נמלים הולכות בטור

גיא צדיק


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית נמלים הולכות בטור
דאנאקוד 99-1691
מספר עמודים 304
שם באנגלית Trail of Ants
שם מחבר באנגלית Guy Tsadik

תקציר

מה יעשה אדם שהפסיד מיליונים בשבריר שנייה? האם יש לו סיכוי להישאר שפוי? זה מה ששואל את עצמו אודי, צעיר סרקסטי בן 30, שדוחה את הצעתו של חבר הילדות שלו למלא טופס טוטו. כשמתברר לו להפתעתו שחברו נהפך למיליונר, ואילו הוא החמיץ את ההזדמנות הגדולה שלו - הוא מתחיל לבחון מחדש את חייו.

בשנינות רבה בורא גיא צדיק גיבור צעיר שאינו מהסס לצאת למסע אל הצד האפל של חייו. במסע פנימי פתלתל, כשהוא מתחכך במציאות הישראלית המחוספסת, מנסה גיבור הספר למצוא את דרכו אל האמת. מצויד בהומור, ביצר הרסני ובסוד נורא מהעבר - הוא מתמודד עם עולם מלא ניגודים שבו היצר והערכיות מתערבבים לבלי התר.

נמלים הולכות בטור הוא ספר שנון ומקורי על חייו המורכבים של בחור צעיר בישראל כיום, שידבר אל לבם של קוראים רבים.

על המחבר

גיא צדיק - Guy Tsadik

גיא צדיק, בציר 76, נולד ברומא, גדל בחולון, ומונע מאז על ידי אותה סתירה פנימית מתעתעת: צבא, אוניברסיטה, עבודה - כל החבילה. נשוי באושר, מתפרנס מעיתונות, מלא רעיונות טובים ומוכן לעבוד בשעות לא שגרתיות. זהו ספרו הראשון.


טעימה מהספר

1 | בורלא
יש רגעים כאלה, שאתה מרגיש שהחיים דורכים עליך.
ויש רגעים הרבה יותר גרועים.

זה היה בתחילת ספטמבר, כשבחוץ היה חם יותר מהסאונה הכי צפופה בגיהינום, בסוף עוד יום עבודה שנראה כאילו לא ייגמר לעולם, כשלא נותרה בי טיפה אחת של סבלנות אל העולם, ושעה קלה אחרי שסבתא סנילית דפקה לי את הטמבון האחורי, כשנועם בורלא סיפר לי שהוא לקח את הפרס הראשון בטוטו. הוא ישב שם עם ראש שמוט על הבר באיזה חור חשוך בדרום העיר, מפרק בירות וצוחק, לא מפסיק לצחוק.

"איזה בוחטה יא אללה," הוא צהל ודפק באגרופו על משטח העץ, מרעיד את כוסות הבירה ואת צלוחיות הזיתים הסוריים. "אחרי מס הכנסה יימח שמם אני נשאר עם משהו כמו שבעה מיליון ביד. אתה קולט?"

מה, מה כבר אתה יכול להגיד למישהו שמספר לך שהוא זכה בטוטו? מזל טוב? תיחנק? תמות? שתקתי.

בדרך כלל זה מה שעשיתי כשהייתי עם בורלא. זה קצת מוזר, לא להרגיש חופשי לדבר ליד החבר הכי טוב שלך, אבל לרוב אני פשוט מרגיש שאין לי מה לחדש לו, שזה בלתי אפשרי - להתחרות בו, בחוויות שלו, בעובדה שתמיד יהיה לו עוד סיפור שאף פעם לא שמעתי. אולי זו רק שאלה של זיכרון, אולי המוח שלו מתייק יותר סיפורים מהמוח שלי, אבל לא נראה לי שזה העניין. לבורלא יש הרבה סיפורים כי הוא תמיד מכניס את עצמו לכל מיני סיטואציות, שאנשים כמוני - כמו רוב האנשים בעצם - בורחים מהן, כמו למשל לטפס לבד ובלי מים על הר געש פעיל. אני לא רומז כאן שבורלא מטומטם או משהו, אבל כשאתה מכניס את עצמך לסיטואציה כזאת, מה שיכול לקרות לך לדוגמה, זה שתגיע מיובש לפסגה, סלעים לוהטים מתגלגלים מסביב, ואז על שפת הלוע תמצא שני היספנים קטנים עם אקדחים שלופים שלוקחים ממך את כל מה שיש עליך, כולל את רוב הבגדים.

