ספר האוויר והצללים

מייקל גרובר


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית ספר האוויר והצללים
דאנאקוד 99-1602
מספר עמודים 432
שם המתרגם טל ארצי
ז'אנרים ספרות מתורגמתמתח
שם באנגלית The Book of Air and Shadows
שם מחבר באנגלית Michael Gruber

תקציר

"תיק תק על המקשים, והנה מופיעות המילים על המסך הקטן שמולי, אבל מי יקרא אותן, אין לי מושג. אני כבר אולי אהיה מת עד שמישהו יראה אותן, מת כמו טולסטוי, למשל. או כמו שייקספיר. כשקוראים יצירה כלשהי, האם יש חשיבות לשאלה אם המחבר עדיין בחיים?"

אלה דבריו של ג'ייק מישקין, שעבודתו התמימה לכאורה כעורך-דין מומחה לקניין רוחני הציבה אותו במרכז קונספירציה קטלנית ומרדף אחרי אוצר יקר מפז הקשור לוויליאם שייקספיר. עכשיו, כשהוא ממתין לרוצח (או לרוצחים) שזהותם עלומה, מתאר ג'ייק את האירועים שהובילו לסוף המשחק - מרדף קדחתני שראשיתו בשרפה שפרצה בחנות ספרים עתיקים וחשפה מכתבים שהוסתרו במשך ארבע מאות שנים ומכילים סוד מדהים.

ג'ייק מנהל מירוץ תזזיתי מניו-יורק לאנגליה ולשווייץ, שבמהלכו מתחוור לו שהוא מנהל קרב מוחות נגד דמות רפאים החוזה מראש את כל צעדיו. אם בתחילת הדרך נראה היה שמדובר רק בחידה מרתקת שצריך לפענח, בהמשך הופכת החידה למשחק מסוכן של חתול ועכבר, שבו כולם - כולל בני משפחה, חברים, מאהבות ומאהבים - הם חשודים פוטנציאליים.

גרובר מפליא לברוא את עולמו ואת חייו של ויליאם שייקספיר, וטווה עלילה מתוחכמת וסבוכה סביב דמויות מרתקות במורכבותן, כולל דיוקן נוגע ללב, מורכב ומשעשע גם יחד של אדם בן-זמננו הניצב על סף גילוי עצמי... או הרס עצמי. ספר האוויר והצללים הוא מותחן מודרני מקורי, אינטליגנטי ומלא חיים, שלא תוכלו להניח מידיכם.

על המחבר

מייקל גרובר - Michael Gruber

מייקל גרובר הוא מחברם של המותחנים עטורי השבחים בקעת העצמות וספר האוויר והצללים (שראו אף הם אור בהוצאת מטר). הוא בעל תואר דוקטור לביולוגיה ימית מהאוניברסיטה של מיאמי. כמעט כל העבודות שבהן עסק לפרנסתו כללו כתיבה, לרוב בעילום שם. הוא מתגורר בסיאטל וכותב ספרים.


טעימה מהספר

פרק ראשון

תיק תק על המקשים, והנה מופיעות המילים על המסך הקטן שמולי, אבל מי יקרא אותן, אין לי מושג. אני אולי כבר אהיה מת כשמישהו יראה אותן, מת כמו טולסטוי, למשל. או כמו שייקספיר. כשקוראים יצירה כלשהי, האם יש חשיבות לשאלה אם המחבר עדיין בחיים? לדעתי כן, במידה מסוימת. כשקוראים יצירה של אדם חי אפשר, לפחות תיאורטית, לכתוב לו כמה מילים, אולי אפילו להתחיל לבנות מערכת יחסים. נדמה לי שקוראים רבים יסכימו איתי. יש אפילו קוראים ששולחים מכתבים לדמויות בדיוניות, אבל זה כבר קצת מפחיד.

בכל מקרה, ברור שאני עדיין לא מת, אם כי העובדה הזאת יכולה להשתנות בכל רגע נתון, ובין היתר משום כך אני כותב עכשיו. בכתיבה, מעצם מהותה, המחבר אינו יכול לדעת מה יעלה בגורל הטקסט שהוא מייצר, כי נייר הרי יכול לשמש למטרות רבות אחרות מלבד להצגת מילים במערך מסודר, וגם האותות האלקטרומגנטיים הזעירים שאני מפיק כרגע במחשב הנייד שלי אינם חסינים מפגעי הזמן. בְּרֵייסגירדֶל, לעומת זאת, מת בהחלט, כתוצאה מפציעות שספג בקרב אֶדג'היל במלחמת האזרחים באנגליה מתישהו בסוף אוקטובר 1642 . כך לפחות אנחנו חושבים. בכל מקרה אין ספק שהוא מת, אם כי לפני מותו הוא הספיק לחבר חמישים ושניים עמודים של כתב יד שהרס לי את החיים, אפשר לומר, ואולי אפילו הביא למותי, עדיין לא ידוע לי מה מהשניים. ואולי נכון יותר להאשים את הפרופסור הקטן, אנדרוּ בַּלסְטרוֹד, ששמט את כתב היד המדובר לחיקי ואחר־כך הלך ונרצח לו, או שאני יכול להאשים את מיקי האס, שותפי משכבר הימים לחדר בקולג', שהפנה אלי את בלסטרוד. מיקי עדיין בחיים, למיטב ידיעתי; או את הבחורה, האישה, ליתר דיוק, שברור שגם היא נושאת בחלק מהאשמה, כי ספק אם הייתי נכנס לכל העניין אלמלא הבחנתי בצווארה הלבן הארוך מיתמר מעל צווארון חולצתה באולם הקריאה על־שם ברוק ראסל אסטור בספרייה הציבורית של ניו־יורק, ואלמלא רציתי לנשק אותו עד כדי כך שהלסת שלי כאבה.

ואת אלברט קְרוֹסֶטי ואמו יוצאת הדופן ואת החבֵרה העוד יותר מדהימה שלו, קרולִין, בהנחה שהיא אכן חברה שלו, שלושתם מגלים, מפענחים ופרשנים של ברייסגירדל - הקללה שלי - שאלמלא הם...

