חנות האמהות

הצרות הצרורות של אולי וג'קפיץ

ססי ג'נקינסון


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית חנות האמהות
דאנאקוד 99-1758
מספר עמודים 160
שם המתרגם מיכל אסייג
שם הספר במקור The Mum Shop
שם מחבר באנגלית Ceci Jenkinson

תקציר

אוֹלִי לא מרוּצֶה מאמא שלו. הוא רוצה אמא חדשה, שתרשה לו לאכול פיצה בכל ארוחה ותסכים שהוא יצפה בטלוויזיה בלי הגבלה ויראה גם סדרות אימה רצחניות.

אמא 44 נוהגת ברחבי העיר בטנק ומכשירה סוכנים חשאיים למשימות מיוחדות.

נשמע מגניב, נכון? אבל יש לה גם תוכנית מרושעת נגד ילדים והיא מחפשת ילד שישמש סוכן כפול, ירגל למענה אחרי החברים שלו ויעזור לה לבצע את תוכניתה הזדונית.

כשהַמְתָאֵם בחנות האִמהוֹת מחבר בין אולי לבין אמא 44, מתחילות הצרוֹת הצרוּרוֹת! קראו את הספר המצחיק הזה ותבינו שפיצה בכמויות וטלוויזיה עד אור הבוקר זה לא מה שחשבתם...

על המחבר

ססי ג'נקינסון - Ceci Jenkinson

ססי ג'נקינסון מתגוררת בוֵויילס שבאנגליה עם בעלה ושני בניה הקטנים. חנות האִמהוֹת הוא ספרה הראשון.


טעימה מהספר

"אני לא יורדת, וזה סופי!" צרחה טָרָה, שישבה בבית שעל העץ.

אוֹלִי בִּיגְלְס הביט בזעם למעלה. "אחרי שיגמרו לעשות לי שטיפת מוח מהגיהינום," הוא צעק, "אני אחזור ואַראה לך מה זה!"

"יופי! אני באמת מעדיפה אותך בתור רוח רפאים מהגיהינום!"

אחיות קטנות, חשב אוֹלִי בעצב, הן מדוּזוֹת בים החיים.

אוֹלִי הלך לעבר קצה הגן. זה היה בשעת אחר־צהריים מוקדמת, ביום אביבי מקסים, ואוֹלִי רצה להגיע לקצה הגן, אבל לא כדי להתפעל מענני אפריל השטים בשמים או מקרניה הזהובות של השמש, כל אלה לא ממש עִניינוּ אותו. אוֹלִי רצה להיות בקצה הגן כי זה היה המקום הכי מרוחק מהבית שלו. ואוֹלִי רצה להתרחק ככל האפשר מהבית שלו כי בתוכו אַרְבָה אמא מהסוג הנורא ביותר. אם אי־פעם תתקיים תחרות על התואר "האמא הגרועה בעולם", אוֹלִי היה בטוח שהאמא הזאת תזכה לעמוד על הדוכן הגבוה ביותר עם מדליית זהב תלויה על צווארה.

תנו לי להסביר לכם מה העניין. מוקדם יותר באותו יום לקח אוֹלִי את האמא האמיתית שלו לחנות האִמהוֹת והחליף אותה באמא חדשה. והכול קרה בגלל ויכוח, שבהתחלה התנהל בנימוס ובנינוחות:

"לכל החברים שלי מרשים לראות בטלוויזיה רוצחים צמאי דם, למה רק לי אסור?"

"כי אני לא האמא של כל החברים שלך."

אבל אחר־כך הוויכוח איכשהו התלהט ונהפך למריבה של ממש. "הלוואי שהיתה לי..." צעק אוֹלִי, "הלוואי שהיתה לי אמא אחרת." ברגע שהמילים יצאו מפיו קיווה אוֹלִי שיצליח לתפוס אותן ולדחוס אותן חזרה פנימה. לרגע השתרר שקט, אבל זה היה שקט של רימון יד שמתעופף באוויר בנִצְרָה שְׁלוּפָה. אוֹלִי עצר את נשימתו והתכונן לפיצוּץ.

