בקעת העצמות

מייקל גרובר


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית בקעת העצמות
דאנאקוד 99-1413
מספר עמודים 464
שם המתרגם קטיה בנוביץ'
ז'אנרים ספרות מתורגמתמתח
שם באנגלית Valley of Bones
שם מחבר באנגלית Michael Gruber

תקציר

כאשר השוטר הטירון טיטו מוראלס נקרא אל אחד ממלונות הפאר של מיאמי כדי לטפל באירוע שולי של הפרעה לשלום הציבור, ממש מול עיניו צונח איל נפט עשיר מגובה עשר קומות ומשתפד על גדר סמוכה. עד מהרה מצטרף אל מוראלס הבלש המפורסם ג'ימי פאז, שפתר כמה חודשים קודם לכן פרשייה מסתורית בשם "רציחות הוודו", אשר הותירה את מיאמי בוערת.

בחדר המלון שממנו צנח האיש אל מותו מוצאים פאז ומוראלס אישה בשם אמילו דיידרוף, זונה לשעבר ונזירה בהווה השרויה בטרנס דמוי תפילה ומודה שהיה לה מניע לרצח אם כי לא היא זו שביצעה אותו. לבסוף היא מבקשת עט וכמה מחברות ומכריזה שבהן תחשוף את פרטי וידויה.

אמילו מאושפזת להסתכלות במחלקה פסיכיאטרית, ומתחילה לכתוב כאחוזת דיבוק. האם היא מטורפת או משחקת תפקיד בתקווה שתוכרז לא כשירה לעמוד למשפט? האם היא באמת מאמינה שהיא כלי שרת בידי אלוהים? ומדוע אנשים רבים כל-כך מעוניינים לפתע בתוכנן של המחברות ובמניעת פרסומן?

כשבקעת העצמות מתקדם לעבר סופו הדרמטי והמבעית, ה"וידויים" של אמילו מובילים אל סדרה של תפניות בלתי צפויות ומסוכנות, המעלות שאלות על אמונה, אהבה, וקיומם של דברים שחורגים מן הטבעי. זהו ספר מתח שתתקשו להניח עד לעמוד האחרון.

על המחבר

מייקל גרובר - Michael Gruber

מייקל גרובר הוא מחברם של המותחנים עטורי השבחים בקעת העצמות וספר האוויר והצללים (שראו אף הם אור בהוצאת מטר). הוא בעל תואר דוקטור לביולוגיה ימית מהאוניברסיטה של מיאמי. כמעט כל העבודות שבהן עסק לפרנסתו כללו כתיבה, לרוב בעילום שם. הוא מתגורר בסיאטל וכותב ספרים.


טעימה מהספר

פרק ראשון

יש ארבע ראיות לרחמי שמים עלי אדמות: חסדי האל כלפי בני אנוש המסוגלים להתבוננות (מצבים כאלה קיימים ומהווים חלק מהתנסותם כברואים); הקרינה שמפיצים בני אנוש אלה והחמלה שלהם שהיא החמלה האלוהית שבהם; יופיו של העולם. הראיה הרביעית היא העדרם הגמור של הרחמים עלי אדמות.

סימון וייל, "הכובד והחסד"

אגודת הנזירות האחיות של דם ישו, (נד"י)
נוסדה ב-1895 על-ידי הנזירה מארי-אַנז' דה בֶּרוויל. הנזירות האחיות של דם ישו מקדישות את עצמן למתן סיוע ומרפא לקורבנות חפים מפשע של מלחמות ודיכוי. המסדר, מן הבודדים ששמרו על אופיים לאחר הרפורמות של מועצת הוותיקן השנייה, נודע במשמעת כמעט צבאית ובמנהגו לגייס לשורותיו נערות צעירות מאוד מקרב ילדים נטושים ונכים ברחבי העולם, למרות ביקורת נרחבת. חברות המסדר בלטו באומץ לבן ובהקרבתן העצמית במהלך שתי מלחמות העולם, ולאחר מכן בשדות קטל רבים. אף שמספרן של הנזירות ושל האחיות המקצועיות במסדר אינו עולה כיום על שלושת אלפים, יותר מ-120 קיפחו את חייהן מאז היווסדו, יותר מבנות כל מסדר אחר בעידן המודרני. באופן מסורתי, חברות המסדר מסרבות בתוקף לנטוש חולים וקהילות שעליהם פרשו את חסותן, ברוח המוטו של המסדר, "באשר נלך, שם נישאר". ראו גם הנזירה מארי-אנז' דה ברוויל; האפיפיור פיוס ה-11; הקרדינל מטיאו ראטי.