לא שאני שוכח את הנבלים האמיתיים בסיפור, אבל אותם אני לא באמת יכול להאשים. נבלים פשוט קיימים, כמו חלודה, והם משעממים, ותאוות הבצע או הגאווה שלהם פשטניות עד כדי טמטום, כימיות כמעט. מפליא כמה קל להימנע מתאוות בצע ומגאווה, ועד כמה אנחנו ממעטים לעשות את זה. שלא לדבר על מרי מלכת הסקוטים (אם כבר מדברים על טמטום), שיכולה להוסיף עוד קונספירציה אחת לרשימת הקונספירציות שלה, גם אם הפעם אפשר להאשים אותה אך ורק בעצם קיומה כאדם. וכמובן, אני מאשים את אבי, הנוכל הזקן. למה לא? אני הרי מאשים אותו בכל דבר.

אני רואה שאני לא עושה את זה כמו שצריך. בסדר, תתאפס, לפחות תארגן את העובדות, ותתחיל בתיאור של המספֵּר, אני, ג'ייק מישקין, עורך־דין במקצועי, מומחה לדיני קניין רוחני. אני חושב שכמה גנגסטרים עלולים לנסות להרוג אותי בעתיד הקרוב. אמנם יש עורכי־דין שנחשפים למידה מסוימת של סכנה פיזית כחלק מהסיכון המקצועי הרגיל שלהם, אבל אני איני אחד מהם - מתוך בחירה, למען האמת. בנעורי הכרתי היטב עורכי־דין כאלה, ויש לי סיבות טובות להאמין שחלק מהם אכן חוסלו בסופו של דבר. לכן כשבחרתי את תחום ההתמחות שלי הקפדתי לוודא שמדובר בתחום שמרבית המעורבים בו אינם מסתובבים עם נשק כעניין שבשגרה. בדיני הקניין הרוחני יש די הרבה מטורפים אלימים )אולי אפילו די והותר(, אבל לפחות כשהם צורחים ומקללים ומאיימים לרצוח אותך ואת הלקוח שלך, הם כמעט תמיד מתכוונים לכך באופן מטאפורי.

וגם אז, חלק ניכר מהארס שלהם מכוון כנגד ליטיגטורים, ואני אינני ליטיגטור. אין לי האופי הדרוש לכך. אני אדם מגודל ורגוע שמאמין שכל התביעות כמעט, במיוחד אלה הקשורות לקניין רוחני, הן מטופשות, במקרים רבים ממש מגוחכות אפילו, ושאנשים שקולים יכולים כמעט תמיד לפתור את המחלוקות שבבסיסן בתוך עשרים דקות של שיחה. קשה לומר שהלך רוח כזה מתאים לליטיגטור מצליח. אד גֶלֶר, השותף הבכיר שלנו, הוא ליטיגטור אמיתי: הוא איש קטן ודוחה, לוחמני, תוקפני ויהיר, שיכול לשמש מופת לכל הבדיחות הנבזיות על עורכי־דין. ולמרות זאת אד )שדרך אגב, אני רוחש לו הערכה מקצועית עמוקה( מעולם לא שמע, למיטב ידיעתי, שריקת קליע שנורה לעברו בכוונה להרוג, ולא התגושש עם בריונים שהיו נחושים בדעתם לשדוד אותו, שתי חוויות שלי עצמי כבר יצא להתנסות בהן.

כאן המקום לציין שקניין רוחני נחלק בגדול לשני חלקים: לקניין רוחני תעשייתי - הכולל סימני מסחר ופטנטים )וגם תוכנות מחשב עונות כנראה להגדרה הזאת( - ולדיני זכויות יוצרים, ובכללם כל האמנויות של המין האנושי: מוזיקה, כתיבה, סרטים, תמונות מכל הסוגים, מיקי מאוס וכולי. ואני גם רוצה לציין בזאת את הלחיצה שלחצתי באופן אוטומטי על המקש המיוחד במחשב שלי כדי להוסיף לשמו של המכרסם הקטן הזה את הסימן המקודש ©, סימן שעכשיו חזרתי ומחקתי, כי מי שכותב כרגע את הדבר הזה, מה שזה לא יהיה, הוא האני החדש שלי.

המשרד שלי, גלר, לינץ, גרוסברט ומישקין, מתמחה בזכויות יוצרים, ואף שכל אחד מהשותפים מטפל בקשת רחבה של תיקים בתחום, בכל זאת אפשר לומר שלכל אחד מאיתנו יש תחום התמחות שונה. מרטי לינץ מומחה לטלוויזיה ולקולנוע, שלי גרוסברט עוסק במוזיקה, ואד גלר, כאמור, הוא ראש מחלקת הליטיגציה שלנו. אני מטפל בענייני הספרות, ופירוש הדבר הוא שאני מבלה חלק ניכר מזמני בחברת סופרים, מספיק כדי להבין שאינני, ולעולם לא אהיה, אחד מהם. חלק לא מבוטל מהלקוחות שלי אמרו לי (לא פעם בטון מתנשא) שבתוך כל עורך־דין מסתתר משורר מתוסכל, וייחסו את הציטוט הזה למגוון רחב של מקורות. אמירות כאלה לא מפריעות לי במיוחד, כי בעולם האמיתי, להבדיל מעולם הבדיון, רוב האנשים הללו חסרי אונים כמו חתלתולים. אני בהחלט מסוגל להגיב באירוניה אכזרית כשאני רוצה, אבל אני לא עושה את זה לעתים קרובות, כי למען האמת אני פשוט מעריץ אותם.

כלומר, להמציא סיפור ולכתוב אותו כך שאדם אחר, זר לחלוטין, יוכל לקרוא ולהבין אותו ואפילו לפתח רגשות ממשיים כלפי אנשים בדיוניים! לא קרה לכם פעם שלרוע מזלכם נקלעתם למטוס עמוס או לרכבת צפופה כמו קופסת סרדינים, ונתקעתם ליד זוג אידיוטים שלא הפסיקו להחליף ביניהם אנקדוטות? מן הסתם רציתם לשסף לעצמכם את הגרון רק מתוך שעמום צרוף, נכון? או להרוג אותם. מה שאני מנסה להגיד, ואני מקווה שאני לא חוזר על עצמי, הוא שקשה מאוד לספר סיפור קוהרנטי. אחד הלקוחות שלי אמר לי פעם שבתור התחלה הוא תמיד כותב על כל דבר שקרה אי־פעם לכל מי שהוא רק שמע עליו, ואחר־כך הוא מסיר את החלקים המיותרים. זאת היתה בדיחה, אבל נדמה לי שעכשיו אני עושה משהו דומה.

