גשם שחור

גראהם בראון


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית גשם שחור
דאנאקוד 99-1795
מספר עמודים 424
שם המתרגם אמנון כץ
ז'אנרים ספרות מתורגמתמתח
שם באנגלית Black Rain
שם מחבר באנגלית Graham Brown

תקציר

דניאל ליידלו, סוכנת חשאית אמריקנית, מובילה משלחת אל מעמקי הג'ונגל בחיפוש אחר עיר אגדית שהתקיימה בשחר הציביליזציה של בני המאיה. הקבוצה, הכוללת חוקר נודע בתחום הארכיאולוגיה והמיתוסים העתיקים ושכיר חרב בשם הוֹקֶר, מפלסת את דרכה במעמקי יער הגשם הסבוך.

אנשי המשלחת אינם מודעים לכך שהם נשלחו במקומה של מקום משלחת קודמת, שעקבותיה נעלמו, ושהאוצר שאותו הם מחפשים אינו איזה פריט אומנות עתיק אלא תגלית פורצת דרך שבכוחה לשנות את העולם.

לא מעט גורמים מאיימים עליהם: חייליו של מיליארדר אכזר, שבט ילידים פראי ואלים, ומעל לכול, אויב לא-נראה שמותיר אחריו שביל של גופות מרוטשות.

ובאווירת האימה הזו, מנסים חברי המשלחת למצוא את הקשר בין המיתוס המסתורי של בני המאיה הקדומים, שבט הנוודים המזנב בהם והסוד המצמרר הקבור תחת המקדש החרב. ספר מתח סוחף ומרתק שלא תוכלו להניח מהיד עד לסופו המפתיע.

על המחבר

גראהם בראון - Graham Brown

גראהם בראון, לשעבר טייס, עורך דין, ושותף בחברה לניהול חווֹת בריאות לא הסתפק בעיסוקיו המגוונים והחליט להיות סופר. גשם שחור הוא ספרו הראשון.

הוא פרסם כבר שלושה ספרי מתח, והספר Devil’s Gate, שכתב במשותף עם הסופר הנערץ עליו, קלייב קאסלר, הגיע למקום החמישי ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס.


טעימה מהספר

      ויבוא האחד הקרוי משחית ויעקור את עיניהם,
ואחר הקרוי יגואר ויטרוף את בשרם. וינוסו אל
העצים ואל המערות. אך העצים התנערו מהם
ופתחי המערות נחסמו בפניהם.
      ואז בא המבול; גשם של שרף שחור ניתך מן
השמים. ויֵרד הגשם יומם ולילה ותשחיר האדמה
תחתיו.
      - הכחדתם של אנשי העץ, מתוך הפּוֹפּוֹל ווֹך -
                               ספר קודש של שבט המאיה.

פרולוג: יער הגשם
חשכת הג'ונגל כיסתה הכול, רבצה ממעל בשכבות צפופות וסבוכות שנפרשו כיריעות אוהל קרקס ממרומי עצים אדירים. הג'ונגל התפטם, מילא כרסו בגשם והפך מקשה אחת בלתי חדירה, בית לאלפי מיני בעלי־חיים שרובם לא יצאו מעולם מתחומי חיבוקו המרומֵם. החיים התקיימו בגבהים, במרומי חופת הצמרות. הקרקע יוחדה לצללים, לרמשים זוחלים ולכל מה שמת.

ג'ק דיקסון הניח למבטו לנדוד מן העולם השופע שמעליו אל האדמה שמתחת לרגליו. הוא כרע על עקביו ובחן סדרת עקבות. הוא לא התקשה לזהות את טביעות סוליות הנעליים הכבדות, שהיו שונות מהטביעות שאיתר קודם לכן: עמוקות יותר באזור הבוהן, שקועות באדמה ומרווחות יותר.

אז המטרות התחילו לרוץ. אבל למה?

הוא סקר את הסביבה ותהה אם התקדם מהר מדי וחשף את עצמו. לא, זה לא נראה סביר. שיחים סבוכים חסמו את מרבית שדה הראייה שלו, ובמקומות שבהם ניתן היה לראות למרחק מה, רבץ אד אפרפר מהביל. דיקסון חש כאילו שום דבר אחר אינו קיים, כאילו אין עולם חיצון, רק אינספור עצים שהשתרעו עד אין קץ, ומהם השתלשלו טחב וגפנים, כמו חבלים מגרדום ריק.

