תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית לעזוב
דאנאקוד 99-1497
מספר עמודים 264
שם המתרגם עדינה קפלן
שם באנגלית Partier
שם מחבר באנגלית Tahar Ben Jelloun

תקציר

אאזל משתוקק לעזוב את מרוקו, "לצאת מהארץ ששוב אינה חפצה בילדיה." הוא בחור נאה ומשכיל, אך אינו מצליח למצוא עבודה, וחי בפחד מתמיד מפני המשטרה שעלולה לעצור אותו בכל רגע. העזיבה הופכת לאובססיה עבורו ועבור רבים מהסובבים אותו. הם יושבים בבתי קפה, מעשנים מריחואנה, מתבוננים באורות הרציף הספרדי שמעבר למצר גיברלטר הנראים להם קרובים ומפתים ומפנטזים על הגירה לספרד, שבה יוכלו לחיות ברווחה וללא פחד. אולם העזיבה מסוכנת מאוד: רבים מהעוזבים, על פי רוב בדרך לא חוקית, טובעים בים או נתפסים.

אאזל מצליח לבסוף לצאת ממרוקו בזכות מיגל, ספרדי מבוגר ואמיד שמתאהב בו ועוזר לו להגר לספרד בתמורה לחיים משותפים. בשלב זה מתחיל תהליך הידרדרותו של אאזל, שהחליף את החיים המייאשים במרוקו בחיים מייאשים לא פחות של יחסים מיניים עם גבר שהוא אינו אוהב, השולט בו ומצר את צעדיו.

טהאר בן ג'לון משרטט בכישרון רב ובסגנון מדויק ונוגע ללב פורטרטים של מהגרים ושל צעירים החולמים על עזיבת המולדת, ומצליח להעביר לקורא את תשוקתם לחופש ולהצלחה במציאות עגומה וקשה, בספר מרתק ומעורר מחשבה, אמיץ בחושפנותו ונדיר בכנותו.

על המחבר

טאהר בן ג'לון - Tahar Ben Jelloun

טאהר בן ג'לון נולד בפס שבמרוקו בשנת 1944. ספריו תורגמו לשפות רבות. בשנת 1987 הוא קיבל את פרס גונקור הצרפתי על ספרו הלילה הקדוש ובשנת 2004 קיבל את פרס IMPAC על ספרו היעדרו המסנוור של האור (בעברית בהוצאת עם עובד).

בין ספריו שיצאו לאור בעברית: בן החולות (עם עובד, 1988), הגזענות כפי שהסברתיה לבתי (בבל, 1998), מוחא השוטה, מוחא החכם (כרמל, 1999) ופונדק האביונים (כנרת, 2001).


ייעוץ מקצועי למינוחים ולתעתיקים בערבית: ד"ר משה כהן

טעימה מהספר

פלובר, החבר שלי מקמרון, אומר "אני בא" כשהוא הולך ו"אנחנו ביחד" כשהוא עוזב מישהו. כל זה נגד עין הרע. ברומאן הזה, אלה שעוזבים אינם מתעתדים לחזור, וכשהם עוזבים מישהו, זה לתמיד. פלובר, שלמד בבית־ הספר כמה עמודים ממדאם בובארי, הבטיח לי לקרוא את כל הרומן במהלך החופש הגדול, לכשיגיע.