אם חשבתי שהסיפור על הפעם ההיא שצוות חילוץ מצא את בורלא שוכב מעולף בתחתונים על פסגת הר געש בגווטמאלה היה לא רע, עכשיו בא הסיפור הזה - אֵם כל הסיפורים. שבעה מיליון ביד, אחרי מס.

"אודי," הוא הוסיף, הניח יד על הכתף שלי וקרץ, "אחי, תאמין לי, אני לא הולך להיות כמו כל המטומטמים האלה שהכסף לא משנה אותם."

האמנתי לו. בדמיוני יכולתי לראות אותו, שזוף מאוד, לא מגולח ובחולצת הוואי פרחונית, מתמתח בסירת מנוע באוקיינוס ההודי, בונה לעצמו בית על אי קוקוס קטן, ובצמוד אליו בר עץ שספסליו תלויים בחבלים מצמרות הדקלים. המראה שיתק אותי. חשבתי שאִם קנאה היא חטא, הלך עלי.

"רק תעשה לי טובה אחת," הוא אמר. "תבטיח לי שאתה לא מספר בינתיים כלום לאף אחד. גם לא לאישה. זה חשוב." הבטחתי, וכשחזרתי הביתה ישבתי עם נוגה בסלון שאיקאה עיצבה עבורנו. כמעט כל מה שהיה לנו הגיע מאיקאה, ובאותו ערב, כשהבטתי בה דרך עיני השיכורות, יושבת על הכורסה ורוכנת על הלפ־טופ, שערה אסוף בגומייה צהובה, חשדתי שגם היא הגיעה מאיקאה. היינו יחד כמעט שבע שנים, ולמרות שלפעמים הרגשתי שאני לא מסוגל לסבול אותה יותר, למרות שבסוף כל קיץ הרגשתי שעוד קיץ עבר, לכל מי שהכיר אותי היה ברור שבסוף נגמור מתחת לחופה. ככה שגם אני התחלתי להאמין שזה נועד לקרות, מה גם שכשמישהי נראית ממש טוב אז אפשר להתפשר על האישיות שלה.

בכל מקרה, היא הבינה די מהר שמשהו קרה. בחורה אנליטית, חריפה מאוד.

"מה יש לך?" היא שאלה.

"כלום," אמרתי וקברתי את הראש בכרית של הספה. "אין לי כלום."

"אל תגיד לי כלום. מה יש לך? אתה נראה כאילו חזרת מהלוויה.

עוד פעם קיבלת מילואים?"

"סתם," אמרתי, "היה לי יום מחורבן בעבודה ואחרי זה גברת

פלפלת דפקה לי את האוטו."

"אה?"

"איזה זקנה נכנסה בי מאחורה. אני עומד ברמזור, ופתאום בום. זקנה בת שמונים. בג'סטי מצ'וקמקת. מעכה לי את הטמבון. אחרי זה היא יצאה מהאוטו, 'מצטערת. לא שמתי לב, לא בכוונה.' אמרתי לה בטח לא בכוונה, בטח לא שמת לב. בגלל שלא שמת לב צריך להוריד אותך מהכביש. כי אם זה היה בכוונה אפשר היה להבין איך היא נכנסה בי. ואז הגיע איזה חוצפן אחד שאמר לי לדבר יפה כי זאת אישה מבוגרת. שאלתי אותו אם אני מכיר אותו מאיזשהו מקום והוא אמר שלא נראה לו, אז הצעתי לו לעשות איתי עסק ואמרתי לו שאם מישהו ידפוק לו את האוטו בזמן שהוא עומד ברמזור, שיהיה מנומס איתו כמה שהוא רוצה."

"זקנה עם ג'סטי?"

נאנחתי. "אני בסדר, דרך אגב, תודה."

"אתה לא נראה בסדר," היא אמרה. "ואתה גם לא נשמע בסדר.

שתית?"

"שתיתי איזה שתיים־שלוש בירות, כן."

"ואחרי זה דפקת את האוטו?"

"לא," אמרתי, "לפני זה. לא הקשבת. לא אני דפקתי את האוטו. דפקו לי את האוטו. אני רק עמדתי ברמזור."

