ברליץ - מדריך כיס - יוון (יון)

ג'ון צ'אפל


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית ברליץ - מדריך כיס - יוון (יון)
דאנאקוד 99-1454
מספר עמודים 205
שם המתרגם רותי קינן
שם באנגלית Berlitz Pocket Guide Greece
שם מחבר באנגלית Jon Chappell

תקציר

מדריך הכיס יוון כולל מידע רב על אתרים, עיירות וערים הסטוריות, נופים מדהימים, שווקים מרהיבים, פסטיבלים, מלונות, מסעדות וכל מה שצריך המטייל לדעת!

כל המידע הנחוץ לביקור בלתי נשכח ביוון

אתונה: האקרופוליס, מונסטיראקי והאגורה, וכן כל הרבעים והמוזיאונים העיקריים של העיר.

אתרים עתיקים: סוניון, דלפי, דודונה, ורגינה, מיקנה, אפידאברוס, אולימפיה, קנוסוס ורבים אחרים.

ערים ועיירות היסטוריות: ספרטה, יואנינה, מטסובו, קסטוריה, סלוניקי, נפפליו, מונמוואסיה ומיסטראס.

נופים מרשימים: הר פיליון, מטאורה, הרי פינדוס, פרספה, חלקידיקי, הר אולימפוס, המאני.

איים: כל קבוצות האיים העיקריות, מהקיקלדיים המבהיקים ועד לאיים היוניים הירוקים ומהאיים הדודקנסיים והספורדיים ועד כרתים.

מדריכי הכיס של ברליץ הם מדריכי הנסיעות הנמכרים ביותר בעולם. מידות המדריכים: 10.5X14.5 ס"מ והם אכן נכנסים לרוב הכיסים. במדריכים מידע רב וחיוני למטיילים. כריכות המדריכים (כריכה רכה בלמינציה איכותית) נפתחות ועל חלקן הפנימי הכפול פרושות מפות מפורטות של העיר או המדינה.

במדריכים תוכלו למצוא את הפרקים הבאים: עשר האטרקציות המובילות, הקדמה, קצת היסטוריה, מה לראות, מה לעשות, לאכול בחוץ, מידע שימושי למטייל, מלונות ומסעדות מומלצים, על היהודים בעיר או במדינה, מפתח שמות ורשימת נושאים הנסקרים בקצרה בין עמודי הספר. גרפיקה צבעונית מייחדת כל פרק ופרק ומאפשרת לכם למצוא במהירות את מבוקשכם.

על המחבר

ג'ון צ'אפל - Jon Chappell

ג'ון צ'אפל הוא נגן גיטרה מחונן בסגנונות רבים, מעבד מוזיקלי ולשעבר עורך אחראי של כתב העת GUITAR.


עורך המהדורה האנגלית: טוני האלידיי

תרגום עריכה והתאמה למטייל הישראלי: רותי קינן.

אתר האינטרנט של ברליץ: www.berlitzpublishing.com

טעימה מהספר

הקדמה, קצת היסטוריה, מעט ממה לראות

הקדמה
למרות היותה מדינה כה קטנה מילאה יוון תפקיד נכבד בהיסטוריה העולמית. הנהגת צורה מסוימת של משטר דמוקרטי והישגים אינטלקטואליים ותרבותיים מופלאים של התקופה הקלאסית (המאות ה-5 וה-4 לפנה״ס), השפיעו רבות על ההיסטוריה האירופית לאחר מכן. שרידים רבים של אותה תקופה קיימים בעיקר באתונה אבל גם ביתר חלקי המדינה. בארץ זו, לה רבדים רבים ומופלאים, אפשר לראות גם שרידים של שלטונות מתקופות מאוחרות יותר כמו השלטון הרומאי, הביזנטי, הצלבני והעותומני.

מודרניות ומסורת
רוב המבקרים שמגיעים עם ידע מסוים על יוון הקלאסית, מופתעים מיוון העכשווית. זו מדינה מודרנית ומשגשגת שנהנית מצמיחה ומגיוון כלכלי. משטר הקולונלים הרודני בשנים 1974-1967 (ראו עמ׳ 23) הסתיים מזמן. האיחוד האירופי מספק חלק נכבד מן הכסף המושקע בתשתיות המדינה, שגם שופרו במידה ניכרת במסגרת ההכנות לאולימפיאדה של 2004. החברוּת באיחוד האירופי העניקה ליוון גם תחושת ביטחון באשר לגבולותיה, בייחוד עם טורקיה, שכמוה לא ידעה מעולם. בשנים האחרונות, אחרי עידן ממושך של איבה ולמרות הקשיים, היחסים בין יוון לטורקיה טובים, והידיעה כי גבולותיה של יוון הם עתה גבולות האיחוד האירופי בהחלט מעודדת.

אמנם היוונים הם חלק מהאיחוד האירופי, אך הם מזרח תיכוניים בכל הווייתם. הדבר עשוי להדהים מבקרים הסבורים כי אירופה עשויה מקשה אחת או שחושבים על יוון בראש ובראשונה במונחים של עברה הקלאסי; כי הרי לא מלמדים אותנו על טבעם האישי של היוונים המודרניים. המבקרים הנהנים מקבלת האורחים החביבה והחמה ביוון, יכולים היום לבחון את ההיסטוריה המוקדמת של המתיישבים האירופים, לעתים באתרים יפהפיים; להבין את המורכבות ההיסטורית של יוון הימי-ביניימית והמודרנית; ליהנות משטחי מחיה יפהפיים של חיות בר; או ליהנות מהים, מהחול ומההרים.

היעד הראשון של רוב המבקרים הוא אתונה. העיר משתרעת על פני שטח רחב ידיים ובתחומה מתגוררים קרוב לשלושה מיליון תושבים, כ-27 אחוז מאוכלוסייתה של המדינה המונה 10.9 מיליון נפש. באתונה יש אתרים ארכיאולוגיים נפלאים וכנסיות ביזנטיות, מוזיאונים מרתקים וחיי תרבות תוססים, הכוללים גלריות אמנות ומופעי מוזיקה שגוברים על מחסום השפה. יש באתונה גם מסעדות מעודנות, והמון טברנות שכדאי מאוד לבקר בהן בגלל האווירה הנעימה שבהן והאוכל היווני הטעים.

כמה אתרים עתיקים נמצאים מחוץ לאתונה, אך שייכים לחבל אָטיקָה. המפורסמים ביותר הם מקדש פוסידון בסוּניוֹן, המתנוסס על ראש מצוק בקצה הדרומי ביותר של אָטיקָה, ומרתון, צפון-מזרחית לאתונה, שם הביסה העיר-מדינה אתונה את האימפריה הפרסית ב-490 לפנה"ס. אלה, ושכיות חמדה אחרות כמו בּרָאוּרוֹן, אָמפיאָרֶיאוֹן ורָאמנוּס נמצאים במרחק נסיעה במכונית.

האיים
באתונה ובאטיקה אפשר ליהנות מחיי התרבות ומההיסטוריה של יוון, אך יופייה האמיתי של הארץ מצוי מחוץ לערים הגדולות. קבוצות האיים השונות הן הבחירה הטבעית, החל בארבעת האיים האָרגוֹ-סארוֹניים העיקריים הנמצאים במרחק נסיעה קצרה מפיראוס. אידרָה וספֶּצֶס הם השניים הידועים ביותר. ספֶּצֶס, המיוער יותר, ואידרָה עם הנמל הקטן והיפהפה שלו, מילאו תפקיד מרכזי במאבק העצמאות של יוון בתחילת המאה ה-19. כיום הם משמשים אתרי קיט נוחים לאתונאים. רחפת מגיעה לאי הקרוב ביותר, אֶגינָה, בחצי שעה בלבד, לכן חלק מתושבי האי נוסעים לעבודה בפיראוס מדי יום.

האיים הקיקלדיים, קבוצת האיים הגדולה במרכז הים האגאי, זכתה לתשומת לב רבה בגלל המבנים הלבנים, הקוביסטיים כמעט, הצמחייה הדלילה יחסית והים הצלול. הצמצום לכאורה ליסודות הבסיסיים, המאפיין במיוחד את מיקוֹנוֹס, הוא מרשים וכובש. נָקסוֹס, למשל, הוא הררי בחלקו היבשתי, ירוק מאוד, וכפריו מניבים יבול רב. קֶאָה, הנמצא במרחק נסיעה של פחות משעה וחצי במעבורת מנמל לָווריון באָטיקָה, ליד סוּניוֹן, מתאפיין בעמקים ירוקים וחופים בתוליים, והכפר היחיד שלו הוא ריכוז של בתים לבנים הבנויים גבוה על ההר.