1 | טוטיה
בטנג'ר, בחורף, דומה בית הקפה "חאפה" למצפה חלומות ולגלגוליהם. חתולי המרפסות, בית הקברות והמאפִייה המרכזית של מַרשאן מתקבצים בו, כאילו ביקשו לחזות במופע המתרחש בדממה ואינו מוליך איש שולל. מקטרות הכִּיף* הארוכות מועברות משולחן לשולחן, דבורים, המעטרות את כוסות התה המתקררות עם הנענע בתחתיתן, סופן שגם הן שוקעות לתוך קהות החושים של הלקוחות, המרחפים זה זמן רב באדי החשיש ובהזיות חסרות ערך. בקצה המרוחק של אחד האולמות שני אנשים מכינים בדקדקנות את השיקוי הפותח את שערי המסע. האחד בורר את העלים וקוצץ אותם בטכניקה מהירה ויעילה. איש מהם אינו מרים את ראשו. אחרים ישובים על מחצלות, גבם אל הקיר, בוהים באופק, כאילו ביקשו לדעת מה צופן להם הגורל. הם מביטים בים, בעננים המתמזגים עם ההרים, וממתינים לנצנוצי האורות הראשונים הנגלים מספרד. הם עוקבים אחר האורות בלי לראותם, ולעתים מצליחים להבחין בהם מצועפים, מבעד לערפל ולמזג האוויר הגרוע.

הכול מחרישים. הכול מטים אוזן. אולי הוא יופיע הערב, ידבר אליהם, ישיר להם את שיר הטובע שהיה לכוכב ים התלוי מעל למצר. הכול הסכימו שלעולם לא יקראו לו בשם. זאת מאחר שלקרוא לו בשם משמע להרוס אותו ולפתוח פתח לשורה של פורענויות. הם מתבוננים אפוא בכוכב בלי אומר. כל אחד מפליג בחלומו וקופץ את אגרופיו. רק בעליו של בית התה, מנהל המקום ומלצריו, המכינים את המשקאות ומגישים אותם בצנעה, ההולכים ובאים ממרפסת אחת לשנייה בלי להפר את חלומו של איש, אינם צד בעניין.

האנשים היושבים שם מכירים זה את זה אבל אינם מדברים זה עם זה. רובם מתגוררים באותו הרובע ומשלמים רק בדוחק עבור התה ועבור מקטרות כיף אחדות. לאחדים מהם רושמים בהקפה את חובותיהם. הם אינם פוצים את פיהם, כאילו הגיעו להסכם עוד קודם לכן. ולא כל שכן בשעה זו של היום וברגע שברירי זה, כשכל מעייניהם נתונים למרחקים, אורבים לקלה שבאוושות הגלים או לשאון סירה ישנה החוזרת לנמל. יש שאוזניהם קולטות הד קריאה לעזרה. הם מביטים זה בזה אבל אינם זעים. צירוף התנאים יאה להופעתו, יאה לגילוי אחדים מסודותיו. שמים בהירים, שמים כמעט לבנים המשתקפים בים צלול שהיה למקור של אור. דממה בבית הקפה, דממה שפוכה על פני האנשים. הרגע היקר מכול אולי הגיע: הוא ידבר!

יש שהם מזכירים אותו ברמיזה דקה, בעיקר בפעמים שבהן הים פולט את גוויותיהם של אנשים שטבעו. הם אומרים, הנה הוא שוב התעשר, והוא חייב לעשות למעננו מחווה! הם העניקו לו את השם טוּטיָה, מילה חסרת כל משמעות, אבל בינם לבין עצמם הם יודעים שמדובר בעכביש, שלעתים טורף בשר אדם ולעתים מתגלה כמיטיב, משום שהוא לובש קול האומר להם שהלילה הזה אינו הלילה המתאים, וכי מן הדין לדחות את המסע למועד אחר.

בדומה לילדים הם מאמינים לסיפור הזה המתעתע בהם והנוסך עליהם תרדמה בעודם נשענים בגבם אל הקיר המחוספס. בכוסות הגדולות של התה שהתקרר לבשה הנענע הירוקה גוון שחור. הדבורים טבעו כולן בתחתית הכוס. הם שוב אינם שותים את התה הזה ששקע עד שנעשה מר. הם מוציאים בכפית את הדבורים אחת אחת, מסדרים אותן על השולחן ואומרים זה לזה, חיות קטנות ומסכנות שנפלו קורבן וטבעו בגלל יצר הגרגרנות שלהן!

