כיצד תרמה "מחלת העצבים" של שופט גרמני להגדרה הקלינית של סכיזופרניה? מדוע גבר מלזי שנתקף במחלת הלטה מרגיש שהוא חייב לרקוד, לקלל ולציית לפקודותיהם של אנשים שמקניטים אותו? וכיצד חלחלו הסימפטומים של מיגרנה, אוטיזם, אפילפסיה ומחלות נפש שונות אל האמנות והספרות?

"אזור הדמדומים של הנפש" סוקר מחלות רוח ונפש ותופעות קרובות נוספות, מימי קדם עד ימינו, תוך ציטוט מחקרים מדעיים, דעות הפילוסופים ודוגמאות מספרות ומשירה. הוא עוקב אחר שינוי ההגדרה לאורך השנים ועבודתו הבין-תחומית נעה בין פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, אנתרופולוגיה, אמנות ועוד. התופעות בו מתוארות בצורה מעמיקה אך ממוקדת ומרתקת. הסקירה מתחילה במלנכוליה, שברבות הימים הפכה למה שמוכר היום כדיכאון. אחריה נסקרות תופעות כמו דיבוק, ריבוי אישיויות, היסטריה בצורותיה השונות במקומות שונים בעולם, אובססיות, התנהגות כפייתית, פרנויה, מאניה-דיפרסיה וביטוייה אצל אמנים, ועוד ועוד - הכל בליווי דוגמאות היסטוריות ובהתייחסות למיתוסים ולפולקלור.

ד"ר אנטוניו מלצ'י מדגיש את הגורמים ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והחברתיים שממשיכים לעצב את "מכאובי הדמדומים" וחושף את ריבוי המחלות שהן תוצרים של התרבות לא פחות משל הגוף. אחדים מן ה"מכאובים" שמלצ'י דן בהם, כמו שינה ואהבה, משותפים לכולנו. אחרים - כמו תסמונת קאפגרה (האמונה שכפילים תפסו את מקומם של אחרים משמעותיים) - נדירים ומשונים. מצבי הנפש ש"אזור הדמדומים של הנפש" חוקר, יהיה אלה מוכרים או חריגים, מזכירים לנו ללא הרף את כוחה של נפש האדם להוליך שולל, הן את עצמה והן אחרים.

ד"ר אנטוניו מלצ'י - Antonio Melechi

ד"ר אנטוניו מלצ'י מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת יורק בבריטניה.

מתוך הספר המבוא

מבוא
לפני שנים אחדות, בעת ביקור משפחתי בדרום איטליה, קבעתי פגישה עם חבר שלא ראיתי זמן רב. לפני שנפגשתי עם אֶנְזוֹ, הזהירו אותי שהוא נֶרְבוֹזוֹ. נרבוזו הוא מונח גורף ולא קל לתרגום, ופירושו יכול להיות כל דבר מרגזנות קצרת רוח ועד לאפיסת כוחות ולהתמוטטות. בת־דודתי, שחיה בכפר סמוך לעיירת הולדתו של אנזו, סיפרה את הרכילות ששמעה בסוד - אנזו נפרד מחברתו משכבר, העסק שלו התמוטט, הוא שקע בחובות כבדים, ולאחרונה לא עבד באופן סדיר. היתה לו, כך נראה, סיבה טובה להיות נרבוזו. הכנתי עצמי לערב קשה.

אנזו חיכה על מפתן ביתו. פניו היו רזים, תספורתו קצוצה. הוא שאל לשלום משפחתי, סיפר לי איך אחיו הצעיר עדיין מנסה להתחמק משירות צבאי, והוביל אותי במורד הרחוב לראות את תחילתה של היוזמה החדשה שלו: מוסך גדוש גלשנים וגלשני־רוח שתכנן להשכיר במשך הקיץ. דבר בהתנהגותו לא העיד שהוא נרבוזו. כשנסענו אל החוף, שאלתי אותו אם היה חולה. הוא סיפר לי שהחל לסבול מכאבי ראש ולא היה מסוגל להתרכז או לישון לאחר שנפרד מחברתו.

הוא הרגיש חלש וחסר מרץ והחל לאבד את שערו. הוא ביקר אצל רופאו, אחר־כך התייעץ עם מומחים בנאפולי וברומא, אבל רק לאחר שמצא את דרכו אל פָאטוּקְיֶירָה, מרפא עממי מקומי, אובחנו מכאוביו המסתוריים לשביעות רצונו. חברתו לשעבר, כך גילה הפאטוקיירה, כישפה אותו בעזרת שיקוי שהכיל את דם המחזור שלה. כתרופת נגד הצטווה אנזו להביא חבילה קטנה (שלא היה בטוח לגמרי באשר לתכולתה) אל ביתהּ של החברה לשעבר. מאותו יום ואילך החל להחלים.

סיפורו של אנזו הפתיע אותי, כמו כתובת הקעקע הגדולה - אַבְּרָקָדָבְּרָה משולש - שנשא עתה על זרועו. מסיפורי ילדות הכרתי מעט את מסורות הכישוף העממי שנהגו פעם בכל רחבי חצי האי הסָלֶנְטִינִי. לאחרונה גם חקרתי את ההיסטוריה של הטָרָנְטִיזְם, "מאניית הריקוד" שלעתים קרובות אינה מובנית כהלכה, אשר עד לא מכבר תפקדה כצורה של ריפוי עממי בחלק זה של העולם. בדרך כלל פטרו בני דורו של אנזו את האמונות והמנהגים האלה בביטול כאמונות תפלות, אבל שרידים מהם המשיכו להתקיים.