"האנציקלופדיה הקתולית", מהדורה שנייה, 1997

השוטר הרים את עיניו במקרה בדיוק ברגע הנכון, אחרת היה מפספס, לא את ההשתפדות עצמה אלא את הנפילה. כעבור רגע של בלבול חושים הבין מה הוא רואה, מהי המסה השחורה התפוחה כנגד האבן הלבנה והזכוכית של חזית המלון, ואז הכול נגמר בצליל שידע שייקח איתו לקבר.

לאחר מכן ישב רגע או שניים בראש מורכן על פגוש מכוניתו כדי לא לזהם את זירת הפשע בקיאו, ואז דיווח על התקרית במכשיר הקשר. הוא הגדיר אותה כ-31, הקוד של משטרת מיאמי לרצח, אם כי זו היתה יכולה להיות תאונה או התאבדות. אך השוטר הרגיש שמדובר ברצח, מסיבות שעדיין לא ידע להסביר. בשעה שחיכה ליללת הצופָרים, הוא הרים את עיניו אל שורת המרפסות שבחזית מלון טריאָנוֹן. לרגע חלפה בדעתו המחשבה שעליו לגשת ולבדוק את הבחור, לוודא שהוא אכן מת או שמא חניתות הברזל המחושל דמויות האירוסים שהזדקרו מצווארו, מחזהו וממפשעתו החמיצו את כל האיברים החיוניים.

הוא היה שוטר מסור אך זו היתה הגופה הטרייה הראשונה שראה. הוא החליט לא לבדוק ממרחק של פחות משני מטרים, ואמר לעצמו שמוטב לא לזהם את זירת הפשע. הגופה היתה גופת בחור כהה ויפה תואר, לדעתו, אף שתווי פניו היו נשריים: אף מעוקל, שפתיים דקות, זקנקן מחודד. היה בו משהו זר, אך השוטר לא ידע לומר מהו.

הוא התרחק משם בהקלה מסוימת, בחן את חזית המלון ושם לב ששלושה טורים אנכיים של מרפסות מעטרים את שתים-עשרה קומות המבנה, שגג העופרת שלו עוצב בסגנון של טירה צרפתית. זה היה הקו של מלון טריאנון, הכי צרפתי שיש: מלבד הגג היו שם כרכובים מוזהבים, סמלי משפחה מברזל מחושל בסגנון ניו-אורלינס על המרפסות, וכמובן יתדות ברזל בצורת אירוסים בחלקה העליון של הגדר סביב הצד הדרומי של המתחם. אנשים יצאו כעת מתוך המלון, גברים מפוחדים במדים לבנים של עובדים וכמה אורחים מן הלובי. זעקת אישה הזכירה לשוטר את חובתו, והוא הוביל את כולם חזרה אל פנים המלון הקריר.

גבר רחב כתפיים בחליפה בצבע שמנת עם שתי שורות כפתורים ניגש אליו כעת והכריז שהוא המנהל. הוא אמר שהכיר את האיש - אורח מחדר 10D - ומסר את השם. השוטר כתב אותו בפנקסו. המנהל הסתלק בעודו טופח על פיו בממחטה, והשוטר המשיך לבחון את החזית, אם כי עינו נדדה ללא הרף אל הקורבן. הזבובים הגיעו וניגשו אל מלאכתם בזמזום, וזמן קצר לאחר מכן הופיע אמבולנס. הפרמדיקים יצאו מתוכו, הביטו בזירה, הכריזו רשמית על מותו של האיש, השמיעו הערות מתחכמות של פרמדיקים וחזרו לרכב כדי לחכות באוויר הקריר של המזגן. רכב המעבדה לזיהוי פלילי הגיע, והצוות החל להרכיב את כלי החקירה המגוונים שלו ואת המצלמות, בעודו משמיע אותן התחכמויות שהשמיעו הפרמדיקים (לזה אני קורא פירסינג; מצטער, הוא לא יכול לגשת לטלפון כרגע), וזמן קצר לאחר מכן הגיעה שברולט אזרחית לבנה, ומתוכה יצא גבר שרירי בצבע קרמל, לבוש בחליפת משי ופשתן אפורה-ירוקה, מחויטת להפליא. השוטר נאנח. הוא כמובן היה מוכרח לבוא.

"מוֹראלֶס?" שאל האיש. השוטר הנהן, והאיש הושיט את ידו ללחיצה ואמר, "פּאז." "א-הה," אמר מוראלס. כמו כל שוטר אחר במיאמי, וכמו כל בעל טלוויזיה במחוז דֵייד, הוא הכיר את ג'ימי פּאז. אך עד כה מוראלס לא פגש אותו בנסיבות מקצועיות. שניהם היו דור ראשון למהגרים קובנים, אך שוטר המקוף החשיב את עצמו ללבן, בדומה ל-98 אחוזים מהמהגרים הקובנים באמריקה, ואילו פּאז לא היה לבן, אף שגם הוא היה ללא ספק קובני. זה היה מטריד אפילו ללא הנטייה לגזענות, שמוראלס השתדל להתכחש לה.