אם כי אולי אני מצטנע. העיסוק במשפטים אינו נטול יצירתיות. אנחנו כותבים הרבה. נכון שכמעט כל מה שאנחנו כותבים מעניין רק עורכי־דין אחרים, אבל אנחנו עדיין צריכים לספר סיפור, לתאר סצנה, לגולל את מסכת העובדות ואת ההנחות שעליהן מתבסס התיק. צ'רלס דיקנס היה בצעירותו כתב לענייני משפט, וחוקרים מאמינים שההתנסות הזאת גיבשה אצלו את החוש לדרמה אנושית שניכר ברומנים שלו. חוץ מזה, כמעט כל הרומנים שהוא כתב עוסקים בפשעים, בעיקר צווארון לבן. שמעתי את פרט הטריוויה הזה ממיקי האס, ומי כמוהו יודע, כי הוא פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה. ובו גם מתחיל הסיפור שלי.

כמה אתם צריכים לדעת על מיקי? כבר עכשיו אתם יודעים משהו, כי רק אדם מבוגר מסוג מסוים יסכים להיקרא בשם חיבה שמתאים לילד קטן. אני חושב ש"ג'ייק" הוא שם חיבה שונה בתכלית. מיקי הוא חברי הוותיק ביותר, אבל הוא לא טיפוס רציני במיוחד. אולי אם הוא היה רציני יותר הוא היה מתעלם מהפרופסור הקטן, וכל העסק לא היה קורה. לכן לא מפתיע שהגעתי בסופו של דבר לביתו של מיקי, בקתה על גדת לֵייק הנרי שבלב פארק אדירונדאק, שבה אני... אני מניח שאני מסתתר כאן כרגע, אם כי אני מתקשה להשתמש במונחים דרמטיים שכאלה. אני בבידוד, אפשר לומר. בידוד חמוש, אפשר לומר.

הכרתי את מיקי (או מֶלוויל סי האס, כפי שמכריזות שִדרותיהם של שלל הספרים שהוא כתב) כשהייתי צעיר מאוד, בשנה השנייה שלנו באוניברסיטת קולומביה. נפגשנו כשעניתי על מודעה שביקשה שותף לדירה בקומה רביעית בלי מעלית ברחוב 113 ליד שדרות אמסטרדם. אופייני מאוד למיקי לתלות את המודעה דווקא בחלון הראווה של מכבסה סינית בשדרות אמסטרדם, ולא באגודת הסטודנטים או בלשכת הדיור של האוניברסיטה. כששאלתי אותו על כך בדיעבד, הוא הסביר שרצה למשוך סטודנטים מפלח אוכלוסייה מסוים שמוסר חולצות לכביסה ולגיהוץ מקצועיים. למרבה הפלא, לא נמניתי עם פלח האוכלוסייה הזה. היתה לי חולצה מחויטת אחת בלבד, חולצה לבנה של "דה פּינָה" שקיבלתי כשאבי זרק אותה, ונכנסתי לחנות הקטנה כדי לגהץ אותה לקראת ריאיון עבודה.

זמן קצר קודם־לכן ברחתי מהבית, ובאותה תקופה התגוררתי בחדר שמנוני במלון דירות עלוב. הייתי בן שמונה־עשרה והלכתי והתרוששתי עד עפר, והמלון גבה ממני חמישה־עשר דולר ליום על חדר עם מטבח ומקלחת משותפים. המטבח והמקלחת הצחינו, כל אחד בדרכו שלו אבל שניהם באותה מידה, והסירחון לא הוגבל לתחומם בלבד. כך שהייתי די נואש, והדירה היתה נחמדה, דירת שלושה חדרים שהשקיפה אל חלק מהקתדרלה. ואף שבדומה לדירות אחרות עם מסדרון ארוך בצפון מנהטן היא היתה חשוכה, היא גם היתה נקייה יחסית ומיקי נראה נחמד למדי. ראיתי אותו בקמפוס עוד לפני־כן כי הוא היה בחור בולט: גדול )כמעט כמוני(, עם שיער ג'ינג'י, שפה תחתונה משתפלת ועיניים כחולות בולטות ושמוטות עפעפיים, כמו של הפלג הנחוּת יחסית של שושלת הבסבורג. הוא לבש ז'קטים מטוויד ומכנסי פלאנל, וכשמזג האוויר היה קר הוא התעטף במעיל אמיתי של חיל האוויר המלכותי הבריטי, מעיל צמר בצבע חום־צהבהב.

הוא דיבר במבטא אנגלוסקסי מדויק עם היסוס קל ומקסים, שכמוהו שמענו רק מפיהם של המרצים המפורסמים לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, אלה שאיתרע מזלם והם נולדו בארצות־הברית.

למרות הגינונים המזויפים האלה, מיקי, כמו רוב הניו־יורקים המתוחכמים ובניגוד גמור אלי, היה פרובינציאלי לחלוטין. הוא נולד בעיר שגם אם תהרגו אותי אין סיכוי שאזכור את שמה. לא פֵּאוריה, אבל משהו דומה. קֶנוֹשה. אֶשטבּוּלה. אולי מולין. אחת מערי התעשייה הבינוניות במערב התיכון של ארצות־הברית. בכל אופן, כמו שהוא אמר לי במפגש הראשון שלנו, הוא היה "נצר לאימפריה עסקית קטנה" שייצרה אביזרי הידוק תעשייתיים. אני זוכר ששאלתי אותו מה זה בדיוק, והוא צחק ואמר שאין לו מושג, אבל שהוא תמיד מדמיין לעצמו רוכסן ענקי בגודל של רכבת משא. הסבא־רבא שלו הוא שעשה את כל הכסף, ואביו של מיקי והדודים שלו רק ישבו במועצת המנהלים ושיחקו גולף כל היום והיו עמודי התווך של הקהילה. מסתבר שיש אלפי משפחות כאלה בארצות־הברית, צאצאיהן של אנשים שעשו הון לפני עידן המסים והגלובליזציה, והצליחו לשמור עליו הודות להשקעות בטוחות ולפחד מוות מראוותנות.