חוץ מזה, אם הם היו רואים אותו, הוא כבר היה מת.

דיקסון סימן בתנועת יד אל גבר שנע בעקבותיו. "משהו הפחיד אותם," אמר והצביע אל העקבות.

האיש, ששמו היה מֶקרי, בחן את טביעת כף הרגל ואמר, "אבל לא אנחנו."

דיקסון נענע בראשו. "לא. לא אנחנו."

לקול צקצוק ציקדות שהזדמזם במרחק, חצתה עווית קלה את פניו של מקרי. אך דבר לא נאמר. שני הגברים המשיכו לנוע, אחזו את רובי הסער שלהם מכוּונים לפנים, אטיים וזהירים אף יותר משהיו קודם.

כעבור דקות אחדות נתקלו במשהו שדיקסון כבר החל לחשוד בקיומו. גופה נוספת. היא היתה עדיין טרייה ועוד לא עלתה ממנה צחנה, אף על פי שהציפורים כבר מצאו אותה. בעת שדיקסון חלף בסבך הצמחייה, נפוצה להקת אוכלי הנבלות בבהלה והתרוממה במשק כנפיים למצוא מקלט בצמרות העצים.

הסתלקותן חשפה את גופתו המרוטשת של גבר שהיה לבוש באותם מדי הסוואה שלבשו דיקסון ומקרי. הוא שכב על רצועת בוץ ארגמני, פניו פנו כלפי מטה וחנית ילידית שבורה היתה נעוצה בגבו. פיסות בשר נתלשו מרגליו, וכתפו וזרועו הימנית נעלמו — לא נגדעו בחדות אלא נקרעו ממקומן והותירו אחריהן בליל של רצועות בשר וגידים שהיו תלויות ברפיון מעל קצהָ המדמם של עצם בולטת. "אלוהים אדירים," פלט מקרי והסב את פניו מהמחזה המחריד. דיקסון התבונן בגווייה, ארשת פניו היתה מוטרדת אך מעשית. "זה העונש שלך על שניסית לערוק לי," הפטיר אל האיש המת.

מקרי, שעמד לצדו, נאבק לשמור על עשתונותיו. "המניאקים דפקו לו אמבוש."

ה"מניאקים" היו חבורת ילידים לוחמים משבט הצ'ולוקווה, שבט שלא חדל להטריד אותם מאז שהגיעו אל הגדה המערבית של הנהר. בשתי תקריות ירי שאירעו כמה שבועות לפני כן, דיקסון ואנשיו פגעו במספר לוחמים, פצעו או הרגו אותם, אך נראה שהם לא למדו לקח.

"חסכו לנו את הטרחה," אמר דיקסון. "תעשה עליו חיפוש." מקרי כרע על ברכיו ופשפש בכיסיו של האיש. משלא מצא דבר, שלף מכיסו מכשיר קטן והפעיל אותו. המכשיר השמיע תקתוק אטי, והאיץ לכדי זמזום מהיר בעת שהלך והתקרב לנקודה הנכונה.

"אמרתי לך שהוא לקח אותם," אמר דיקסון.

מקרי הניח את מונה הגייגר בצד והחל לחטט בתרמילו של האיש כשלפתע קפא במקומו למשמע צווחה מבעיתה שבקעה ממעמקי הג'ונגל.

בעקבותיה השתררה דממה.

"זו ציפור," אמר דיקסון. "בסך הכול ציפור."

"זה נשמע כמו..."

דיקסון נעץ מבט זועם במקרי. "זה רחוק מכאן," נהם. "קדימה, תמצא את האבנים המחורבנות ובוא נסתלק מכאן."

מקרי חידש את החיפוש תחת מבטו הנוקב של דיקסון, ועד מהרה שלף מתוך התרמיל המגובב סמרטוט שמנוני. הוא פרש את יריעת הבד וחשף קבוצת אבנים קטנות, גדולות במעט מקוביות סוכר ובעלות תריסר פאות. האבנים זהרו בברק מתכתי עמום. לצדן נראה גביש שרוט, חסר צבע.