אנזו האמין - וכפי שהתברר במהרה, כך גם משפחתו - שהטינה על הפרדה עוררה את חברתו לחפש נקמה על־ידי הרעלתו. תרגום מחלתו להפרעה רגשית או למחשבת שווא גחמנית של רדיפה פירושו היה להתעלם מן המשמעות האישית והתפקיד החברתי שלה. ייתכן בהחלט שהבנתו של אנזו את מחלתו אפשרה לו להתיק מחשבות יתר ודאגות אחרות, או להימנע מן הסטיגמה שמיוחסת למחלת נפש, אבל אף־על־פי־כן היתה זו תגובה בעלת משמעות לנסיבות שנקלע אליהן. רק על־ידי הארת התנסויותיו מבפנים, על־ידי מיקומן בהקשר אישי וחברתי, יכול המתבונן מן החוץ להתחיל להבין איך ומדוע הוא חלה. היה זה שיעור רב ערך שעיצב את גישתי לכל המצבים הנפשיים הנדונים בספר זה.

כחמישים התופעות שבהן אני דן באזור הדמדומים של הנפש כוללות צורות קלאסיות ומודרניות של שיגעון, הפרעות נוירולוגיות, מצבי טראנס ומצבי שינה, מגוון תופעות רגש וזיכרון, תופעות המכונות "תסמונות תלויות־תרבות" כגון אָמוֹק וקוֹרוֹ, ומגוון רחב של התנסויות מיסטיות ורוחניות, מחטיפה על־ידי חייזרים ועד להתבודדות. המכנה המשותף היחיד לתופעות אלה הוא שכולן הוגדרו, בצדק או שלא בצדק, במונחי הפתולוגיה שלהן. היוונים העתיקים התייחסו לשינה ולחלומות כאל אי־שפיות לילית. הרפואה של המאה התשע־עשרה בחנה טראנס ואיחוז (possession) כצורות של היסטריה, מיסטיקה כאפילפסיה, נוסטלגיה ודז'ה־וו כהפרעות זיכרון.

מראות וקולות שווא עדיין נחשבים סימפטומים ראשיים בפסיכוזה, בעוד שההתמכרות היתה להשתוקקות ביולוגית. השאלות ששאלתי על תופעות אלה ועל "מכאובי דמדומים" אחרים הן ביסודן אותן שאלות שמעוררת מחלתו של אנזו: כיצד נוצרים בתרבות הסימפטומים של החולי? מה קורה כאשר חברות עוברות מתפיסה על־טבעית של חולי כחטא או כאיחוז למודל המחלה של הרפואה המודרנית? האם התייחסו בטעות לסטייה, מוזרוּת, מרדנות, רגשות נורמטיביים והתנהגויות זרות כאל תופעות רפואיות? אילו מכאובים הובנו פחות מכל או הוזנחו יותר מכל על־ידי הגישות הביולוגיות והקליניות?

כדי לענות על שאלות אלה דליתי מידע רב מאוטוביוגרפיות של אנשים שאיבדו את שפיותם ושל אנשים שנחה עליהם המוזה, מווידויים רוחניים ומיומני חלומות, וממגוון עדויות מאנשים בעלי תפיסה בין־חושית (סינסתזיה), מאנשים שטענו כי נחטפו על־ידי חייזרים, ממשוררים, ממסוממים ומסופרים הלוקים במאניה, וכמובן, מהתופעות המוזרות "אדם־זאב" ו"זומבי". אבל המקורות הראשוניים האלה הם נקודת התחלה בלבד. כדי לעקוב אחר ההיסטוריה של כל מצבי הרוח והמחלות האלה, כדי לבחון את המרחבים הקליניים והתרבותיים שבהם הם משגשגים, יש צורך להעמיק מעבר למסרים הפרטיים האלה.

לשם כך נדרשה מידה לא מבוטלת של מעברים בין תחומים ובהם אנתרופולוגיה, פסיכיאטריה, סוציולוגיה וחקר המוח. ההתפרסות הרחבה הזו פירושה היה שמקבילות בין תופעות רבות, מרוחקות לכאורה, התבהרו לעתים קרובות. קווי הדמיון בין דיווחים על שיתוק בעת שינה ועל חטיפה על־ידי חייזרים - מדהימים. לגלוסולליה יש הרבה במשותף עם דפוסים של דיבור פסיכוטי ולחשים פרימיטיביים. יש מקום להשוואה בין חוויות של סף מוות לבין ביטויי רגש טקסיים עזים בשָמָניזם. החוויה של "אובדן הגבריות" בהקשר של סכיזופרניה מכילה הדים על־טבעיים של קורו, צורה של נסיגת הפין לחלל הבטן שמוצאים בדרך כלל בסין ובדרום־מזרח אסיה.

פסיכולוגים ואנתרופולוגים נטו ללעוג להשוואות כאלה, לעתים קרובות בצדק. מיזוג הפרימיטיבי והפתולוגי, או הפרימיטיבי והילדותי, אכן מסווה הבדלים חיוניים. אף־על־פי־כן יש מקום להחליף, להנגיד, להעמיד זו לצד זו את התופעות השונות, ולוּ רק כדי להבין מה מהותי לכל אחת.