"אתה קיבלת את הקריאה?" פּאז לא הביט בגופה. הוא הביט במוראלס עם חיוך נעים על הפנים ואורות קטנים נוצצים בעיני האגוז שלו. מולו עמד בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, בעל פנים נאים ומגולחים, צבע עור שמכונה בדרך כלל זית אך דומה יותר לקלף, פנים דומים לפניו של נער מקהלה כשהם רגועים, אך כעת היו מתגוננים ומתוחים, והעיניים הנבונות הכהות התמקדו בבלש עד פזילה כמעט. "לא, הייתי כאן. מישהו התקשר בנוגע לבעיה במלון. זאת היתה מתיחה. בדיוק התכוונתי לצאת כשהוא צנח."

"ראית אותו נופל?"

"כן."

פּאז הרים את עיניו אל חזית המלון וראה מה שמוראלס ראה. היה ברור כשמש מאיזו מרפסת התחיל הקורבן את הצניחה הקטלנית. דלתות הזכוכית של כל המרפסות מלבד אחת היו סגורות מפני החום של שעות אחר הצהריים. במרפסת אחת בלבד היתה הדלת פתוחה והווילון הלבן התנופף כדגל. פּאז ספר בדממה. "זה נראה כמו הקומה העשירית," אמר. כעת, לראשונה, הביט בגופה. "נעליים יפות," אמר. "לורנצו באנפי. גם חליפה יפה. ידע להתלבש. תגיד, למה דיווחת על רצח?"

"הוא לא צרח בדרך למטה," אמר מוראלס והפתיע את עצמו. פּאז שלח אליו חיוך של חתול, ומוראלס חש שגם על פניו מפציע חיוך. "יפה מאוד. עבודה משטרתית טובה. אם בחור מחליק ממרפסת, סביר להניח שהוא ישמיע איזה רעש בדרך למטה. ועכשיו, כשאנחנו יודעים את זה, זרם הדם הקטן שמטפטף מתחת לחלק האחורי של הגולגולת נעשה מעניין יותר, מה?"

"אולי הוא חטף מכה בראש בדרך למטה."

"ממה? אתה ראית את זה: זאת היתה נפילה ישירה מהמרפסת אל הגדר, והוא ביצע נחיתה מושלמת על שלושה חודים. לא, הוא צנח עם הפצע בראש. הוא בטח היה מת כשנחת. וטוב שכך, בהתחשב בנסיבות." שניהם הביטו רגע בגווייה ההומה זבובים. ואז פּאז אמר, "אני אגיד לך מה, מוראלס. הבחור לא הולך לשום מקום. אולי נעלה לחדר וננסה לגלות מה הוא עשה לפני שהוא ירד?"

"קוראים לו גַ'אבֶּר אַקרן אל-מוּואלד. קיבלתי את השם שלו מהמנהל. הוא היה אורח, 10D."

חיוך רחב נוסף התפשט על פניו של פּאז.

"טוב מאוד, מוראלס. נהדר! מצוין! תודה. לא ממש השתוקקתי לפשפש בכיסים שלו כדי למצוא תעודת זהות."

מוראלס חשב שלמרות מה שמספרים על פּאז, אולי הוא בכל זאת לא שחצן וקוץ בתחת. מוראלס היה במשטרה תשעה חודשים, וזאת הפעם הראשונה שבלש התייחס אליו לא כאל זולל דונאטס חסר תועלת שבוודאי החריב את זירת הפשע ועזר לפושע ללבוש את המעיל לפני שנמלט. הדבר המוזר השני היה שלבחור לא היה שותף. נראה שכל החבר'ה ממחלק הרצח עבדו בזוגות, חוץ מג'ימי פּאז.

הם לקחו כרטיס מגנטי למנעול הדלת מדלפק הקבלה ועלו במעלית, שהיתה, בדומה ללובי, מעוטרת בצבעי שמנת וזהב. היה בה אפילו כיסא בסגנון לואי החמישה-עשר, עם מושב ברוקד. התברר שהכרטיס היה מיותר. מישהו הניח מגבת מגולגלת על הרצפה כדי לבלום את מנגנון הסגירה האוטומטי של הדלת. הם עברו מעליה ונכנסו. הסוויטה היתה מרוהטת כמו הלובי והמעלית, בסגנון לואי החמישה-עשר, והם נמצאו בסלון המרווח. אחד הקירות היה מכוסה מראות עם מסגרת מוזהבת, וממול הם ראו את המרפסת ודלתות הזכוכית שהובילו אליה. הווילונות הכבדים, עם הדפסים של מגיני גיבורים בסגנון צרפתי מצועצע, היו מוסטים, ויריעות הבד הלבנות הדקיקות שחצצו בינם לבין דלתות הזכוכית התנפנפו ברוח שעלתה ממפרץ ביסקֵיין.