דיקסון בחן את האבנים ואת הגביש, ואחר הביט בפניו המיוסרות של פקודו לשעבר. "גנב," חרץ לבסוף את משפטו האחרון של האיש המת, את הכתובת על מצבתו של בוגד שלעולם לא ייטמן בקבר מכובד.

מקרי כרך את הצרור מחדש ודיקסון לקח אותו מידו.

"גם את הניירות שלו," אמר דיקסון.

מקרי הושיט לו את דרכונו של האיש באי־רצון מופגן. דיקסון נטל את הדרכון, ובאותו רגע פילחה שוב את האוויר צווחה מבעיתה מתוככי הג'ונגל. הפעם ענתה לה צווחה שנייה, קולנית וקרובה יותר, יללה צרחנית שכמו עקפה את עור התוף וניקבה ישירות את המוח.

"זאת לא ציפור," אמר מקרי.

דיקסון שתק. הוא ידע שזאת לא ציפור. הם שמעו את הצרחה הזאת קודם לכן, באזור המקדש, רגע לפני שהכול יצא משליטה. הוא ממש לא שמח לשמוע אותה שוב, קרוב כל כך.

הוא תחב את הסמרטוט עם האבנים לכיסו והידק את אחיזתו ברובה. הוורידים בזרועותיו השריריות תפחו. עיניו התרוצצו לכל עבר בניסיון לראות מבעד לערפל ובינות לעצים.

הוא חשב על חברו לשעבר, המת. זה שטח גרוע למילוט, לתנועה תחת מעקב. שטח קלאסי להתנפלות מהמארב.

מקרי, שעמד לצדו, מלמל משהו לא מובן ואז הוסיף, "היינו צריכים להסתלק מזמן."

דיקסון התעלם ממנו, שלף מצ'טה ארוכה מהנדן הצמוד לירכו והחל לצעוד. בידו האחת אחז ברובהו המכוון לפנים ובשנייה הניף את הלהב המתכתי הארוך. הוא עבר דרך וילון שרכים ועצר.

הוא זיהה נתיב נוסף של דם כהה שנקרש על קרקעית הג'ונגל, ולצדו סדרה חדשה של עקבות, שקעים ארוכים, דו־שינִיִים, כאילו מישהו תקע קוֹלָן באדמה והטה אותו לפנים. דיקסון אימץ את מוחו אבל לא הצליח לחשוב על אף חיה שהיתה עשויה להשאיר סימן כזה.

הוא התכופף לרחרח את העקבות, וריח מוכר עלה באפו. ריח חריף, דמוי אמוניה. באותו רגע פילחה שוב הצווחה המבעיתה את אוויר הג'ונגל, שטפה מעליהם כמו גל והמשיכה הלאה.

"נו כבר," דחק בו מקרי. "בוא נסתלק מכאן."

"שקט," אמר דיקסון. הוא בחן את העקבות.

"בנאדם, אתה לא קולט? זה הולך לקרות שוב."

"שתוק!" ציווה דיקסון. הוא התאמץ לחשוב, להתרכז. אין טעם לנסות לברוח, זה מוות בטוח. אבל להישאר... יש משהו רע במקום הזה. רק עכשיו, מאוחר מדי, הוא התחיל להבין את האמת הזו. בני־ אדם לא היו ציידים כאן. הם היו הניצודים.

דיקסון שמע רחשים מאי־שם לפניו, תנועה חרישית, כמו נפנוף כנפי ינשוף, אבל בגובה פני הקרקע. הוא הרים את הרובה אל כתפו.

"דיקסון..." התחנן מקרי. הרחשים התקרבו אליהם, האיצו, דהרו ביער בצעדים קלילים.

"דיקסון, בחייך!"

דיקסון נדרך, התכונן לירות, אבל הרעש חמק משמאלו וחלף על פניו. הוא הסתובב ולחץ על ההדק ממש בעת שצללית מטושטשת, כהה, הסתערה בפראות מבעד לעצים.

מקרי צרח. צרור יריות הרעים ורסס ערפילי אדום ניתז על העלים, אך לא נותר דבר לפגוע בו. לא מטרה, לא אויב, וגם לא מקרי — רק עלי השרך שהשתרעו על הקרקע והתנועעו עדיין מעוצמת הפגיעה, מכוסים בדם אדם בוהק.

