוא החליק שטר של עשרים דולר לידי הדורמן האפל כדי לעבור לראש התור. בחפץ לב ארים את חבל הקטיפה ואכניס את מקגרגור - בהנחה שהוא עשה את מה שנראה שהוא עשה. ברור שהייתי צריך להיות בטוח במאת האחוזים. תמיד השתדלתי להימנע מלשסף את האדם הלא נכון, ויהיה חבל להתחיל עכשיו, אפילו אם הוא סוכן נדל"ן. החלטתי שהדרך הטובה ביותר לוודא תהיה לעשות ביקור בכלי השיט הנ"ל.

לשמחתי, כבר למחרת ירד גשם, תופעה שהיא אמנם שכיחה ביולי, אבל לגשם הזה היה ריח של סערה שתימשך יום שלם - תפור ממש על צורכי הדקסטר. יצאתי מוקדם מהרגיל מהעבודה במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת מיאמי ונפת דֵייד, עליתי על לֶג'וּן, המשכתי עד אולד קאטלר רואד ופניתי שמאלה לתוך מתיסון האמוק. כמו שקיוויתי, המקום נראה שומם. אבל ידעתי שבערך מאה מטרים לפנַי יש ביתן של שומר, שבו יושב מישהו שפשוט מת לקחת ממני ארבעה דולר תמורת הזכות הגדולה להיכנס לפארק. חשבתי שאעשה בחוכמה אם לא אראה את זיו פני בביתן של השומר. לא רק בגלל החיסכון של ארבעה דולר, שאינו עניין של מה בכך. חשובה יותר העובדה שביום חול גשום כזה אני עלול להיות טיפ-טיפה בולט, דבר שממנו אני מקפיד להימנע, בייחוד בשעת עיסוק בתחביב שלי.

בצד שמאל של הכביש היה מגרש חנייה קטן, לשימושם של הבאים לאתר הפיקניקים. מימין לכביש, בקרבת אגם, ניצבה סככת פיקניקים ישנה עשויה מסלעי אלמוגים. החניתי את המכונית ולבשתי חליפת סערה בצבע צהוב מבריק. מיד התחלתי להרגיש כמו איזה ספן ותיק - בדיוק הבגד המתאים לפריצה לתוך ספינה של פדופיל רוצח. הוא גם הפך אותי בולט מאוד לעין, אבל זה לא ממש הדאיג אותי. תכננתי לרוץ בשביל האופניים שנמתח במקביל לכביש. חורשת מנגְרוֹביות הסתירה אותו מהכביש, ובמקרה הבלתי סביר שהשומר יוציא בגשם כזה את הראש שלו מהביתן, כל מה שהוא יראה זה כתם צהוב מטושטש נע. סתם איזה פריק כושר עקשן שיצא לריצה היומית שלו, באש ובמים.

ובאמת רצתי. גמאתי בריצה כחצי קילומטר לאורך השביל. כמו שקיוויתי, שום סימן חיים לא נראה באזור הביתן, ואני המשכתי לרוץ אל מגרש החנייה הצמוד למרינה. לאורך המזח האחרון מימין עגנו כלי שיט קטנים יותר מספינות הדיג הספורטיביות הגדולות ומצעצועי המיליונרים שנקשרו קרוב יותר לכביש. ה"אוֹספּרֵיי", הסנפירית עשרים ושישה רגל הצנועה של מקגרגור, עגנה קרוב לקצה.

נפש חיה לא נראתה במרינה, ואני פסעתי לי בנחת, עברתי דרך שער בגדר וחלפתי על פני שלט שעליו נכתב, הכניסה אל הרציפים מותרת לבעלי ספינות בלבד. ניסיתי להרגיש אשם בגין הפרת הוראה כה חשובה, אבל לשווא. בתחתית השלט נכתב, הדיג מהמזחים ובשטח המרינה אסור, והבטחתי לעצמי להימנע מלדוג ויהי מה, מה שמיד שיפר את הרגשתי ביחס להפרת האיסור הראשון.