באיים הדודקנסיים נשמרה השפעה מסוימת מעידן השלטון הצלבני, העותומני והאיטלקי. בשלושה מן האיים (קוֹס, ניסירוֹס, סָנטוֹריני) מתקיימת פעילות וולקנית חלשה. באיים הספורדיים שמצפון להם יש מיזוג נפלא של צמחייה ירוקה וחופים יפים. האיים היוֹניים, שניכרת בהם השפעה של 300 שנות שלטון איטלקי, הם הירוקים מכולם, שכן ענני גשם מגיעים ליוון בדרך כלל מצפון-מערב. כמו היוונים, כל אחד מהאיים הוא ייחודי, ולתושביהם מסורות מקומיות מושרשות ואמונה יוקדת כי האי שלהם הוא המקום הטוב ביותר עלי אדמות.

הסביבה
שטחה של יוון הוא 131,949 קמ"ר ויש בהם גיוון רב: חופי רחצה, יערות ונופים מסוגים שונים. ביוון גדלים יותר מינים של פרחי בר מאשר בכל ארץ מערב אירופית אחרת. באביב, השדות מכוסים בצמחים בשלל צבעים, כולל מיני סחלבים, ובסתיו אפשר לראות מקבצים של רקפות וכרכומי בר. ביוון יש גם מינים רבים של ציפורים, כמה מהם בסכנת הכחדה. אגמי פְּרֶספֶּס, אגם קָסטוֹריָה, דלתת האֶווְרוֹס ואגם קֶרקיני שבצפון יוון, הם המקומות הידועים מבין 10 אדמות הביצות של רָמסאר (ארגון המופקד על שימור אדמות ביצה), המספקים מקום מחייה בטוח לעופות מים נדירים כמו הפליקן הדלמטי. יער דאדיה, גם הוא בצפון יוון, הוא מקום מקלט מרשים לדורסים, כמו הנשר השחור הענקי, בעל מוטת כנפיים של 3 מטרים.

ההתיישבות המוקדמת ביותר ביוון מתוארכת ל-6000 לפנה"ס, תחילת תקופת האבן המאוחרת, כאשר הידע על בּיוּת בעלי חיים וגידול התבואה הגיע מן המזרח. בסביבות 3000 לפנה"ס התפתחו באיים הקיקלדיים ובכרתים חברות שידעו לייצר כלי עבודה ונשק מברונזה. בתקופת הברונזה המוקדמת החל גידול זיתים וענבים, שנותרו עד היום מרכיבי יסוד בחקלאות היוונית. בסביבות 2000 לפנה"ס הגיעו ליוון הסוסים, אופן הקדרים והשפה היוונית. התיישבויות אלו, מתקופת הברונזה המאוחרת או התרבות המיקֶנית העתיקה, מוכרות לנו מן המיתולוגיות והאגדות היווניות.

אין סיבה מוגדרת להרס הארמונות ומערכות החברה ביוון של תקופת הברונזה, ב-1100 לפנה"ס לערך, אך משערים כי נגרמו מפלישות, רעידות אדמה, בצורת או מהפכה. 300 השנים הבאות זכו לשם "תקופת האופל". בתקופה זו הופיע הברזל, חזק ועמיד יותר מהברונזה, ששימש לייצור כלי עבודה ונשק, ובמקביל חל פיצול בחברה; מעטות העדויות לעושר חומרי, ונותרו רק סימנים למגורים פשוטים מאוד.

ערי-מדינה
במאה ה-8 לפנה"ס החלה הארץ להתארגן מחדש, והתפתח מסחר עם חלקים אחרים של מזרח הים התיכון. הכתיבה שנעלמה חזרה, קרוב לוודאי מפניקיה. הארגון הפוליטי שהתגבש הושתת על ערי-מדינה ולא סביב ארמונות; אלו כללו את אתונה, שהתפרשה בחצי האי אָטיקָה על שטח כולל של כ-4,000 קמ"ר.

התפתחות המודל הפוליטי המקומי היא במידה רבה פועל יוצא של הגיאוגרפיה של יוון: השטח ההררי, העמקים המבודדים והאיים הרבים שמאפיינים את הארץ, עודדו את התהוותם של מוקדי כוח מקומיים. ערי-מדינה רבות שילחו גלי התיישבות שהפיצו את התרבות היוונית ברחבי הים התיכון והים השחור. מבחינה פוליטית, ידעו רוב ערי-המדינה תקופות של משטרי מלוכה, אריסטוקרטיה, רודנות ודמוקרטיה. באתונה החלה מגמת הדמוקרטיה בסוף המאה ה-6 לפנה"ס.

המלחמות הפרסיות
כאשר ערי-המדינה היווניות ביוניה התקוממו נגד השלטון הפרסי ב-499 לפנה"ס, שלחה אתונה צי לעזרה, ובשנה שלאחר מכן בזזו המתקוממים את העיר הפרסית סָרדיס. בסופו של דבר דיכאו הפרסים את המרד ולאחר מכן תקפו את יוון. אחרי שכבשו את צפון יוון, הם פנו דרומה כדי לתקוף את אתונה ב-490 לפנה"ס, ונחתו במרתון. לאחר שהספרטנים דחו את בקשתם לעזרה, לחמו האתונאים בפרסים כשלצדם רק חיל משלוח קטן של בעלי ברית פָּלָטנים, והביסו את הצבא הפרסי שהיה גדול פי כמה.

כעבור עשר שנים, תחת מלכות כּסֶרכּסֶס, פלשו שוב הפרסים ליוון. הם השתלטו על צפון הארץ ומרכזה, ואחרי שהתגברו על ההתנגדות ההרואית של הספרטנים במעבר תֶרמוֹפילֶי, כבשו את אתונה הנטושה, שם החריבו את מקדשי האקרופוליס. הצי היווני נסוג לסָלָמיס, שם תמרנו היוונים את אויביהם הסחוטים לקרב, לאחר שהם עצמם אגרו כוחות. הניצחון הותיר בידי היוונים את השליטה על הימים. ב-479 לפנה"ס הובס הצבא הפרסי על ידי ספרטה בפּלָטֶיאָה.

התקופה הקלאסית
בעקבות תבוסת הפרסים התחלקה העוצמה ביוון בין אתונה לספרטה. ערי-מדינה קטנות רבות באסיה הקטנה חשו עדיין מאוימות על ידי הפרסים וביקשו את הגנתה של אתונה, שהיתה המעצמה הימית הדומיננטית. ב-478 לפנה"ס הן הקימו את הליגה הדֶלית (על שם האי דֶלוֹס שבו התקיים המפגש). ערי-מדינה בדרום יוון כרתו ברית עם ספרטה, שהחלה להתייחס בחשדנות להתעצמותה של אתונה ולהשפעתה הגוברת.

אתונה גבתה מן הליגה מסים בעבור ציי האוניות שלה, והכסף זרם אל העיר. תחת שלטונו של פֶּריקלֶס (מ-461 לפנה"ס) הושקע הכסף בבנייה (בעיקר האקרופוליס) ובאמנויות. זאת היתה ראשית פריחתה הגדולה של התרבות האתונאית, שהולידה את כתביהם של סוֹפוֹקלֶס, אייסכילוֹס ואוריפּידֶס, את הגותם של הפילוסופים סוקרטס ואפלטון, ואת עבודותיהם של הפסלים פידֵיאָס ופרקסיטֶלֶס.

בתחום הפוליטי ויתר פֶּריקלֶס על ספרטה וכרת ברית עם אָרגוֹס. ההתחברות של שתי מעצמות יריבות עוררה את חשדה של ספרטה והיא פתחה במלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסית הראשונה נגד אתונה, במחשבה כי תנצח בה במהירות. ספרטה טעתה, ובשנות המלחמה הראשונות היתה ידה של אתונה על העליונה. אך בעקבות מערכה הרת אסון במצרים, השיג פֶּריקלֶס, ב-445 לפנה"ס, הסכם של 30 שנות שלום עם ספרטה.

