התינוק החושב

גילויים מפתיעים על יכולותיהם השכליות של תינוקות ופעוטות

אליסון גופניק


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית התינוק החושב
דאנאקוד 99-1832
מספר עמודים 276
שם המתרגם אביעד שטיר
שם באנגלית The Philosophical Baby
שם מחבר באנגלית Alison Gopnik

תקציר

כיצד התינוקות שלנו חושבים? איך זה להיות תינוק? עד כמה מעצבות חוויות הילדות שלנו את חיינו כמבוגרים?

בעשור האחרון התחוללה מהפכה באופן שבו אנו מבינים את מוחם של תינוקות ופעוטות. בעבר סברנו כי תינוקות הם לא-רציונליים, ושהחשיבה והחוויה שלהם מוגבלות. וכעת באה אליסון גופניק - פסיכולוגית ופילוסופית בעלת שם, וגם אמא – ומסבירה את המחקרים המדעיים והפסיכולוגיים החדשניים ביותר, אשר גילו כי התינוקות שלנו לומדים יותר, יוצרים יותר, אוהבים יותר וחוֹוים יותר מכפי שהעלינו אי-פעם בדעתנו.

אפשר לומר, שיש סיבה טובה להאמין שתינוקות בעצם חכמים יותר, מתחשבים יותר ובעלי מודעות רבה יותר מאשר המבוגרים.

הגילויים המדעיים החדשים הללו מביאים בכנפיהם תשובות לכמה מן השאלות העתיקות והעמוקות ביותר על משמעות הקיום האנושי. המבט המרותק שנועצת תינוקת בת-יומה בפני אמא שלה מניח את היסודות לאהבה ולמוסר.

החקירות הבלתי נלאות שמנהל פעוט בפינת המשחקים הן המפתח לתגליות המדעיות. משחקי נדמה-לי פרועים של ילד בן שלוש מסבירים כיצד אנו יכולים לדמיין את העתיד, לכתוב רומנים ולהמציא טכנולוגיות חדשות.

גופניק לוקחת אותנו לסיור מודרך מרתק ונגיש לכל אחד בין ההתפתחויות פורצות-הדרך בפסיכולוגיה, במדעי המוח ובפילוסופיה, המסייעות לנו להבין את התודעה של ילדים קטנים מאוד, ומעניקה לנו תובנות חדשות ומטלטלות על הדרך שבה רואים התינוקות שלנו את העולם – ועל ידי כך היא מחדדת את חשיבות התפקיד שלנו כהורים בעיצוב חיי ילדינו.

על המחבר

אליסון גופניק - Alison Gopnik

אליסון גופניק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היתה בין מחברי הספר "המדען שבלול התינוקות".


ייעוץ מדעי: ד"ר צביה ולדן
עריכת תרגום: תמר משמר
מפתח עניינים: יעל ולדמן

טעימה מהספר

הקדמה
תינוקת בת חודש ממקדת את מבטה בפנים של אמה, בריכוז ובקימוט מצח, ולפתע קורן ממנה חיוך שמימי. מן הסתם היא רואה את אמא שלה וחשה אהבה, אבל איך היא חווה את הראייה ואת התחושה האלו? איך זה להיות תינוקת? ילד בן שנתיים מציע לאיש זר, שנראה רעב, שארית של סוכרייה־על־מקל.

האם ילד צעיר כל כך מסוגל כבר לחוש אמפתיה ולהיות אלטרואיסט? ילדה בת שלוש מכריזה שתבוא לארוחת ערב רק אם יערכו שולחן גם ל"תינוקות", שהם תאומים סגולי שיער המתגוררים אצלה בכיס ואוכלים פרחים לארוחת הבוקר. איך ייתכן שהיא מאמינה בכל לִבָּהּ בדבר מה שהוא פרי דמיונה? ואיך היא יכולה לבדות מלבה יצורים כל כך מוזרים? ילד בן חמש מגלה, בעזרתו של דג זהב, כי המוות הוא בלתי הפיך. איך יכול ילד, שעדיין לא למד קריאה וחשבון, לחשוף אמיתות קשות ועמוקות בנוגע למוות?

התינוקת בת החודש נהפכת לפעוטה בת שנתיים, ואז בת שלוש, ואז בת חמש, ובסופו של דבר, בדרך נס, נעשית אם לילדים משלה. איך יכולים כל היצורים הללו, השונים כל כך זה מזה, להיות אותו אדם? כולנו היינו פעם ילדים ורובנו נהיה הורים - כולנו שאלנו שאלות מן הסוג הזה.

הילדות היא חלק יסודי של המצב האנושי. אבל היא גם חלק שבמידה רבה לא נחקר - הילדות נתפסת כמובן מאליו, ולכן לרוב אנחנו בקושי מבחינים בה. היא עובדה אוניברסלית, אבל כשאנחנו חושבים עליה, אנחנו משתמשים כמעט תמיד במונחים אינדיבידואליים ובגוף ראשון: מה עלי לעשות עכשיו בעניין הילד שלי? מה עשו ההורים שלי, שגרם לי להיות כמו שאני?