פּאז פנה אל המרפסת אך ראה משהו במראה ונעצר. בחדר היתה אישה. היא כרעה על ברכיה על גבי השטיח בסגנון אוֹבּוּסוֹן, ידיה חובקות את חזהּ, עיניה פקוחות לרווחה ובוהות נִכחה. פּאז נכנס לשדה הראייה שלה אך נראה שהיא לא מבחינה בו. הוא שם לב שהיא מדברת בקול נמוך. מתפללת? הוא התקרב ובה בעת סימן למוראלס לבדוק את חדר השינה.

זה לא נשמע כמו תפילה, אף שפּאז לא ממש ידע איך נשמעת תפילה. לדברים היתה נימה של שיחה, אך הוא לא הבין את המילים. זה היה דומה מאוד לשיחות החד-צדדיות שנשמעות לאחרונה ברחובות בקרב אנשים בעלי טלפון נייד. פּאז בדק היטב: לא היה לה טלפון נייד. האישה היתה גבוהה ורזה ובעלת יופי גרמי של כוכבת קאנטרי, אך דהוי במקצת. זמרת קאנטרי שלא הצליחה לפרוץ, או שכן הצליחה ואז התמוטטה בגלל שתייה ו/או בגלל גברים עצלנים, וחיה חיים קטנים במוטל קטן בהָיאלִיאה. הוא היה מתאר את פניה כקשים, מהסוג שרואים בתאי מעצר אחרי ששוטרים מבצעים פשיטה על זונות, אך בהבעת פניה היה דבר-מה נעלה שלא התאים לתמונה. היא לבשה טישרט כחולה דהויה, רפויה מאוד ומוכתמת במקצת, חצאית כותנה חומה עד השוקיים וסנדלים עם סוליות גומי מחורצות. כפות רגליים מאובקות. שערה היה קצר ושחור כעורב, ומתוכו הציצו אוזניים קטנות, נטולות תנוכים וצמודות לראש. בלי עגילים. עיניה, שנחו עמוק מאחורי גדר של ריסים כהים עבים, היו (למרבה ההפתעה, בהתחשב בשערה ובצבע עורה) בצבע ג'ינס מהוה ששיווה לאישוניה מראה קטן במיוחד, כמו קליעים של רובה צעצוע. אולי מסוממת? זה עשוי להסביר את ההבעה. היא לא היתה מאופרת, ציפורניה לא היו צבועות, ועורה היה צהבהב והעיד על שיזוף עמוק שדהה. על צווארה, ממש מעל החולצה, הוא הבחין בשרוך עור דק, אולי מחובר לתליון שנח תחת החולצה.

"סליחה," אמר פּאז. להפתעתו, האישה גלגלה את עיניה כך שרק הלובן נראה בהן, והתמוטטה מעדנות הצִדה. פּאז כרע מיד לידה והניח את ידו על צווארה. עורה היה לח וחם באופן חריג, אך הדופק פעם תחתיו חזק וסדיר. היא הדיפה ריח זיעה ומשהו שהזכיר תחנת דלק או גז, עם שמץ ניחוח של פרחים. פּאז התעסק עם הרבה סידורי פרחים בזמנו וזיהה את הריח: שושנים.

עפעפיה של האישה רטטו, עיניה נפקחו, היא קפצה ונראתה מופתעת למראה פּאז שהביט עליה מלמעלה.

"מה קרה?" שאלה. "מי אתה?" היה משהו כפרי באופן שבו ביטאה את המילים. "היית על הברכיים, ואז פחות או יותר התהפכת," אמר פּאז. "אני הבלש פּאז ממשטרת מיאמי. מי את?"

"אֶמילוּ דַיידרוֹף. הוא כאן?" היא הזדקפה והביטה סביבה.

"את מתכוונת למר אל-מוּואלד, כן?" "א-הה." היא קמה על רגליה ברעד מסוים, ופּאז ראה שהיא אכן גבוהה, אפילו מעט יותר מהמטר-שבעים-ושבע שלו.

"כדאי שתשבי," אמר, "את נראית קצת לא יציבה." היא התיישבה על אחד הכיסאות הצרפתיים האוויליים, שנראו לא נוחים. "אתה מהמשטרה?" שאלה, וכשפּאז הנהן אמרה, "באתם לעצור אותו?"

"למה שנרצה לעשות את זה, גברת דיידרוף?"