כמו בחלום מופרך שאינו מרפה רואה אאזל את גופו העירום בינות לגופים עירומים אחרים, מנופחים ממי הים. הציפייה והמלח השחיתו את פניו, עור זרועותיו צרוב השמש פעוּר, כאילו קדמה תגרה לטביעתו. הוא רואה את גופתו בבהירות הולכת וגוברת בתוך סירה צבועה לבן וכחול, סירת דייגים המתרחקת באטיות אין קץ לעבר הים הפתוח, משום שאאזל החליט שלים שהוא רואה לנגד עיניו יש מרכז, ושהמרכז הזה הוא מעגל ירוק, בית עלמין הסוחף בזרמו את הגוויות, נושא אותן לקרקעית הים ומניח אותן על מרבץ של אצות. הוא יודע ששם, בדיוק במעגל הזה, קיים גבול נייד, מעין קו הפרדה בין שני הימים — מי הים התיכון השלווים והחלקים מכאן, ומנגד מימיו הסוערים והחזקים של האוקיינוס האטלנטי. הוא סותם את נחיריו, מאחר שמרוב שנעץ את מבטו במראות האלה, עולה באפו ריח המתים, ריח מחניק העומד באוויר ומעלה בו קבס. כשהוא עוצם את עיניו יוצא המוות במחול סביב השולחן שהוא נוהג לשבת לידו מדי יום, לצפות בשמש השוקעת ולספור את האורות הראשונים המרצדים בחופי ספרד ממול. חבריו מצטרפים אליו ומשחקים בלי אומר בקלפים. גם אם אחדים דבקים כמוהו ברעיון העזיבה, ברי להם, בעקבות מה ששמעו מבעד לקולו של טוטיה, שאסור להם להשתעשע בהזיות שסופן שימיטו עליהם אסון.

הוא אינו מגלה דבר על תוכניתו ועל החלום שהוא רוקם. הוא נראה מתוח ואומלל. יש האומרים כי הוא נפל ברשתה של אישה נשואה. מייחסים לו הרפתקאות עם נשים זרות, חושדים בו שהוא מחזר אחריהן כדי שיוציאו אותו ממרוקו. אאזל מכחיש כמובן ומעדיף לפטור את דבריהם בבת צחוק. אבל הרעיון להימלט, לעלות על סוס ירוק ולדלג מעל מי המצר, הרעיון להיות צל שקוף הנגלה באור יום בלבד, דמות השטה על מי הים במלוא המהירות, שוב אינו מרפה ממנו. הוא נוצר את הרעיון בלבו, אינו מגלה אותו לאחותו קֶנְזָה ולא כל שכן לאמו, הרואה אותו מרזה מיום ליום ומפריז בעישון.

סופו שגם הוא התחיל להאמין בסיפור על מי שעתיד להופיע ולהעבירם אחד אחד את המרחק המפריד בינם לבין החיים — החיים היפים — או בינם לבין המוות.

1 | אל־עאפיה
בכל פעם שאאזל נפרד מן הדממה הזאת, ששום נוכחות אינה מצויה בה, הוא חש קור. תהא העונה אשר תהא, רעד קל חולף בגופו. הוא מרגיש צורך להתרחק מן הלילה ומסרב להיבלע בתוכו. הוא פוסע בעיר, אינו מדבר עם איש, מדמיין שהוא חייט, תופר בעל סגנון משלו, המחבר את הרחובות הצרים לשדרות רחבות ידיים בעזרת חוט לבן, כמו בסיפור ההוא שאמו נהגה לספר לו כשלא הצליח להירדם. הוא ביקש לדעת אם טנג'ר היא ג'לאבייה של גבר או קפטאן של כלה, אבל העיר הלכה וגדלה, עד שהוא ויתר על הרעיון.