רוב הספרים על ילדים הם כאלה - החל בספרי זיכרונות וכלה בשלל ספרי הייעוץ להורים. אבל הילדות איננה רק סיבוך ספציפי שאופייני לאוטוביוגרפיות איריות, או בעיה ספציפית שיש לפתור באמצעות תוכניות אמריקאיות לעזרה עצמית. היא אפילו לא סתם עוד משהו שכל בני האדם חולקים. אני טוענת שהילדות היא מה שהופך את כל בני האנוש לאנושיים.

כשחושבים על הילדות לעומק, מבינים שהעובדה הזו, הפשוטה לכאורה והאוניברסלית, רצופה סתירות ומורכבויות. ילדים הם בה בעת מוּכּרים מאוד וזרים מאוד. לפעמים אנחנו מרגישים שהם ממש כמונו - ולפעמים נדמה שהם חיים בעולם שונה לגמרי. לכאורה, שכלם מוגבל באופן דרסטי: הם יודעים כל כך מעט לעומתנו.

ובכל זאת, הרבה לפני שהם יודעים לקרוא ולכתוב יש להם כוחות עצומים של דמיון ושל יצירתיות, והרבה לפני שהם הולכים לבית הספר יש להם יכולות למידה מדהימות. האופן שבו הם חווים את העולם נראה לפעמים צר ומוגבל, אך במקרים אחרים הוא נראה מקיף ומגוּון הרבה יותר מן החוויה של המבוגרים. דומה כי חוויות הילדות משפיעות באופן מכריע על עיצוב דמותנו וזהותנו.

ועם זאת, כולנו יודעים שהמסלול המוליך מן הילד אל המבוגר הוא עקלקל ומורכב, ושהעולם מלא בקדושים שהוריהם היו איומים ובנוירוטים שהוריהם אהבו אותם. ככל שילדים הם צעירים יותר, כך הם מסתוריים יותר. אנחנו מצליחים לזכור, פחות או יותר, איך זה להיות בני חמש או שש, ואנחנו יכולים לדבר עם ילדים בגיל בית ספר באופן די שוויוני. אבל תינוקות ופעוטות הם ארץ לא נודעת. תינוקות לא יודעים ללכת ולא לדבר, ואפילו פעוטות שלמדו כבר ללכת הם, איך לומר, פעוטים למדי.

ואף על פי כן המדע - כמו ההיגיון הבריא - אומרים לנו שבשנים הראשונות הללו הם לומדים יותר מכפי שילמדו אי־פעם. אולי קשה להבין איך בדיוק נולד הגבר מתוך התינוק. אבל קשה עוד יותר להתחקות אחר הקשר שבין ה"אני" הכותב את הדף הזה לבין החבילה ששקלה 3.200 קילוגרם לפני 50 שנה והיתה כולה עיניים ומצח - או אפילו בין הכותבת לבין הילדה האנרגטית הגדולה קצת יותר, שהיתה כולה 13 קילוגרם של משפטים מסורסים, רגשות עזים ומשחקי נדמה־לי פרועים.

אין לנו אפילו שֵם מוצלח לטווח הגילים הזה. הספר הזה יתמקד בילדים עד גיל חמש, ומדי פעם אשתמש במילה "תינוק" כדי לציין כל מי שגילו פחות משלוש שנים. בעיני "תינוק" פירושו השילוב המקסים במיוחד בין לחיים שמנמנות להגיה משעשעת, אף על פי שאני מכירה בכך שהרבה ילדים בני שלוש בכבודם ובעצמם ידחו את ההגדרה הזאת בלהט.

מחקר מדעי וחשיבה פילוסופית עדכניים שפכו אור על התעלומה וגם הוסיפו לה מסתורין. ב־ 30 השנה האחרונות התחוללה מהפכה באופן שבו המדע מבין תינוקות וילדים קטנים. פעם חשבנו שתינוקות וילדים קטנים הם אי־רציונליים, אגוצנטריים ולא־מוסריים.

החשיבה והחוויה שלהם הן קונקרטיות, מיידיות ומוגבלות. לאמיתו של דבר, פסיכולוגים וחוקרי מוח גילו שתינוקות לא רק לומדים, אלא גם מדמיינים, מזדהים וחווים יותר מכפי שחשבנו שבכלל אפשרי. במובנים מסוימים, ילדים קטנים הם למעשה חכמים יותר, בעלי דמיון מפותח יותר, מזדהים יותר ואפילו מצפוניים יותר מהמבוגרים.

מהפכה מדעית זו הובילה את הפילוסופים, בפעם הראשונה, להתייחסות רצינית לתינוקות. ילדים הם גם עמוקים וגם מבלבלים ומעוררי תהיות, והשילוב הזה הוא הטריטוריה הקלסית של הפילוסופיה. ולמרות זאת, אפשר לקרוא 2,500 שנות פילוסופיה בלי למצוא כמעט שום דבר על ילדים.

חייזר שהיה מנסה להבין מי אנחנו מתוך עיון בפילוסופיה של כדור הארץ, היה מסיק בקלות שבני האדם מתרבים באמצעות שיבוט א־מיני. באינדקס של האנציקלופדיה לפילוסופיה, בת אלפי העמודים משנת 1967 , לא היתה כל התייחסות לתינוקות, לפעוטות, למשפחות, להורים, לאמהות ולאבות, והיו רק ארבעה אזכורים לילדים באופן כללי (יש מאות התייחסויות למלאכים ולכוכב השחר).