בעת כתיבת אזור הדמדומים של הנפש נדהמתי מן המידה שבה הועמדה הפסיכולוגיה הנטורליסטית בצל על־ידי קרובות משפחתה, הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה המעבדתית. לפני מעט יותר ממאה שנה סיים הפילוסוף והפסיכולוג אנרי ברגסון הרצאה בפני המכון הפסיכולוגי שזה עתה נוסד בפריס בנבאו שהמאה העשרים תחשוף את גחמותיה של התודעה הערה והישֵנה. האופטימיזם של ברגסון היה מובן. בווינה, לאחר שפרסם את פשר החלומות, הפנה זיגמונד פרויד את תשומת לבו לפסיכופתולוגיות של חיי היומיום. בלונדון עמד פרדריק מאיירס לסכם עשרים שנה של חקר הנפש לתיאוריה שלו על העצמי התת־סִפִּי. ובבוסטון עסק ויליאם ג'יימס בהשלמת הטיוטות הסופיות של הרצאות גיפורד שלו על החוויה הדתית לסוגיה (William James, The Varieties of Religious Experience, 1902).

אין ספק שזמן התגליות אכן הגיע, אבל היו אלה מדעי החיים שגנבו את ההצגה. ראשית הביולוגיה של התא זיהתה את הנוירונים ואת הסינפסות במוח. במהרה החלו הפיזיולוגים לבודד את המוליכים (הטרנסמיטורים) הכימיים. בשנות ה־30 של המאה העשרים, הרישומים הראשונים של פעילות חשמלית במוח האנושי כבר אפשרו לחוקרים לשרטט את מחזור השינה באופן גרפי. פריצות דרך אלה גרמו לנסיגה בפסיכולוגיה והדביקו אותה במטריאליזם, שברגסון הקדיש חלק ניכר מן הקריירה שלו לפירוקו. הסימנים הראשונים לקדחת המעבדה הופיעו בבולטימור, שם טען הביהביוריזם, בהנהגתו של ג׳ון ב׳ ווטסון, ששפת המודעות הפנימית, האינטרוספקציה והמצבים המנטליים היא עתה מיותרת.

הניתן לצפייה והניתן לכימות עמדו להיעשות אבני הבוחן של הפסיכולוגיה החדשה. המידה שבה ניסתה הפסיכולוגיה לעצב עצמה על־פי תבנית מדעי הטבע, בייחוד בארצות־הברית, היתה מרשימה. ב־1941, השנה שבה הלך ברגסון לעולמו, פרסם גורדון ו׳ אולפורט הצהרת כוונות משמימה, השימוש במסמכים אישיים במדעים הפסיכולוגיים (G. W. Allport, The Use of Personal Documents in Psychological Science), שמגִנה באופן מסויג על השימוש בדוחות ובעדויות ממקור ראשון. הדיווחים הללו, שהיו חיוניים כל־כך לפסיכולוגיה של המאה התשע־עשרה, הושלכו עתה לפח האשפה של האנקדוטות והרכילות.

ההיסטוריה של הפסיכולוגיה מספקת דוגמה נגדית לתפיסה שהמדע מתקדם ושהידע המדעי מצטבר. הביהביוריזם לא התקבל בזרועות פתוחות באירופה ואף־על־פי־כן חלה ירידה במחקרים הניסויים על חלומות, היפנוזה, טלפתיה וכתיבה אוטומטית. התיאור הקליני של פוגות אפילפטיות, הילה שמטרימה מיגרנות, גלוסולליה, סהרוריות, תפיסה בין־חושית ואנומליות רבות אחרות, גם הוא נזנח בצדי הדרך. הפסיכואנליזה התנגדה אמנם למגמה זו והמשיכה לחקור את אלה ופינות נסתרות אחרות, אולם גישתה ומסקנותיה נפגמו על־ידי מה שקרל יונג כינה ״מונוטוניות הפירוש״.

הפסיכולוגיה מעולם לא השיבה לעצמה למעשה את הרגישות המשוטטת של חוקרי ״סוף המאה [התשע־עשרה]״ אשר, כמו ברגסון וג׳יימס, תיארו וערכו ניסויים, עקבו אחר חידושים במדעי הרוח ובמדעים ולא נרתעו מדיבור בגוף ראשון. בשל כך, רבים מן המצבים המנטליים שבהם עוסק ספר זה נחקרו בעשורים האחרונים ביתר יסודיות מכיוון הביולוגיה וחקר המוח. תועדו ארבעה שלבי חלום ותשעים הפרעות שינה. טכנולוגיות לסריקת המוח זיהו את החותם שמטביעים במוח טראנס, אפילפסיה וסכיזופרניה. שיטה הידועה בשם גרייה מגנטית דרך הגולגולת האירה במידה רבה את האופן שבו נוצרים הלוצינציות שמיעה, דיכאון ומאניה. חוקר מוח קנדי אחד אפילו טוען שבאמצעות גירוי של האונה הצדעית הוא הצליח לאתר את מיקומה של ״חוויית האלוהים״.