בהסכם ויתרה אתונה על שליטתה על מדינות ביבשת, ואילו ספרטה הכירה באימפריה האתונאית. למרות זאת, כוחה של אתונה המשיך להתעצם, בעיקר לאחר שהעבירה את בית האוצר שלה מדֶלוֹס לאתונה, וב-431 לפנה"ס פרצה המלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסית השנייה. ב-404 לפנה"ס הביסה לבסוף ספרטה את אתונה בעזרת הפרסים, ושמה קץ ל"תור הזהב" האתונאי.

שלטון הלניסטי ורומאי
ההגמוניה של ספרטה נמשכה עד 371 לפנה"ס, כאשר תֶבָּאי תפסה את מקומה, וב-355 לפנה"ס היתה שוב ידה של אתונה על העליונה. ב-338 לפנה"ס החלה ממלכת מקדוניה המתעצמת תחת המלך פיליפוס ה-2 להפנות תשומת לב לכיוון דרום. אתונה ותֶבָּאי, שכרתו עתה ברית נגד האיום המשותף, נוצחו בכירוֹניָה שבחבל בֶּאוֹטיָה, צפונית לאָטיקָה, ופיליפוס הפך לשליטה של יוון ביבשה. שלטונו של פיליפוס באתונה היה נדיב, כפי שהיה גם שלטון בנו אלכסנדר הגדול, והעיר פרחה למרות איבת בני המקום לשלטון המקדוני.

אחרי מותו של אלכסנדר ב-323 לפנה"ס, הפכה אתונה במידה רבה לכלי משחק בסכסוכים פוליטיים של אחרים, אבל העיר זכתה לכבוד בגלל עברה המהולל ותפקידה המתמשך כמרכז האוניברסיטאי של העולם העתיק.

הרומאים המשיכו לתמוך בעיר אחרי שהשתלטו על יוון ב-146 לפנה"ס. ב-86 לפנה"ס תמכו האתונאים במרד של מיתרידָטֶס נגד רומא, ובעקבות זאת תקפו הרומאים את העיר וכבשו אותה. אתונה שוב טעתה בשיקוליה כשתמכה באנתוניוס נגד אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס) לפני הקרב הימי הגדול באָקטיוּם, ב-31 לפנה"ס. למרות זאת, רומאים רמי מעלה הגיעו ללמוד באתונה ושליטים רומאים, החל ביוליוס קיסר, מימנו בניית מבנים חדשים. לדוגמה, יוליוס קיסר החל בבניית האָגוֹרָה הרומאית החדשה ממזרח לאָגוֹרָה האתונאית, ואדריאנוס (138-117) בנה את ספריית אדריאנוס ואת הפנתיאון.

במאה השלישית תקפו את אתונה ההֶרוּלים, בני שבט גרמני שירדו דרומה מן הים השחור כדי לזרוע הרס ביוון, והמיטו על העיר אסון. הם בזזו ושרפו את אתונה ב-267 ולאחר מכן המשיכו ובזזו את קוֹרינתוֹס, ספרטה ואָרגוֹס, לפני שהושמדו על ידי הצבא הקיסרי הביזנטי ב-269.

התקופה הביזנטית
עם ייסודה של העיר קונסטנטינופול ב-330 נחלקה האימפריה הרומית לגזרה המזרחית והמערבית. רומא נפלה קורבן לגלי פלישה של שבטים ברבריים, אבל קונסטנטינופול צמחה ופרחה כבירת האימפריה הביזנטית (1453-395). אתונה המשיכה להיות המרכז החינוכי והתרבותי הגדול עד 529, כאשר הקיסר הנוצרי הדתי והשמרן יוּסטיניאנוּס הורה לסגור את בתי הספר הפילוסופיים האליליים באתונה. בכך הוא שם קץ למסורת של אלף שנים ודן את אתונה לשכחה.

לנצרות היה משקל רב במוסדותיה של קונסטנטינופול והיא המשיכה למלא תפקיד מרכזי בחיי היומיום של היוונים באימפריה הביזנטית. המבנים העיקריים שהוקמו באתונה ובסלוניקי בתקופה הביזנטית היו כנסיות, ורבות מהן עומדות עדיין על תלן ברבעי הפּלאקָה והקסטרָה. במסע הצלב הרביעי ב-1204 החליטו הצלבנים לתקוף את האימפריה הביזנטית הנוצרית במקום את המוסלמים בארץ הקודש. אתונה נפלה בידי אוֹתוֹן דֶה לָה רוֹש, וב-1225 הוענק לבנו גי התואר דוכס אתונה. אתונה לא פרחה תחת שלטון הצלבנים הצרפתיים, שהגיע אל קצו ב-1311 כאשר שכירי החרב של "החברה הקטלנית" השתלטו על העיר. הקטלנים הובסו ב-1387, כאשר נֶרוֹ אקיאג׳וּאוֹלי, שליטה הפלורנטיני של קוֹרינתוֹס, כבש את אתונה.

ביזנטיון השוקעת ידעה פרק זמן קצר של פריחה כאשר מרכז הכוח עבר למיסטראס בדרום הפֶּלוֹפּוֹנֶס. אחרי נפילת קונסטנטינופול בידי העותומנים ב-1453 נותרה מיסטראס מוצב החוץ האחרון של האימפריה, והחזיקה מעמד עד 1460.

שלטון עותומני - כיבוש ונציאני
אחרי 1453 המשיך הצבא העותומני להתקדם מערבה והגיע לאתונה ב-1456, אף שהדוכס האחרון לבית אקיאג׳וּאוֹלי לא הסגיר את האקרופוליס עד 1458. הטורקים הפכו את האקרופוליס לעיר טורקית ואסרו על נוצרים להיכנס אליה. אלבנים רבים, ששירתו כשכירי חרב הן את הביזנטים והן את העותומנים, עברו להתגורר באתונה והתיישבו בפּלאקָה.

תחת השלטון העותומני, שהתפשט במהרה ברחבי יוון, נבנו מסגדים במקומות רבים; אלה שנותרו על תלם הם מסגד פֶתחייֶה באתונה והמסגדים הגדולים ביוֹנינָה וקוֹס. העותומנים גם הסבו כנסיות רבות למסגדים, כולל הפָּרתֶנוֹן באקרופוליס. בחיי היומיום של רוב היוונים לא חל כמעט שינוי תחת השלטון העותומני. שררה מידה רבה של סובלנות דתית, והכנסייה האורתודוקסית הפכה למעשה לשליטה הדתית והאזרחית על האוכלוסיות היווניות הנוצריות ברחבי האימפריה.

השלטון העותומני לא התפרש על פני יוון כולה, ומספר אזורים, בעיקר באיים הקיקלדיים והיוֹניים, היו בשליטת ונציה. העותומנים הרבו להתעמת עם הוונציאנים (שכבשו את אתונה בשנים 1688-1687), ולאחר מכן, לתקופה קצרה, עם צרפת המהפכנית.

במאה ה-18 כבר התגבשה ההתנגדות לשלטון העותומני. נוסף על קריאות תיגר של שליטים מקומיים כמו עלי פאשה (ראו עמ׳ 68), תמכו אגודות חשאיות שישבו מחוץ ליוון, ובייחוד "פיליקי אֶטֶריָה", בכנופיות של לוחמי חופש.

מלחמת העצמאות - יוון העצמאית
מלחמת העצמאות של יוון החלה בפֶּלוֹפּוֹנֶס ב-1821, וב-1822 גירשו האתונאים את הטורקים מאתונה. אך הכוחות העותומנים חזרו ב-1826 והטילו מצור על העיר, וביוני 1827 הם כבשו את האקרופוליס. היוונים אולצו לחתום על הסכם שהחזיר את אתונה לידי הטורקים, ובעקבות ההסכם פרשו היוונים לאי סָלמינָה. אך הגורל נחרץ כעבור כמה חודשים, כאשר ב-20 באוקטובר 1827 הביס צי בריטי-צרפתי-רוסי את הצי הטורקי-מצרי בנָווארינוֹ שבחוף המערבי של הפֶּלוֹפּוֹנֶס. ב-1830, בלונדון, חתמו בריטניה, צרפת, רוסיה והאימפריה העותומנית על זיכרון דברים שהכיר ביוון כממלכה עצמאית.

