אההבה

"אהבה היא האמנות הנעלה ביותר, היא האמונה הכי עמוקה. היא מחייבת אִימון. גם אם חשים אהבה כלפי בת-הזוג עדיין יש לטפס על הר האהבה מדי יום, לבחור את בן-הזוג מחדש, מדי יום."

כך כותב גדעון לב בספרו אההבה, הנקרא כמכתב אהבה מסעיר ומכמיר לב בעת ובעונה אחת, של אוהב לאהובתו הנעלמה. אההבה מזמין את קוראיו וקוראותיו למסע רוחני התוהה על מהות האהבה, ומציע תפיסה חדשה ורחבת היקף ואופקים שלה.

הכמיהה האנושית ביותר היא לאהוב, למצוא את האהבה האחת השלמה הגדולה המכונה בספר זה – אההבה – ולצאת לדרך שכולה טוּב. אולם אם לא נדע מה אנחנו מחפשים, לא נוכל להשיג את האהבה שאנו מייחלים לה.

ברוחב היריעה שלו ובהקשרים המיוחדים שהוא מעלה, מפגיש הספר תחומי ידע שונים, ביניהם פילוסופיה, פסיכולוגיה, פיזיקה, פרוזה ופואטיקה.

אההבה הוא יצירה יוצאת דופן שניתן לקרוא כספר עיון, כרומן מכתבים, כספר הגות או כספר שירה, וכולו מלא באההבה לאישה שאיננה.

גדעון לב - Gideon Lev

ד"ר גדעון לב הוא פסיכולוג קליני ופילוסוף, מתרגל מדיטציה כ-15 שנה. פגש את ליאת ב-1997 וחי אתה באהבה עד לפטירתה בשנת 2005, והיא בת 32. אההבה הוא ספרו הראשון.

בקרו באתר האינטרנט של גדעון לב.

פרק ראשון: מהי אההבה

אההבה היא אההבה

שבע שנים, שמונה חודשים ויום, אִתך.
רק שבע שנים, שמונה חודשים ויום.

אני האדם הכי בר־מזל בעולם. אני האדם הכי חסר מזל בעולם. אין פה סתירה, להפך. אלמלא הייתי כה בר־מזל, לא הייתי כה חסר מזל; אלמלא הייתי כה חסר מזל, לא הייתי כה בר־מזל.

כל חוויה שלנו וכל הערכה קשורות ומותנות בניגודיהן, חסרות ממשות עצמאית: עונג וכאב, עצב ושמחה, כישלון והצלחה. הבנה זו מצויה בבסיסן של מסורות אמת. הטאו טה צ'ינג למשל מכריז - "יש ואין מולידים זה את זה, קשה וקל משלימים זה את זה, ארוך וקצר תוחמים זה את זה, גבוה ונמוך נחים זה על זה, רעש ושקט יוצרים הרמוניה זה עם זה, לפני ואחרי עוקבים זה אחר זה", והטקסט הבודהיסטי החשוב ביותר, הפּרְַג'ְנַפַּרַמיִטָה (סוּטְרת הלב), קובע כי "צורה היא ריקות, ריקות היא צורה".

אם כל דבר קשור הדוקות בניגודו, מה מוליד את האהבה, מה משלים אותה או תוחם אותה? אני אוההב אותך עד בלי די, אבל לא יכול להתקיים כאן ההפך - כי אין לזה הפך. יש רק אההבה.

צורה היא ריקוּת, ריקוּת היא צורה. באותו אופן מזל גדול הוא ביש מזל, ביש מזל הוא מזל גדול; שמחה היא עצבות, עצבות היא שמחה; הצלחה היא כישלון, כישלון הוא הצלחה; אהבה היא שנאה, שנאה היא אהבה. אבל אההבה היא אההבה.

צבע האהבה

ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה דתית, אהבה ארוטית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לשכן ולרֵע, אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה למורה ואהבה לתלמיד, אהבה למטופל ואהבה למטפל, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל־חיים, לקבוצה, לרעיון, למקום, לעיסוק.