אבל בעת האחרונה ממש כל זה החל להשתנות. הפילוסופים החלו להתייחס לתינוקות ואפילו ללמוד מהם. המהדורה הנוכחית של האנציקלופדיה לפילוסופיה כוללת ערכים המתמקדים בתינוקות, עם כותרות כמו "קוגניציה בינקות" ו"תיאוריית התודעה של הילד".

אני מרצה בפני "האגודה הפילוסופית האמריקאית" כמו בפני "האגודה למחקר של התפתחות הילד", ופילוסופים מתווכחים על שאלות כמו מתי תינוקות מבינים את תודעתו של האחר, איך הם לומדים על העולם ואם הם מסוגלים לחוש אמפתיה. כמה מהם אפילו מסתכנים בישיבה על כיסאות קטנים, בעודם עורכים ניסויים בגני ילדים.

החשיבה על תינוקות וילדים קטנים יכולה לסייע במציאת תשובות חדשות לשאלות יסוד ביחס לדמיון, לאמת, להכרה, לזהות, לאהבה ולמוסריות. בספר זה אציג תפיסה חדשה של הרעיונות הפילוסופיים היסודיים, בהתבסס על חקר התינוקות, ואציג תפיסה חדשה של התינוקות בהתבסס על הרעיונות הפילוסופיים הללו.

איך ילדים משנים את העולם
יש רעיון אחד גדול וכללי מאחורי כל הטיעונים והניסויים הספציפיים המופיעים בספר זה. יותר מכל יצור אחר, בני האדם מסוגלים לחולל שינויים. אנחנו משנים את העולם שמסביבנו, את האחרים ואת עצמנו. הילדים והיַלדוּת עוזרים לנו להבין איך אנו משנים ומשתנים. והעובדה שאנחנו משנים ומשתנים מסבירה מדוע ילדים הם כפי שהם - וגם למה בכלל הילדות מתקיימת.

שורשיהם של ההסברים המדעיים החדשים לתופעת הילדות נעוצים, ללא ספק, בתיאוריה האבולוציונית. אבל חֵקר הילדים מראה שהאופן שבו האבולוציה מעצבת את חיינו שונה מאוד מן התמונה המסורתית של ה"פסיכולוגיה האבולוציונית". 2 יש פסיכולוגים ופילוסופים הטוענים כי רוב הדברים המשמעותיים בטבע האנושי נקבעים על ידי הגֶנים שלנו - מערכת חיווט קבועה ומוּלדת שהופכת אותנו למי שאנחנו. ניחנו באוסף של יכולות מקובעות ומובחנות שנועדו להתאים לצורכיהם של אבותינו הפרהיסטוריים, ונוצרו לפני 200,000 שנה בתקופת הפלייסטוקן.

באופן לא מפתיע, השקפה זו ממעיטה בערכה של הילדות. בהתאם לה, ייתכן שסביבת ילדוּת "טובה דיה" נחוצה כדי לאפשר להיבטים המולדים של טבע האדם להתפתח. אבל פרט לכך, לילדוּת אין השפעה רבה משום שרוב מה שחשוב בטבע האדם בכלל, ובאופי האינדיבידואלי בפרט, כבר קיים בעת הלידה.

ואולם, השקפה זו אינה מקיפה את חיינו כפי שאנחנו חיים אותם בפועל, וכפי שהם משתנים ומתפתחים לאורך זמן. להרגשתנו, אנחנו בוראים את חיינו באופן פעיל, משנים את עולמנו ואת עצמנו. השקפה זו גם אינה יכולה להסביר את השינויים ההיסטוריים הקיצוניים בחיי בני האדם. אם טבע האדם נקבע על ידי הגֶנים, היה אפשר לצפות שהאדם העכשווי ידמה לאדם מתקופת הפלייסטוקן.

הדבר המבלבל כל כך אצל בני האדם הוא שיכולת השינוי שלהם, גם של מהלך חייהם וגם ביחס להיסטוריה, היא הדבר הייחודי והבלתי משתנה ביותר שלהם. האם יש דרך להסביר את הגמישות והיצירתיות הללו, את היכולת הזאת לשנות את גורלנו האינדיבידואלי והקולקטיבי, בלי לפנות לתחום המיסטיקה?

בניגוד למצופה, התשובה נמצאת בקרב ילדים צעירים מאוד - והיא מובילה לסוג שונה מאוד של פסיכולוגיה אבולוציונית. היתרון האבולוציוני הגדול של בני אנוש הוא יכולתם לחמוק מכבלי האבולוציה. אנחנו יכולים ללמוד על הסביבה שלנו, אנחנו יכולים לשוות בדמיוננו סביבות אחרות, ואנחנו יכולים להפוך את הסביבות המדומיינות הללו למציאוּת.

ומאחר שאנחנו מין חברתי מובהק, אנשים אחרים הם החלק החשוב ביותר בסביבה שלנו. לכן סביר שנלמד על אנשים, ונשתמש בידע הזה כדי לשנות את אופני ההתנהגות של אחרים ואת אופני ההתנהגות שלנו. התוצאה היא שבני האדם, מתוך היתרון האבולוציוני הבולט שלהם ומתוך טבעם האנושי העמוק ביותר, שקועים במחזור בלתי פוסק של שינוי. אנחנו משנים את הסביבה, והסביבה משנה אותנו. אנחנו משנים את התנהגותם של אחרים, והתנהגותם משנה את שלנו.