"בסדר, לא נורא, כולה טמבון. הביטוח ישלם."

"הביטוח..."

"אין מה לעשות. אז עם מי שתית?"

"עם בורלא."

היא שאלה מה שלומו, אבל ראיתי שלא באמת אכפת לה. הם אף פעם לא הסתדרו.

"הוא בסדר," אמרתי. "בסדר גמור. הוא זכה בפרס הראשון בטוטו. שבעה מיליון שקל. לפני מס. אחרי מס, בעצם." העיניים הנמריות שלה נפתחו, כמעט יצאו מהחורים. כסף עושה לה את זה. כנראה ככה זה כשעובדים בבנק, עם כל הכסף הזה שמתגלגל מסביב ואי אפשר לגעת בו. כמו פורנו בשביל גידם.

"תישבע!" היא צווחה.

"נשבע," מלמלתי. "נשבע בכל היקר לי."

חיכיתי לראות מה היא תגיד, אבל כמוני גם היא שתקה. אני לא יודע אם קבוצת ביקורת של שני אנשים יכולה להיחשב מחקר אמפירי, אבל הגעתי למסקנה שזה מה שדבר כזה עושה לאנשים. משתיק אותם. וחוץ מזה נכון לאותו רגע נוגה שמעה רק חצי מהסיפור - ועוד את החצי הטוב של הסיפור. לא היה לי חשק להיכנס לחצי השני. הבעיה היתה שהוא כבר נכנס אלי.

כל הלילה שלשלתי כמו מטורף, ובבוקר לקחתי יום מחלה. אני לא חושב שבאמת הייתי חולה, אבל מצד שני גם לא הרגשתי ממש בריא. פרפרתי על התפר הדק שמפריד בין שניהם, והרגשתי שאני חייב לטפל בעצמי. הייתי תחת הרושם שאף אחד לא מתכוון לעשות את זה בשבילי.

זה אף פעם לא סיפור פשוט, לטפל בעצמך, ובטח כשלא לגמרי ברור מה בדיוק זקוק לטיפול. לכאורה הכול היה מאה אחוז. בגיל שלושים החיים גלגלו אותי לרחוב שקט בלב הארץ, מקום שבו קשישים ממורמרים מתיזים מים לעבר כלבים משוטטים, פיליפיניות מצחקקות על הספסלים ואזרחים טובים נושאים בקבוקי פלסטיק לסל המחזור השכונתי כמו תת־מקלעים במערכה נגד הזיהום הסביבתי. שכונה ירוקה, מסודרת, שבה הביוב לעולם לא זורם במורד הכביש אבל המכוניות תמיד מכוסות בחרא של ציפורים. היו לי בחורה, עבודה, אוטו עם חלונות חשמליים, קרן פנסיה, שיער, טלוויזיה בלוויין ועתיד מובטח בפרברים. פרברים יותר נורמלים מאלה שאני גדלתי בהם. ההורים שלי היו מרוצים ממני. אבל בפנים הרגשתי שמשהו לא דופק, כאילו אני עם הגב לקיר. יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי ממלמל שאין לי כוח. ואם עכשיו אין לי כוח, אז מתי יהיה לי?

בכל מקרה, קשה לומר שהשהייה בבית באותו יום עשתה לי טוב. נאטמתי בתוך עצמי עד שבשלב מסוים, מתוך שעמום, התחלתי לבנות על השולחן בסלון מגדלים מעשרה מטבעות של עשר אגורות. אין לי מושג איך הצטברו כל כך הרבה מטבעות או כמה זמן זה לקח. מאה שנה, להערכתי. הבית היה מלא בהם. שבעים ואחד מגדלים.

פֶליפֶּה הביט בי, ראשו מתנשא בעניין מעל גופו הלבן המבריק, רגליו השחורות מתוחות, אוזניו זקורות, זנבו מבצבץ מעל גופו. הוא בטח חשב לעצמו, מה האידיוט הזה שמאכיל אותי מנסה לעשות? פליפה הוא חתול יפהפה, נקי ופיקח, זריז ומפונק, לא מעוקר, גאוותן, אגואיסט, אנטיפת, חטטן ומוג לב. אף פעם לא סבלתי אותו, אבל כשהבנתי שהוא ונוגה הם ישות בלתי נפרדת, נאלצתי להתרגל לקיום שלו. בכלל אני לא פריק גדול של חיות מחמד. בסוף תמיד יוצא שצריך לשעשע אותן.