"טוב," אמרה אמא שלו. "אם ככה, אז כדאי שתיקח אותי אל חנות האִמהוֹת." והיא עלתה למעלה כדי לארוז.

חנות האִמהוֹת? לרגע אוֹלִי נבהל, אבל אחר־כך הוא הבין שאמא שלו עובדת עליו. לפעמים היא עשתה את זה כשהיא כעסה באמת. הוא נזכר ביום שבו היא העיפה אותו ואת טָרָה מהמכונית ואמרה להם ללכת ברגל, כי הם לא הפסיקו לריב. היא פשוט השאירה אותם על המדרכה ונסעה לה לדרכה. שניהם היו המומים. בסוף הם התחילו ללכת ואחרי עשרה

צעדים בערך הם ראו שהיא מחכה להם בפינת הרחוב. ובפעם אחרת היא מסרה אותם לשוטרים בלוּנה־פַּארְק כי הם התרחקו ממנה והלכו לאיבוד. כלאו אותם למשך דקה שלמה בתא נייד עם סורגים. בעקבות האירוע הם היו מזועזעים כל־כך, עד שלאחר מכן הם התנהגו כמו שני מלאכים קטנים במשך חצי שעה לפחות. אז הפעם זה יהיה בדיוק אותו הדבר. אמא תעמיד פנים במשך זמן רב ככל האפשר שבאמת יש מקום כזה שבו אפשר להחליף אִמהוֹת, רק כדי ללמד אותו לקח. טוב, הפעם הוא בהחלט לא יהיה המום וגם לא מזועזע.

הוא הולך לשחק אותה הכי קוּל בעולם.

אוֹלִי שמע את אמא דופקת על דלת חדרה של אחותו הגדולה, בֶּקי. כל מי שדפק על הדלת של בֶּקִי היה זקוק למפרקי אצבעות מברזל אם הוא רצה שהיא תשמע אותו על רקע המוזיקה שהיא השמיעה בקולי־קולות.

"אוֹלִי לוקח אותי לחנות האִמהוֹת," קראה אמא. "תשגיחי על טָרָה עד שאחזור. היא בבית על העץ."

"בסדר, אמא," קראה בֶּקִי. "תעשו חיים."

אוֹלִי גִלגל את עיניו. בֶּקִי מעולם לא הקשיבה לאיש אלא אם כן היא שמעה מילות מפתח כמו חבר, בגדים או מפורסמים.

אמא ירדה מהקומה העליונה ובידה המִזוודה שלה.

המִזוודה נראתה כבדה, זאת אומרת שהיא לא סתם הוציאה אותה מהארון בשביל הרושם אלא באמת ארזה בה דברים. "טוב, בוא נזוז," אמרה.

היא הובילה את אוֹלִי לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, שם הם המתינו בשתיקה לאוטובוס מספר 11 .

כמה זמן היא מתכוונת להמשיך עם זה? שאל אוֹלִי את עצמו כשהאוטובוס הגיע והדלתות נפתחו בשריקה. הוא התבונן בנהג שישב מאחורי ההגה וכשראה שזה מר גְרִימְבֶּל, כמעט נפל לאחור. שבוע קודם לכן שאל אותו החבר הכי טוב שלו, גֵ'קְפִיץ הֵיינְס, אם יש לו אומץ לבקש מהנהג הזה, יצור ענקי ושָׂעיר עם שיניים עצומות, שני כרטיסים למַאְדִים. מר גְרִימְבֶּל קם ושאג עליהם כמו קינג קונג.

"אתם תגיעו הרבה יותר רחוק ממַאְדִים אחרי שאעיף אתכם לשם בבעיטה!" הוא צרח בקול רועם ונִפנף מולם אגרוף גדול כמו כפפת אִגרוּף. הנערים המבוהלים עד מוות נמלטו לקול הקללות והאיומים ששלח אחריהם מר גְרִימְבֶּל מול אוטובוס מלא בנוסעים פְּעוּרֵי פה. מאז סבל אוֹלִי מסיוּטים מפחידים במיוחד ובהם מר גְרִימְבֶּל עטה אֵזוֹר חֲלָצַיים מעוֹר נמר ורדף אחריו בחמת זעם ברחבי הג'ונגל.

