אבן עין

יאנצ'יבּאצ'י, מסאז'יסט ומתאבק, מעניק בדירתו הקטנה בירושלים טיפול שבועי לשחרור מכאוביה של רבקה, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. כשהיא לא אצל המסאז'יסט שלה, רבקה היפה, שחקנית תיאטרון בעברה וחצי צוענייה, עובדת בחנות פרחים, מאמינה בכוחות כישוף, נעה כמטוטלת בין רעשי לבה ומנווטת ביד בוטחת את תשוקתם של הגברים אליה. כשהוא לא מטפל באנשים, יאנצ'יבּאצ'י, חתול הבר היהודי בעל שרירי הברזל ואצבעות הפלדה, שאוזניו נפוחות ממאות קרבות ושכמעט הרג פעם אדם בזירה, מאמן את נערי ימק"א ומנסה להשתחרר מעבָר שאינו מרפה. 

עבור השניים הרדופים מזיכרונות, המפגש השבועי הוא שיח של מילים פשוטות ומשפטים קטועים בעברית, המוביל לסיפורה של אבן מיוחדת שנמצאה בעקבות אירוע גיאולוגי בקרקעית אגם בדרומה של סין. האבן, הנודדת עם הדמויות, היא הציר לרומן פיוטי, המספר את קורותיה של משפחה שענפיה נפרסים על פני תשעים ותשע שנים בהונגריה, סין וישראל. 

"כששבתי בליל אמש לתאי, מסוחרר ומזיע, אחזו בגופי רעד וצמרמורת, וכשפרסתי מעיל להתכסות בו, חשתי באבן שבכיסי והבטתי בה... התעטשתי פעמיים מעומק קרבַי ובשלישית, כשנתזים שקופים כחולים מתפזרים מעלי, חשתי בצלילות וריחוף שאיני מכיר, דואה כעובר ברחם ענקי כאגם, מביט בפנס השמש הדוהה, ולקולות פעפוע עמום, אני מקשיב ונרדם". 

בפרוזה עדינה ועשירת הבעה החוצה יבשות וזמנים ומשתרעת על פני מאה רבת תהפוכות, מגולל רוני וולף, יליד ירושלים, ברומן ביכורים זה את סיפורם של רבקה, יאנצ'יבּאצ'י, ודמויות נוספות ועוסק במשמעותם של זיכרונות, בנייה מחודשת, ובָאֱמת והבדיה שבמעגלי החיים.

מגדה אהובתי, אוקטובר 1940
חלפו שבועות מאז מכתבי האחרון, והנה כעת אני כותב אלייך
שוב. זוהי שעת בוקר, ואני מביט מחלון הקרון באודם אור
השחר המשתקף במים הצלולים של ימת באיקל, וגעגועי
רבים. אל כתיבתי אלייך אני שב בדרכי הביתה. הפעם אני
הוא שאמסור לך את המכתב ולא הדוור. אני מקווה שאת
עסוקה בשגרה מבורכת ומספקת, ובריאותך טובה. אני שב
עם רעיונות וחרד מהמלחמה המתעצמת. כאן בשהותי בארץ
רחוקה, למדתי לאהוב את הגשם, את ניחוח האדמה ואת
העלים הרחבים, השומרים פן אטבע בשלוליות הבוץ, בין עצי
המחט ומרבדי הבמבוק בעמקי הנחלים. יחד עם סאהוהאן
הבן, שמחים לשיחה, צפינו בעשבי העמק הנעים עם הרוח,
טיפסנו אל מערות עטלפים, כשמעלינו ציפורים, פרפרים ואין
סוף חרקים הנלכדים לטובת טיגון עמוק. על אבן מיוחדת,
שאספתי מקרקעיתו של אגם ושאני תוהה על קנקנה אספר לך
בהמשך. סאהוהאן האב, הנוגע בי עמוקות בחוכמתו, כתב לי,
טרם נסיעתי, מכתב שאת תוכנו תקראי בסוף מכתב זה. מילים
המבקשות שאבין את סיפור האדם בטבע ואת טבע האדם.

בבהירות המחשבה, כשאור היום מתחדד, עובדי מסילה
מובילים לוחות עץ מול חלוני, וחוואים נושאים כדי מים על
גבי יאקים המביטים באדישות בחיות המשא האפורות, שהפכו
לקרונות הנעים בשבילים והיום הן מסילות רוגעות. בזמן שאני
מקשיב לתקתוק המונוטוני והמדויק של מפגש המתכות
מתחתי, לחילופין מחשבותיי עוברות טשטוש והארה שאינם
בשליטתי. הימים ארוכים, רוחות עזות שורקות במעברים,
והלילה מקפיא.
כששבתי בליל אמש לתאי, מסוחרר ומזיע, אחזו בגופי
רעד וצמרמורת וכשפרסתי מעיל להתכסות בו, חשתי באבן
שבכיסי, והבטתי בה. רקמה אנושית מחוספסת צופה בי, צופה
במתבונן בה. כשתקף אותי רעד נוסף, נדלק לפתע אודם עמום
ַ מהעין שבמרכז האבן וכבה. התעטשתי פעמיים מעומק קרבי
ובשלישית, כשנתזים שקופים כחולים מתפזרים מעלי, חשתי
בצלילות וריחוף שאיני מכיר, דואה כעובר ברחם ענק כאגם,
מביט בפנס השמש הדוהה, ולקולות פעפוע עמום, אני מקשיב
ונרדם.
התעוררתי בתחנת אולגייי...

