בעשר אצבעות

"אני עומדת לראשונה מול דלת הכניסה לחברה שרק הקמתי. חיוורת, מפוחדת, אגלי זיעה מכסים את מצחי ובה בעת גופי רועד מקור ומפחד. מנסה בכל כוחותי להכניס ולו נשימת אוויר אחת לריאותי.

חופנת באגרופי את המפתח, רוצה לסובב אותו ולפתוח את הדלת לרווחה לקראת עתיד טוב יותר, לעצמי, למשפחתי, לאנשים שידעתי שכל כך צריכים את השירות שהחברה שהקמתי עומדת לתת – ורוצה לא פחות לסגור את הדלת ולברוח הרחק משם".

בספר אוטוביוגרפי אמיץ במיוחד חושפת בפנינו לבנת פורן את הפער הבלתי נתפס בין דמותה הציבורית, אותה אנחנו מכירים משלטי החוצות והטלוויזיה, אישה מצליחה, המשדרת ביטחון והכרת ערך עצמה, לבין הילדה שגדלה במרחק רב מלבם של הוריה, שמנה ודחויה, ילדה שלא פספסה בנעוריה אף הזדמנות למרוד.

אחרי שעזבה את בית הספר מבלי שהשלימה אפילו עשר שנות לימוד, בלי אף בחינת בגרות אחת, איש לא חשב שיש למישהי כמוה סיכוי ממשי להצליח. מי יכול היה לדמיין שהקיבוצניקית שעזבה בגיל שלושים וארבע את הקיבוץ עם בעלה ושלושה ילדים קטנים כשהם חסרי כול, עם אפס שקלים בבנק ובלי כל תשתית כלכלית, תהפוך להיות אשת עסקים מצליחה.

לבנת לא מתייפייפת, לא מתחנפת ולא מפספסת אף הזדמנות להפנות זרקור רב עוצמה שמאיר כל פינה בחייה, תהא חשוכה אשר תהא. ביקורתית כלפי הוריה, כלפי הקיבוץ בו גדלה, ובעיקר ביקורתית כלפי עצמה.

פעם אחר פעם במהלך חייה בחרה לבנת להמציא את עצמה מחדש, להתמודד, להילחם בספקות ובפחדים שלה. פחדים וספקות שהם נחלת כולנו.

תוך שהיא חושפת את עצמה לחלוטין, לוקחת אותנו לבנת למסע בתחנות חייה, ומגוללת סיפור חיים מעורר השראה שיכול לגעת בלב כל אדם ולהשפיע על הדרך שבה אנחנו יכולים לראות את חיינו, המקצועיים והאישיים כאחד.

לבנת פורן - Livnat Poran

לבנת פורן נולדה וגדלה בקיבוץ צובה. כיום היא נשואה, אם לשלושה בנים וגרה בגבעתיים. פורן, בעלת תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ותואר שני במנהל עסקים, החלה את דרכה המקצועית בשירות הציבורי, כמנהלת תחום היזמות במשרד הקליטה.

בשנת 2000 החלה לעסוק בתחום מימוש זכויות רפואיות ולסייע לאנשים להתמודד עם הביורוקרטיה, הטופסולוגיה והפקידות, בדרך למימוש זכויותיהם.

את חברת לבנת פורן הקימה לבנת פורן בשנת 2003 וכיום הוא הגדול והמוביל בתחומו בישראל. החברה הוקמה במטרה לסייע לאנשים שחלו או נפצעו לממש את זכויותיהם מול רשויות המדינה ובראשן המוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה, חברות ביטוח, קרנות פנסיה ומשרד הביטחון.

כתיבה משותפת: לבנת פורן, מירי שחם
עורכת: עליזה ציגלר

מבוא

אני פוסעת ברחוב, שקועה במחשבותי,
כשלפתע נשמע מאחורי קול לא מוכר:
תגידי, זו את?
גם מבלי שאביט בדובר אני יודעת
שהשאלה מופנית אלי. את השאלה
הזו אני שומעת על בסיס יומיומי כמעט:
תגידי, זו את?

תראה, אני רוצה לענות לשואל, אם אתה מתכוון לזו שמחייכת אליך מכרזות הענק התלויות על שלטי החוצות, אז לא, זו לא אני. כלומר, כן, זו אני שמצולמת שם, אבל אתה בטח מבין שהחיים הם לא בדיוק פוסטר חוצות חייכני.

במקום זאת אני מחייכת אליו ומהנהנת - כן, זו אני, ובראשי שוב חולפות מחשבות בנוגע ליכולתם של אנשים לראות בי משהו מעבר ל"ההיא מהפוסטר".