ה"אוספריי" היתה בת חמש או שש שנים, וכמעט לא ניכרו עליה סימני בלאי כתוצאה מהאקלים של פלורידה. הסיפון והמעקות קורצפו וצוחצחו ללא רבב, ונזהרתי לא להשאיר טביעות רגליים כשטיפסתי על הדופן. משום-מה, מנעולים בספינות אף פעם אינם משוכללים. אולי ימאים הם ישרים יותר מעכברי יבשה. בכל מקרה, נדרשו לי רק שניות ספורות לפרוץ את המנעול ולחמוק פנימה לתוך ה"אוספריי". בקבינה לא עמד אותו ריח טחוב של עובש אפוי האופייני לספינות רבות שנשארות סגורות ולו לכמה שעות בשמש הטרופית. תחת זאת היתה באוויר ארומה קלה של חומר חיטוי מבושם בניחוח אורנים, כאילו מישהו קרצף שם ביסודיות כזו ששום חיידק או ריח רע לא היו יכולים לקוות לשרוד.

היו שם שולחן קטן, מטבחון, ויחידת וידיאו/טלוויזיה קטנה על גבי מדף חסום במעקה ולצדה ערימה של סרטים: "ספיידרמן", "אחי הדוב", "מוצאים את נמו". תהיתי כמה ילדים השליך מקגרגור הימה כדי למצוא את נמו. קיוויתי בכל מאודי שבקרוב נמו ימצא אותו. הלכתי אל המטבחון והתחלתי לפתוח מגירות. אחת היתה מלאה ממתקים, אחרת בדמויות של גיבורי פעולה מפלסטיק. השלישית היתה מפוצצת בגלילי מסקינג-טייפ רחבים.

מסקינג-טייפ זה דבר נפלא, וכמו שידוע לי היטב, יש לו שימושים מועילים וחשובים למכביר. בכל זאת נראה לי שלהחזיק עשרה גלילים במגירה ביאכטה זה קצת מוגזם. אלא אם כן אתה משתמש בו למטרה ספציפית הדורשת כמויות גדולות ממנו. אולי פרויקט מדעי הכרוך בהשתתפות ילדים? רק ניחוש, כמובן, שנגזר מן האופן שבו אני משתמש במוצר הזה - לא על ילדים קטנים, כמובן, אלא על אזרחים למופת כמו למשל... מקגרגור. האשמה שלו נראתה עכשיו ברורה מאוד, ולשון הלטאה היבשושית של הנוסע האפל הצליפה בשקיקה.

ירדתי במדרגות אל חלל קדמת הספינה, שבפי איש המכירות כונה מן הסתם ה"סטֵייט רוּם". המיטה לא היתה מי-יודע-מה מפוארת, סתם מזרן גומאוויר דק על גבי מדף מוגבה. נגעתי במזרן, והוא חרק מתחת לציפוי גומי. הרמתי את אחד מקצותיו. היו שם ארבעה בריחי טבעת מוברגים לתוך המדף, אחד בכל פינה. הרמתי את הדלת שהוסתרה מתחת למזרן.

בהחלט צפוי ולגמרי מתקבל על הדעת למצוא כמות מסוימת של שרשראות בספינה. אבל האזיקים שהסתפחו אליהן לא נראו לי ימיים במיוחד. כמובן, יכול להיות לזה הסבר טוב מאוד. ייתכן שמקגרגור השתמש בהם לריסון דגים חמומי מוח.