אחר־כך, באופן טבעי, התחלנו לדבר עלי, ובהשפעת הכנות שלו ומאחר שהרגשתי שהוא מצפה משותפו לדירה להפגין קצת אקזוטיות אורבנית, סיפרתי לו שאני נצר לאייזק מישקין, המוכר לחוקרי האף־בי־איי ולבכירי עולם הפשע מכאן ועד לאס וגאס בכינוי "איזי ספרים" ולפעמים גם "איזי מִספּרים", רואה חשבון מוסמך ומנהל החשבונות של המאפיה. על כך הוא הגיב במשפט המוּכּר "לא ידעתי שיש גנגסטרים יהודים", ואני סיפרתי לו על כנופיית "רצח בע"מ", על לואי לפקה, אייב רלס וגם על מאיר לנסקי, שהיה המורה של אבי והפטרון שלו. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה שניצלתי את ההיסטוריה המשפחתית שלי כמשפט פתיחה, דבר שבישר את קץ תחושת הבושה שייסרה אותי כל שנותי בתיכון. למה הצלחתי לדבר על כך דווקא עם מיקי? כי היה לי ברור שאין לו שמץ של מושג מה פירוש הדבר, והוא מתייחס לכך אך ורק כאל עוד קוריוז, כאילו נולדתי בקרקס או בקרון צוענים. אבל מובן שזה היה הרבה יותר מזה.

אז אתה יהודי? העלה מיקי בשלב הזה את התהייה הבלתי נמנעת. ראיתי את ההפתעה בפניו כשעניתי, לא, דווקא לא.

אני שומע מנוע של סירה בחוץ על האגם, זמזום מרוחק. אמצע הלילה עכשיו. אף אחד לא יוצא לדוג באמצע הלילה. או שכֵּן? אני עצמי לא נוהג לדוג. אבל אולי יש דגים שיוצאים לחפש מזון דווקא בלילה, כמו יתושים? ואולי דיג בלילה כמוהו כדיג בקרח: ספורט בלתי הגיוני בעליל, אבל מקובל בקרב מזוכיסטים מכורים לעניין. ואולי זה הם.

חזרתי. יצאתי לרגע למרפסת בנשק שלוף והקשבתי, אבל לא שמעתי שום דבר. אולי איזה מנוע אוטומטי התחיל לפעול באחת הבקתות האחרות. יש כאן כמה עשרות בקתות מרוחקות זו מזו, שכולן כנראה נטושות עכשיו בתקופה שבין הקיץ לעונת הסקי, ואני יודע שרעש יכול להינשא על־פני המים למרחק עצום, בעיקר בלילה שקט כל־כך. היה לי גם פנס, והפגנתי טמטום מוחלט כשהדלקתי אותו והפכתי את עצמי למטרה מושלמת לכל מי שאולי אורב לי שם.

אם כי לא ירצו לירות בי ככה סתם, אין סיכוי, זה לא הולך להיות עד כדי כך פשוט. השמים היו מעוננים מאוד, ולפני שקלטתי עד כמה המעשה שלי מטופש עוד הספקתי לראות בבהלה איך החושך מעל האגם בולע לחלוטין את קרן האור הדקיקה. המראה היה מאיים, מדכא: הקרן החלשה טובעת באפלה העצומה. מֶמֶנטוֹ מוֹרי קטן? אולי רק תזכורת לבידוד הקיצוני שלי כרגע.

כשאני חוזר וקורא את מה שכתבתי עד עכשיו אני מבין שאני ממשיך להסתבך עם העבר הרחוק. אם לא אתחיל להקפיד, הסיפור הזה יהפוך לעוד "טְריסטְרם שנדי" ולעולם לא יגיע לעצם העניין.

בכל מקרה, אם לסכם: באותו יום אחר־הצהריים הזנתי את תאוות האקזוטיות של מיקי האס בכמה פרטים נוספים מההיסטוריה האישית שלי. לא, למען האמת אני לא יהודי (וכאן שילבתי הסבר קצר על כך שהדת עוברת בירושה מהאם) כי אמי קתולית, ובאותם ימים כשקתולית נישאה לבן דת אחרת נגזר על בני־ הזוג נידוי, אלא אם כן הם הצליחו להתפייס עם הכנסייה, ולשם כך היה עליהם בראש ובראשונה להישבע לגדל את ילדיהם כקתולים. וכך גדלנו אני ואחי הגדול, פול, ואחותי הצעירה, מרים, עם הכול כולל הכול: טבילה, שיעורי קטכיזם, טקס אכילת לחם הקודש בפעם הראשונה, ואנחנו הבנים היינו אפילו נערי מזבח. וכמובן אחר־כך נטשנו הכול, מלבד פול, אם כי פול נטש את הדת יותר מכולנו ורק אחר־כך חזר ואימץ אותה ומצא את ייעודו בחיים.

והדובדבן שבקצפת? טוב, עוד פלאשבק, ולמעשה נדמה לי שיש לי מספיק זמן, כי אני קולט פתאום שהם לא יהיו עד כדי כך טיפשים, הם לא ינסו לחצות את האגם בחושך הזה. למה להם? כך שכל הלילה עוד לפנַי כנראה. בכל מקרה, הגענו לאבא שלי, בן שמונה־עשרה, מאפיונר בהתהוות מברוקלין, סוכן מתחיל של הימורי ספורט. למזלה הרע של הקריירה המתפתחת שלו, השנה היתה 1944 וגייסו אותו לצבא. הוא העלה כמובן את הבעיה בפני הדוֹנים אבל הם אמרו שאין לו ברירה, אלא אם כן הוא מעדיף שמישהו יתקע לו דוקרן קרח באוזניים וינקב לו את עור התוף, ושבזה הם בהחלט ישמחו לעזור. הוא דחה את ההצעה.