"quickly passes Life"

בסיומו של לילה גשום, שמש בוקר ירושלמית כולה הבטחות.
צלילי מרזב מתרוקן, צמיגים כותשים כביש רטוב במעלה רחוב
עזה, משאיות פורקות סחורה בפתח המכולת הפינתית של האחים
ברגר וזוג יונים על קו מתח החשמל צופה לעבר עמק המצלבה,
עסוק בסידורי בוקר ושיחה.
יָ אנְ צִ 'יבָּ אצִ 'י* מטפל ברבקה כבר שישה חודשים. מטפל בגוף שלה
כדי שהכאב שלה יעבור. הכאב של רבקה עמוק, מתחיל באגן,
מטפס במעלה הגב ומקרין בעוצמה לצוואר. שורש הכאב נעוץ
בנשמתה הכעוסה, הבודדה, מאז נכווה בעלה ג'וסי בפיצוץ במוסך
שעבד בו, והשאיר אותה לבד בעשור הרביעי לחייה עם שני
ילדיהם, אלון ונוחי. רבקה שוכבת על בִ טנה, חזה ופניה הצִ דה,
עיניה עצומות. שידת עץ נפתחת ועמה ריח שמְ ני המנטה, הפרפין,
האלוורה והלוונדר המתערבבים אלה באלה, וכדרכם של ריחות

מציפים את המוח בזיכרונות. יָ אנְ צִ 'יבָּ אצִ 'י מניח כפות ידיים חמות
על גב ואגן. אנחת הקלה מפיה של רבקה ממלאת את השקט.
תחילת מגע מודרך, זמן למחשבות.
פעם בשבוע, במשך שישים דקות, יָ אנְ צִ 'יבָּ אצִ 'י מטפל במסירות
ברבקה כמו בקליינטים האחרים שלו. כעשר דקות לאחר תחילת
הטיפול ירגיש בחולשת אגודל ידו השמאלית, מזכרת מן הקרב
בסתיו 1947 בבודפשט. מזכרת כואבת מהיום שבו נלחם במתאבק
הגרמני בזירת ההיאבקות. הוא יכול עדיין לראות את כד המים
מתחת לשרפרף הריק בפינת הזירה.
הוא יושב זקוף, כפות ידיו על ברכיו, ריח זיעה, שמן ועשן
סיגריות מיתמר מעל שורות המושבים הנטועות בחצאי גורן, צופות
בזירה המוארת. עיניים עצומות, קול עמום עולה מכיוון הקהל —
כמו ספינה מתקרבת, כמו רוח שורקת, שומע הונד* — עד כמה
דרושים כאן נקמה, זעם וכוח. אין מנצח כאן. היום יהיה משהו
אחר. התמונות בראשו שועטות ללא הפוגה. בין קול למחשבה אין
מנוח. הוריו ואחיו שאינם, המילים של קלרה, בתו הקטנה: "אבא
מה יהיה מחר, מה יהיה מחר?" ו"עופו מכאן יהודים מסריחים, לא
בית שלכם." האצ'ק חברו הטוב מתבוסס בדמו, אשכיו שפוכים
לצדו בחדר המדרגות. החיטוט בפחים לאוכל, הגנבות, בית הסוהר,
המכות, הבריחה, הקור המקפיא של הנהר, אין אוויר.
עיניו עצומות, הבטן ריקה, הלב מגביר פעימה, כתפיים מוכנות.
אוזניים כרויות לפעמון, שופט קורא, אינו שומע, קורא שוב.
הפעם שומע, ניגש למרכז הזירה, אינו לוחץ יד, חוזר לפינה, שב

לטבור הזירה, מבטו נע מנעליו שלו לנעלי יריבו. פעמון פורץ את
סכר ההמתנה, והקהל שואג. בקהל יושב נער צעיר, טומי, שלא
ויתר, כמו יהודים רבים אחרים, על צפייה בקרב שבו יהודי נלחם
בגרמני בימים שלאחר המלחמה. שאיפת אוויר מהירה, קפיצה,
הגוף באוויר, שתי רגליים מתלכדות יחד לבעיטה אחת ששועטת
לעבר החזה ומפילה את הגרמני ארצה. הוא לא זז. יָ אנְ צִ 'יבָּ אצִ 'י
רץ לפינה כדי להביא את הכד, תופס בצווארו של הגרמני החבוט
ודוחף את ראשו לתוך הכד. כשהראש תקוע בפנים, הוא מכה
בתחתית. הגרמני אינו מצליח להשתחרר וצועק בקול עמום hilfe*.
הנוכחים באולם בהלם.
יָ אנְ צִ 'יבָּ אצִ 'י קופץ ובורח מהזירה. רעש וצעקות מאחוריו. הוא
כבר אינו שומע דבר. בוכה ובורח, רץ בגשם. בוכה, צוחק. אחר
כך מובא לתחנת משטרה, למעצר לילה. שוכב, מקבל מים, מתחיל
לנשום ולהירגע. מרגיש את האצבע השבורה, והכאב חד. לנקמה
יש זמן הבשלה, והגיע היום לשלמָ הּ .