"הוא רוצח," אמרה. "פושע. בגלל זה עקבתי אחריו. לא האמנתי שהוא מסתובב חופשי ברחובות מיאמי, כאילו כלום. הוא נכנס לחניון ואני החניתי את הטנדר שלי על השביל - איפה שנכנסים? וחיכיתי לו בלובי. רציתי לגשת אליו ולהסתכל לו בעיניים, כאילו לוודא שזה באמת הוא. והוא לא הגיע וחשבתי, חרא, הוא בטח עלה לחדר ישר מהחניון."

עיניה פגשו במבטו של פּאז והיא אמרה, "אוי, עוד פעם התעלפתי, מה?"

"כן, גברתי. מה בדיוק עשית לפני שאיבדת את ההכרה?" דרך המראה ראה פּאז את מוראלס על מפתן חדר השינה. עיניהם נפגשו, מוראלס משך בכתפיו והחווה באגודלו אל החדר שמאחוריו, לאות שאין שם איש. פּאז החווה אל המרפסת בתנועת ראש קלה. מוראלס פסע לאורך הקיר, בשקט יחסית לשוטר, ויצא דרך דלת הזכוכית. "אה, דיברתי עם קתרינה," אמרה האישה. "בכל אופן, עליתי במעלית לקומה העליונה ומצאתי את החדרנית ושאלתי אותה באיזה חדר הוא, אבל הוא לא היה בקומה ההיא, אז פשוט ירדתי קומה אחרי קומה, דיברתי עם הבחורות, עד שהגעתי לעשר והיא זיהתה אותו מיד. אז ניגשתי לחדר וראיתי שהדלת פתוחה ו... נכנסתי.

בטח לא הייתי צריכה לעשות את זה, נכון?"
"לא ממש. מי זאת קתרינה?"
"קתרינה מסיֵינה."
"הקדושה?"
"א-הה. היא בקיאה מאוד בדרכי העולם."
"היתה. חשבתי שהיא מתה."

האישה חייכה אליו. הוא ראה שחסרות לה שתי שיניים בצד ימין, אך מלבד זאת חיוכה היה פתוח ומקסים. "נו, טוב. אבל המתים נמצאים סביבנו. זאת אחוות הקדושים. אתה קתולי?"

"גדלתי בבית קתולי. אבל אני לא בדיוק הולך לכנסייה." לאישה לא היה מה לומר על זה.

מישהו כחכח בגרונו מאחורי פּאז: הוא הסתובב וראה את מוראלס עם הווילון מתבדר סביבו והבעה נסערת על פניו החלקים. "אה, אדוני, אני חושב שאתה צריך לראות את זה."

פּאז נופף לו שייכנס וחצה את החדר. הם שוחחו בשקט.

"מה מצאת?" שאל פאז.

"אני חושב שכלי הרצח מונח שם בחוץ. נראה כמו חלק ממנוע עם... אה, כאילו דם ושערות. לא נגעתי בו או משהו."

"יופי. מצאת משהו מעניין בחדר השינה?"

"תעודת הזהות של הקורבן. דרכון סודני עם כמה כרטיסי ביקור בתוכו. ארנק עם אלפיים דולר בשטרות חדשים של מאה. הצצתי במגירה העליונה של השידה. זה בסדר?"

"לא ממש, אבל נתעלם מזה. למתים אין זכויות, אבל אנחנו מעדיפים לחכות לאנשי המז"פ לפני שאנחנו נוגעים במשהו. עכשיו אולי תשעשע את גברת דיידרוף בזמן שאני אסתכל ברמזים שמצאת."

"מה הסיפור שלה?"

"הלוואי שידעתי," אמר פּאז ויצא אל המרפסת הקטנה. הוא התכופף והביט בחפץ. כשהיה בן שש-עשרה ועני מרוד, שִחזר את המנוע המקולקל של המכונית הראשונה שלו, מרקורי 56', ולכן ידע בדיוק מה הוא רואה. זה היה מוט הפלדה הקצר והחזק שמחבר בין הבוכנה של מנוע בעירה פנימית לבין ידית הארכובה. הוא היה גדול יותר מאשר במרקורי, אולי של מנוע דיזל גדול. הוא כלל טבעת שנועדה לתפוס את ידית הארכובה וטבעת קטנה יותר שהתלבשה על פין עבה בתוך הבוכנה. לאורך צדה של הטבעת הגדולה היו כתם דם וכמה שערות מתולתלות שנראו כאילו נתלשו מראשו של הקורבן. הוא התקרב ונשען כמו שימפנזה על מפרקי האצבעות של אחת מידיו. המוט היה חדש לגמרי כמדומה, ומכוסה ברק שמנוני. בתחתית המוט היו כמה טביעות אצבעות מושלמות כמעט, היכן שאחזו בו. יפה, יפה.