מתחת לשרשראות ולאזיקים היו חמישה עוגנים. זו היתה כמות סבירה מאוד ליאכטה שנועדה להפליג מסביב לעולם, אבל קצת מופרזת לסנפירית סופי-שבוע קטנה. בשביל מה לכל הרוחות הוא צריך חמישה עוגנים? אילו הפלגתי אני ללב ים בספינתי הקטנה עם כמה גוויות קטנות שביקשתי להיפטר מהן בצורה נקייה ומוחלטת, מה הייתי עושה עם כל-כך הרבה עוגנים? וכמובן, כשמנסחים את זה ככה, זה נראה מובן מאליו שבפעם הבאה שמקגרגור ייצא להפלגה עם חבר קטן הוא יחזור עם ארבעה עוגנים בלבד מתחת לדרגש.

אספתי מספיק פרטים קטנים על מנת להרכיב באמצעותם תמונה מעניינת מאוד. טבע דומם בלי ילדים. אבל לא מצאתי שום דבר שלא ניתן להסביר את הימצאותו שם כצירוף מקרים, והייתי חייב להיות בטוח במאת האחוזים. הייתי חייב למצוא ראיה חותכת שאינה משתמעת לשתי פנים, משהו חד-משמעי שיעמוד בסטנדרטים הגבוהים של "תקנון הארי". מצאתי את זה במגירה שמימין לדרגש.

היו שם שלוש מגירות קטנות, בנויות לתוך קיר פנימי. כשמשכתי את התחתונה שבהן, היא נראתה לי קצרה בכמה סנטימטרים משתי האחרות. היתה אפשרות שזה אמור להיות כך, שהמגירה קוצרה בגלל הקימור של גוף הספינה. אבל אני חוקר את טבע האדם כבר שנים רבות, וזה עורר בי חשד עמוק. משכתי את המגירה החוצה וכמו שציפיתי, תא סודי קטן הוצמד לדופן האחורית של המגירה. ובתוך התא הסודי

תראו, אני לא ממש בן-אנוש, והתגובות הרגשיות שלי מוגבלות בדרך-כלל למה שלמדתי לזייף. אז לא הרגשתי הלם, פלצות, כעס או אפילו החלטיות מרירה. את הרגשות האלה קשה מאוד לפברק בצורה משכנעת, וממילא לא היה שם קהל, אז בשביל מה לטרוח? אבל בהחלט הרגשתי רוח קרה נושבת באטיות מן המושב האחורי האפל, חולפת לאורך עמוד השדרה שלי ומעיפה עלים יבשים על קרקעית מוח הלטאה שלי. הצלחתי לזהות חמישה ילדים עירומים בחפיסת התצלומים, מסודרים במגוון תנוחות, כאילו מקגרגור עדיין חיפש סגנון מובהק. חוץ מזה, הוא באמת היה לארג' עם המסקינג-טייפ. באחת התמונות, הילד נראה כאילו הוכנס לתוך גולם אפור-כסוף, כשרק אזורים מסוימים בגופו נותרו חשופים. מה שמקגרגור השאיר חשוף לימד אותי עליו המון. כמו שחשדתי, הוא לא היה הטיפוס שרוב ההורים היו רוצים כמדריך של הילד שלהם בצופים.

התצלומים היו באיכות טובה, צולמו מהמון זוויות. סדרה אחת בלטה במיוחד. גבר עירום, שמן וחיוור, ראשו עטוף ברדס שחור, עומד לצד הילד שמרבית גופו מכוסה במסקינג-טייפ מהודק מאוד, כמעט כמו בתצלום עם שלל ציד למזכרת. לפי צורת הגוף וגוני העור הייתי די בטוח שהגבר הוא מקגרגור, על אף הברדס שכיסה את פניו. בזמן שעלעלתי בתמונות, עלו בראשי שתי מחשבות מעניינות. הראשונה היתה: אהה! שפירושה הוא, כמובן, שלא נותר עוד ספק באשר לאופי מעשיו של מקגרגור, ושבזאת הוא הפך לזוכה המאושר החדש בפרס הגדול בהגרלת הלוטו של הנוסע האפל.

והמחשבה השנייה, והמעט מטרידה יותר, היתה: מי צילם את התמונות?

