בגידה

מותחן נוסף פרי עטו של אמן ספרי המתח כריסטופר רייך, בכיכובם של ד"ר ג'ונתן ראנסום, המנתח המהולל הפועל בשירות ארגון "רופאים ללא גבולות" ואשתו אֶמה, הסוכנת החשאית הנועזת.

הפעם מגיע הרופא האמיץ אל תוככי אפגניסטן, שם הוא נתפס בפשיטה של הטליבאן, נקלע לקרב עקוב מדם ומחולץ ברגע האחרון בעזרת מסוק. כשהוא חוזר לארצות הברית הוא מגויס ל"מחלקה", סוכנות סודית של הממשל האמריקני שבשורותיה פועלת אישתו היפיפייה הקטלנית.

אֶמה נעלמה במהלך חקירה על רכישה של נשק גרעיני בידי ארגון טרור, וכעת תקוותה היחידה להינצל נתונה בידי בעלה, ג'ונתן. האם יש לג'ונתן כישורים להיהפך למרגל ולהציל את אהבת חייו? בגידה היא שם המשחק בספר הזה.

היכולת של רייך לרקוח קווי עלילה מותחים ודמויות מפותחות ואמינות עשו אותו לאחד הסופרים הבולטים בימינו בתחום ספרי הריגול. ספר מותח, רב תהפוכות ובעל עלילה מסחררת, כמיטב המסורת של כריסטופר רייך.

כריסטופר רייך - Christopher Reich

כריסטופר רייך נולד בטוקיו בשנת 1961. הוא בוגר אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון ואוניברסיטת טקסס באוסטין. הוא עבד שנים רבות בבנק האיגוד השוויצרי (Union Bank of Switzerland) במחלקה לבנקאות פרטית בז'נבה, לפני שעבר למחלקת המיזוגים והרכש בציריך. כיום הוא חי באוסטין, טקסס ומתמקד בכתיבה.

כריסטופר הוא מחברם של רבי מכר רבים ברשימות ה"ניו יורק טיימס", ובהם "המרדף אחרי הרץ", "המיליארד הראשון", "אחיזת עיניים", "חשבון בנק חסוי", כולם ראו אור בעברית בהוצאת מטר. על אחד מספריו הוא קיבל ב-2006 פרס בינלאומי יוקרתי לכותבי מותחנים.

פתח דבר

מעל מחנה ארבע
פסגת טיריץ' מיר
צפון־מערב פקיסטן
30 במאי, 1984

"שמעת את זה"?

מטפס ההרים נעץ את גרזן הקרח שלו בשלג והטה את ראשו כדי להאזין.

"מה"? שאל שותפו לטיפוס, שהתמקם כמה מטרים מתחתיו על פני ההר הכמעט־אנכיים.

"צרחה". המטפס צמצם את עיניו וניסה לאתר את הצליל הצווחני שהתחבא ברוח הבלתי פוסקת. קראו לו קלוד בּ רוּנר. הוא היה בן עשרים ושתיים ונחשב למטפס ההרים הטוב ביותר של צרפת. לפתע שמע שוב את היללה הגבוהה. נדמה היה שהיא מגיעה ממרחק רב, ולרגע היה בטוח שהיא מתקרבת. "שם"!

"צרחה"? שאל קַ סטיוֹ , ספרדי מבוגר ממנו בעשר שנים.
"אתה מתכוון לצעקה של מישהו"?

"כן", אמר ברונר. "אבל לא של בן אדם. משהו אחר. משהו גדול יותר".

"גדול יותר? כאן"? קסטיו נד בראשו, וגושי קרח נפלו מזקנו.
"אני לא שומע כלום. אתה עייף ומדמיין דברים".

הרוח נרגעה וברונר הקשיב בתשומת לב. הפעם לא שמע דבר מלבד הלמות לבו. ולמרות זאת הצליל לא עזב אותו, והוא הרגיש את דקירת הפחד בין שכמותיו.

"כמה שעות ישנת אתמול"? שאל קסטיו.

"לא ישנתי".

"המוח שלך מתעתע בך.
בגובה כזה אפשר לשמוע רק את זרם הסילון. הוא משגע אותך".