באותו לילה בחודש פברואר 1955 הוא החליט לעזוב את מלאכת התפירה, מאחר שהיה משוכנע כי טנג'ר שוב אינה בגד אלא אחד מכיסויי הצמר הסינתטיים שהמהגרים נהגו להביא מבלגיה. אף על פי שהעיר היתה מוסתרת תחת אותו כיסוי ששמר על החוֹם שלה, עדיין שררה בה לחות. עתה היא היתה משוללת צורה, נעדרת מרכז, אבל בעלת כיכרות עגולות למחצה, שבהן מכוניות דחקו את רגליהן של האיכרות שבאו מפס למכור את הפירות והירקות שלהן.

העיר השתנתה והקירות הלכו ונסדקו. הוא עצר לפני ה"ויסקי־ א־גוֹגוֹ", פאב ברחוב פְּרַנס־הֶריטיֶה בניהולו של זוג גרמנים. לרגע היסס ואחר כך הדף את דלת כניסה. הוא נמנה עם האנשים שהאמינו כי כל הקורות אותם כבר נחרצו מראש, אולי לא בספר השמימי הגדול אבל מכל מקום כבר נכתבו במקום כלשהו. מה שצריך לקרות קורה. חופש הפעולה שלו היה מוגבל מאוד. בניגוד למה שאמרה לו אמו, הוא נהג לצאת לפעמים חוצץ כנגד הגורליות הזאת ולנקוט פעולה. הוא היה משתעשע ומשנה את מסלול הליכתו הרגיל כדי להתריס כנגד התפישה המקובלת הזאת. באותו לילה, כשעצר להרף עין לפני דלת הפאב, היתה לו תחושת בטן, מעין רצון בלתי נשלט להרחיק לכת אל מעבר לגורלו.

רוגע מוזר שרר בפאב. גברים שתו סביב הבר. בלונדינית צבועה שירתה אותם. אחד משני הגרמנים עמד ליד הקופה. הוא לא חייך ולו פעם אחת.