"אני יודע, זה פתטי," אמרתי לו בהכנעה. "אתה יודע שחבר שלי, נועם בורלא, אם הוא רוצה הוא יכול לבנות עכשיו מיליון מגדלים של עשר אגורות?"

החתול המשיך להביט בי בעיניים מכווצות. "מה שאתה שומע. זה אומר שאם הוא היה עובד בקצב שלי, נגיד חמישים מגדלים בחצי שעה, הוא היה יכול לסיים הכול תוך כמה שנים."

פליפה יילל פעם אחת והמשיך להביט בי.

"שבעה מיליון מגדלים, ליתר דיוק. הוא היה יכול לבנות שבעה מיליון מגדלים. כל מגדל שקֶל. אתה לא מבין כלום ממה שאני אומר, נכון?"

הוא יילל לעברי פעמיים והסתלק לכיוון המסדרון שהוליך לחדר השינה. קרני שמש בהירות חדרו דרך התריסים הוונציאניים והשתקפו על הרהיטים הלבנים מבעד לעשן הסיגריה. ניסיתי לפחות להתנחם בנקודה החיובית שבכל העניין. מכל האנשים שאני מכיר, בורלא הוא מישהו שמגיע לו לזכות בטוטו. הבנאדם אכל מספיק חרא בחיים, ועד כמה שיכולתי, שמחתי בשבילו. זה מה שהוא היה עושה אם המצב היה הפוך.

הוא כמעט תמיד היה בסביבה. אח שלי, נועם בורלא. גדלנו באותו בניין, מחילת מלט למכרסמים מהמעמד הבינוני, והכרתי אותו דרך האח האמיתי שלו, קובי, שהיה בגילי עד שהייתי בן שבע. למרות שקובי היה חבר שלי, במשך הרבה זמן לא זכרתי ממנו כמעט כלום, רק את זה שהוא תמיד נשאר שם, בתוך מכולַת הקרטונים שהיינו קופצים אליה מגג גן הילדים הסמוך. כולם ידעו שזו רק שאלה של זמן עד שאחד הפשפשים ינחת לא טוב על אחת מקורות הברזל החלודות בצבע צהוב מתקלף, וזה לא הייתי אני. אני תמיד נחתּי עם הרגליים על הקרקע.

ומאז, פחות או יותר, המשכתי עם נועם בורלא. הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי, האח הגדול שלא היה לי, זה שלקח אותי על אופניים לחוף הים, שהגן עלי כשהסתבכתי במכות בשכונה. הוא נתן לי סיבובים על הווספה, ואני זוכר כמה הערצתי אותו כשהוא חזר מלבנון ונכנס לחדר של אחותי, שירה, כולו מאובק ומרוט, ביום שבו קברו את יוסי קדוש.

אבל בערב שבו הוא סיפר לי שזכה בטוטו, ברגע שהעיניים שלו אמרו "אמרתי לך", משהו אצלי נשבר. תבינו, הוא באמת אמר לי. הוא אמר לי שכדאי לי למלא איתו טופס טוטו, כי אחרת אני אבכה על זה כל החיים. נועם בורלא היה משוכנע לחלוטין שהוא עומד לנחש נכון שישה־עשר ניחושים מתוך שישה־עשר, למרות שהבנאדם לא מבין כלום בכדורגל ולמרות שהוא בכלל שונא להמר: כושי זקן שהוא פגש פעם בקובה מסר לו את המידע הזה לילה לפני כן, בחלום.

אבל אני לא האמנתי בחלומות, וחוץ מזה, החלום לא היה שלי. צחקתי. זה נראה לי רעיון לא רע להגיד "לא". ולא סתם "לא" אלא "לא" מלגלג, "לא" מתגרה, "לא" שאומר קדימה, אבא'לה, בוא נראה אותך. אפילו אמרתי לו שאחרי שהוא יזכה אני מצפה שהוא ייקח אותי לחו"ל על חשבונו, כי זה המינימום שבנאדם שזוכה בטוטו יכול לעשות בשביל החבר הכי טוב שלו.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il