המעבר לממשל עצמאי לא היה חלק. נשיאה הראשון של יוון, יוֹאָניס קָפּוֹדיסטריאָס, נרצח בנפפְּליוֹ ב-1831. אוטו מבוואריה הומלך למלך יוון ב-1832, והחיילים הטורקים האחרונים באקרופוליס נכנעו בפברואר 1833. בספטמבר 1834 הוכרזה אתונה כבירת יוון הרשמית. העיר, שאוכלוסייתה מנתה אז 4,000 נפש, היתה גדולה אך במעט מכפר. בתקופה הקלאסית מנתה אוכלוסיית העיר 36,000 נפש.

מלחמות הבלקנים
מלחמות הבלקנים (1912-1913) הקטינו משמעותית את שטחי הבלקנים שבשליטת האימפריה העותומנית הדועכת. בעקבות המלחמות הללו, יוון, סרביה, רומניה ובולגריה התאחדו נגד טורקיה. במלחמה הבלקנית הראשונה גירשו היוונים את הטורקים מהאזורים שהיום הם צפון יוון ואֶפּירוּס, ובמלחמה השנייה הדפו את הבולגרים מתראקיָה וממקדוניה. יוון זכתה באֶפּירוּס, מקדוניה ותראקיָה, כולל הערים יוֹאָנינָה, קָוואלָה וסלוניקי, ובאיים סאמוֹס וכרתים - תוספת שכמעט הכפילה את שטח המדינה.

מלחמת העולם הראשונה - הקטסטרופה
לאחר מאבק פוליטי ארוך בין המלך קונסטנטין, שרצה כי יוון תישאר נייטרלית במלחמת העולם הראשונה, ובין ראש הממשלה וֶניזֶלוֹס, שהעדיף כי יוון תצטרף לבעלות הברית, הצטרפה יוון רשמית לבעלות הברית ב-1917.

כדי לפתות את יוון להצטרף למאמץ המלחמתי נגד גרמניה ואוסטריה (שטורקיה היתה בעלת בריתן), הבטיחו לה בעלות הברית, ובייחוד הבריטים תחת ראש הממשלה לויד ג׳ורג׳, את העיר סמירנָה (היום איזמיר). באזור זה התגוררו יוונים רבים, צאצאים של היוונים מהעבר שהתיישבו בחופי אסיה הקטנה במאה ה-7 לפנה"ס, אך הם לא היו הרוב. בהוראתו של וֶניזֶלוֹס, פלשו ב-1919 חיילים יוונים לטורקיה.

הפלישה היוונית הציתה גל של לאומנות טורקית, בהנהגתו של מוסטפה קמאל, שהצליח לבלום את הצבא היווני במשך שנה ולאחר מכן הפך את היוצרות. אחרי שהביסו את הכוחות היווניים, גירשו הטורקים את האוכלוסיות היווניות שגרו בטורקיה (מלבד באיסטנבול), ובתוך כך הרגו המונים. בחילופי האוכלוסין שהתבצעו לאחר מכן, עברו 380,000 מוסלמים מיוון לטורקיה ולמעלה ממיליון יוונים עברו ממערב טורקיה וממזרח תראקיָה ליוון. מבחינת היוונים היה האסון כה עצום שהם עדיין מתייחסים אליו כאל "הקטסטרופה", ובעקבותיו הופנתה מלוא תשומת לבם מערבה.

מלחמת העולם השנייה
חוסר שוויון חברתי שהתבטא ביחסי עבודה סוערים העניק לגנרל מֶטָקסאס אמתלה להטיל משטר רודני ב-1936. עקב נטיותיו הפשיסטיות ספג מטקסאס גינויים רבים, אך הוא זכור בעיקר בזכות עמידתו נגד איטליה הפשיסטית. ב-28 באוקטובר 1940 שלח מוסוליני אולטימטום משפיל, שמֶטקסאס דחה לאלתר. הביטוי העממי לדחייתו הנמרצת הוא "אוֹהי" ("לא"), ויום ה-28 באוקטובר נחוג מדי שנה כ"יום האוֹהי". הצבא היווני, בתמיכתה הנלהבת של כל האומה, עצר את הפולשים האיטלקים מצפון ליוֹאָנינָה והדף אותם חזרה לאלבניה.

היה זה ניצחון של דוד על גולית, אבל הוא הושם לאל על ידי פלישתה של גרמניה באפריל 1941. כוחות יווניים, בריטיים, ואוסטרליים שהגנו על המדינה, נהדפו דרומה לכרתים, שם הובסו לאחר קרב אכזרי בסוף חודש מאי. הכיבוש הגרמני ביוון נוהל ביד קשה, וצעדי גמול חמורים ננקטו בתגובה לפעולות של המחתרת היוונית. הגרמנים גם שדדו ובזזו כל דבר ערך שיכלו לשים עליו את ידם. יוונים רבים מתו מרעב באתונה, בעיקר בחורף 1942-1941.

מלחמת אזרחים
כשהמערכה הסתיימה, בסתיו 1944, נסוגו הכוחות הגרמניים, ורובם נפלו בשבי או נהרגו במהלך נסיגתם דרך יוגוסלביה. בדצמבר 1944 פרצה מלחמת אזרחים בין הקומוניסטים, ששלטו ברוב השטחים שלא היו בפיקוחם הישיר של הגרמנים במלחמה, לבין הממשלה המלוכנית. ארצות הברית העניקה תמיכה צבאית וכספית לממשלה היוונית, שהביסה לבסוף את הכוחות הקומוניסטיים ב-1949.

החונטה
באביב 1967 הנהיג יורגוֹס פָּפּאדוֹפּוֹלוֹס, קולונל של צבא יוון, הפיכה צבאית והשתלט על המדינה. המלך הצעיר קונסטנטין, שתחילה קידם בברכה את החונטה, נכשל בניסיון להפילה, שבעקבותיו אולץ לצאת לגלות. החונטה לא בחלה במעצרים ובעינויים כדי לדכא כל התנגדות, וטענותיה כי היא מרפאה חברה חולה עוררו כלפיה עוינות גוברת והולכת בקרב היוונים. ב-1973 השתלטו סטודנטים על בנייני אוניברסיטאות באתונה, פּאטרָה וסלוניקי בהפגנה נגד החונטה, וזכו לתמיכה ציבורית נרחבת. החונטה הגיבה במשלוח חיילים, עצרה 1,000 בני אדם, ובתוך כך הרגה 34 סטודנטים.

העם היווני היה המום מן הטבח, אך החונטה הגיבה בהפיכה פנימית והחליפה את פָּפּאדוֹפּוֹלוֹס בבריגדיר יוֹאָנידיס, שדגל בקו נוקשה אף יותר. יוֹאָנידיס החליט ליישב סכסוך רב שנים עם הבישוף מקאריוס, נשיא קפריסין, באמצעות הפיכה נגדו בקיץ 1974. הטורקים הגיבו לפעילות הצבאית היוונית בקפריסין וכבשו כשליש מן האי. ההשפלה היתה גדולה מדי לצבא היווני, והוא הדיח את החונטה והחזיר את השלטון האזרחי למדינה.

יוון היום
רמת החיים ביוון השתפרה מאז. משאל עם שם קץ למלוכה ב-1976. ב-1981 התקבלה יוון לחברה העשירית של האיחוד האירופי וזכתה במעמד חברה מלאה בסוף 1993, וב-2002 היא אימצה את מטבע היורו. מ-1974 היו הבחירות זירת מאבק בין המפלגה המרכז-ימנית "נֵיאה-דמוקרטיה" שנוסדה על ידי קונסטנטינוס קָרָמָנאליס, לבין "פּאסוֹק" המרכז-שמאלית, שנוסדה על ידי הפוליטיקאי המוערך אנדריאס פָּפּאנדרֵיאוּ. כיום אין הבדל ממשי בין הרעיונות שהן מציגות. ב-2004, שנת האולימפיאדה, זכתה "נֵיאה-דמוקרטיה" בבחירות הכלליות. אבל תהיה אשר תהיה המפלגה בשלטון, יוון יציבה היום מבחינה פוליטית, והכלכלה שלה איתנה למדי. הסוגיות העיקריות נוגעות ליחסי החוץ: המשך שיפור היחסים עם טורקיה ומציאת פתרון בר קיימא לבעיית קפריסין.