מלכתחילה יש לנו יכולת ללמוד על סביבתנו באופן יעיל וגמיש יותר מאשר כל מין אחר. ידע זה מאפשר לנו לדמיין סביבות חדשות, ואף חדשות באופן רדיקלי, ולפעול כדי לשנות את הסביבות הקיימות. לאחר מכן, אנחנו יכולים לעמוד על המאפיינים הלא־צפויים של הסביבה החדשה שיצרנו, וכך לשנות את הסביבה שוב, וכן הלאה. הדבר שחוקרי המוח מכנים "פְּלַסְטִיוּת" - היכולת להשתנות על פי הניסיון - הוא המפתח לטבע האנושי בכל הרמות, במוח, בתודעה ובחברה.

למידה היא מרכיב יסודי של התהליך הזה, אבל היכולת האנושית לשינוי אינה מסתכמת בלמידה. למידה קשורה באופן שבו העולם משנה את התודעה, אבל התודעה יכולה גם לשנות את העולם. פיתוח תיאוריה חדשה על העולם מאפשר לדמיין צורה חדשה של העולם. הבנה של אנשים אחרים ושל עצמנו מאפשרת לנו לדמיין דרכים אחרות להיות אנושי. ובה־בעת, כדי לשנות את עולמנו, את עצמנו ואת החברה, עלינו לחשוב ולשאול איך ראוי לנו להיות - ואיך אנחנו בפועל. ספר זה עוסק בשאלה איך מתפתחת אצל ילדים התודעה המאפשרת להם לשנות את העולם.

פסיכולוגים, פילוסופים, חוקרי מוח ומדעני מחשב מזהים היום באופן קפדני ומדויק כמה מן המנגנונים שמתחת לפני השטח, המקנים לנו את היכולת האנושית המובחנת לשינוי - ההיבטים של טבענו המאפשרים לחינוך ולתרבות להתקיים. אנחנו מתחילים אפילו לפתח תיאורים מתמטיים קפדניים ומדויקים של כמה מן המנגנונים הללו.

להלן נראה שהמחקר וההגות החדשים הללו, שבמידה רבה התפתחו ממש בשנים האחרונות, מאפשרים הבנה חדשה של האופן שבו המחשב הביולוגי שבתוך ראשנו יוצר את החופש והגמישות האנושיים. כשאני מביטה, תוך כדי כתיבה, על החפצים היומיומיים הסובבים אותי - המנורה החשמלית, השולחן ישר הזוויות, ספל הקרמיקה הסימטרי עם הזיגוג העליז, מסך המחשב הזוהר - כמעט אף אחד מהם לא מזכיר משהו שיכולתי לראות בזמן הפלייסטוקן.

כל החפצים האלה היו פעם דמיוניים - אלו דברים שבני האדם יצרו בכוחות עצמם. וגם אני עצמי, מדענית קוגניטיבית הכותבת על פילוסופיה של ילדים, לא הייתי יכולה להתקיים בתקופת הפלייסטוקן. גם אני יצירתו של הדמיון האנושי, וגם אתם.

איך הילדות משנה את העולם
קיומה של הילדות - התקופה הארוכה והמוגנת שבה אנחנו לא־ בוגרים - ממלא תפקיד חיוני ביכולת האנושית לשנות את העולם ואת עצמנו. ילדים אינם מבוגרים פגומים, ואף אינם בני אדם פרימיטיביים המתקדמים בהדרגה למורכבות ולשלמות שלנו. לא, ילדים ומבוגרים הם שתי צורות שונות של הומו ספיינס. לאלה ולאלה יש מוחות, תודעות וצורות מודעוּת שונים זה מזה, אך מורכבים וחזקים באופן דומה, שנועדו לשמש פונקציות אבולוציוניות נפרדות.

ההתפתחות האנושית מזכירה גלגול של חרקים - כמו זחלים הנהפכים לפרפרים - יותר מאשר גדילה פשוטה, אף על פי שלפעמים נדמה כי הילדים הם הפרפרים התוססים והנודדים, וכי הם מתגלגלים ונהפכים לזחלים המתקדמים לאטם בהיכנסם לעולם המבוגרים.

מהי הילדות? זו תקופה התפתחותית מובחנת שבה בני אנוש צעירים תלויים במבוגרים באופן בלעדי. בפשטות, הילדות לא היתה יכולה להתקיים ללא מבוגרים אחראים. למה בכלל אנו עוברים תקופה של ילדות? לבני האדם ניתנה תקופה מורחבת של חוסר בגרות ושל תלות, ילדות ארוכה בהרבה מאשר לכל מין אחר. תקופה זו של חוסר בגרות הלכה והתארכה במקביל להתקדמות ההיסטוריה האנושית (משהו שאנחנו, ההורים לבני עשרים ומשהו, מזהים ונאנחים בגינו).

למה התינוקות הם חסרי ישע במשך זמן רב כל כך? ולמה המבוגרים נדרשים להשקיע זמן ואנרגיה רבים כל כך בטיפול בהם? תקופה מתמשכת זו של חוסר בגרות קשורה באופן הדוק ביכולת האנושית לשינוי. יש יתרונות רבים ליכולות הדמיון והלמידה שלנו. הן מאפשרות לנו להסתגל לסביבות מחיה רבות יותר מאשר כל מין אחר, וכן לשנות את סביבתנו באופן שאינו אפשרי לביצוע בידי שום חיה אחרת.