הוא קם והביט מעל מעקה הברזל המחושל. הוא ראה את הקורבן המשופד ואת אנשי המז"פ ההומים סביבו, מצלמים ולוקחים דגימות. פּאז איחל להם הצלחה אך חשב שרוב הראיות הרלוונטיות יימצאו ממש כאן, בחדר 10D. הוא שלף את הטלפון הנייד, התקשר לנייד של מפקדת צוות המז"פ, והשתעשע מכך שהוא רואה את האישה שאליה הוא מתקשר. הוא נופף והיא נופפה חזרה, והוא אמר לה לעלות לחדר 10D בשיא המהירות.

הוא חזר פנימה והתיישב על כיסא מול אמילו דיידרוף.
"אז, גברת דיידרוף - אפשר לקרוא לך אמילו?" היא הנהנה. "אמילו - מה הקשר שלך לג'אבר אל-מוּואלד? את חברה שלו?"
"לא, לא. הוא היה האויב שלנו."
"מי זה 'שלנו'?"
"השבט שלי. פֶּנג דִינקָה. המוֹנִיגַ'אנג."
"א-הה. למה?" "אה, הוא היה אחראי למותם של מאות אנשים, אולי אלפים. אני לא מתכוונת רק במלחמה. הוא היה המנהיג של צוות חיסול מיוחד."
"אני מבין. ואיפה זה היה? כאן במיאמי?"

בפניה חל שינוי, כאילו הבינה לפתע היכן היא נמצאת ומה קורה. פּאז זכה למבט שהיה יכול לבוא מעיניה של כל זנזונת עירונית. "סליחה, אבל מה קורה פה? איפה הוא, ולמה אתה נמצא בחדר שלו?"

"הוא מת," אמר פּאז ביובש. "הוא צנח מהחלון לפני עשרים דקות בערך והשתפד על הגדר."

שאיפת אוויר מהירה, התרחבות קלה של העיניים. "טוב," אמרה ונאנחה. "אלוהים ירחם על נשמתו," ואחר כך אמרה משהו בשפה מצלצלת שפּאז לא הכיר. הוא בחן את פני האישה. ההפתעה נראתה אמיתית, אך עם זאת, גם אם היא היתה רק חצי מטורפת מכפי שנראתה, לא היה אפשר לדעת לאילו מצבים של חוסר הכרה היא מסוגלת להיכנס. הניסיון של פּאז עם תופעות נפשיות אקזוטיות היה עשיר קצת יותר מניסיונו של בלש משטרה ממוצע. עקצוץ קטן ומעצבן החל להציק לו כחמישה סנטימטרים מתחת לאבזם החגורה.

"אז, אמילו... אה, יש לך מושג איך הוא נפל מהחלון?"

"לא. בכלל לא ראיתי אותו. אמרתי לך, הגעתי הנה, גיליתי שהדלת פתוחה, נכנסתי וחיכיתי."

"והתפללת."

"ראיתי את ההתגלות. לא ראיתי אותה כבר כמה זמן ואני מניחה שנכנסתי לזה, אתה יודע, קצת נסחפתי." הוא ראה שעצמות הלחיים שלה מאדימות. מבוכה? אשם?

"בסדר. תגידי, יש לך מושג מה זה טַלטַל או מוט חיבור?"
"בטח. זה חלק של מנוע. למה?"
"יש לך כזה? זאת אומרת, לא במכונית, בנפרד. חלק חילוף."
"לא עלי. תשמע, אני לא מבינה למה אתה שואל אותי על טַלטַל..."
"אבל יש לך כזה."

היא הִנהנה. "יש אחד בארגז של הטנדר שלי. זאת אומרת בטנדר של ג'ק וילסון. 'האחים וילסון ספנות' בסאוּת ריבֶר דרייב. אני עובדת שם. אני מנהלת את המשרד ומובילה חלקים כשיש עומס. ככה נתקלתי בקולונל. הייתי ב'שאטאק מכונאות' בשדרה הראשונה דרום-מערב ואספתי טַלטַל משופץ ל'מרמייד מטאור' שהם עבדו עליה. והוא היה שם, חיכה ליד טלפון ציבורי מחוץ לסופרמרקט מעבר לכביש. אז עקבתי אחריו לכאן."

"א-הה. אז בעיקרון באת הנה וחיכית לו והיה לך טַלטַל בהישג יד ונתת לו בראש, חזק, ואחרי שהוא נפל גררת אותו למרפסת וזרקת אותו למטה. זה מה שקרה, אמילו?"

פיה הפך ל-O ורוד קטן. הוא נאלץ להודות שהיא טובה, אם היא מעמידה פנים. "אתה חושב שהרגתי אותו?"

"תראי, בחוץ יש טַלטַל עם דם ושערות. נראה שמישהו הכניס לג'אבר בראש ואז זרק אותו למטה. ואת יושבת כאן ומתפללת. ואמרת שהוא היה האויב שלך. ועקבת אחריו מהנהר עד פה. מה אני אמור לחשוב?"