כבר לפני יותר ממאה שנה הזהיר ג׳יימס בספרו החוויה הדתית לסוגיה, מפני הסכנות הטמונות ב"מטריאליזם רפואי" זה, ושם ללעג את הקלינאים הפשטניים שאבחנו בדיעבד את פאולוס הקדוש כאפילפטי, את תרזה הקדושה כהיסטרית ואת פרנציסקוס הקדוש מאסיזי כמפגר על בסיס תורשתי. ג'יימס צדק בטוענו שהביולוגיה של מצבים מיסטיים היתה, במקרה הטוב, רק מחצית הסיפור. צורות תודעה חמקמקות אלה אינן ניתנות, כך טען, לרדוקציה לפרץ של פעילות חשמלית או למעבר המהיר ולחסימה של מוליכים עצביים. טיעונו של ג'יימס קולע כיום יותר מתמיד. המפות שחקר המוח ממשיך לייצר, האבחנות שאליהן מגיעות הרפואה והפתולוגיה המודרניות בנות זמננו - אל לנו להעניק לאלה את זכות המילה האחרונה באשר לעניין נפשי כלשהו, מיסטי או אחר. ככל שהצליח חקר המוח לאתר את המאפיינים הבסיסיים של שנת חלום, של מחלות נפש ושל רגשות, אזור הדמדומים של הנפש נכתב מתוך אמונה שהם הצליחו פחות לתפוס מהם מכאובי דמדומים אלה ומדוע הם מתרחשים.

אָלְדוֹס הָקְסְלִי תיאר פעם התנסויות חזיוניות כ"קטבים של התודעה", "המקבילה המנטלית של אוסטרליה". במסה משנות ה־70 של המאה העשרים סוזן סונטאג מזכירה לנו ש"המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה - בממלכת הבריאים ובממלכת החולים ... במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו - לפחות לזמן מסוים - להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא". מפתות ככל שיהיו האנלוגיות האלה, הגיאוגרפיה הציורית הזו של התודעה, כמו הביטוי בעגה המקצועית "מצבי תודעה משתנים", אקזוטיים קצת יותר מדי. הגבולות בין חולי ובריאות, בין מחשבת שווא ורציונליות, בין חלימה ועֵרות הם, כפי שניסיתי להראות, קבועים ומוגדרים הרבה פחות משאפשר להניח. ואכן, פחד ואהבה, בושה ובדידות, פנטזיה וזיכרון - כל מה שהקסלי מתייחס אליו בביטול מתמיה כאל פריטי "התודעה היומיומית" - הם בני חלוף לא פחות מאשר מקבילותיהם הקודחות.

המשפט הסכיזופרני
במרס 1903 קיבל פרופסור פול פְלֶכְסִיג חבילה שמנה ממטופל לשעבר במרפאתו הפסיכיאטרית באוניברסיטת לייפציג, גרמניה. במכתב הפתיחה שצורף לעותק של זיכרונות ממחלת העצבים שלי (Daniel Paul Schreber, Denkwurdigkeiten eines Nervenkranken) הבהיר דניאל פול שרבר את מניעיו לכתיבה. ״אין בלבי כל קובלנה אישית נגד אדם כלשהו,״ הוא כתב. ״מטרתי היא אך ורק לקדם את ידיעת האמת בתחום חיוני, זה של הדת.״ בעוד תיאולוגים מעטים מכירים את האוטוביוגרפיה של שרבר, היא היתה למסמך מפתח בהיסטוריה של הפסיכיאטריה. מכל העדויות בגוף־ראשון על שיגעון, לעדות זו היתה ההשפעה הרבה ביותר. כפי שכתב פרויד במכתב ליונג, יש למנות את ״שרבר הנפלא״ לפרופסור לפסיכיאטריה ולמנהל של בית חולים לחולי נפש משלו.

שרבר טען שהוא שימש כ״אובייקט לניסויים מדעיים״, ולכן ספק אם נענה פְלֶכְסִיג לבקשתו של שרבר לבחון את זיכרונותיו ולאשר את התפקיד שמילא ב״נסים״ שאירעו לו. עם זאת ד״ר וֶבֶּר, מנהל המוסד הציבורי לחולי נפש זוֹנֵנְשַיְין שממנו שוחרר שרבר לאחרונה, ביטא דעה שלה היו שותפים בוודאי רבים מן הפסיכיאטרים של ״סוף המאה [התשע־עשרה]״:

כאשר אנו סוקרים את תכניו של מסמך זה ושוקלים את החשיפה העצומה ביחס לעצמו ולאנשים אחרים, שמסמך זה מכיל; כאשר אנו מתבוננים באופן חסר הבושה שבו הוא מתאר מצבים עדינים ביותר בטבעם, ולמען האמת, במובן האסתטי בלתי אפשריים לחלוטין; כאשר אנו מהרהרים בשימוש שהוא עושה בשפה חזקה ופוגענית ביותר, וכן הלאה - נגלה שאיננו מסוגלים כלל וכלל להבין כיצד אדם, שמאופיין בכל שאר הדברים בטקט ובעידון, היה יכול לשקול צעד שפוגע בו כל־כך בעיני הציבור.