אז איך קרה שאנשים רבים כל כך חושבים עלי באופן חד־ממדי? סבורים שאני בעצם רק פלקט? מה עובר בראשם כשהם מביטים בי? ההיא משלטי החוצות? אשת העסקים? זו עם הכסף? הרי אם היו שואלים אותי מי היא אותה "אני" שאני מכירה, זו שאני פוגשת בראי מדי יום והולכת איתה לישון

מדי לילה - אני משערת שאמירות מעין אלו היו מופיעות בתחתית הרשימה שהייתי מייחסת לעצמי, אם בכלל. אך משום שאני חוזרת ונשאלת, תגידי זו את? השאלה הזו מעסיקה אותי אולי יותר מכפי שהיא מעסיקה אנשים אחרים, ואני מוצאת את עצמי לא אחת מהרהרת בה.

האם אני עדיין אותה לבנת שנולדה בקיבוץ וגדלה כילדה שמנה, בודדה ודחויה על ידי הוריה וכל הסובבים אותה? האם אני אותה ילדה זנוחה שגדלה בסוג של בית יתומים, במרחק של חצי קילומטר מבית הוריה אך אלפי שנות אור מלבם? האם אני היא זו שלא פספסה בנעוריה אף הזדמנות למרוד בכל מה שניתן, ועדיין, אחרי כל השנים שחלפו, לא פוסחת על אף הזדמנות למרוד במוסכמות ולא לקבל הכול כמובן מאליו?

או אולי אני זו ההיא שבחרה לעזוב באמצע כיתה י' את בית הספר בלי תעודת בגרות והתחילה את חייה ללא סיכוי ממשי להצליח? ואולי זו שאוהבת עד היום להסתובב יחפה בחולצות מחוררות ודהויות, כי אפשר להוציא את לבנת מהקיבוץ אבל אי־אפשר להוציא את הקיבוץ מלבנת?

ואולי בכלל אני היא זו שלקחה לידיה את השליטה על חייה, ובגיל שלושים וארבע ארזה את עצמה, את בעלה ואת שלושת ילדיה, ועזבה את הקיבוץ חסרת כול עם אפס שקלים בבנק ובלי שום תשתית כלכלית? אולי אני אישה חזקה שהקימה בעשר אצבעותיה חברה, ענף, תחום עיסוק? זו ששינתה את חייהם של אלפי אנשים שזכו בעזרתה לממש את זכויותיהם ולשפר את מצבם הכלכלי?

אז מי אני בעצם?

לא נולדתי עם כפית זהב בפה. גם לא כפית מכסף. בקושי כפית היתה. במשפחה ובסביבה שבה גדלתי ציפו ממני להתחתן, להביא לעולם שלושה- ארבעה ילדים, אפילו חמישה. הוסללתי לעבוד כמטפלת לפעוטות, להקטין ראש, להיכנס לתלם. בסביבתי הקיבוצית מילים כמו "כסף" ו"עסקים" נחשבו למילים כמעט גסות. להגיד על מישהי "אשת עסקים" היה מקביל למה שהיום היה נחשב לשיימינג צורב. פילסתי את דרכי בשבילי החיים דרך כל החסמים האפשריים: אישיים, כלכליים, עסקיים ומגדריים.

פסעתי במשעול חיי צעד אחרי צעד. טיפסתי מדרגה אחרי מדרגה.

השנה 1992 . קיבוץ פלמ"ח צוּבּה בהרי ירושלים. אני בת שלושים וארבע. המשאית כבר כאן. הארגזים המעטים שבהם מקופלים חיינו נבלעים בזה אחר זה אל תוך בטנהּ.

אנחנו עולים שקטים למכונית שתיקח אותנו מכאן. "אנחנו" זה אני, בעלי ושלושת ילדינו הקטנים: אור בן העשר, שחף בן השבע ועדן עוד לא בן שלוש. אנחנו עוזבים את הקיבוץ. עוזבים חסרי כול.

הורי קיבוצניקים, הוריו של בעלי חברים במושב שיתופי. אלה וגם אלה אינם יכולים לסייע לנו.

אני עוצמת עיניים בפחד. מה עשיתי? מה עשיתי לארבעת האנשים שיושבים איתי כאן? איך שכנעתי את בעלי לעזוב הכול ולהתחיל מלא־ כלום?

אני יושבת בשתיקה, מכונסת בתוך עצמי ומקשיבה לקולות הפנימיים שרוחשים בתוכי. הקולות הולכים ומתגברים, כמו להקת עורבים צווחנית שהתיישבה על כתפי וצווחת לתוך אוזני: מה עשית? מה עשית הפעם? האם עצרת לרגע לחשוב מה יקרה לילדים שלך כשתיפלו? כשתתרסקו? איזו אמא חסרת אחריות את! מי עושה דבר כזה? מי לוקח שלושה ילדים קטנים אל הלא־נודע בלי שום בסיס כלכלי?!

אלוהים! מה עשיתי? אני שואלת את עצמי באימה. אני תופסת את ראשי ומסתכלת מבוהלת על בעלי. אבל עיניו הטובות מביטות בי מחייכות. יהיה בסדר, הוא מלטף אותי במבט מרגיע ללא מילים. אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. תסמכי עלינו. אנחנו נהיה בסדר גמור.