וכך, כעבור שנה בערך, אבא מצא את עצמו מסופח למפקדת הארמיה השלישית בתפקיד צַפָּן, ג'וב חביב לבחור יהודי מבית טוב, עבודה משרדית נקייה. הוא לא שמע אף ירייה קטלנית אחת. חוץ מזה, בינתיים הגיע מרס 1945 , ועבור הכוחות האמריקאיים באירופה החלק המהנה של מלחמת העולם השנייה רק החל. הוורמאכט בעצם כבר הפסיק להילחם בחזית המערבית, ולגיונותיו השתרכו להם בהכנעה למכלאות השבויים. עד מהרה גילו החיילים האמריקאים שאפשר להשיג כל דבר בתמורה לסיגריות אמריקאיות: עתיקות, ירושות משפחתיות, נשים, כמות בלתי מוגבלת של משקאות משכרים, ואבא לא איחר להבין שנפלה לידיו הזדמנות בלתי חוזרת להתעשר.

הוא הוצב באוּלֽם, והתפקיד הרשמי שלו - קידוד מסרים לפני שיגורם - לא היה תובעני כלל. אבל העיסוק האמיתי שלו היה ניהול שוק שחור שהעביר דלק ומזון ממחסני הצבא לאוכלוסייה האזרחית המורעבת. הוא לא התקשה להקים את הארגון, כי גרמניה של אותה תקופה היתה משופעת בבריונים מובטלים. הבחורים האלה רק השילו מעליהם את מדי השרד הנאציים היפים שלבשו במשך שתים־עשרה שנים, וכבר היו מוכנים ומזומנים להזדמנויות חדשות למעשי פשע, הפעם בשוק הפרטי ולא בחסות ממשלתית. אבא עזר להם, כמובן, עם אישורי דה־נאציפיקציה, וגם ניצל את גאונותו בחשבונאות כדי לטייח את עקבות הגנבות. הוא לא סבל מנקיפות מצפון על שהוא מעסיק חברי גסטפו לשעבר בארגון שלו. אני חושב שהוא היה משועשע כשראה אותם מצייתים בהכנעה לפקודות של יהודי. פה ושם הוא הסגיר בחשאי אחד מהם לרשויות, או במקרה הגרוע יותר, למחתרת הנקמה היהודית שפעלה באותה עת. רק כדי שהאחרים ימשיכו ללכת בתלם.

רשמית אבא התגורר בקסרקטינים של פלוגת המפקדה של הארמיה השלישית, אבל בפועל הוא בילה את מרבית זמנו בסוויטה ששכר במלון קייזרהוף באוּלם. אחד ההרגלים האקסצנטריים של אבי הוא אף פעם לא להיכנס למקום מגורים ציבורי דרך הכניסה הראשית הרגילה, אלא אך ורק דרך כניסת השירות. אני חושב שהוא אימץ לעצמו את השריטה הזאת ממאפיונרים שנהגו כך בשנות הארבעים, כשביקרו, למשל, במועדונים כמו אל־מרוקו או קוֹפָּה. יכול להיות שהיה לנוהג הזה קשר מעורפל כלשהו לביטחון, או שאולי הם עשו את זה רק מפני שיכלו להרשות לעצמם; מי בדיוק ינסה לעצור אותם? בכל מקרה, לילה אחד בחורף 1946 , כשאבא חזר ממועדון לילה למלון קייזרהוף דרך דלת המטבח, הוא נתקל באמי בין ילדי הרחוב והנשים הזקנות שנברו בפחי האשפה שבחוץ. הוא התעלם מהם, כפי שעשה בדרך־כלל, והם התעלמו ממנו, חוץ מאחת שהרימה את עיניה מהזוהמה ואמרה, "תן סיגריה, ג'ו."

הוא הסתכל, והנה - הפנים האלה, רק בקושי מוסתרים מתחת לכתמי לכלוך ולסמרטוט המטונף שכרכה על ראשה. ראיתי תמונות שלה שצולמו בערך באותה תקופה והן מדהימות, היא נראית בדיוק כמו קרול לומברד בצעירותה, בלונדינית ויפהפייה. היא היתה רק בת שבע־עשרה ושבוע. מובן מאליו שהוא נתן לה סיגריה, מובן מאליו שהוא הזמין אותה לעלות לסוויטה שלו ולהתקלח, לקבל גרבי ניילון, להחליף בגדים. הוא בהה בה בפה פעור. איך היצור הזה שרד בגרמניה של 1945 מבלי שאף אחד יתבע עליו בעלות? קצת אחר־כך, כשהיא היתה נקייה וזוהרת ועטופה בחלוק משי ורוד, הוא ניסה כרגיל לגבות טובה תחת טובה, ואז הוא הבין. היה לה אקדח, והיא כיוונה אותו אליו בנחישות, ואמרה שמלחמה או לא מלחמה, היא בחורה טובה, בתו של קצין, ושעד אותו יום היא ירתה בשלושה גברים ולא תהסס לירות גם בו אם ינסה לחלל את תומתה. אבא היה המום, הוא היה מוקסם, הוא היה מהופנט. אחרי הכול, בזמנים ההם היה אפשר להזדיין אפילו עם רוזנת תמורת קילו סוכר. העובדה שהיא הצליחה להגן על גופה מפני פליטים משוטטים ואסירים נמלטים, וגם משרידי הצבא המובס, וגם מחיילי שלושת הצבאות המנצחים, היא כשלעצמה הצביעה על הרבה מאוד אופי. אחת המילים החביבות על אבא שלי, אופי. לדבריו, בדור שלנו אחותי קיבלה את כל האופי במשפחה, ואילו אני ואחי חסרי אופי לחלוטין.