6000 לפנה"ס לערך ביוּת חיות, גידול דגן.
3000 לפנה"ס תקופת הברונזה המוקדמת באיים הקיקלדיים ובכרתים.
2000 לפנה"ס התרבות המיקנית.
1100 לפנה"ס לערך נפילת התרבות המיקנית.
800-1100 לפנה"ס "תקופת האופל", הופעת כלים מברזל.
המאה ה-8 לפנה"ס התפתחות ערי-מדינה.
490-479 לפנה"ס המלחמות הפרסיות.
323-479 לפנה"ס התקופה הקלאסית.
404-432 לפנה"ס מלחמות הפלופונס.
338 לפנה"ס פיליפוס מלך מקדוניה מביס את אתונה.
146-323 לפנה"ס התקופה ההלניסטית.
146 לפנה"ס הרומאים כובשים את יוון.
1456-1225 שושלות צלבניות שולטות באתונה.
1453 כיבוש קונסטנטינופול.
1456 הטורקים העותומנים כובשים את רוב יוון.
1687 מלחמה טורקית-ונציאנית.
1821 תחילתה של מלחמת העצמאות היוונית.
1827 המעצמות הגדולות מביסות את הצי הטורקי-מצרי.
1834 אתונה מוכרזת בירתה של יוון העצמאית.
1913-1912 מלחמות הבלקן.
1919 חיילים יוונים פולשים לסמירנה.
1921 היוונים מתקדמים לעבר אנקרה ונעצרים בידי הצבא הטורקי.
1922 הקטסטרופה. למעלה ממיליון יוונים מגורשים מטורקיה.
1936 הגנרל יואניס מטקסאס מנהיג דיקטטורה ביוון.
1940 צבא יוון עוצר פלישה איטלקית.
1944-1941 גרמניה כובשת את יוון.
1949-1944 מלחמת אזרחים ביוון.
1974-1967 חונטה צבאית שולטת ביוון.
1976 משאל עם שם קץ למלוכה ביוון.
1981 יוון מצטרפת לאיחוד האירופי.
2002 יוון מאמצת את מטבע היורו.
2004 "ניאה-דמוקרטיה" מנצחת בבחירות. האולימפיאדה מתקיימת באתונה.

התשובה לשאלה מה לראות תלויה בהעדפות אישיות, שכן האפשרויות רבות מספור. בחלקים היבשתיים ובפֶּלוֹפּוֹנֶס יש אתרים מכל התקופות בהיסטוריה של יוון וכן מקומות יפים להפליא. הארץ מרושתת היטב בתחבורה ציבורית ולכן נוח לנסוע בה. אם אתם מחפשים חופי רחצה, סעו לאיים.

יוון מחולקת לשלושה חלקים עיקריים: היבשה, הפֶּלוֹפּוֹנֶס והאיים. יוון היבשתית כוללת אזורים רבים שלהם אפיונים שונים, בהם אתונה ואָטיקָה בדרום-מזרח; יוון התיכונה, כולל תֶסָאליָה; אֶפּירוּס בצפון-מערב; ויוון הצפונית, הכוללת את מקדוניה ותרָאקיָה. הפֶּלוֹפּוֹנֶס העצום, שהוא כמעט אי, נמצא בדרום. האיים האגאיים מורכבים משש קבוצות של איים: האיים האָרגוֹ-סָארוֹניים ליד אתונה, האיים הקיקלדיים, האיים הספורדיים, האיים הדודקנסיים והאיים האגאיים הצפוניים והמזרחיים. כרתים נמצאת דרומית לאיים הקיקלדיים, והאיים היוֹניים משתרעים לאורך חופה המערבי של המדינה ומסתיימים בקיתירָה ואָנדיקיתירָה, צפונית לכרתים.

אתונה
בירת יוון היא שילוב מרתק של עתיק ומודרני, ביזנטי וקלאסי, מוזנח ומהודר. מבקרים רבים עוברים בה בחטף, מעיפים מבט באקרופוליס ובכמה מוזיאונים לפני שהם פונים לאיים או לאתרים אחרים ביבשת. אך אתונה גומלת ביד רחבה על שהות ארוכה יותר. לבד מהאתרים העתיקים והמוזיאונים, היא משקפת את יוון המודרנית שמרבים להתעלם ממנה ומתייחסים רק למראה נופיה של הארץ.

אקרופוליס
אתונה משתרעת על שטח המשתפל במתינות אל הים, בין שני רכסי הרים, הימֶטוֹס (יימֶטוֹ) במזרח ופָּרניתָה במערב. העיר נקטעת על ידי שלוש גבעות, שהנמוכה והידועה מביניהן היא האקרופוליס (פתוח אפריל-ספט׳: מדי יום 17:00-8:00; אוק׳-מארס: 16:30-8:00; הכניסה בתשלום).

במעלה הכניסה התלולה נמצא הפּרוֹפּילֵיאָה, שער הכניסה לאקרופוליס, שנבנה מיד אחרי הפָּרתֶנוֹן, ב-432-437 לפנה"ס. מימין היה מקדש אָתֶנָה ניקֶה הקטן, שהושלם ב-421 לפנה"ס.כיום הוא מפורק בשל עבודות שימור. כאן הגיעה לשיאה ההתרחשות באחת משתי הגרסאות של המיתוס של אֶגֶאוּס. תֶזֶאוּס שכח את הבטחתו לאביו אֶגֶאוּס, שאם יתגבר על המינוטאור בכרתים ימתח מפרשים לבנים על ספינותיו בשובו הביתה. בראותו את המפרשים השחורים מהאקרופוליס, סבר אֶגֶאוּס כי בנו נהרג, זינק לים (הקרוי עתה על שמו) ומת.

מראה האקרופוליס הנשקף מהפּרוֹפּילֵיאָה עדיין מרשים. בחזית היה הפסל של אָתֶנָה פּרוֹמָאכוֹס שפיסל פֶידֵיאָס ב-460 לפנה"ס לערך. פסל הברונזה היה גבוה כל כך עד שהיה אפשר לראות את השתקפות הקסדה והרומח מספינות בים. אינספור אתרים מקודשים לאלים ולגיבורים, רובם פסלים, ניצבו בעבר בצדי הדרך המובילה מכאן אל הכניסה לפָּרתֶנוֹן, בקצה המזרחי של האתר, דרך העוברת בשטח שהיום הוא סלע חשוף.

הפָּרתֶנוֹן חולש על האקרופוליס (ראו בעמוד ממול). הפסלים עם הגמלונים שנותרו בעקבות הפיצוץ הנורא שנגרם מהפגזת הוונציאנים ב-1687, נשלחו ללונדון על ידי לורד אֶלגין בעשור הראשון של המאה ה-19. אלה ששרדו את הפירוק ואת המסע מוצגים במוזיאון הבריטי, לצערם של היוונים.

האֶרֶכתֵיאוֹן נבנה בשנים 406-421 לפנה"ס באתר שהאתונאים קושרים אותו לתחרות על העיר בין פוסידון לאתנָה. הבנאים מהעבר הותירו חור בתקרת האכסדרה הצפונית המראה עד היכן הגיע הקלשון בעל שלוש השיניים של פוסידון כדי לגרום למעיין המלח לפרוץ. הם הותירו גם חור ברצפה כך שהמבקרים יוכלו להביט למטה ולראות את הסימנים שהותיר הקלשון בסלע. היום הכניסה לאתר אסורה והוא מוקף בחבל, אך אפשר בנקל לראות את החורים בתקרה וברצפה.

האכסדרה הדרומית, אכסדרת הקריאָטידות (קרֵיאָטידָה - עמוד בדמות אישה), נקראת על שם שש הבתולות עוטות הבד, שגודלן פי אחד וחצי מגודל טבעי, התומכות בגג האכסדרה (אלו שרואים היום הן העתקים מודרניים). קריאָטידָה אחת הוסרה בעת השלטון העותומני ונעלמה, ואחרת, הנמצאת עתה במוזיאון הבריטי, נלקחה על ידי לורד אֶלגין. ארבע המקוריות הנותרות נמצאות במוזיאון האקרופוליס.

גם השטח מערבה לאֶרֶכתֵיאוֹן היה מקודש. אומרים כי מתחת לעץ זית ניצב מזבח לזאוס, שלידו זכתה אתנה בתחרות על העיר. לפי הרודוטוס, נשרף עץ הזית של אתנה כאשר הפרסים בזזו את האקרופוליס, אך נצרים חדשים צמחו מן הגזע הישן. העץ עמד כאן עדיין במאה ה-1 אחרי הספירה. באותו מקום צומח גם היום עץ זית, אם כי צעיר יותר.