באולם האפל ישבו גברים בגפם מול בקבוקי הוויסקי שלהם. קדרות עמוקה אפפה את האולם הירוק־כחלחל. אאזל ראה אדם עב בשר יושב ליד הבר ושותה לימונדה, והוא נעצר במקומו. האיש ישב בגבו אליו, גב גדול ורבוע, והיה בעל עורף רחב. הוא הכיר אותו ואמר לעצמו מלָה פּטָהָ! היה זה הקאיד, האיוֹם, רב־העוצמה, האיש השתקן וחסר הלב. כינו אותו אל־עאפיה )האש(. הוא היה ידוע בשל עיסוקו כמבריח גבול, הממלא סירות בנוסעים סמויים שהחליטו לגנוב את הגבול דרך האוקיינוס. אנשים אלה העלו באש את המסמכים שלהם כדי שלא יישלחו חזרה לבתיהם אם ייעצרו. אל־עאפיה היה אדם נטול רגשות. הוא נולד בהרי הריף, ועסק מאז ומעולם בסחר בלתי חוקי. בעודו ילד כבר ליווה בלילות את דודו, שיצא לקבל את הסחורות ברגע שהסירות הגיעו לאל־חוסיימה. עליו הוטל התפקיד לשבת במארב. הוא היה חדור גאווה בשעה שהשתמש במיומנות במשקפת, בדומה לקצין צבא הבוחן את קו האופק. אביו נהרג בתאונת משאית. הוא בקושי הכיר אותו. דודו לקח אותו תחת חסותו והפך אותו לאיש אמונו. משהלך מגינו לדרכו, היה זה אך טבעי שהוא יתפוס את מקומו. הוא לבדו הכיר את כל המנגנונים, את כל האנשים הנכונים שמן הראוי להתקשר אליהם במקרה הצורך, את כל אנשי הקשר באירופה שאת מספרי הטלפון שלהם שינן בעל־פה, את המשפחות שמן הדין היה לטפל בהן משום שהאב, הדוד או האח ישבו בבית הסוהר. הוא לא פחד מאיש וגילה עניין אך ורק בעסקיו הוא. אמרו עליו שהוא צופן כל־ כך הרבה סודות עד שהוא דומה לכספת מהלכת. לאחר שהערה אל קרבו בירות אחדות, פנה אליו אאזל בקול רם, והאנשים סביב היו לו לעדים: "תסתכלו על הכרס השמנה הזאת, זו כרס של איש מושחת, תסתכלו על העורף שלו, זה עורף של איש רשע, הוא קונה את כולם בכסף, זה טבעי, הרי הארץ הזאת היא שוק אמיתי הפתוח עשרים וארבע שעות ללא הפסקה, לכל אחד יש מחיר, מספיק אם יש לך קצת כוח וכבר תוכל להפיק מזה תועלת, זה לא עולה הרבה, בקושי מחיר של כמה בקבוקי ויסקי, ערב אחד עם פרוצה, אבל בשביל המבצעים הגדולים זה יכול ללכת רחוק, הכסף עובר מיד ליד, אתה רוצה שאעצום את העיניים, תגיד לי את היום ואת השעה, אין בעיה, אחי, אתה רוצה חתימה, קשקוש קטן בתחתית הדף הזה, אין בעיה, קפוץ לבקר אותי, ואם אינך רוצה להטריח את עצמך, שלח את הנהג שלך, את שתום העין הזה, הוא יראה רק אש. כן ידידַי, זוהי מרוקו, יש מי שעובדים כמו משוגעים, הם עובדים משום שהם החליטו להיות הגונים, הם עובדים באפלה, איש אינו רואה אותם, איש אינו מדבר עליהם, אבל למען האמת מגיע להם עיטור כבוד, כי הארץ מתַפקדת הודות ליושרתם, אבל מלבדם קיימים גם האחרים, והם רבים, הם בכל מקום, במשרדי השרים, משום שבארצנו האהובה השחיתות היא האוויר שאנו נושמים, כן, אנחנו מדיפים ריח של שחיתות, היא נסוכה על פנינו, היא נמצאת בראשינו, היא מוסתרת בלבבותינו, מכל מקום בלבבותיכם, אם אינכם מאמינים לי, תשאלו את הכרס המושחתת, את זה, את הקירח, את הכסֶפת המשוריינת, את תיבת הסודות, את זה שלוגם לו בנחת לימונדה, משום שהאדון הוא מוסלמי טוב, אינו שותה אלכוהול, עולה לעתים קרובות לרגל למכה, כן, הוא חאג' ואני אסטרונאוט, אני מרחף בשמים, אני נמלט לחלל, אינני רוצה עוד לחיות על האדמה הזאת, בארץ הזאת, הכול מזויף, כולם מסתדרים, אבל אני מסרב להסתדר, אני למדתי משפטים במדינה המתעלמת מהחוק אבל המעמידה פנים שהיא שומרת עליו, ועוד איך, כאן צריך לרחוש כבוד לבעלי העוצמה, זה הכול, ועם כל השאר אתה מסתדר כמיטב יכולתך... ומה שנוגע לך, מוחמד אוּגָלי, אתה בסך הכול גנב, זאמל... עטאי..."

קולו של אאזל הלך והתגבר. אחד השוטרים שעמד ליד הבר והיה שיכור כלוט, התקרב לאל־עאפיה ולחש על אוזנו: "תשאיר אותו לי, הוא יועמד לדין בגין פגיעה בביטחון המדינה, נה, נה, נה..."

אל־עאפיה נאלץ להשתיק את המתלהם הצעיר. אנשיו צייתו לו במנוד ראש. הוא הביט לעבר אאזל. שני גברים תפסו אותו והשליכו אותו החוצה בעודם מכים אותו מכות נמרצות. אחד מהם אמר לו: "אין ספק שאתה עושה הכול כדי לעצבן את הבוס, נראה שאתה רוצה להצטרף לחבר שלך!"