ברונר תקע וו בשלג וחיבר אליו את החבל שלו. קסטיו צדק. הוא היה עייף. סחוט. הם יצאו ממחנה ארבע בגובה 7,200 מטר בשתיים לפנות בוקר. כעבור שמונה שעות של טיפוס בלתי פוסק עברו את כתף ההר. קצב לא רע, אבל לא מהיר כפי שקיווה. לא מהיר כמו האמריקאי, שהתרחק מהם שעתיים קודם לכן כדי לפרוץ נתיב חדש בשלג.

ברונר הציץ אל המדרון התלול. שרשרת של שישה מטפסים התקדמה על הרכס. במעיליהם הצבעוניים הם דמו לדגל תפילה נפאלי. האדום היה בֶּ רטוּצ'י מאיטליה. הכחול היה אוונס מאנגליה. הצהוב היה המאדה מיפן. והאחרים היו מגרמניה, מאוסטריה ומדנמרק.

המשלחת נקראה "טפסו למען שלום עולמי," ומומנה בידי האו"ם אף על פי שהרעיון המקורי נהגה בבית הלבן של רייגן וזכה לתמיכת מרגרט תאצ'ר. על רכס ההר הבא, פחות ממאה ושישים קילומטרים משם, כוח של מאה אלף חיילים רוסים הפיל את ממשלת אפגניסטן והעלה מריונטה משלו, רודן ערמומי ושמו בַּ בְּ ראק קרמַ ל.

ברונר הרים את מבטו. מבין צללי צוק הקרח הגדול, גבוה מעליו, הבליחה דמותו של חבר הצוות האחרון. האמריקאי.

"הוא מתקדם מהר מדי", אמר קסטיו בדאגה. "השלג שם קטלני.

כבר איבדנו שני אנשים בניסיון הטיפוס האחרון שלי".

"אני חושב שהוא מנסה לקבוע איזה שיא", אמר ברונר.

"השיא היחיד שחשוב הוא להגיע לפסגה ולרדת בחיים".

מעליהם נמתחה על פני האופק חופה כחולה אינסופית. פסגות ההינדו־כוש התנשאו לאורך הרכס בחצי סהר משונן. הרוח, אף שנשבה במהירות קבועה של חמישים קילומטרים לשעה, היתה שקטה יותר משהיתה בכל שעה שהיא בשבועיים שחנו על ההר. לא היה יום יפה מזה להגיע לפסגה.

ברונר חצב עוד מדרגה בקרח הקשה, ועצר למשמע קריאה שפילחה את האוויר. זה לא היה הצליל הצווחני ששמע קודם לכן. זה היה משהו אחר לגמרי. משהו שהכיר היטב.

הוא הסתכל לעבר הפסגה וראה את דמותו הכהה של האמריקאי, אפופת שלג, מידרדרת במהירות במדרון היישר אליהם.

"תתקע עוד וו", אמר ברונר. "תחבר אותי. אני חייב לעצור אותו".

"זאת התאבדות", אמר קסטיו. "אם ההתנגשות לא תהרוג אותך, הוא יפיל איתו את שנינו".

ברונר החווה לעבר המטפסים מתחתם. "אם לא אנסה, הוא עלול להרוג את כל האחרים. הם לא יראו אותו מתקרב עד שיהיה מאוחר מדי. רק תדאג שהוו יחזיק מעמד".

קסטיו תקע וו בשלג בזמן שברונר נאחז בשתי נקודות מגע והתקדם במאמץ להציב עצמו בדרכו של האמריקאי. "תקעת את הוו"?

"עוד שנייה"!

האמריקאי התקרב במהירות וניסה להיאחז בייאוש בכתף ההר.

ברונר ראה שעיניו פקוחות ושמע אותו נאנק בכל פעם שפגע בסלע.

למרבה הפלא, הוא היה בהכרה. ברונר זז עוד כמה מטרים לשמאלו, ועוקצי הפלדה של נעליו התחפרו בשלג. האמריקאי נחבט בסלע, הועף באוויר והסתחרר כשראשו למטה ורגליו למעלה. ברונר צעק את שמו. "מייקל"!

האמריקאי שלח את זרועו. ברונו השליך עצמו על הדמות המתהפכת. ההתנגשות העיפה אותו מצלע ההר והוא צלל מטה. אבל למרות הנפילה הצליח לכרוך את זרועותיו סביב מותני האמריקאי.

החבל נתפס ועצר את הידרדרותו של ברונר. האמריקאי נשמט מאחיזתו, וגופו החל להחליק על פני הקרח. ברונר תפס את רגלו, והכפפה התלפפה סביב המגף. התנועה פרקה את כתפו. ברונר צרח, אבל התמיד באחיזתו.