מתחת לפָּרתֶנוֹן, בתוך המרכז ללימודי האקרופוליס, נבנה מוזיאון האקרופוליס החדש המציג את כל פסלי האתר, העתיקים והקלאסיים, כולל הקריאטידוֹת.

האריאופאגוס
הגבעה הסלעית מתחת לאקרופוליס בכיוון צפון-מערב, ימינה במורד המדרון כשיוצאים מן הכניסה לאקרופוליס, היא האָריאוֹפָּאגוֹס, גבעת אָרֶס. שם ישב בית המשפט, שנקרא מועצת האָרֵיאוֹפָּאגוֹס, שתפקידו היה לדון בפשעים חמורים. מקור השם הוא אל המלחמה המיתולוגי אָרֶס, שנשפט - וזוכה - כאן, לאחר שהרג את האלירוֹטיוֹס, בנו של אל הים פוסידון, על שניהל פרשת אהבים עם בתו של אָרֶס, אָלקיפֶּה.

למועצת האָריאוֹפָּאגוֹס היתה גם סמכות שיפוטית בענייני חוקה ודת, וכשפאולוס ביקר באתונה ב-49 אחרי הספירה ובפיו "בשורה חדשה", הוא זומן להופיע בפניה. הנוסח היווני של נאומו (מעשי השליחים 17: 31-22) חרוט על לוח גדול בצד המזרחי של המדרגות החלקלקות העולות לאָריאוֹפָּאגוֹס. דיוניסוס איש אָריאוֹפָּאגוֹס היה למומר האתונאי הראשון של פאולוס, ודיוניסוס הקדוש הוא פטרונה של אתונה.

האגורה
לעומת האקרופוליס, ששימש בעיקר לפעילות דתית, האָגוֹרָה היוונית העתיקה (פתוח אפר׳-ספט׳: מדי יום 19:00-8:00; אוק׳-מארס: 15:00-8:00; הכניסה בתשלום ומקנה כניסה גם למוזיאון) נועדה למטרות ציבוריות. פירוש המילה "אָגוֹרָה" היה מקום כינוס, והיא היתה מרכז החיים האתונאיים. כיום יש כאן שרידים של תקופות רבות ושונות בחיי האָגוֹרָה. מבני האָגוֹרָה העתיקה היו במערב מתחת לגבעת קוֹלוֹנוֹס אָגוֹרָיוֹס (גבעת השוק), שמאמצע המאה ה-5 לפנה"ס פיאר אותה ההֶפָיסטיאוֹן. המקדש הדורי הזה, שהוקדש להֶפָיִסטוֹס ולאָתֶנָה, הוא המקדש היווני העתיק שנשמר במצב הטוב ביותר בעולם. בצאתכם מן ההֶפָיסטיאוֹן פנו ימינה, לכיוון דרום, לאורך שביל מרוצף, עד שתגיעו לשטח פתוח ובו דגם משוחזר גדול ממדים של האתר. מכאן נשקף מראה ברור של האָגוֹרָה, וניתן גם להתרשם מחזותה כפי שהיתה בשנת 150 לספירה.

רפורמות פוליטיות שהונהגו ב-508-507 לפנה"ס עמדו בייסוד הדמוקרטיה. רפורמות אלו הולידו את הסנאט, גוף שמנה 500 אתונאים ששירתו בו במשך שנה ונפגשו מדי יום, מלבד בחגים, בבּוּלֶטֶריוֹן הישן, מתחת לפינה הדרום-מזרחית של ההֶפָיסטיאוֹן. (מועצת כל אזרחי העיר התכנסה מדי 10 ימים בערך בפְּניקס.)

כאשר הפרסים כבשו את אתונה ב-480 לפנה"ס הם הרסו כמה שיותר מבנים באָגוֹרָה ובאקרופוליס. אחרי תבוסת הפרסים ב-479 לפנה״ס בנו האתונאים את הסטוֹאָה פּוֹיקילֶה, או הצבועה, ואת התוֹלוֹס, יחד עם מיזמים אחרים, ובנו מחדש את הסטוֹאָה המלכותית ואת הבּוּלֶטֶריוֹן הישן, כולם בצדה המערבי של האָגוֹרָה.

הדרך הפָּנאָתֶנִית היא כעת נתיב אלכסוני רחב שתחילתו מתחת לכניסה התחתונה, והוא חוצה את האָגוֹרָה דרך קו החשמלית והפינה הדרום-מערבית של הסטוֹאָה של אָטאלוֹס לכיוון האקרופוליס. הדרך שימשה למופעי תיאטרון ואירועי אתלטיקה שונים שבהם צפו מבימות עץ זמניות.

הסטוֹאָה של אָטאלוֹס נבנתה במאה ה-2 לפנה"ס על ידי אטאלוֹס ה-2 מלך פֶּרגאמום (159-138 לפנה"ס) שבאסיה הקטנה. נראה כי הוא בנה את ארקדת המסחר בצדה המזרחי של האָגוֹרָה כשי לאתונה, העיר שבה למד בשנות התבגרותו. הסטוֹאָה נבנתה מחדש בשנות החמישים של המאה ה-20, והיום שוכן בה מוזיאון האָגוֹרָה המרתק (ראו להלן).

הרומאים בנו במרחב הפתוח הגדול את מקדש אָרֶס ואת האודיאון (אולם הקונצרטים) של אגריפס הגדול בהרבה. מקדש אָרֶס היה למעשה מקדש מן המאה ה-5 לפנה"ס, שפורק והועבר ממיקומו המקורי, שאינו ידוע, ונבנה מחדש כאן באָגוֹרָה תחת שלטונו של אוגוסטוס.

האודיאון העצום של אגריפס, שהושלם כנראה ב-12 לפנה"ס, היה בן שלוש קומות לפחות והכיל 1,000 מקומות ישיבה. כעבור 150 שנה התמוטט מִפתח הגג של האודיאון בן 25 המטרים, שלא היתה לו תמיכה. הוא נבנה מחדש עם קיר פנימי שתמך בגג והפחית את תכולת המושבים של האודיטוריום בחצי. העיצוב המחודש כלל את הענקים (שחציים אדם וחציים נחש) והטריטונים (שחציים אדם וחציים דג), הבולטים מאוד כאשר נכנסים לאָגוֹרָה מרחוב אדריאָנוּ.

מוזיאון האגורה
המוזיאון (פתוח שלישי-ראשון 19:00-8:00, שני 19:00-11:00), בקומת הקרקע של הסטוֹאָה של אָטאלוֹס, הוא אולם ארוך שהוקם על שטח שגודלו כמו 10 חנויות מהעת העתיקה. מוצגים בו ממצאים מ-5,000 שנות היסטוריה אתונאית, שכמה מהמעניינים שבהם הם עזרי הצבעה מברונזה, קלפיות הצבעה, ו"אוֹסטרָקָה" (כלי חרס עם כיתובים).

עזרי ההצבעה העשויים ברונזה היו גלגלים קטנים בעלי סרנים שיוצרו על ידי העיר כדי לשמש את חברי המושבעים בהצבעותיהם. סרן מוצק נועד להצביע על זיכוי, וסרן חלול על הרשעה. כל מושבע צויד בגלגל עם סרן חלול וסרן מוצק, שבו אחז בין האגודל לאצבע המורה כך שהצבעתו תהיה סודית. מכשיר ההקצאה, העשוי שיש, קבע את הרכב המושבעים. כל מושבע קיבל כרטיס מברונזה שהוכנס לחריץ במכשיר. צינור חלול הכיל תערובת אקראית של כדורים שחורים ולבנים, וארכובה בתחתית המכשיר שחררה כדור יחיד. שורות המושבעים נבחרו לפי הסדר על פי צבע הכדור: אם הכדור הראשון היה לבן, נבחרו כל המושבעים מן השורה הראשונה, אם הכדור השני היה שחור שוחררו כל המושבעים בשורה השנייה, וכן הלאה.

"אוֹסטרָקָה", המקור למונח אוסטרציזם (נידוי), הם כלי חרס עם כיתובים. מדי שנה, בעת ההצבעה, חרטו האתונאים על "אוסטרקה" את שמו של כל אדם שבעיניהם צבר עוצמה יתרה והיה עלול להפוך לרודן. אם הרוב מ-6,000 הקולות הדרושים הצביעו על שם אחד, הוגלה האיש מאתונה לעשר שנים.