אבל לא כל המטפלים הסכימו. כדי להבין את טבעה האמיתי של אי־השפיות, בניגוד לתיאורה - הגדרתה ומקומה במערך הכללי של ההפרעות הנפשיות - היה צורך חיוני בעדויות אישיות. בשל כך שיבחו את שרבר הגרמנים הראשונים שפרסמו סקירות על ספרו על המשימה שלקח על עצמו. הומלץ לעמיתים פסיכיאטרים לפנות מקום קטן במדפי הספרים שלהם (שבהם שלטו באותה תקופה מהדורות עוקבות של ספרו של קרֶפֶּלין, ספר לימוד לפסיכיאטריה (Emil Kraepelin, Lehrbuch der Psychiatrie, 1883). ואולם פרויד הוא זה שהיה אחראי להבאת הזיכרונות של שרבר לקהל רחב יותר. חיבורו "רשימות פסיכואנליטיות על דו"ח אוטוביוגרפי של מקרה של פרנויה" ("Psychoanalytische Bemerkungen uber einen autobiographisch beschriebenen Fall von Paranoia") הופיע ב־1911, השנה שבה מת שרבר. הגנתו של פרויד על הזיכרונות היתה חזקה יותר מפירושו את הפרנויה של שרבר כהדחקה של הומוסקסואליות פסיבית. ״בוודאי איננו יכולים לצפות שתיאור מקרה שמטרתו לצייר תמונה של אנושיות מופרעת ומאבקיה לשקם את עצמה יפגינו ׳דיסקרטיות׳ וחן ׳אסתטי׳.״

דניאל פול שרבר נולד ב־1842. אביו היה רופא ידוע, מחברם של מדריכים לגידול ילדים שתבעו משטר לגידול ילדים בריאים וצייתנים באמצעות פעילות גופנית ומשמעת. בגיל ארבעים ושתיים חווה שרבר, הצעיר מבין שני בנים, את ההתמוטטות הראשונה שלו. בתוך שישה חודשים החלים מ״התקפה של היפוכונדריה חמורה״ והמשיך בקריירה המשפטית שלו. ב־1893, כמה שנים לאחר שהיה לשופט בבית משפט גבוה, חזר אותו מכאוב בצורה חריפה יותר. בפעם הזאת הופיעו הרמזים הראשונים למחלה חמורה בעת התקפה של נדודי שינה. שרבר, שלא הצליח לישון, נהיה קשוב לרשרושים שבסופו של דבר זיהה כ״התערבויות״ אלוהיות. כאשר לא הצליחו מורפיום וכלורל לרפא את נדודי השינה שלו, חזר שרבר מיואש למרפאת האוניברסיטה שבה טיפל בו פרופסור פְלֶכְסִיג בעבר. חרד ונוטה להתאבד, הופנה למוסד הפרטי של פְלֶכְסִיג, אך מצבו לא השתפר. בפברואר 1894 ״הופיעו הסימנים הראשונים לתקשורת עם כוחות על־טבעיים, במיוחד קשר עצבי עם פרופסור פְלֶכְסִיג״.

שרבר ראה ב״שפת העצבים״ צורה של חשיבה תת־קולית אשר רוב האנשים אינם מודעים אליה. במקרה שלו נשלטה שפת־העצבים מבחוץ: פְלֶכְסִיג הצליח ״לכלוא את כוח רצונו, כפי שקורה במהלך היפנוזה״ והיה אחראי ל״מהומה האיומה״ בראשו. כאשר החלו ״תחושות תאוותניות״ להיכנס לגופו, האמין שרבר שפְלֶכְסִיג תכנן ״ליטול ממנו את גבריותו״, כדי שתלמידי המוסד יוכלו לנצל אותו מינית. אף־על־פי ששרבר מעולם לא זנח את אמונתו שפְלֶכְסִיג השתתף ב״רצח נשמתו״ - זמן רב לאחר ששוחרר ב־1903, המשיך לשמוע קולות שצעקו את שמו של פְלֶכְסִיג - הקנוניה להפוך אותו לאישה קיבלה במהרה היקף גרנדיוזי יותר, ונטילת גבריותו החלה להיתפס כצורך אלוהי. שרבר חשב שברגע שיהפוך לאישה, יעבּרו אותו קרניים אלוהיות ויובילו ליצירת גזע חדש. הוא היה מוכן להשלים עם גורל זה כדי להשיב את העולם למצבו המבורך שאבד. בשנותיו האחרונות בזוננשיין עשה שרבר בדיוק את הדבר הבא: שמר על שפתיים חתומות בכל הנוגע למשימתו החשאית והרשים רופאים בשיחות החולין שלו סביב שולחן הארוחה ובנוהגו הנינוח.

חלק ניכר מן הזיכרונות של שרבר עוסק בתובנות הרוחניות והפילוסופיות שהעניקה לו מחלתו. כיוון שדיבר עם עצים, עם ציפורים ועם אלוהים בכבודו ובעצמו, כיוון שהיה עליו לחלוק את גולגולתו עם נשמות אחרות, כיוון שחש בתנועותיו של עוּבר אנושי בתוך גופו, כתב שרבר כבר־סמכא על מעשי נסים. בין שאישר את ההיריון שבקדושה, התווכח עם השקפותיו של קרפלין על ״שיפוט לקוי״ שמלווה בהכרח דלוזיות, או הציע טיעונים נגד שרפת גופות - היעד שלו היה אחד: להגן על האמת שבעל־טבעי מפני הבלי "המטריאליזם החשוף". הזיכרונות שלו לא היו כתב התנצלות על הטעויות או ההגזמות של השיגעון.