למרות השם הזהה, כל אחד מהסוגים הללו מפעיל כוחות נפש שונים ומספק צרכים אחרים. זהו אחד הבלבולים הגדולים של השפה. אהבות יכולות להיות שונות מאוד זו מזו ואף הפוכות

כמעט בביטוין, אבל כל אחת מהן נקראת "אהבה" כי יש בה משהו, ולו זעיר, שהיא חולקת עם האהבה האחת. אם כל אהבה היא בעלת גוון, אזי האהבה האחת צבעה לבן - עירוב של כל צבעי הספקטרום.

ניתן לדמיין את האהבה הצרופה כמין כדור זוהר שבצמוד לו חגות האהבות האחרות. לכל אחת מאהבות אלה יש אמנם צורה שונה וייחודית לה, אך נדמה כי כולן חופפות במידה כלשהי את הכדור הבוהק - יש מהן החופפות את רובו, ויש החופפות מקטע קטן ממנו.

אפשר אולי לומר שכל האהבות השלמות אוהבות באותו אופן, וכל אהבה חלקית - אוהבת בדרכה שלה. בשונה מהמשפחות של טולסטוי, אין כאן טענה שעל־פיה האהבות השונות הן בהכרח אומללות.

אהבה לחתול, למשל, אינה כרוכה לרוב באומללות, שכן אף כי החלק שהיא נוטלת באהבה השלמה הנו קטן יחסית, הרי שאין בה חלקים אחרים.

לעומתה, אהבה לבן־זוג אמנם נוטלת בדרך כלל חלק גדול יותר באהבה השלמה, אולם מכיוון שהיא גם מערבת על פי רוב חלקים משמעותיים נוספים, כמו קנאה, טינה, ציפייה, חשדנות, לוחמנות או התחשבנות, היא יכולה - לצד תחושת המְלֵאוּת - לגרום גם אומללות. ככל שמרחיבים את ספקטרום האהבה, ומצמצמים את יתר המרכיבים המעורבים בקשר, כך האהבה שלמה יותר.

תפיסה זו מבוססת על המחשבה כי גם אם האהבה עשירה בהבחנות ובגיוונים, יש לה מהות מאחדת אחת ויחידה. "כמובן," כתב הפילוסוף חוסה אורטגה אי גאסט, "פשוט ונוח הרבה יותר לחשוב שהאהבה מתגלית בצורות רבות עד אינסוף, שכל מקרה שונה וכו'.

אני מקווה שאוכל להיות מעל לשפלות רוחנית המאפשרת אורח מחשבה כזה ומחניפה כל כך לחדלי הדעת. שליחותו המוחלטת של האינטלקט תהיה תמיד חיפוש אותה 'מהות', רוצה לומר, החוקיות הייחודית שמעבר לכל הקיים בעליל."

ראש וראשון למחפשי אותה מהות הוא אפלטון, שלפי תורת האידיאות שלו לכל מושא ומושג שאנו מכירים ישנה מהות אידיאית, שלמה ומושלמת.

תפיסת האהבה המוצגת כאן מזכירה ברוחה את תורת האידיאות, בהבדל אחד. בניגוד לאידיאות שתיאר אפלטון, כמו אידיאות "הטוב", "היפה" או "העגול", שהדברים בעולם עשויים לקחת בהן חלק, אבל אינם יכולים לחפוף אותן באופן מלא - שהרי הַיפה, למשל, בהכרח נפרד מהדברים היפים עצמם, שכן הוא יפה באופן טהור, יפה בתכלית, יפה באופן בלתי משתנה, ואילו אף אחד מהדברים היפים אינו כזה - הרי שאת אידיאת האהבה, ואולי רק אותה, ניתן לטענתי להשיג ולממש באופן מלא בעולם.

אההבה

בשירו האחרון כתב אדגר אלן פו: "אַךְ אָהַבְנוּ בְּאַהֲבָה שֶׁהָיְתָה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה - אֲניִ וְאַנַאבֵּל לִי."