הפניקס
בתי המשפט ואספת הנבחרים התכנסו באָגוֹרָה, ואילו האספה הכללית של כל האזרחים התכנסה מדי 10 ימים בפְּניקס, הגבעה האמצעית מתוך השלוש הנישאות מערבה לאקרופוליס ולאָגוֹרָה: ההתכנסויות היו כדי להצביע על חוקים שהציע הסנאט. כדי שההצבעות יהיו תקפות, נדרשה התכנסות מינימלית של 6,000 אזרחים (גברים בלבד: נשים, ילדים ועבדים לא הצביעו) על המדרון הנטוי של הגבעה המשקיפה על האָגוֹרָה והאקרופוליס. היום הפּניקס מגודר והכניסה אליו אסורה.

בית הקברות קראמייקוס
בית הקברות הראשי של אתונה העתיקה הוא האזור המכונה קֶרָאמֶייקוֹס (פתוח מדי יום 19:00-8:00; הכניסה בתשלום), כ-400 מ׳ מהאָגוֹרָה היוונית העתיקה.

באתר הארכיאולוגי אפשר לראות היום שרידים ניכרים של חומות העיר ושל שני שערים, השער הקדוש ושער דיפּילוֹן. השער הקדוש הוביל לדרך הקדושה, שכונתה כך כיוון שהתהלוכה השנתית מאֶלֶאוּזיס, שציינה את ירידתה של דֶמֶטֶר לעולם התחתון בחיפוש אחר בתה פֶּרסֶפּוֹנֶה, צעדה לאורך הדרך הזאת ודרך השער הזה. כ-55 מ׳ משם נמצאים שרידי שער דיפּילוֹן, שנבנה ב-479 לפנה"ס ונבנה מחדש במאה ה-4.

זאת היתה הכניסה הראשית לעיר מן הדרך ששמה היה "דרוֹמוֹס" (דרך) מחוץ לחומות, ו"הדרך הפָּנאָתֶנִית" בתחומן. שביל אספלט מודרני מחבר בין השרידים של שני מגדלי השער החיצוניים הרבועים והאיתנים. זה היה השער הגדול ביותר ביוון העתיקה: עם מפתן של 20 מ׳ ועומק של 37 מ׳ הוא יצר חצר פנימית גדולה שבה התוקפים היו מטרה לירי מחומות גבוהות ומשלושה כיוונים. קרוב לשם נמצא הפּוֹמפֵּיאוֹן, בניין שבו אוחסנו החפצים הקדושים לתהלוכה הפָּנאָתֶנית.

מתיה המכובדים של העיר נקברו על חשבון הציבור לאורך הדרוֹמוֹס, הדרך שהובילה לאקדמיה משער דיפּילוֹן, אך מעט מאוד נותר היום מן הקברים. קברים נוספים, רבים מהם מרשימים, נמצאים לאורך הדרך הקדושה.

מונסטיראקי
מוֹנָסְטִירָאקִי והפּלָאקָה, שניים מהרבעים הנפלאים בעיר, הם עתירי עניין היסטורי ובידור עכשווי. כיכר מונסטיראקי נקראת על שם המנזר שהוקם כאן במאה ה-17, פּאנָאיה פָּנטָנאסָה (בתהליכי שיקום). המנזר הקטן הזה העניק את שמו לתחנת המטרו שבתחומה נעשו חפירות המאפשרות למבקרים, לראשונה זה שנים רבות, לחזות במראה ברור של הכיכר. כאן נמצא גם שוק הפשפשים, שנהנה ממוניטין מוגזמים מעט. השוק עצמו נמצא בכיכר אָבּיסיניָה, בהמשך רחוב איפֶסטוּ מכיכר מונסטיראקי, אבל הוא מגיע גם לחנויות ברחוב איפֶסטוּ וברחובות הסמוכים, ומזרחה עד לרחוב פּאנדרוֹסוּ וכיכר מיטרוֹפּוֹליס. תמצאו כאן מבחר גדול של מוצרים קיטשיים זולים, אך לאורך פאנדרוסו תוכלו למצוא מוצרים באיכות גבוהה יותר. זהו אזור משעשע ותוסס מאוד, בעיקר בימי ראשון, כאשר רחוב איפֶסטוּ הומה אדם.

פּלאקה
מתחת למדרונות הצפוניים של האקרופוליס משתרע הַפּלאקָה, רובע המשקף למעשה את כל עברה של העיר והוא חלק בלתי נפרד מן ההווה שלה. ברחובות רבים אסורה הכניסה על מכוניות וקל להגיע לכל מקום ברגל. יש בפּלאקָה עתיקות קלאסיות, רומאיות, ביזנטיות ועותומניות; מסעדות וטברנות; חנויות המציעות תכשיטים, בגדים, והרבה מזכרות זולות לתיירים. אף שהרחובות הראשיים הם תיירותיים מאוד, טיול קצר במעלה הגבעה מוביל לאזור שבו אפשר עדיין למצוא סמטאות יפות ושקטות.

הרחוב המסחרי העיקרי הוא אָדריאָנוּ, הרחוב היחיד שחוצה את רוב הפּלאקָה. הוא מתחיל בתחנת המטרו תֶסיוֹן, מתחת לכניסה התחתונה לאָגוֹרָה היוונית העתיקה, עובר את רחוב קידָתיניוֹן ואת כנסיית אָיָה איקָתֶריני מן המאה ה-12, ממזרח לאקרופוליס, ומגיע כמעט לשער אדריאנוס. כמה רחובות לפני האָגוֹרָה היוונית העתיקה נקטע הרחוב על ידי שרידיה המרשימים של ספריית אדריאנוס, שנבנתה בסוף כהונתו של הקיסר הרומאי אדריאנוס (117-138).

חלק ניכר מהמבנה המרובע הגדול הזה נחרב, כנראה בפשיטת ההֶרוּליאנים במאה ה-3. על חלק מחורבות הספרייה נבנתה כנסייה במאה ה-6. במאה ה-12 נהרסה הכנסייה ובמקומה נבנתה כנסייה קטנה אף ממנה, שהוקדשה לבתולה מריה. בסוף המאה ה-19 כילתה שרפה את השוק שעמד על שטח ספריית אדריאנוס, יחד עם כנסיית הבתולה מריה הדגולה. השרפה פינתה את המקום לחפירות, שנמשכות מאז לסירוגין.

בקצה האתר של ספריית אדריאנוס, ומול תחנת המטרו מונסטיראקי שמעבר לרחוב, נמצא הקטן בשני המסגדים מן התקופה העותומנית שעוד נותרו כאן. הוא נבנה ב-1759 על מישורת גבוהה על ידי המושל העותומני של אתונה, מוסטפה אָגָא טזיסדָראקיס. המבנה שופץ ונוספה מרפסת פנימית כדי לאחסן את אוסף הקרמיקה קיריאזוֹפּוּלוֹס (פתוח שלישי-ראשון 9:00-14:30; הכניסה בתשלום).

האָגוֹרָה הרומאית (פתוח מדי יום 19:00-8:00; הכניסה בתשלום) נמצאת דרומית לספריית אדריאנוס, במעלה רחוב אָרֵיאוֹס, שמאלה לרחוב דֶקסיפּוּ, ולאחר מכן ימינה, אחרי כנסיית אָיה טָקסיאָרי (מלאכי עליון). המקום ידוע גם בשם האָגוֹרָה הרומאית מפני שרוב הממצאים שנחפרו הם מן העידן הרומאי, אבל האזור שימש כמרכז המסחרי של אתונה כבר מהתקופות המוקדמות ביותר. מה שנקרא היום האָגוֹרָה היוונית העתיקה היה המרכז האדמיניסטרטיבי של העיר ושכנו בו המשרדים, בתי המשפט והמקדשים.

שער אתנה אָרכֶגֶטיס (אתנה המנהיגה) העצום בנוי מארבעה עמודים דוריים התומכים בכרכוב ובגמלון. זאת היתה הכניסה לאָגוֹרָה הרומאית, שבנייתה מומנה על ידי הקיסרים יוליוס ואוגוסטוס: חצר רבועה ענקית (111X98 מ׳) מוקפת עמודים, שמאחוריהם היו חנויות. חלקים של רבים מן העמודים הוקמו מחדש, בייחוד בפינה הדרום-מזרחית של האכסדרה, ומכאן אפשר בקלות לעמוד על ממדי המבנה.