ב־1910, כשנותרה לו עוד שנה אחת לחיות, אובחן שרבר כסובל משיטיון הבחרות (dementia praecox), מצב ניווני שאמיל קרפלין הבחין בינו לבין אי־שפיות מאנית־דפרסיבית ב־1896. ״שיטיון,״ כתב קרפלין, ״מורכב ממצבים שהמאפיין המשותף להם הוא הרס טיפוסי של הקשרים הפנימיים של האישיות הנפשית.״

מלבד מחשבות השווא וההלוצינציות שהיוו את הסימפטומים הראשוניים של השיטיון, הבחין קרפלין במערך של הפרעות רגשיות וגופניות שהובילו אותו לזהות שלושה טיפוסי תת־קבוצות של המחלה: קָטָטוֹנִי, הֶבֶּפְרֶנִי ופרנואידי. המאפיין הראוי ביותר לציון של חולים שסובלים משיטיון היה, לקרפלין, חוסר יכולתם לקיים תקשורת טובה ומשמעותית עם אחרים; אבל למחלתו של שרבר הופיעה עתה אבחנה חלופית - סכיזופרניה. כאשר פרסם אוֹיגֶן בּלוֹילֶר ב־1911 את הסכיזופרניות (Eugen Bleuler, Die Schizophrenien), הסימפטומים והתוצאה של שיטיון הבחרות הוגדרו בחלקם מחדש. בלוילר הדגיש שהידרדרות לא הפיכה אינה תוצאה הכרחית של סכיזופרניה ומנה את הסימפטומים הראשוניים, אלה המכונים ״ארבעת האלפים״, כהפרעות באסוציאציות (חשיבה מופרעת), באפקט (היעדר רגש), אמביוולנטיות (רגשות סותרים) ואוטיזם (ריחוק או נסיגה לפנטזיות).

כמעט כל הסימפטומים שמנו קרפלין ובלוילר נשארו מרכזיים בתמונה המודרנית של סכיזופרניה. להוציא את התנועות החזרתיות שראו שני הפסיכיאטרים (בחולים שאולי סבלו למעשה מביטויים מסוימים של דלקת המוח), הסימפטומים של סכיזופרניה נותרו מגוונים כתמיד. כפי שמציין לואיס סאס:

סכיזופרנים יכולים לגלות רגישות יתר למגע אנושי אבל גם אדישות. הם יכולים להיות פדנטיים או גחמניים, בטלנים או שקדנים, נוחים לרגוז או שופעי עליצות חובקת כל ועם זאת ריקנית משהו. הם יכולים לחוות שטף של זרם רעיונות או חסימה מוחלטת; והפעולות, המחשבות, התפיסות שלהם יכולות להיראות מסודרות או נשלטות בקפדנות ... אבל בזמנים אחרים, כאוטיות וחסרות צורה. לעתים ירגישו שהם יכולים להשפיע על כל העולם, בפעמים אחרות, כאילו אינם יכולים לשלוט אפילו במחשבותיהם או בגפיהם שלהם עצמם - או, במה שהוא אחד הפרדוקסים העליונים במצב זה, הם יכולים לחוות את שתי ההתנסויות האלה בו־זמנית.

הם יכולים להיות שוללים קיצוניים, מגיבים לבקשות בעשיית ההפך המוחלט או בסירוב להכיר אפילו בקיומו של המבקש; עם זאת אין זה מדויק לאפיין אותם, כפי שעושים לעתים קרובות, כבעלי גישה מתנגדת או אפילו כמנותקים מסביבתם החברתית, שכן, בזמנים אחרים, אותו סכיזופרן עשוי לסבול מ"שעבוד סוגסטיבי" - "התקפות התרפסות" שבהן הוא נענה באופן מיידי לכל בקשה (אם כי לעתים מגזים בביצוע עד כדי גיחוך).

כיום אפשר למצוא ספרות נרחבת בגוף־ראשון, המכילה עדויות על רוב ההיבטים של החוויה הפסיכוטית, אך תהילתו של שרבר נובעת מן העובדה שהוא היה החולה הראשון שכתיבתו התקבלה כראיות ממבט ראשון. כדי למקם את הזיכרונות בהקשר היסטורי, חשוב לזכור שהפסיכיאטריה היתה אז בקושי בת חמישים שנה. סיווג ההפרעות המנטליות הושג על־ידי בחינה קפדנית של התפרצות, המהלך והתוצאה של כל מחלה. מפורטים ככל שהיו תיאורי המקרים של קרפלין, הם התמקדו רק בטבע של הסימפטומים והשאירו מעט מקום, אם בכלל, לבחינת סיפורי החיים שפרויד או אלכסנדר לוריא היו עשויים להבליט.

האפשרות שלפסיכוזה יש היבט אקספרסיבי לא נבחנה ברצינות לפני סוף המאה התשע־עשרה. ב־1900 וב־1913 הציג בית החולים המלכותי בֶּתְלֶם בלונדון תערוכות של ״אמנות פסיכוטית״. ב־1907 פרסם פול מֶנְיֶיר את האומנות אצל חולי הנפש (Art chez les fous'(Paul Meunier, L והתבסס על האוסף ״אמנות מטורפת״ ב-Villejuif, שזכה לפרסום רב. זמן קצר אחר־כך החל הפסיכיאטר מהיידלברג הנס פרינצהורן לאסוף בשיטתיות את ״תוצרי אמנות הציור של חולי נפש, שאינם רק העתקים של תמונות קיימות או זיכרונות של ימי בריאותם, אלא נותנים ביטוי לחוויה האישית שלהם״. פרינצהורן אסף גם את כתביהם של חולי הנפש, אבל דווקא במה שציירו ובנו חיפש את עקבות ״הפנייה המכריעה פנימה, אל העצמי״. אף־על־פי שכמה מן האמנים הנכללים ביצירות האמנות של חולי הנפש (Hans Prinzhorn, Bildnerei der Geisteskranken) שלו, כמו אוגוסט נָטֶרֶר ואדולף ווֹלְפְלִי, גם כתבו או שילבו ביצירותיהם מילים ותמונות, ההתעניינות בכתיבה סכיזופרנית נותרה נחלתם של אנדרה בְּרֶטוֹן וכמה מעמיתיו הסוריאליסטים.