בשל ריבוי הזוויות השונות פסלתי על הסף את האפשרות של צילום אוטומטי. וכשעברתי עליהן בפעם השנייה הבחנתי, בשתי תמונות שצולמו מלמעלה, במה שנראה כמו שפיץ של מגף בוקרים אדום. למקגרגור היה שותף לדבר עבירה. הביטוי הזה נשמע לקוח מערוץ בתי-המשפט, אבל זה היה פשוט מתבקש, לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לומר את זה. הוא לא פעל לבדו. מישהו היה איתו או לכל הפחות, צפה וצילם.

אודה ולא אבוש - יש לי ידע וכישרון צנועים בתחום הטלות מום וחבלות זדוניות, אבל במשהו כזה עוד לא נתקלתי. תצלומים למזכרת, כן - אחרי הכל, גם לי יש את תיבת לוחיות הזכוכית הקטנה שלי, שעל כל אחת מהן טיפת דם יחידה, להנציח כל אחת ואחת מהרפתקאותי. זה נורמלי לגמרי לשמור איזושהי מזכרת.

אבל נוכחות של אדם נוסף, שצופה ומצלם, הופכת אקט פרטי מאוד לסוג של הצגה. זה ממש מגונה - הבנאדם היה סוטה. לו יכולתי להרגיש זעזוע מוסרי, אני די בטוח שהייתי מתפלץ ממש. אבל בהיותי מי שאני, מצאתי את עצמי להוט יותר מאי-פעם להתוודע אינטימית אל קרביו של מקגרגור דנן.

בתוך הספינה שררו חום ומחנק, התבשלתי בתוך חליפת הסערה השיקית שלי. הרגשתי כמו שקיק-תה צהוב. בחרתי כמה מהתמונות היותר בוטות והכנסתי אותן לכיס. את השאר החזרתי לתא הסודי, סידרתי את פינת השינה ועליתי לקבינה הראשית. ככל שיכולתי לראות בהצצה מהחלון - או שמא צריך לקרוא לזה צוהר? איש לא ארב לי בחוץ. פתחתי את הדלת, יצאתי, וידאתי שהיא ננעלת מאחורי ופסעתי מעדנות אל תוך הגשם.

מהסרטים הרבים שראיתי במרוצת השנים, ידעתי שהליכה בגשם היא התפאורה האידיאלית להרהורים על הנכלוליות האנושית, אז זה בדיוק מה שעשיתי. הו, מקגרגור הרשע ופוטו-רצח רֵעו. איזה טיפוסים נקלים ונאלחים. נראה לי שבזה מיציתי פחות או יותר את עניין ההרהורים. קיוויתי שזה מספיק כדי לעמוד בדרישות הנוסחה, כי ממש לא התחשק לי להרהר על הנכלוליות שלי עצמי, ועל האופן שבו אזין אותה באמצעות מפגש שעשועים עם מקגרגור. הרגשתי נחשול גואה של עונג מציף אותי ממעמקי מרתפי העינויים של טירת דקסטר, זורם בתעלות הניקוז ויורד במרזבים. בקרוב הוא יומטר על ראשו של מקגרגור.

לא נשאר עוד מקום לספק. הארי עצמו היה מאשר שהתצלומים הם הוכחה מספקת, והמהום משתוקק מן המושב האחורי האפל העניק לפרויקט תוקף של קדושה. מקגרגור ואני נצא לשוח יחד, נתנסה ונחקור. אחר-כך איהנה מבונוס מיוחד בדמות איתור החבר במגפי הבוקרים - הוא יצטרך ללכת בעקבות מקגרגור בהקדם האפשרי. אין מנוחה לרשעים. זה היה כמו מבצע מכירות: שניים במחיר אחד. פיתוי שאין לעמוד בפניו.

שופע מחשבות שמחות, התעלמתי לחלוטין מהגשם, ובצעדים נחושים חזרתי בזריזות אל האוטו. היה לי המון מה לעשות.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il