דיקסון נעץ את מבטו בדם שנטף מן העלים. "מקרי!" הוא צעק.

הוא האזין וחיפש אחר קולות מאבק, אך לא שמע דבר. מקרי נעלם, בוודאי מת כמו כל האחרים. בהבדל אחד, הפעם זה קרה ממש לנגד עיניו.

דיקסון החל לסגת. בדרך כלל הוא היה אדם שלא ידע פחד, אבל כעת חש את לבו הולם במהירות, את דחף הבריחה מתעצם בתוכו, לא נשלט. הוא הביט לכל עבר ואז החל לנוע, תחילה בצעדים מדודים, אבל מהר מאוד נוכח כי בעל כורחו הוא מחיש את צעדיו.

לבו הלם בעוז, מחשבותיו הסתחררו במוחו. וכשהזעקות המחרידות פילחו שוב את אוויר היער, הוא פצח בריצה פראית, מטורפת.

הוא הסתער קדימה, מעורער ואחוז פאניקה, חלף כמו שור מבעד לשיחים, מעד וכשל בגלל מטפסים שנלפתו סביב רגליו. בכל פעם ששמע רחשים הוא הסתובב, הביט לכל עבר, לא ראה דבר, צעק בזעם וירה לתוך העצים.

"תסתלקו ממני!" צרח.

בעת שרץ הוא שמע קולות תנועה, רמיסת עלי שלכת וצעקות של ילידים שדלקו אחריו, סגרו עליו.

הוא מעד, נחת על ידיו ועל ברכיו והתרומם תוך כדי ירי. הבזק כהה־צורה חבט בו והעיף אותו באוויר. הוא נחת והתגלגל על הקרקע ולהרף עין הספיק לראות את תוקפו לפני שזה נעלם אל תוך היער. שמונה מאנשיו כבר נהרגו, וזו היתה הפעם הראשונה שבה ראה את היצור שהרג אותם; את עורו הקליפתי, השחור והמבריק. הפעם הראשונה שבה חש את מרקמו דמוי העצם.

בעת נחיתתו הוא נחבט בקרקע בעוצמה, אבל לא איבד את עשתונותיו, והמשיך לאחוז ברובה בעת שכאב הדקירה המפלח התפשט לאורך רגלו.

נשימותיו היו קטועות ומהירות. הוא התגלגל על גבו והכריח את עצמו להסתכל. העצמות בחלקה התחתון של רגלו השמאלית היו שבורות, עצם השוקה הזדקרה מחוץ לעור. הוא כבר לא ירוץ. רוב הסיכויים שאפילו ללכת לא יוכל.

הוא החליט לנוע. הוא נתמך על רגלו הבריאה, תוך שהוא סובל מכאבי תופת, זקף את פלג גופו העליון וגרר את עצמו אחורנית אל בסיסו של גזע כרות. הוא נשען בגבו אל העץ האפור והרחב, ובידיים רועדות בדק את הרובה. לאחר מכן הציב אותו כנגד זרועו הכפופה והכין את עצמו לקראת הסוף הכואב, הבלתי נמנע.

כעבור דקות אחדות הוא נתקף רעידות לא נשלטות והרגיש שהוא נחלש. ראשו התנודד ונטה לאחור עד שנח על משטח הגזע הכרות. הרחק מעליו, רשת צמרות סבוכה נעה ברוח שלא הגיעה אל הקרקע. נקודות אור זעירות בקעו מבעד לפרצות בעלווה והכאיבו לעיניו שהורגלו לאפלולית הג'ונגל. בעת שצפה בהן, נדמה היה לו שהאור התעמעם, או שאולי היתה זו ראייתו הנחלשת.

רגע נוסף חלף ודבר לא קרה. דממה אפפה אותו, והופרה רק על ידי קול נשימותיו המאומצות. עוד רגע חלף. ג'ק דיקסון התפלל שייעשה עמו חסד ויתאפשר לו למות כאן לבדו, לשקוע אט־אט בשינה שלווה ונצחית. עוד דקה חלפה. ועוד אחת. הוא אפילו העז לחוש תקווה.

ואז הרעימה שוב אותה צווחה מרה, הקפיאה את לבו, פילחה מבעד לגולגולתו והדהדה על פני מרחבי האמזונס.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il