אבל יש להן גם חיסרון אחד גדול - הלמידה דורשת זמן. לא היינו רוצים לחקור את כל הדרכים החדשות האפשריות לצוד צבאים כשלא אכלנו כבר יומיים, וגם לא ללמוד את כל הידע התרבותי המצטבר על טיגריסים שֶׁנְחַרְבִּיים בזמן שאחד מהם רודף אחרינו. להקדיש שבוע לבדיקת כל האפשרויות של המחשב החדש שלי, כפי שבני המתבגר היה עושה, זה רעיון טוב, אבל כשטיגריסים שנחרביים בדמות מועדים סופיים להגשה של בקשה למלגה ושל רשימת הרצאות נושפים בעורפי, אעדיף להסתמך על נוהלי העבודה הישנים.

בעל חיים התלוי בידע המצטבר של דורות קודמים נדרש לזמן כדי לרכוש את הידע הזה. בעל חיים התלוי בדמיון זקוק לזמן כדי לתרגל את היכולת הזאת. הילדות היא הזמן הזה. הילדים מוגנים מפני הדרישות הרגילות של חיי המבוגרים, הם לא צריכים לצוד צבאים ולא להדוף טיגריסים שנחרביים, שלא לדבר על כתיבת בקשה למלגה או על הוראת קורסים - כל זה נעשה בשבילם.

כל שעליהם לעשות הוא ללמוד. בילדותנו אנחנו מייחדים את כל זמננו ללימוד על העולם ולדִמיוּן כל צורות העיצוב החלופיות האפשריות של העולם הזה. בבגרותנו אנחנו משתמשים בכל מה שלמדנו ודמיַינו.

יש מעין חלוקת עבודה אבולוציונית בין ילדים למבוגרים. ילדים הם חטיבת המחקר והפיתוח של המין האנושי - אלה שמפריחים רעיונות מטורפים לאוויר, אלה שעושים סיעורי מוחות. המבוגרים הם מחלקת הייצור והשיווק. הם מגלים תגליות - אנחנו מיישמים אותן. הם מעלים מיליון רעיונות חדשים, רובם חסרי תועלת, ואנחנו לוקחים את השלושה או הארבעה המוצלחים ומממשים אותם.

אם נתמקד ביכולות של המבוגרים - התכנון לטווח ארוך, הביצוע הזריז והאוטומטי, התגובה המהירה והמיומנת לנוכח צבאים, טיגריסים ולוחות זמנים - אזי תינוקות וילדים ייראו לנו באמת די מעוררי רחמים. אבל אם נתמקד ביכולות השינוי הייחודיות למין האנושי, ובמיוחד בדמיון ובלמידה, אזי המבוגרים הם אלה שייראו קצת אטיים. הזחלים מצטיינים בתחומים מסוימים, והפרפרים מצטיינים בתחומים אחרים.

חלוקת העבודה הבסיסית הזאת בין ילדים למבוגרים משתקפת בתודעות שלהם, במוחות שלהם, בפעולות היומיום שלהם ואפילו בחוויות המודעוּת שלהם. מוחותיהם של תינוקות ניחנו, כנראה, בתכונות מיוחדות שמתאימות אותם לדמיון וללמידה.

למען האמת, מוחותיהם של תינוקות מרושתים ומקושרים בצפיפות רבה יותר ממוחות של מבוגרים. לרשות התינוקות עומדים יותר מסלולים עצביים מאשר למבוגרים. כשאנחנו גדלים וחוויותינו מתרבות, המוח שלנו קוטם את המסלולים החלשים יותר שהשימוש בהם מועט, ומחזק את אלה שהשימוש בהם תדיר.

אילו היינו מביטים במפה של מוח התינוק היא היתה נראית כמו פריז העתיקה, עם הרבה סמטאות קטנות, מתפתלות ומתמזגות זו בזו. במוח המבוגר הוחלפו הסמטאות הללו בבּוּלוָוארים עצביים מעטים יותר אך יעילים יותר, שיש בהם קיבולת להרבה יותר תנועה. מוחות צעירים הם גם הרבה יותר פלסטיים וגמישים - הם משתנים הרבה יותר בקלות. אבל הם פחות יעילים באופן ניכר, הם לא מהירים או אפקטיביים כמו המוחות שלנו.

יש שינויים מוחיים ספציפיים עוד יותר, הממלאים תפקיד חשוב במיוחד במעבר מילדות לבגרות. הם קשורים בקליפת המוח הקדמית )או הקדם־מצחית(, אזור המפותח מאוד אצל בני אדם בלבד, וחוקרי מוח טוענים לעתים קרובות כי זהו מקום מושבן של היכולות הייחודיות לאנושות.

המדענים איתרו בקליפה הקדם־מצחית יכולות של חשיבה, של תכנון ובקרה. לדוגמה, בגלל שילוב טרגי בין שחצנות לבין טעות מקצועית, מטופלים של פסיכיאטרים אולצו בשנות החמישים לעבור כריתת אונה קדם־מצחית - ניתוחים שהסירו את החלק הזה של מוחם. אף על פי שהחולים הללו המשיכו לתפקד ברמה השטחית, הם איבדו במידה רבה את כושרם לקבל החלטות, לשלוט בדחפים ולהתנהג באופן אינטליגנטי.