וכך, מול קנה האקדח, הוא נרגע, הם שתו משהו ועישנו סיגריה וסיפרו זה לזה את קורות חייהם, כיאה לשני בני עֶשרה. שמה היה אֶרמֶנטרוּדֶה שטיף. הוריה מתו; אביה, הקצין, נהרג בקיץ 1944 , ואמה נהרגה מפצצה תועה בשבועות האחרונים למלחמה. זה קרה ברֶגֶנסבורג. אחר־כך היא שוטטה בתוהו ובוהו של ימי הרייך האחרונים כשהיא מטלטלת מזוודה קטנה שהכינה מראש. אנשים נקטו אמצעי זהירות שכאלה בימים ההם, כדי שאם יקרה מה שבאמת קרה לה בסופו של דבר, הם לא ייוותרו פליטים חסרי כול לחלוטין. לפעמים היא נדדה עם קבוצות של אזרחים נמלטים, ולשם כך היו לה שני פריטים שהקלו עליה לקשור קשרי ידידות, בהתאם לאופי הקבוצה. אחד הפריטים האלה היה הטלאי הצהוב שהנאצים אילצו את היהודים לתפור לבגדיהם. הפריט האחר היה רצועת בד צרה שחורה, שעליה רקומות המילים DAS REICH , שנכרכה סביב חלקו התחתון של השרוול השמאלי במדיהם של חיילי דיביזיית הפנצר אס־אס מספר 2. היא מעולם לא סיפרה לאבי איך השיגה את הטלאי הצהוב, אבל את סמל יחידת האס־אס היא קיבלה מהַאוּפּטשטוּרְמפיהרר אס־אס הלמוט שטיף, אביה, שנפל בנורמנדי בקרב למען ארץ אבותיו, ונקבר לבסוף בבית־הקברות בביטבורג, בית־הקברות שסיבך את הנשיא רייגן בצרות לזמן־מה לפני שנים לא רבות.

הסיפור הזה מלמד משהו על אופיים הערמומי של הורי, וגם על האופי שלי, כי בחרתי להפוך אותו לשיחת סלון, אפשר לומר, ביני לבין מיקי האס כדי לשעשע אותו או להרשים אותו ביום ההוא ברחוב 113. אנשים רבים היו משתדלים להסתיר סיפור כזה. אמא שלי, דרך אגב, תמיד הכחישה את הפגישה הרומנטית מכול וכול. היא טענה שהכירה את אבא במסיבת ריקודים וחשבה שהוא ג'נטלמן. היא מעולם לא נברה בפחי אשפה ולא ירתה באף אחד. היא הודתה שאביה אכן היה קצין באס־אס, אבל הקפידה להסביר לנו, הילדים, את ההבדל בין הוואפן אס־אס לבין האַלגֶמַיין, או האס־אס הכללי, שאנשיו היו אחראים על מחנות הריכוז. הוואפן אס־אס היו לוחמים אמיצים שנאבקו ברוסים הקומוניסטים האיומים.

אני מקשקש. את מי זה מעניין כרגע? נדמה לי שהנקודה המשמעותית היחידה בכל מה שאמרתי עד עכשיו היא שיחסם של הורי לאמת היה תמיד ליברלי מאוד. ולא רק העבר הרחוק היה נתון מבחינתם למשא ומתן; לעתים קרובות הם התווכחו בתוקף גם על אירועי הערב הקודם. כתוצאה מכך פיתחתי כבר מגיל צעיר גישה צינית מאוד לעובדות היסטוריות, ובשל כך, מצבי הנוכחי - שבו אני קדוש מעונה על מזבחן של גרסאות שונות לאירועים בני ארבע מאות שנה - הוא אירוני למדי.

בכל מקרה, נדלג עכשיו שני עשורים קדימה בערך. כפי שכבר אמרתי, הפכתי לעורך־דין מומחה לקניין רוחני, ומיקי הצליח להישאר בטווח זריקת אבן כמעט מהמקום שבו נפגשנו לראשונה, והוא פרופסור לספרות אנגלית בקולומביה קולג'. מיקי נחשב לקליבֶּר רציני בחוגי ביקורת הספרות. לפני שנים אחדות הוא כיהן כנשיא האגודה לשפות מודרניות )אני מבין שזה הישג מרשים מאוד(, ונראה שמרבית עמיתיו, מכל האסכולות הפרשניות הקיימות כיום בעולם הספרות, רוחשים לו כבוד רב, מעורב במידות משתנות של טינה. תחום המחקר שלו הוא המחזות של ויליאם שייקספיר, וכך יצא לו להכיר את בלסטרוד. פרופסור ב', שגם הוא מומחה לשייקספיר, הגיע מאוקספורד לאוניברסיטת קולומביה ושהה בה כמרצה אורח. מסתבר שיום אחד פנה בלסטרוד אל מיקי ואמר לו בנוסח בריטי אופייני, "אמור לי, קשישא, האם אתה מכיר במקרה עורך־דין לענייני קניין רוחני?" ומיקי ענה, "ובכן, ממש במקרה כן, אני מכיר." או משהו כזה.

אני מנסה להיזכר בתאריך. זה קרה ביום רביעי, 11 באוקטובר, מזג האוויר היה קריר מעט - היה ברור שהקיץ חלף - וריח של גשם עמד באוויר. אנשים לבשו מעילים, וכך גם אני. אני עוד רואה בדמיוני את מעיל הגשם שלי, מעיל של "אקווסקוטום" בצבע חום בהיר, תלוי על מתלה בפינת המשרד שלי. יש לי חדר קטן למדי יחסית לשותף, אבל נוח בהחלט. הבניין שלנו נמצא בשדרות מדיסון בסביבות רחוב חמישים, ומבעד לחלון חדרי נשקף אחד הצריחים המאיימים של קתדרלת סנט־פטריק, מראה שהוא פחות או יותר הקשר היחיד שנותר לי כיום לדת של ימי ילדותי. החדר שלי מרוהט בסגנון לא יומרני, מודרני במידה, שמזכיר את חדר הכוננות של ז'אן לוק פּיקארד על סיפון ה"אֶנטֶרפּרַייז".