החבר של אאזל היה בן דודו נוֹראֶדין, שהיה לו כאח ושהועיד אותו לאחותו קנזה; הוא טבע במהלך צליחה לילית שבה העמיסו אנשיו של אל־עאפיה פליטים רבים מדי על ספינה רעועה. עשרים וארבעה אנשים טבעו באותו ליל אוקטובר, שבו שימשה הסערה עילה לגווארדיה סיביל, המשמר האזרחי של אלמֶריה, שלא לנקוט פעולה.

אל־עאפיה הכחיש מכול וכול את קבלת הכסף, אף על פי שאאזל היה נוכח כשנוראדין הפקיד בידיו סכום של עשרים אלף דירהאם. מתים אחדים רבצו על מצפונו של האיש הזה, אך האם בכלל היה לו מצפון? עסקיו פרחו בתחומים שונים. הוא התגורר בבית מידות בקסָר־אסֶג'יר, על חוף הים התיכון. היה זה מעין בונקר, שבו הוא ערם שקים על גבי שקים גדושים במטבע זר. אמרו עליו שהיה נשוי לשתי נשים, האחת ספרדייה והשנייה מרוקנית, ושתיהן התגוררו באותו מרחב מחיה. איש מעולם לא ראה אותן. ומאחר שהסחר בכיף לא הספיק לו, הוא דחס פעם בשבועיים לתוך סירות ישנות אנשים עלובי נפש שהפקידו בידיו את כל רכושם כדי לחצות את הגבול לספרד. מעולם לא ראו אותו בליל ההפלגה. היה זה אחד מאנשיו, שומר ראש גברתן או הנהג שלו, שהשגיח על ההעמסה. אף פעם לא היה מדובר באותו האיש. היו לו מתווכים משלו, מודיעים וגם שוטרים. הוא קרא להם "האנשים שלי". מפעם לפעם שלחו הרשויות של רבט סיור צבאי כדי לעצור את הסירות על אנשיהן. אבל השוטרים של טנג'ר לא עודכנו, וכך קרה שאחדים מאנשיו של אל־עאפיה נעצרו ונכלאו. כל עוד הם שהו בבית הסוהר של טנג'ר, הוא דאג לשלומם כאילו היו ילדיו, וידא שיקבלו ארוחה אחת ביום ומימן את משפחותיהם. בבית הכלא של טנג'ר היו לו מהלכים, הוא הכיר את המנהל ובעיקר את השומרים וסיפק להם יין למכביר, אפילו בזמן שחבריו לא היו כלואים באותה העת בין כותלי בית הסוהר.

אל־עאפיה התעלה לדרגת רב־אומן בשיטות השחיתות, והשכיל לקלוט את מזגם של האנשים השונים על חולשותיהם וצרכיהם, בעודו משחק בכל החזיתות מבלי להזניח אף קו אופי אחד באישיותו של מי מהם. אפשר לומר שהוא היה דוקטור בתחום מדעי כלשהו בלתי מתקבל על הדעת. אבל אל־עאפיה ידע לקרוא רק ספרות. אשר לשאר, הוא החזיק אינספור מזכירות מיומנות ונאמנות, שאיתן דיבר בשפת תושבי הריף ובמילים אחדות בספרדית. הוא הצטייר בעיני הבריות כאיש נדיב, "שלבו בכף ידו", "הבית הגדול", "מעון הטוּב" וכדומה. לאחד הוא הציע עלייה לרגל למכה, לשני — חלקת אדמה או מכונית זרה )גנובה כמובן( ולשלישי — שעון זהב באומרו: "הנה תכשיט קטן עבור אשתך." הוא כיסה הוצאות רפואיות של אנשיו ושל משפחותיהם והציע מדי ערב לכולם משקאות בפאב, שעם הזמן היה למטה הראשי שלו.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il