קליפת המוח הקדמית היא אחד מחלקי המוח האחרונים שמבשילים. החיווּט בחלק הזה של קליפת המוח, תהליך דילולם של קשרים מסוימים וחיזוקם של אחרים, אינו מסתיים כנראה עד אמצע שנות ה־ 20 (עוד אנחה מפי הוריהם של בני ה־ 20 ומשהו).

באחרונה גילו חוקרי מוח כי המוח כולו פלסטי וניתן לשינוי, גם בבגרות, יותר מכפי שחשבנו אי־פעם. ובכל זאת, חלקים מסוימים - למשל, מערכת הראייה - מקבלים כנראה את צורתם הבוגרת כבר בחודשי החיים הראשונים. חלקים אחרים, כמו הקליפה הקדם־מצחית והקשרים בין האזור הקדם־מצחי לבין חלקים אחרים של המוח, מבשילים לאט בהרבה. הם ממשיכים להשתנות לכל אורך גיל ההתבגרות וגם לאחריו. קליפת הראייה דומה למדי בגיל שישה חודשים ובגיל 60 , ואילו האזור הקדם־מצחי מתעצב בצורתו הסופית רק בבגרות.

אולי תחשבו שילדים הם מבוגרים פגומים, שחסרים להם אותם חלקים במוח החיוניים ביותר לחשיבה בוגרת ורציונלית. אבל באותה מידה אפשר לומר שבכל הנוגע לדמיון וללמידה, הבוסריות הקדם־ מצחית מאפשרת לילדים להיות סופּר־מבוגרים.

הקליפה הקדמית מעורבת באופן מיוחד ביצירת עכבות 5 (inhibition) . היא מסייעת לכבות חלקים אחרים של המוח כדי להגביל ולמקד את ההתנסות, הפעולה והמחשבה. התהליך הזה הכרחי לשם חשיבה, עשייה ותכנון מורכבים, שמבוגרים עסוקים בהם. כדי לממש תוכנית מורכבת, לדוגמה, יש לבצע רק את הפעולות שהיא עצמה מכתיבה, ולא את כל הפעולות האפשריות האחרות. ויש לייחד תשומת לב רק לאירועים הרלוונטיים לתוכנית, ולא לכל האחרים.

כל מי שינסה לשכנע ילד בן שלוש להתלבש לקראת ההליכה לגן יפַתח עד מהרה הערכה לעכבה הזאת. היה הרבה יותר פשוט אם הוא לא היה נעצר וחוקר כל גרגר אבק על הרצפה, ולא פותח את כל המגירות אחת־אחת, ולא מסיר את הגרביים מיד אחרי שגרבת לו אותם.

אבל כפי שעוד נראה, לעכבה יש חיסרון כשמתעניינים בעיקר בדמיון ובלמידה. כדי להיות בעל דמיון צריך להביא בחשבון מספר אפשרויות רב ככל האפשר, ואפילו אפשרויות פרועות וחסרות תקדים (אולי השידה תעבוד טוב יותר בלי כל המגירות האלה). בלמידה, צריך להישאר פתוחים לכל דבר שעשוי להתגלות כאמת (אולי גרגר האבק ההוא טומן בחובו את סוד היקום). היעדר בקרה חזקה בקליפת המוח הקדמית הוא אולי אחד מיתרונותיה של הילדות.

במובן אחר, הקליפה הקדם־מצחית היא החלק הפעיל ביותר במוח בתקופת הילדות: היא משתנה ללא הרף לכל אורך השנים הללו, וצורתה הסופית תלויה מאוד בחוויות הילדות. כוח הדמיון וכוח הלמידה בזמן הילדות מספקים את המידע שאנו, המבוגרים, משתמשים בו כדי לתכנן את התנהגותנו ולשלוט בה בחוכמה.

למען האמת, יש ראיות מסוימות לכך שקיים מִתאם בין מנת משכל גבוהה לבין אונות קדמיות פלסטיות יותר, שהבשילו בזמן מאוחר יותר. אולי שמירה על ראש פתוח במשך זמן רב יותר תורמת להפיכתו של אדם לחכם יותר.

ההבדלים הללו במוח ובתודעה מביאים גם לכך שילדים ומבוגרים מבלים את ימיהם בדרכים שונות - אנחנו עובדים, תינוקות משחקים. משחק הוא סימן ההיכר של הילדות. זהו ביטוי חי ובולט לעין של הדמיון והלמידה בפעולתם. הוא גם הסימן הבולט ביותר של הפרדוקס הזה, של חוסר התועלת המועיל כל כך של חוסר הבגרות.

בהגדרתו, המשחק - התינוק המכניס קוביות אל קופסת פעילות ולוחץ על הכפתורים שלה, הפעוט המעמיד פנים כי הוא כל דבר בין בתולת ים לנינג'ה - הוא חסר טעם או תכלית או תפקיד מובנים מאליהם. הוא לא מסייע כלל לקידום המטרות האבולוציוניות הבסיסיות, שהן הזדווגות ומציאת מזון, בריחה ולחימה. ואף על פי כן, הפעולות חסרות התועלת הללו - והמקבילות הבוגרות שאנחנו משחילים אל יום העבודה שלנו - הן אנושיות באופן מובהק וטיפוסי, ויש להן ערך רב. הצגות תיאטרון הן משחקים, וכך גם רומנים, ציורים ושירים.