מיד בכניסה לאָגוֹרָה הרומאית, בפינת הרחובות פּאנוֹס ופֶּלוֹפּידָה, נמצא מסגד פֶתייֶה, "מסגד הכיבוש", שנבנה על חורבותיה של בזיליקה נוצרית מוקדמת, זמן קצר אחרי שהעותומנים כבשו את אתונה ב-1456. הוא נקרא על שם הסולטן מֶחמֶט ה-2 שכבש את קונסטנטינופול ב-1453. המבנה אינו פתוח לקהל.

מן המסגד אפשר לראות בקלות את מגדל הרוחות, שהארכיאולוגים קוראים לו "שעון אנדרוניקוֹס קירֶסטוֹס" (קירוֹס היא עיר בסוריה). המבנה המתומן הזה, שנבנה באמצע המאה ה-1 לפנה"ס, מפורסם בתגליפי הדמויות המכונפות המגלמות את הרוחות. כשהרוח נשבה, הצביעה שבשבת בראש המבנה אל התגליף המתאים. בכל אחת משמונה הצלעות היה שעון שמש, ובתוך המבנה פעל שעון מים מורכב.

שרידי המבנה הריבועי מול מגדל הרוחות, צמוד לרחוב פֶּלוֹפּידָה, הם השירותים הציבוריים שבנה הקיסר הרומאי אספָּסיאנוּס (77-70).

אפשר להבחין בקלות במושבי האסלות העשויים לוחות אבן. מים שזרמו ברציפות שטפו את הפסולת אל הביוב הראשי של העיר.

מול מגדל הרוחות צפונה נמצא המֶדרֶסֶה, בית הספר האסלאמי שנוסד ב-1721. לקראת סוף התקופה העותומנית שימש הבניין ככלא ואסירים מורשעים נתלו מעץ דולב גדול בחצר. כשהגיעה הממשלה היוונית הראשונה היא המשיכה באותו מנהג, ואישרה את המוניטין הזדוניים שיצאו לבית הספר. הכלא נסגר ב-1911.

ליד המדרסה מצד שמאל, כשעולים במדרון הקל מגיעים למוזיאון כלי הנגינה היווניים העממיים (פתוח שלישי, חמישי-ראשון 14:00-10:00; רביעי 18:00-12:00; הכניסה חופשית), ובו אוסף כלי נגינה מכל רחבי המדינה. התצוגה המרשימה כוללת כל כלי, למן הבוזוקי (לאוטה ארוכת צוואר) ועד לטסאמבּוּנָה (חמת חלילים מן האיים). במקום פועלת חנות תקליטורים.

אדריאנו
רובו של רחוב אָדריאנוּ המתעקל סגור למכוניות והוא מאפשר טיול נעים על פני חנויות מכל סוג ומין. אחרי שחוצים את רחוב קידָתֶניוֹן, מגיעים לחצר שקועה שבה שני עמודים יוֹניים. שמאלה לחצר נמצאת כנסיית אָיָה אָיקָתריני מהמאה ה-12, שנבנתה על יסודות של בזיליקה מוקדמת, אולי מן המאה ה-5. הכנסייה, שהוקדשה במקור לקדוש תיאודור, נהרסה בתחילת השלטון העותומני וננטשה. ב-1767 היא נרכשה על ידי מנזר סנטה קתרינה שבהר סיני ונבנתה שוב תחת שם חדש. הכנסייה הורחבה ב-1927.

כשמתבוננים במורד רחוב ליזיקראטוּס, מימין לכנסיית אָיָה אָיָקתריני, אפשר להבחין בשער אדריאנוס, שנבנה ב-132. מימין ניצבת האחרונה באנדרטות הארכיאולוגיות הגדולות המתנוססות בפּלָאקָה. אנדרטת ליזיקראטֶס שוכנת בכיכר קטנה ונעימה. האנדרטה שרדה מפני ששולבה בתוך מנזר קפוצ׳יני ב-1669. במאה ה-19 היא שימשה כספרייה קטנה וחדר קריאה - הסופר הצרפתי שאטוֹבּריאָן והמשורר האנגלי ביירון ביקרו בה כשהיו באתונה. כתובת על הכרכוב מלמדת כי היא נבנתה על ידי ליזיקראטֶס ב-335 לפנה"ס.

יסודות של עוד תשע אנדרטות כאלה התגלו בכיכר ושמונה נוספות נחשפו בחפירות לאורך רחוב טריפּוֹדוֹן. אנדרטות אלו נבנו כדי להנציח ניצחון בתחרויות הדרמה לכבוד האל דיוניסוס, שנערכו בתיאטרון שלו שבמדרון הדרום-מזרחי של האקרופוליס. כל אחד מעשרת השבטים האטיקים שלח מקהלה אחת של גברים ומקהלה אחת של נערים, והמקהלה המנצחת זכתה בחצובת ברונזה. ליזיקראטֶס הציג לראווה את החצובה על סידור הפרחים המגולף על הגג החרוטי.

קידָתֶניוֹן הוא הרחוב המסחרי הראשי השני בפּלָאקָה, והוא נמשך מרחוב פילֶלינוֹן לכיוון המדרונות הדרומיים של האקרופוליס. ברחוב קידתֶניוֹן 11 ניצב בית נאה מן המאה ה-19, וכמוהו פזורים עוד רבים בפּלאקָה. מעבר לכביש נמצאת כנסיית סוֹטֶרָה טוּ קוֹטאקי, מסוף המאה ה-11 או תחילת ה-12, המוקדשת לבתולה מריה. היא נבנתה מחדש והורחבה ב-1908, ואפשר לראות את הכנסייה המקורית בקצה המזרחי של המבנה הנוכחי.

ברחוב קידתֶניוֹן 17 נמצא המוזיאון לאמנות יוונית עממית (פתוח שלישי-ראשון 14:00-10:00; הכניסה בתשלום), המציג תחומים בתרבות היוונית שהתיירים פוסחים עליהם לפעמים. מעניינים במיוחד הם תלבושות היֶרוֹס ההזויות שלובשים תושבי האי סקירוֹס בתקופת הקרנבל והמוצגות בקומת הביניים, וציוריו של הצייר הפרימיטיבי המוכשר תיאופילוֹס חדג׳י-מיכאל (1934-1868) בקומה הראשונה.

אתונה הניאו-קלאסית
המבנים הניאו-קלאסיים המרשימים ביותר בעיר הם האקדמיה, האוניברסיטה והספרייה הלאומית, הניצבות בסמיכות זו לזו לאורך רחוב פּאנֶפּיסטימיוּ והמכונות "הטרילוגיה". האקדמיה והספרייה הלאומית תוכננו על ידי האדריכל הדני תיאופיל האנסן, והאוניברסיטה על ידי אחיו הבכור כריסטיאן. האוניברסיטה הושלמה ב-1842, ושני המבנים האחרים רק ב-1891. המבנים, השואבים השראה מן האדריכלות הקלאסית של העיר, צבועים בססגוניות, ונותנים מושג כיצד נראו אולי המבנים העתיקים במקור.

אזור הקניות במרכז העיר
אזור הקניות במרכז העיר נמצא במשולש המסחרי שבין הרחובות אָתינאס, אֶרמוּ וסטאדיוּ, המחברים בין הכיכרות מונסטיראקי, אוֹמוֹניָה וסינטגמה. האזור הזה הפך למעשה למרכז קניות גדול, עם עצים וספסלים, וברובו אין כניסה למכוניות. הרחובות כאן הומים רוכלים המציעים קוּלוּריָה, טבעות הלחם הגדולות (בייגל), וגם חולצות, גרביים, כלי מטבח ומגוון של פריטים נפלאים אחרים. רובם מרוכזים סביב כנסיית אָיי תיאודורי ברחוב אֶוּריפּידוּ, שני רחובות משוק האוכל המרכזי.

שוק האוכל המרכזי העצום והמקורה הוא מקום נפלא, מלא בדוכנים המציעים בשר ודגים טריים. הוא נמצא בין הרחובות אָתינאס ואָיוֹלוּ, במחצית הדרך בין הכיכרות מונסטיראקי ואוֹמוֹניָה. בצדו האחר של הרחוב נמצא שוק הפירות והירקות, ובסמוך יש מזללות עממיות רבות.

[...]

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il