התעודות והרישיונות שלי תלויים על הקירות לצד שלושה תצלומים במסגרת כרום: האחד הוא פורטרט מקצועי של שני ילדי כפי שנראו לפני שנים אחדות, והשני הוא תצלום שלי ושל בני ניקו, שבו אני רץ לצדו כשהוא לומד לרכוב על אופניים - תמונה מוצלחת למדי שצילמה אמו. החפץ היחיד בחדר שנראה חריג מעט הוא התצלום השלישי, ובו גבר צעיר, מגודל וקצוץ שיער, בבגד אדום־ לבן־כחול של מרים משקולות, מניף לגובה משקולות כבדות. המשקולות כבדות כל־כך עד שהמוט מתכופף מעט בקצוות, כי האתלט שייך לקטגוריית המשקל של 87 קילו ומעלה, הקטגוריה הגבוהה ביותר, והוא מרים יותר מ־ 200 קילו. 241 , אם לדייק. הגבר הזה הוא אני, והתמונה צולמה במקסיקו סיטי ב־ 1968 , כשהייתי חבר המשלחת האמריקאית למשחקים האולימפיים. זה היה המשקל הגבוה ביותר שהרמתי אי־פעם בדחיקה, והוא היה יכול לזכות אותי במדליית ארד, אלמלא פישלתי בהנפה וג'ו דוּבּ זכה במדליה. המשכתי להתאמן מאז, אם כי הורדתי כמובן את הקצב, אבל אני עדיין מסוגל להרים קצת יותר מרבע טונה מעל הראש.

הרמת משקולות היא עיסוק חסר כל תועלת, ולכן אני אוהב אותו, לכן בחרתי בו. התחלתי בגיל עשר עם משקולות תוצרת בית, והמשכתי כל תקופת הלימודים בתיכון ובקולג'. נכון להיום הגובה שלי נושק למטר ותשעים, אני שוקל 110 קילו בערך, היקף הצוואר שלי הוא 45 סנטימטרים, החזה - 132 סנטימטרים והשאר בהתאם. אנשים רבים חושבים שאני שמן, אבל הם טועים בתכלית. מאז הפציע שוורצנגר, אנשים נוטים לבלבל בין שימוש במשקולות לעיצוב הגוף לבין הרמת משקולות תחרותית, אבל מדובר בשני אתגרים שונים לחלוטין. למרימי משקולות כמעט אף פעם אין גוף חטוב או יפה, דבר שממילא קשור יותר להיעדרו של שומן תת־עורי מאשר לכוח. אבל כל מרים משקולות רציני בקטגוריה הגבוהה יכול לפרק את מר עולם במכה אחת. רק יכול, כמובן: גיליתי במרוצת השנים שאנשים מגודלים וחזקים נוטים להיות רגועים מאוד, אלא אם כן הם על סטרואידים, דבר שלצערי הולך ונעשה נפוץ בימינו. אני, בכל מקרה, שומר על שלווה נטולת סטרואידים.

שוב סטיתי מהנושא. ניסיתי למקם את עצמי במשרד שלי ביום הרלוונטי. זה היה יום רגיל למדי שנפתח בפגישה בעניין ייצור פיראטי בסין של חולצות טריקו עם הדפס של עטיפת אלבום רוק, נושא שהולך ותופס נתח נכבד מהעיסוק השגרתי בדיני קניין רוחני. שיחות שקטות, שעות לחיוב, הפגנת מומחיות ורמיזה עדינה שתביעות משפטיות מהסוג הזה הן בדרך־כלל בזבוז זמן, שכן הדפסים פיראטיים מסין הם המחיר הבלתי נמנע שצריך לשלם כל מי שעוסק בתחום בעולמנו הרקוב. אחרי הפגישה חזרתי מחדר הישיבות למשרד שלי (השעה היתה עשרים לשתים־עשרה בערך, וכבר חשבתי על ארוחת הצהריים), אבל כשחלפתי ליד השולחן של המזכירה שלי היא רמזה לי לעצור. המזכירה שלי, מיז אוליביה מַלדוֹנאדו, היא אישה צעירה, נאה ומוכשרת כאחת. רבים במשרד חושקים בה, ואני ביניהם, אבל יש לנו כלל ברזל פה בגֶלר, לינץ, גרוסברט ומישקין, והוא שאסור להזדיין עם העובדים, כלל שאני תומך בו בהתלהבות. זוהי פחות או יותר המגבלה היחידה שגזרתי על עצמי בתחום הזה, ובטיפשותי הרבה הייתי גאה בעצמי מאוד.

אני זוכר שהיא לבשה בגדים שאהבתי במיוחד, חצאית אפורה צמודה למדי וקרדיגן ורוד כהה עם שני כפתורים עליונים פתוחים. כפתורי פנינה. שערה השחור והמבריק היה אסוף על קודקודה במסרק בצבע ענבר, וחשף נקודת חן קטנה חומה בבסיס הצוואר. היא הדיפה ניחוח קלוש של איריס. מישהו רוצה להיפגש איתי, מתברר. הוא לא תיאם פגישה מראש, האם אוכל לשבץ אותו בלו"ז שלי? מר בלסטרוד אחד. לקוחות מזדמנים הם אירוע נדיר במקצוע שלנו - אנחנו לא בדיוק יושבים מעל סוכנות לשחרור בערבות - כך שהייתי סקרן.

נכנסתי לחדר שלי והתיישבתי מאחורי השולחן, ועד מהרה הכניסה מיז מ' את האיש, גבר שאחז בידו תיק מסמכים. בלסטרוד לבש על גופו המדושן חליפת שלושה חלקים מבד טוויד בלוי בגוון מסוים של חום, והרכיב על אף המרשמלו הקטן שלו משקפיים עם מסגרת משריון צב. מעיל גשם מהוה היה תלוי על זרועו, נעליים משובחות בצבע חום־אדמדם לרגליו, וריבוע בדוגמת פייזלי בצבץ מהכיס הקדמי. שערו הדק, החום בהיר, היה ארוך מעט ומסורק לאחור, תסרוקת שהעידה על יהירות מסוימת. פניו, מהצוואר ומעלה ובלחיים, היו סמוקים. לחצנו ידיים )לחיצה רפה ולחה(, והוא מצמץ לעברי בעפעפיים חיוורים. חשבתי "פרופסור" ולא טעיתי: הוא הציג את עצמו כאנדרו בלסטרוד, אכן פרופסור, עד לא מזמן מרצה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה וכעת מרצה אורח בקולומביה. פרופסור האס באדיבותו הרבה הפנה אותי אליך...