היא בהתה בו. הוא הביט לתוך עיניה ונדהם במקצת: זה היה כמו להסתכל לתוך עיניים של שני אנשים שונים לחלוטין, זוג אחד קפוא של רוצח בדם קר, והשני רך ותכול כשמים, כמו עיני הבתולה המבורכת בכנסייה.

זה התרחש רק לרגע, ופּאז חשב שאולי הוא דמיין את זה, אך הוא הרגיש את הזיעה מבצבצת מעל שפתו ובשקע גבו. הקטע המוזר הזה, אמר לעצמו ונאנח. שוב הקטע המוזר הזה. אך הוא חלף והשגרה תפסה פיקוד. פּאז הקריא לאמילו דיידרוף את זכויותיה ומוראלס כפת אותה באזיקים.

האישה חזרה כמדומה לטראנס. "היא אמרה שיהיו ייסורים נוספים." היא דיברה בקול רך ומשתומם.

"מי, אמילו? מי אמרה את זה?"

"קתרינה. זה כל-כך מוזר. אתה אף פעם לא יודע מה הוא מתכנן לך. בגלל זה החיים מעניינים. אבל אתה יודע, באמת לא הרגתי אותו. רציתי, פעם, ואולי זה היה מתאים אז, אבל לא עכשיו."

"אז למה עקבת אחריו הנה?"
היא אמרה, "רציתי לסלוח לו."
פּאז לא מצא תגובה הולמת. הוא עשה תנועה קטנה בראשו, ומוראלס הוציא אותה משם.

הליך המעצר ארך כמה שעות, כרגיל. בשעה שחיכו באפס מעשה בחדר התלונות של משרד התובע, פּאז פטפט עם מוראלס, שהסתבר ששמו טיטוֹ. טיטו ויַאגוֹ: לרגע היו שני קובנים שמשוחחים ביניהם על שמותיהם. נאמרו גם כמה מילים בספרדית, אם כי מוראלס הבין יותר משידע לדבר. הוא היה דור שני למהגרים, או גולים, תלוי עם מי מבני הקהילה מדברים על כך. בדרכו הבלשית הקלילה, פּאז הצליח לגלות כמעט את כל מה שהיה לדעת על טיטו מוראלס בלי לחשוף דבר על עצמו, מלבד הדברים שכבר נודעו ברבים. מוראלס היה בן עשרים ושלוש, רווק, גר עם הוריו, ניסה את אוניברסיטת דייד במשך שני סמסטרים, אהב את זה אבל רצה משהו גופני יותר, הרפתקני יותר, חשב להצטרף למארינס, אך לא רצה לעזוב את אמו החולה. המשטרה נראתה לו עסקה טובה. פּאז שאל אותו לאן פניו מועדות, ומוראלס אמר שמוצא חן בעיניו הרעיון להיות בלש. שיחה קצרה על הדרך להגיע לתפקיד. פּאז סיפר את סיפור הכניסה שלו, על לכידת בחור מאובֶרטאון שהרג תייר יפני, סיפור שמוראלס כבר הכיר כך נראה.

זה ארך זמן-מה, אך שתי תובנות עלו בדעתו של ג'ימי פּאז ודי הממו אותו. האחת, שאף-על-פי שהוא מבוגר ממוראלס בכעשר שנים בלבד, השוטר הצעיר הרבה יותר אמריקני ממנו. פּאז לא נהג לחשוב על עצמו כעל קובני בראש ובראשונה, אך כעת הבין שזאת משום שבאופן לא מודע הוא משווה את עצמו לאמו, ומשום שהוא מבלה זמן רב למדי בתוך ה"קוּבּניסמוֹ" של המסעדה שלה ושל מכריה. אך בהשוואה למוראלס, הוא היה יכול באותה המידה לחבוש כובע קש ולהוביל חמור רתום לעגלה של קני סוכר. התובנה השנייה היתה שהוא זוכה להערצה כגיבור, לא בצורה דוחה, אך היה ברור שהבחור מרוצה עד אין קץ מכך שהוא מנהל שיחה אישית עם ג'ימי פּאז, ושהוא מתכוון לספר על כך לכל החברים שלו, ולאמו, ושגם הם יתרשמו.