כדי להימנע מאותו בלבול הרווח בשפה ביחס לאהבה, אבקש להדגיש את ההבדל בין האהבה השלמה, האידיאית, הצרופה, האהבה שהיא "יותר מאהבה", ובין יתר האהבות.

ניתן היה להשתמש בהבחנה בין "אהבה" לבין "האהבה". אלא שכאשר משתמשים בשורש א.ה.ב כפועל או כשם הפועל (אוהב; לאהוב), אי־אפשר להוסיף את הא הידיעה. אכניס אותה אפוא לתוך המילה.

אני אוההב אותך.

עיני האהבה

כל אהבה היא ייחודית, חד־פעמית. גם שתי אהבות מאותו "סוג" יכולות להיות שונות מאוד זו מזו. ובכל זאת ניתן, באופן כללי, לבחון אהבות על־פי שלושה מדדים: הכרה, קבלה ומסירה. הראשון מתייחס להיבט של תפיסת מושא האהבה, לעומק ידיעתו; השני להערכתו, חיובו, קבלתו, להתפעלות ממנו; והשלישי מתייחס למקום שהוא תופס בחיי הנפש והגוף של האוהב, למידת ההקדשה העצמית הפעילה של האוהבת למען הנאהב.

הכרה מלאה, המאפיינת אההבה, משמעה שמושאה של האהבה הגדולה הוא האהוב עצמו, כמות שהוא, בלא תוספות או השמטות, בלא אשליות. יתר האהבות הן תמיד בעלות ממד של העברה (transference), כלומר האדם משליך משהו מעולמו הרגשי וממערכות יחסים קודמות על מושא האהבה, ומכאן שאינו מתייחס רק לאהוב עצמו. אההבה, לעומת זאת, היא טהורה, הכרתה צלולה. לכן היא גם מקבלת ומסורה לגמרי - בהיותה נטולת ציפיות ומופנית כולה לאחר, ולא לתוצר של העצמי.

אולם יש האומרים שהאהבה עיוורת. אם כך, כיצד תוכל להכיר באופן מלא? גם כאן יש לדייק במונחים. התאהבות היא אכן עיוורת לעתים קרובות. על אהבה חלקית אפשר לומר שהיא קִצרת ראייה. אבל אההבה היא פיקחון עיניים גמור, מבטה צלול - היא רואת האמת. צדק פסקל באומרו "טעו המשוררים בתארם את האהבה כעיוורת; יש לקרוע את הרטייה המכסה את עיניה, ולהקנות לעיניים אלה את כושר הראייה."

על מנת לראות את האהוב במדויק, כל מי שהוא ורק מי שהוא, שומה על האוהב לדעת א ת ע צ מ ו , אחרת יעוותו את תפיסתו מנגנוני ההעברה הלא־מודעים. ידיעה עצמית כזו מתאפשרת בזכות מבטו של האהוב (ארחיב על כך בהמשך).

מכאן שאההבה היא פועל שצורתו תמיד רבים. לא ניתן להכיר עד תום ובמקביל להיות כך מוכר בקשר שאינו הדוק והדדי, פתוח ושוויוני. קשרים כאלה מתקיימים בימינו בעיקר במערכות יחסים זוגיות.

בספר זה אדון באהבה הזוגית. אציג אותה כדרך המובילה, במקביל לדרכים רוחניות אחרות, שכבשו חכמי הדורות, לעבר פסגת השלמות האנושית.

כפי שכתב אורטגה אי גאסט, לא קל לומר דבר בעל ערך על אהבה, שכן בענייני אהבה חייב כל אחד להישען על ניסיונו־שלו. מה היה עולה בגורלה של הפיזיקה אילו צריך היה כל פיזיקאי להתבסס על התבוננויותיו האישיות בלבד?

ובכל זאת, מאמצַי לרשום משהו מנוף האהבה מסתמכים לאו דווקא על ניסיוני־שלי, אלא על ניסיוננו־אנו, אַת ואני.