לכן עמד אוֹלִי עכשיו מאחורי אמא שלו וקיווה שהנהג לא יזהה אותו. מר גְרִימְבֶּל נעץ בהם מבט זועם. ברור שאמא לא תשאל אותו אם האוטובוס מגיע לחנות האִמהוֹת, נכון? "אתה מגיע לחנות האִמהוֹת?" שאלה אמא. אף־על־פי שאוֹלִי קיווה שהיא תפסיק עם המתיחה המטורפת הזאת, הוא נאלץ להודות שיש לה אומץ. הוא עצמו כמעט עשה במכנסיים מרוב פחד שקינג קונג יצעק עליהם.

"בהחלט," ענה מר גְרִימְבֶּל. "יש לי תחנה ממש לפני דלת הכניסה. תעלו, תעלו." אוֹלִי הופתע, אבל מיד החליט שאמא בטח קרצה למר ג' בסתר.

אמא העלתה את המזוודה הכבדה שלה אל האוטובוס ושילמה את דמי הנסיעה. אוֹלִי טיפס מיד אחריה והעמיד פנים שהוא מגרד את הלחי הקרובה למר גְרִימְבֶּל.

אבל אז נשמעה נהמה מאיימת: "רגע אחד, בחור." אוֹלִי עצר, לִבּוֹ פעם בחוזקה, אבל הוא המשיך לגרד את לחיו.

"אתה לא מתכוון לעזור לאמא שלך לסחוב את המזוודה שלה?" שאל מר גְרִימְבֶּל.

אוֹלִי מִלמל משהו ובידו הפנויה לקח את המזוודה מאמא שלו. היא היתה כבדה יותר מפסנתר כנף עתיק. "וָאוּ, אמא!" הוא קרא. "מה את סוחבת כאן?"

"ספרים," ענתה אמא. "אולי יהיה לי קצת זמן לקרוא, לשם שינוי."

האוטובוס שִׁקשֵׁק וטִרטֵר לאורך המסלול הקבוע שלו ונעצר בכל המקומות הרגילים שבהם כל מיני אנשים רגילים עלו עליו וירדו ממנו. אוֹלִי נאנח והתכווץ במושב שלו. עוד כמה זמן היא תמשיך עם הסיפור הזה?

"התחנה הבאה, חנות האִמהוֹת," שאג מר גְרִימְבֶּל.

האוטובוס נרעד עד שנעצר לגמרי ומול החלון של אוֹלִי נגלה לעין שלט שחור וגדול:

סוכנות להחלפת אִמהוֹת

אוֹלִי הזדקף במושבו. הוא היה המום ומזועזע גם יחד.

"הגענו," אמרה אמא שלו וקמה.

אוֹלִי ירד מהאוטובוס כשמוחו מסוּחרר מרוב שאלות. מה? איך? למה? מחשבות עפו סביב־סביב בתוך ראשו כמו עטיפות של ממתקים בסוּפת הוּריקָן. אמא שלו פסעה בשביל המטופח ואוֹלִי הִזדנב אחריה במבוּכה. יכול להיות שבאמת יש חנות אִמהוֹת אמיתית? פה, בעיר שלנו? אמא נעצרה לפני בית לבן לגמרי בעל דלת שחורה לגמרי, וצִלצלה בפעמון.

אני בטח חולם, חשב אוֹלִי. אני בכלל לא כאן, אני נמצא רחוק־רחוק על כוכב הלכת המטופש גוֹנְק, מכוסה עד הצוואר וישן במיטה. זה רק חלום רע. אני אצבוט את עצמי ומיד אתעורר.

אוֹלִי עצם את עיניו חזק וצבט בכוח את זרועו, אבל כשפקח את עיניו הוא עדיין עמד מול הדלת השחורה עם אמא שלו ומזוודה מלאה בספרים.

זִמזוּם נשמע מבפנים. "בוא ניכנס," אמרה אמא בעליזות. אבל כשאוֹלִי נכנס בעקבותיה אל תוך הבית, לִבּוֹ פעם כמו תופי הבּוֹנְגוֹס של מנהיג שבט זוּלוּ שמְזַמֵּן את בני השבט לצאת למלחמה.