לפני שתורגמו הזיכרונות לאנגלית, בשנות החמישים של המאה העשרים, התייחסו רק אוטוביוגרפיות ספורות לגחמותיה של הפסיכוזה בבהירות הדקדקנית של שרבר. להוציא את כתבי המוסדות מן המאה התשע־עשרה, כמו בתוך בית החולים בתלם של אֶרְבֵּיין מֶטְקָלְף (Urbain Metcalf, The Interior of Bethlem Hospital) וסיפורו של טיפול שחווה ג'נטלמן בעת מצב של הפרעה נפשית של ג'ון פֶּרְסֶבָל (John Perceval, A Narrative of Treatment Experienced by a Gentleman, During a State of Mental Derangement), שהיו בעיקרון עבודות הצהרה ולא התבוננות פנימית, רק ביוגרפיה אחת ניתנת להשוואה ל-זיכרונות של שרבר - העדים (Thomas Hennell, The Witnesses) של תומס הֶנֶל, שפורסמה ב־1938. הנל, מורה צעיר לאומנות, חי בלונדון שנתיים לפני שהחלה הידרדרותו ההדרגתית אל הפסיכוזה. אוהב שאהבתו הושבה ריקם, מחפש נחמה בספר חזון יוחנן, הנל, כמו שרבר, החל להרגיש זרמים תת־קרקעיים של ״תהליכים רגילים ובחלקם לא מודעים״ נושאים אותו הרחק.

כשרעיונות ותמונות חדשים מתעוררים בו ללא הרף, חש הנל מוכנס אל ״אפשרויות בלתי צפויות מראש״, אל ״אמונה - שחורגת מעל ומעבר להיגיון״. בשלב ראשון זה של התרגשות מאנית, הנל מוסר את כל חפציו ומושך את כל חסכונותיו. בעבודתו, הוא פורה במיוחד. בפני כל מי שמוכן להקשיב, הוא שמח לפרוס את הנבואות והתובנות, שלהן היה נתון. אבל זמן ומרחב, חלום ומציאות, מתחילים להתמזג. הנל חשוף ליותר סימנים ואותות לבאות. זיכרונות מתפרצים עתה אל פני השטח. כל דבר שהוא רואה מקבל איכות מוזרה, מפחידה ומבשרת רעות.

האימה מתחילה את גֵאוּתה ההזויה בעת שהוא מהלך בחוץ, בדרך כפרית. שלושה גברים, שנראים להנל כסרסורים מחופשים לשוטרים, עוצרים אותו. למחרת בבוקר מתעורר הנל בתא המשטרה ומרגיש כי הוא נכנס לתוך גוף בלתי נראה של ״נוכחות שנייה״. ״זיכרון התחושות האלה מעומעם למדי, עם זאת בכאב שוחק ומשתק היו צלעותי לצלעות הנגדיות של הישות האחרת, עיני השמאלית היתה לעינו, ולבסוף יכולתי להיות מודע רק בימיני לצורת השינוי הבא, שהופיע כצללית על הקיר.

הוא נראה כגוף ענקי, כפול מגודלו של אדם, ונטול מין.״ הנל מאושפז בבית חולים לחולי נפש וזוכה לביקורים פרטיים של זרם מתמשך של מבקרים הזויים ובהם גמדים, הורדוס וריצ׳רד ה־II. במשך חמישה שבועות הוא נותר שקוע בחזיונות ובלחישות. מחשבותיו נענות מיד. בחלומותיו הוא נוסע מדי לילה לקצוות הארץ. לעתים הוא מתעורר בשל הבזקים זוהרים, ומוצא אנשים עומדים מעליו. הוא חושד שלפסיכיאטר שלו, ד״ר גִילרֵיי, יש ״כוח לשנות את צורותיהם של דברים, באופן מוזר ובמידה עצומה״.

אף־על־פי ששרבר והנל מצאו במכאוביהם טעם שהפסיכיאטריה לא יכלה למצוא, דיווחיהם על הפסיכוזה מוגבלים לפחות בשני מובנים. ראשית, ההתנסויות ששניהם מתארים קשורות בעיקר להיבטים ה״חיוביים״ של סכיזופרניה - מחשבות השווא וההלוצינציות שלה, ולא לארבעת ה"אלֶפים" של בלוילר. לתחושות העמוקות של אדישות והתכנסות, שנוכחות לעתים קרובות כל־כך בסכיזופרניה, אין זכר באוטוביוגרפיות של שרבר ושל הנל. שנית, שתי העבודות האלה הן שחזורים של סכיזופרניה המוצגים בשפה ובחשיבה שזרה לה במידה רבה. בכתיבה סכיזופרנית אמיתית קשה הרבה יותר להתמצא. ב־1795, כמאה שנים לפני שקרפלין ציין שחולי נפש נוטים לדבר או לכתוב ״במשפטים מנותקים שאין להם כל קשר למצב הכללי״, ניסח ג׳ון פֶרְיַאר את ההבחנות הבאות: ״כאשר מטורפים מנסים לכתוב, רעיון מועדף אחד או שניים חוזרים ונשנים בכתיבתם, מעורבבים עם משפטים שכמעט אין להם, בנפרד או עם חלקים אחרים, כל משמעות. אדם בעל יכולת הבנה רגילה יתקשה למצוא בהשתפכויות אלה צורה מובנת, ועם זאת חולים יובילו את רעיונותיהם באותו מסלול בדיוק במשך שבועות רבים.״