כל ההבדלים האלה בין מבוגרים לילדים מלמדים שהתודעה של ילדים והמרקם של ההתנסות היומיומית שלהם בעולם שונים מאוד כנראה מאלה שלנו. המוח והתודעה של ילדים שונים רדיקלית מאלה שלנו, כך שגם החוויה שלהם בוודאי שונה מאוד. ההבדלים הללו אינם רק מקור לפליאה פסיבית. אנחנו יכולים להשתמש בידע שלנו על המוח והתודעה של ילדים כדי לחקור את ההכרה שלהם. אנחנו יכולים להשתמש בכלים של הפסיכולוגיה, של חקר המוח ושל הפילוסופיה כדי להבין את חייהם הפנימיים של ילדים. והבנת ההכרה של ילדים מעניקה לנו, בתורה, נקודת מבט חדשה על ההכרה הבוגרת והיומיומית שלנו, ומסייעת להבין מה זה להיות בן אנוש.

ההבדלים האלה גם מעוררים שאלות זהותיות מרתקות. תינוקות ומבוגרים נבדלים אלה מאלה באופן רדיקלי, יש להם מוח שונה, וגם תודעה וחוויות שונות. אבל מנקודת ראות אחרת, המבוגרים הם התוצר הסופי של הילדות. המוח שלנו עוצב בידי ההתנסויות שלנו, החיים שלנו הם אלה שהחלו בעודנו תינוקות, שורשיה של ההכרה שלנו נעוצים בילדות. הפילוסוף היווני הֶרקְלִיטוֹס אמר פעם שאדם לעולם אינו נכנס לאותו נהר פעמיים, משום שלא הנהר ולא האדם אינם זהים למה שהיו. החשיבה על ילדים ועל יַלדוּת מבהירה כי חיינו, וההיסטוריה שלנו כמין ביולוגי, הם נהר כזה, הזורם לעד ומשתנה ללא הרף.

כל תהליכי השינוי, הדמיון והלמידה תלויים באהבה. הורים בני אנוש אוהבים את התינוקות שלהם באופן משמעותי ורב־עוצמה במיוחד. אהבה זו היא אחד המנועים המפעילים את השינוי האנושי. אהבה הורית איננה רק אינסטינקט פרימיטיבי וקמאי, הנמצא על הרצף של ההתנהגות הטיפולית של בעלי חיים אחרים (אם כי יש גם כאלה רצפים). לא, חיינו הממושכים כהורים ממלאים גם הם תפקיד רב־חשיבות ביצירתן של היכולות האנושיות הטיפוסיות והמתוחכמות ביותר.

חוסר הבגרות המתמשך שלנו אפשרי רק משום שאנחנו יכולים לסמוך על אהבתם של האנשים המטפלים בנו. אנחנו יכולים ללמוד מתגליותיהם של דורות קודמים, משום שהמטפלים האוהבים הללו השקיעו ממרצם כדי ללמד אותנו. לא רק שבלי הורות יחסרו לבני האדם טיפוח, חום וביטחון רגשי - יחסרו להם גם תרבות, היסטוריה, מוסר, מדע וספרות.

מפת דרכים
בשלושת הפרקים הראשונים של הספר נתבונן לעומק בחשיבה הפילוסופית ובמחקר הפסיכולוגי שמאחורי התובנות החדשות על דמיון ועל למידה. אפילו הצעירים שבתינוקות יודעים לא מעט על דרך פעולתו של העולם. ולמרות זאת, פעוטות מעבירים את רוב שעות ערותם בעולמות פרועים של נדמה־לי, שותים ברוב נימוס תה דמיוני ונלחמים בחירוף נפש בנמרים דמיוניים. למה?

בפרק 1 אסביר כיצד הידע והדמיון שזורים זה בזה. ילדים משתמשים בידע שלהם כדי לבנות יקומים מקבילים - עולמות אפשריים אחרים. ילדים גם יודעים לא מעט על דרך פעולתם של בני אדם. זה מאפשר להם לדמיין דרכים חדשות שבהן בני אדם, כולל הם עצמם, עשויים לחשוב או לפעול.

בפרק 2 אסביר איך היכולות הללו גורמות לילדים להמציא חברים דמיוניים - וגורמות למבוגרים ליצור מחזות וספרים. היכולת של ילדים - ושל מבוגרים - לדמיין את עצמם כשונים מכפי שהם, מאפשרת להם להשתנות בפועל. אנחנו יכולים להפוך את עצמנו לאַלְטֶר אֶגוֹ המדומיין שלנו.

בפרק 3 אראה מהם מקורות הידע והדמיון. פילוסופים של המדע ומדעני מחשב פיתחו רעיונות חדשים באשר לשאלה איך ייתכנו למידה ודמיון - רעיונות שכבר שימשו כדי לתכנן מחשבים היכולים ללמוד לדמיין. רעיונות אלה יכולים גם להסביר מדוע ילדים לומדים ומדמיינים כל כך הרבה.

אַראה שתינוקות, כמו מדענים, משתמשים בסטטיסטיקה ובניסויים כדי ללמוד על העולם. אבל יש להם גם אופן למידה אחר, רב־עוצמה במיוחד ואנושי במובהק: יש להם הורים המלמדים אותם. סוגי הלמידה האלה מאפשרים לנו לשנות בלי הרף את האופן שבו אנו רואים את העולם ואת אפשרויותיו.