חנות האִמהוֹת היתה נקייה ומסודרת בקפידה. אולם הכניסה הלבן נראה כמו חדר המתנה של רופא שיניים, והיו בו שורה של כיסאות אפורים מסודרים ברווחים שווים, ועציץ עם צמח ירוק וגבוה שניצב לו בשקט בפינה.

מאחורי דלפק ארוך נראה משרד פתוח ובו שולחן מחשב אפור מלפנים ובאמצע החדר עמד חפץ גדול מאוד מכוסה בסדין אפור. האמת היא שהחפץ היה גדול כמו תיבה של מבריחי פילים. מאחורי הדלפק האפור ישב איש צעיר וצנום, שקוע כל־כולו בחידוד עיפרון.

אמא ישבה על כיסא אפור והביטה באוֹלִי בציפייה. אוֹלִי שאל את עצמו איך זה שהיא רגועה כל־כך, אבל אחר־כך שטף אותו כעס נוראי כשהבין מה הקטע. היא לא מאמינה שאני אמשיך עם העניין הזה, חשב. היא חושבת שאני אשתפן ברגע האחרון. אז אם ככה, אמא, את טועה. אני הרבה יותר אמיץ ממה שאת חושבת. חכי ותראי.

אוֹלִי ניגש בנחישוּת אל הדלפק, כשהוא נישא על גלי גאוותו הפגועה.

האיש מאחורי הדלפק קם.

"אפשר לעזור לך?" שאל בקול צורמני.

האיש היה רזה כמו זנב של עכבר והיו לו צוואר ארוך, שיער שחור ושמנוני ואף נשרי. על המִקְטוֹרֶן השחור שלו היתה נעוצה תָּגִית ובה נכתב למי שרצה לדעת — וגם למי שלא רצה — השם סֶדְרִיק סְטְרִינְגְפֶלוֹ. אוֹלִי מיד נזכר בתצלום שראה פעם ובו עוף ים כָּחוּש מנפנף בכנפיו בים הצפוני וחולם על דגים, אבל לרוע מזלו כל גופו היה מכוסה בנפט.

"שאלתי אם אפשר לעזור לך," אמר סֶדְרִיק סְטְרִינְגְפֶלוֹ בקול מרוגז במקצת.

לרגע התרכז אוֹלִי בגְרוֹגֶרֶת של האיש, שעלתה וירדה בגרונו הארוך כמו צפרדע בתוך גרב. הוא הסיט את עיניו מהחיה המקפצת, הביט בפנים החיוורות של מר סְטְרִינְגְפֶלוֹ וחיפש משהו לומר. סֶדְרִיק סְטְרִינְגְפֶלוֹ צִקצק בלשונו בחוסר סבלנות ושאל, "זאת אמא שלך?"

"אֶה... כן," גִמגם אוֹלִי בלי להפנות את ראשו לאחור ולהביט באמו.

"באת לעשות החלפה?"

"אֶה, כן... לא..."

"תחליט, כן או לא?" דָחַק בו סֶדְרִיק סְטְרִינְגְפֶלוֹ. אוֹלִי נשם נשימה עמוקה.

"כן," אמר בקול רם.

סֶדְרִיק סְטְרִינְגְפֶלוֹ פתח את אחד הארונות וחשף לוח ועליו זַמזָמִים ממוּספָּרים. מתחת לכל זַמזָם היה תלוי מפתח. הוא הסיר את אחד המפתחות מהוו שלו ונופף בו באוויר. "מספר החדר מופיע על המפתח," הוא קרא לעבר אמא של אוֹלִי. "תיכנסי דרך הדלתות הכפולות ותעלי אל הקומה הראשונה, שם תמלאי את הטפסים הנדרשים."

אמא לקחה את המפתח והרימה את המזוודה שלה. היא הביטה באוֹלִי ואמרה, "להתראות בקרוב." אחר־כך הדפה את הדלתות והן התנודדו קדימה ואחורה כשעברה דרכן.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il