״סלט המילים״ הסכיזופרני - ערבוביה של שברי משפטים ומשפטים חלקיים, החלפת נושאים וגווני קול - הוא הביטוי המוחצן ביותר של חשיבה מופרעת. אחת התיאוריות האחרונות שנועדה להסביר ליקויים בחשיבה ובביטויים סכיזופרניים היא זו של הכללת־יתר, ולפיה סכיזופרנים איבדו את היכולת לסווג. כשמציגים לסכיזופרן מבחר חפצים ומבקשים ממנו למיין אותם לסוגים, הוא יתקשה ליצור קבוצות. ספר וכפפה, למשל, ימוקמו יחד כיוון ששניהם ״כלים ידניים״. חפצים אחרים יצורפו זה לזה על סמך קשר ערטילאי לא פחות או פשוט בשל שמות שנשמעים דומה. היעדר זה של כל קשר ברור בין רעיונות, הידוע בשם רפיון אסוציאטיבי, הוא רק אחת הדרכים שבהן החשיבה הסכיזופרנית נחשבת מוזרה בעיני אחרים.

במחקר המצוטט רבות על ״השפה החריגה״ של הסכיזופרניה זיהתה הפסיכיאטרית ננסי אנדרסן לפחות שבעה כשלים בתקשורת, ובהם דלות תוכן (הנטייה לספק מעט מדי מידע משמעותי) ואובדן מטרה (כישלון להוביל מהלך מחשבתי לסיומו הטבעי). בשפת הסכיזופרנים אפשר להבחין אמנם בליקויים אחדים בדקדוק או בסמנטיקה, אולם אלה בדרך כלל תוצאה של הכישלון לכוון את הרעיונות. לפיכך שפת הסכיזופרנים יוצרת את הרושם שהיא תקועה תמיד באמצע רעיון או נסחפת בזרם אסוציאציות:

אני פוחד פחד הוא פחד הפחד עצמו והאנשים הבלתי נראים ב"טרקלין דובוני הצעצוע". יש להם כל מיני צבעים ואני פוחד שהם מסביבי בכל מקום ללכת הלוך ושוב על חלום מערבולת דיבורים. איפה שהמים הולכים וצוק גבוה בא. כנסייה היא סרטן חי. עלי ומדברים אלי בחזרה. כולם. הם נכנסים לראש שלי ומסיחים את דעתי. ואני כן תמיד רציתי לחזק את עצמי בזמן הווה. יש להם ראשים וקווים בשביל צוואר. שתי זרועות ושתי רגליים. כמו ג'ייייי!!! דמות מצ'רלי בראון!!! הצורה שלהם מעוותת על־ידי ... על־ידי אדומים וירוקים ולבן והצההההההוב לאנשים יש קימורים של ילדה הרפתקה נשית והם כמו רוחות רפאים.

רק באמצעות הבנה אינטימית של החולה ומחלתו יכולה כתיבה סכיזופרנית כזו להיעשות נגישה. בברוכים הבאים לארצי (Lauren Slater, Welcome to My Country) מתארת הפסיכולוגית לורן סלייטר את ניסיונותיה לפענח את הכמות העצומה של השרבוטים של ״ג׳וזף״, החולה הסכיזופרן הכרוני שאחראי לקטע שלעיל. מכיוון שהכירה את הנטייה לסטות מן הנושא ועל־ידי כך שסיפקה פרטי הקשר, הצליחה סלייטר ״לסנן״ ו״לתרגם״ את דבריו המבולבלים והסתומים של ג׳וזף - לגלות את האדם החושב והמרגיש מאחורי המשפטים המבולבלים ביותר:

אני פוחד מהפחד עצמו
אני פוחד מאנשים בלתי נראים
יש להם כל מיני צבעים
אני פוחד שהם מסביבי, מדברים אלי בחזרה
הם נכנסים לתוך הראש שלי
מסיחים את דעתי
יש להם ראשים
קו במקום צוואר
שתי זרועות
שתי רגליים
כמו דמות מצ'רלי בראון
הצורה שלהם מעוותת
על־ידי אדומים וירוקים, לבנים וצהובים
לאנשים יש קימורים של ילדה
הרפתקה נשית והם
כמו רוחות רפאים

הסכנה בסוג זה של תעתיק היא, כמובן, שהוא מוצא משמעות וביטוי רבים מדי. ג'יימס ג'ויס, שראה בשירתה של בתו הסכיזופרנית לוצ'יה ניסוי לשוני דומה לשלו, בוודאי אשם בכך במידת־מה. כאשר התייעץ ג'ויס עם קרל יונג על מחלתה של לוצ'יה, נדהם הפסיכיאטר השווייצי מן השימוש שעשתה בהרכבים ובחידושים לשוניים, אבל לא יכול היה לייחס כוונה כלשהי להמצאות הלשוניות האלה. ייתכן שצדק יונג בהדגישו את ההיבטים האקראיים והקופצניים לעתים קרובות של השפה הסכיזופרנית, אבל ג'ויס לא טעה בחושבו שאולי יש בה טעמים וריחות משלה.