הצעתי לו לשבת, ואחרי הפטפטת הרגילה שאלתי מה אוכל לעשות למענו. הוא אמר שהוא זקוק לעצה בענייני קניין רוחני. אמרתי לו שהגיע למקום הנכון. הוא שאל אם הוא רשאי להציג שאלה היפותטית. אני לא אוהב שאלות היפותטיות, כי בדרך־כלל כשלקוח שואל באופן היפותטי, פירוש הדבר שהוא מתכוון לדבר על המציאות בחוסר כנות. אבל הנהנתי. נניח, הוא אמר, שמצאתי כתב יד של יצירה ספרותית, יצירה ספרותית אבודה. מי יהיה בעל הזכויות עליה? זה תלוי, אמרתי. המחבר מת? כן. לפני או אחרי 1933 ? לפני. יש יורשים או רוכשי זכויות? אין. אמרתי שלפי החוק האמריקאי לתיקון זכויות יוצרים מ־ 1978 , כתב יד שלא פורסם, שנוצר לפני 1 בינואר 1978 על־ידי מחבר שמת לפני 1933 , הפך לנחלת הכלל ב־ 1 בינואר 2003. פניו נפלו מעט לשמע דברי, והבנתי שהוא קיווה לתשובה שונה, למשל שאפשר להגן על כתב היד שהוא מצא במסגרת זכויות יוצרים. הוא שאל אם אני מכיר במקרה את החוק האנגלי בעניין, ועניתי שלשמחתי כן, כי לעתים קרובות המשרד שלנו מייעץ משני עברי האוקיינוס האטלנטי. אמרתי לו שאנגליה יותר ידידותית ליוצרים מאשר ארצות־הברית, דהיינו: לפי המשפט המקובל, מחברה של יצירה שלא פורסמה הוא בעל זכויות היוצרים לתקופה בלתי מוגבלת, ואם היצירה מתפרסמת או מבוצעת, זכויות היוצרים תקפות למשך חמישים שנה החל מיום הפרסום או הביצוע. מאחר שבמקרה שלנו המחבר מת, המשכתי, זכויות היוצרים יעמדו בתוקף למשך חמישים שנה החל מהיום שבו נכנסו לתוקפן הוראותיו של חוק זכויות היוצרים מ־ 1988 , משמע, חמישים שנה החֵל ב־ 1 בינואר 1990.

הפעם הוא הנהן ושאל על הבעלות: מי בעל זכויות היוצרים בכתב יד שלא התפרסם שמחברו מת? הסברתי לו שלפי החוק הבריטי, אם אין עדות בעל־ פה שמוכיחה את הבעלות, דיני הירושה האנגליים מקנים את זכויות היוצרים לכתר. אני אוהב להגיד את המילה הזאת, דרך אגב, הכתר. מיד אני רואה בדמיוני את המלכה אליזבת השנייה חוככת את ידיה בהנאה לנוכח המצלצלים המצטברים בקופתה, וכלבי הקוֹרגי שלה מתרוצצים ונובחים בהתלהבות סביב ערמת הגיניאות המתנוצצות.

גם התשובה הזאת לא מצאה חן בעיניו. הרי זה לא ייתכן, הוא אמר. מה עם "כל המוצא זוכה"? מה עם זכות היסוד של כל אדם לקניין?

על כך עניתי שאכן אמרות הכנף הללו כבודן במקומן מונח, אבל אם הוא יפרסם או יבצע יצירה כזאת עליו להיות מוכן לאפשרות שהכתר ירדוף אותו, ושאם יפרסם או יבצע אותה בארצות־הברית בהחלט ייתכן שהוא יתקשה מאוד להגן עליה מפני העתקה. ועכשיו, האם יואיל בטובו להפסיק עם השאלות ההיפותטיות ולספר לי במה באמת מדובר?

דיברתי בטון שהבהיר שבכוונתי להיפרד ממנו לשלום אם הוא לא יתחיל לדבר ביתר גילוי לב. הוא שקל את בקשתי זמן־מה בדממה, ואני הבחנתי בטיפות זיעה נקוות על מצחו ומעל שפתו העליונה אף שהמשרד שלי היה קריר. בשעתו חשבתי שאולי הוא חולה. לא העליתי בדעתי שהוא מבוהל עד מוות. אני נמצא בעסק הזה מספיק זמן כדי לדעת מתי לקוח מדבר בכנות ומתי לא, והיה לי ברור שפרופסור בלסטרוד נמנה עם הסוג האחרון. הוא סיפר שנפלה לידיו (הביטוי הזה תמיד מקפיץ לי את הפיוזים) עדות בכתב, כתב יד מהמאה השבע־עשרה, מכתב אישי מאדם בשם ריצ'רד ברייסגירדל לאשתו. הוא מאמין שכתב היד אותנטי, ושהוא חושף את דבר קיומה של יצירה ספרותית מסוימת, שיכולה להיות בעלת חשיבות אקדמית עצומה, שאיש לא חשד בקיומה מעולם. כתב היד כשלעצמו, יש בו כדי להצדיק כר שלם של מחקר, אבל מי שיזכה ביצירה...

כשהוא אמר ביצירה שמעתי את ההטעמה בקולו, לכן הדגשתי את המילה גם כאן.

מהי היצירה? שאלתי.
בשלב הזה הוא היסס, ובמקום לענות שאל אותי על כללי החיסיון בין עורך־ דין למרשו. הסברתי לו ששכר הטרחה הנהוג אצלנו עומד על אלפיים חמש מאות דולר, ושברגע שהצ'ק שלו יהיה בידי, שום כוח שבעולם לא יוכל לחלץ מפי את תוכנה של איזושהי שיחה שאולי ננהל בינינו, אלא אם כן הוא יתוודה באוזני שבכוונתו לבצע פשע. למשמע דברי הוא שלף פנקס צ'קים בכריכת עור, כתב צ'ק והושיט לי אותו. אחר־כך הוא שאל אם יש לנו כספת במשרד. עניתי שאנחנו שומרים את התיקים בחדר נעול, משוריין וחסין אש. זה לא מספיק. אמרתי לו שיש לנו גם הסדר עם "סיטיבּנק" בקומה למטה, כספת גדולה מאוד. הוא פתח את תיק המסמכים שלו והושיט לי מעטפה חומה גדולה מודבקת מכל הכיוונים. האם אני מוכן להפקיד אותה שם בשבילו, באופן זמני?
הנה שוב רעש המנוע.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il