שני הגברים היו תלויים כך, ראשיהם כלפי מטה, עד שקסטיו ירד אליהם והתיישב לידם. במצחו של האמריקאי נפער חתך עמוק ודימם קשות, ואחד מאישוניו התרחב.

"אתה שומע אותי"? שאל ברונר.

האמריקאי נאנק ואילץ עצמו לחייך חיוך מכוער. "אחי, תודה שהשארת אותי תלוי באוויר".

ברונר לא אמר דבר.

"למה התנתקת מהחבל"? תבע קסטיו לדעת.

"הייתי חייב", אמר האמריקאי.

"למה"? שאל ברונר.

"הייתי צריך לארגן הכול".

"למה אתה מתכוון, לארגן הכול"? שאל קסטיו בכעס.

האמריקאי מלמל כמה מילים לא ברורות.

"תגיד לנו", אמר קסטיו. "מה ארגנת"?

"פקודות, בנאדם. פקודות". עיניו של האמריקאי התגלגלו בחוריהן, והוא איבד את הכרתו.

"פקודות? למה הוא מתכוון"? קסטיו חטף את תרמילו של האמריקאי ופתח את רצועותיו. "מה, לעזאזל"?... "מצאת משהו"? שאל ברונר.

קסטיו הוציא קופסת קרטון גדולה. על צדה התנוססו המילים "רכוש משרד ההגנה האמריקאי." הוא החליף מבטים עם ברונר ואמר, "בטח יש פה עשרים קילו. ובכל זאת הוא השיג אותנו. אתה יודע משהו בקשר לזה"?

ברונר נד בראשו. הוא כבר לא הסתכל על הקופסה או על האמריקאי. מבטו זינק אל צוק הקרח שהיה תלוי מעליהם, ומעבר לו, לשמים. הפעם לא היה צריך לשאול אם קסטיו שמע את הצליל.

הוא כבר לא היה חלש או צווחני. זו היתה שאגה רועמת ומחרישת אוזניים של מנוע סילון הסובל מכשל מכני.

צל חלף על פני השמש, ואז ברונר ראה אותו ונשימתו נעתקה.

קלוד ברונר ידע שהם עומדים למות בקרוב מאוד.

המטוס חלף היישר מעליהם, וכנפו היתה כל כך קרובה להר עד שגילפה פיסת קרח מהפסגה ושיגרה מיליון פתותי שלג לאוויר. אחד ממנועיו עלה באש. ברונר עמד מרותק והסתכל איך המנוע מתפוצץ והמטוס נוטה שמאלה בפראות וצולל למטה. הוא זיהה את המטוס כמפציץ בּי־ 52 סְטְרַטוֹפוֹרטרֶס, והכוכב הלבן הגדול בתחתית הכנף העיד שהוא אמריקאי.

הטייס ייצב לרגע את המטוס. החרטום הזדקף, והמנועים כבר לא ייבבו בכעס כזה. ואז נתלשה הכנף הימנית מגוף המטוס. היא ניתקה בצורה מושלמת כל כך ובמהירות כזו עד שהפעולה נראתה כמו התרחשות תקינה, ולרגע נוסף המשיך המטוס במסלולו, מוקף בשמים כחולים, מבהיקים. פתאום איבד המפציץ כל יכולת טיסה.

החרטום צלל והמטוס החל להסתחרר היישר לעבר רכס ההר המרוחק. שברים נפלו מהמטוס. כמה גלילים גדולים עפו באוויר. מנועי הסילון ייללו כמו חיה גוססת. חמש שניות אינסופיות חלפו עד שהמטוס פגע בפסגה הסמוכה, במרחק שלושה קילומטרים.

ברונר ראה את כדור האש לפני ששמע את הפיצוץ. הצליל הגיע כעבור שניות והכה בו כמו רוח סערה.

ברונר הציץ מעבר לכתפו בשפת השלג והקרח התלויה מעליו.

צוק הקרח. ההר רעד. הבליטה החלה לרטוט.

גוש הקרח ניתק. שני מיליון טונות של שלג נפרדו מההר וצנחו.

הדבר האחרון שהצרפתי ראה היה קיר לבן, אינסופי, הצולל לעברו.

השלג נצנץ כיהלומים באור הבוקר.