בשני הפרקים שלאחר מכן אדבר על ההכרה. האם אופן ראייתנו את העולם, כמבוגרים, הוא האופן שבו ראינו ונראה אותו תמיד? או אולי ההכרה עצמה יכולה להשתנות? איך ההרגשה להיות תינוק? יש שני היבטים שונים מאוד לתודעה של מבוגרים. ראשית, ישנה ההכרה החיצונית שלנו - המוּדעוּת החיה שלנו לעולם שמחוצה לנו, לתכלת השמים, לשירת הציפורים.

בפרק 4 אתאר מחקרים חדשים על התודעה והמוח של תינוקות, ובמיוחד על סוגיית תשומת הלב של תינוקות. תינוקות מתבוננים בעולם בדרך שונה מאוד מאיתנו, וחלוקת תשומת הלב שלהם קשורה לכישורי הלמידה היוצאים מן הכלל שלהם. אטען כי התינוקות מוּדעים וערניים יותר מאיתנו למתרחש סביבם.

אנחנו חוֹוים גם הכרה פנימית. זהו זרם המחשבות, התחושות והתוכניות־לעתיד החולף על פני ה"אני" הפנימי, שהוא גם ה"עין" הפנימית - המשקיף, האוטוביוגרף והמנהל הפנימי שאנחנו חווים כעצמי שלנו.

בפרק 5 אטען שייתכן כי המודעות הפנימית הזו שונה למדי אצל תינוקות ופעוטות, בהשוואה למבוגרים. תינוקות חווים את העבר ואת העתיד, את הזיכרון ואת הרצון, באופנים שונים מאוד מאיתנו. דומה שאין להם משקיף פנימי, והם זוכרים את העבר ומתכננים את העתיד בדרכים שונות לגמרי. העצמי היחיד והמאוחד הוא משהו שאנחנו יוצרים - לא משהו שמוענק לנו.

בשלושת הפרקים שלאחר מכן אעמוד על תרומתם של רעיונות חדשים אלה לקבוצת שאלות אחרת - שאלות של זהות, אהבה ומוסר. לעתים קרובות אלה השאלות הדוחקות ביותר מבחינתנו, כהורים לילדים, וגם כילדים להורים.

בפרק 6 אדבר על היחס בין חיינו כילדים לחיינו כמבוגרים. כיצד מעצבות החוויות והפעולות של הילדוּת את חוויותינו ופעולותינו בהמשך הדרך? איך הילדות הופכת אותנו למי שאנחנו?

בפרק 7 אתמקד בחלק מסוים של שאלה זו. מה מקורה של האהבה בין הורים לילדים? איך היא מעצבת את האהבות והחיים של המבוגרים? אטען כי הגֶנים והאמהוֹת שלנו אינם קובעים בצורה פשוטה את זהותנו - חוויות הילדות מסמנות את הדרך שבה אנו יוצרים את חיינו שלנו.

בפרק 8 אסביר מה אפשר ללמוד מילדים על חיי המוסר שלנו. תינוקות וילדים קטנים אינם יצורים משוללי מוסר, כפי שחשבנו פעם. אפילו לצעירים שבתינוקות יש יכולת מדהימה לאמפתיה ולאלטרואיזם. ואפילו פעוטות יודעים כי יש לציית לכללים, אבל גם שכללים אפשר לשנות.

שתי היכולות הללו, לאהבה ולחוק, לדאגה לאחרים ולציות לכללים, מאפשרות את קיומו של השילוב האנושי הטיפוסי הזה, בין עומק מוסרי לבין גמישות. הן מסבירות איך אנחנו יכולים לשנות את החוקים והכללים שלנו כדי להתאים לנסיבות חדשות בלי להידרדר לרלטיביזם מוסרי.

ולבסוף, בפרק 9, אדבר על המשמעות הרוחנית של תינוקות - על תינוקות ומשמעות החיים. בעבור רוב ההורים, גידול ילדים הוא אחת החוויות החשובות, המשמעותיות והעמוקות ביותר בחייהם. האם זו רק אשליה אבולוציונית, תעלול שמטרתו לדאוג שנמשיך להתרבות? אני אטען שזהו הדבר האמיתי, שילדים באמת גורמים לנו לגעת באמת, ביופי ובמשמעות.

הספר הזה לא יעזור להורים להרדים את הילדים שלהם, או לשלוח אותם לקולג' יוקרתי, או להבטיח להם חיים מאושרים כמבוגרים. אבל אני מקווה שהוא יסייע להורים, וגם לאלה שאינם הורים, להעריך מחדש את העושר והחשיבות של הילדות.

אפילו העובדות היומיומיות ביותר בחייו של ילד בן שלוש - משחקי הנדמה־לי המפוארים, הסקרנות שאינה יודעת שובע הגורמת להם להתעניין בכל דבר, ההזדהות האינטואיטיבית עם אחרים - מספרות לנו מה פירוש להיות אנושי. הפילוסופיה והמדע יאפשרו להבין את האופנים שבהם הילדים שלנו חושבים ומרגישים וחוֹוים את העולם - וגם איך אנחנו עושים זאת.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il