והבחור היה לבן. פּאז הופיע בטלוויזיה ובאולמי הרצאות, הוא לחץ את ידיהם של ראש העיר וציר הקונגרס והתובע של מחוז דייד, אך כל זה היה קשור לאירוע מסוים, או לגרסה מסוימת של האירוע - לכידת רוצח הווּדוּ הנודע לשמצה, לכאורה - גרסה שפּאז ידע שהיא מפוברקת. פּאז היה האדם היחיד במחוז דייד שידע את האמת, וכבר הרגיל את עצמו לא לחשוב עליה כלל. הבעת הערצה מצד שוטר מקוף היתה חוויה שונה באיזשהו אופן, ואמיתית יותר. נראה שהיא באמת חוצה את גבולות הגזע, והחצייה הזאת היתה כה נדירה על-פי ניסיונו של פּאז, עד שהיא בקושי הופיעה כנקודה על מסך המכ"ם של חייו. הוא הבין, ולא לגמרי בסיפוק, שהוא נכנס באופן קרתני וצר מאוד אל תוך האזור המאוכלס על-ידי המיעוט המובחר של בני גזעו הנקראים בשם אחד: אוֹפְּרה, טַייגר, שאקיל.

כשהליך המעצר הושלם, הוא נפרד לשלום ממוראלס וחזר אל מחלק הרצח, שם הריץ את השם אמילו דיידרוף במחשבי מרכז המידע הכלל-ארצי לפשיעה. הוא לא העלה דבר, ומכאן שהאישה מעולם לא הורשעה בבגרותה. המחשב לא ידע לומר כמה פשעים ביצעה ללא הרשעה. אף שמספר הביטוח הלאומי לא אמור לשמש כאמצעי זיהוי, הכלל הזה הפך כיום למעין בדיחה, ופּאז הקליד את שמה בסוכנות מסחרית כלשהי כדי לקבל את רשומת האשראי שלה, והופתע למדי כששוב לא העלה דבר. כך היה גם ברישומי משרד התחבורה. האישה לא היתה קיימת על הנייר, וזה בלתי אפשרי, ומכאן ששמה בדוי. אבל היתה לו כתובת, פחות או יותר, והוא הוציא מיד צו חיפוש.

לפני שהפעיל אותו, פּאז נכח בנתיחת גופתו של הקולונל המנוח ג'אבר אקרן אל-מוּואלד, וגילה שהקורבן אכן חטף חבטה בעורפו מחפץ קהה, שבהחלט יכול להיות טַלטַל של מנוע. את התיאוריה אישר בהמשך היום דוח המז"פ, שגילה כי השערות והדם על מוט הפלדה תואמים את אלה של הקורבן. ולקינוח? טביעות האצבעות על המוט היו זהות לטביעות אצבעותיה של אמילו דיידרוף.

פּאז שרק מנגינה עליזה כשלקח את החומר לחדר החקירות במטה משטרת מיאמי שברחוב חמש, שם החזיקו את האישה. הוא מצא אותה בחברת בלשית שקראה עותק בלוי של המגזין "פּיפּל". אמילו קראה בתנ"ך. פאז התעודד כשראה שאין עורך דין במקום. הוא התיישב מולה וצפה בה לרגע. היא קראה בריכוז והניעה את שפתיה. פּאז תהה אם היא מתקשה לקרוא או שזה קשור איכשהו לתפילה.

"אמילו," אמר לבסוף, כשהתברר שהיא לא מתכוונת להגיב לנוכחותו. היא סגרה את הספר והביטה בו בנועם.

"מה זה ראשי התיבות י"ח?" שאלה והצביעה על תג הזיהוי, שבדומה לכולם בבניין הוא ענד על שרשרת סביב צווארו.

"יאגו חאוויֶיר," השיב.
"זה שם יפה. איזה מהקדושים הוא הפטרון שלך?"
"בואי נדבר עלייך קודם, אמילו," אמר. "את בצרות." כעת פרש את הראיות נגדה החפץ הקהה, דוח המעבדה, הנתיחה, הנוכחות בזירת הרצח, העדר כל ראיה לכך שלמישהו אחר היתה הזדמנות לחבוט בעורפו של מר אל-מוּואלד ולהשליכו אל מותו.

"העניין הוא שפחות או יותר תפסנו אותך. אני לא יודע מה הבחור הזה עשה שהרתיח אותך עד כדי כך שהרגת אותו, אבל את עשית את זה, והדבר היחיד שיכול לעזור לך כרגע זה הסיפור שלך. הסיפור היחיד שיש לנו כרגע זה שארבת לו והרגת אותו בדם קר. שום סימן למאבק, אם את מבינה למה אני חותר. אלה נסיבות מיוחדות."

"אני לא מבינה."
"זה כמו רצח כפול, או רצח אכזרי במיוחד, או רצח בהזמנה. התביעה יכולה לדרוש עונש מוות. אני מוכרח לומר שכשהתובע המחוזי יַראה לחבר המושבעים מה קרה לקורבן, איך הוא נראה על הגדר, אני חושב שהם ילכו על זה. כלומר, זה מעורר מחשבה. בעוד שאם תספרי את הסיפור שלך, תכתבי הודאה ותחסכי מהמדינה את הוצאות המשפט, זה סיפור אחר לגמרי."

"אתה מתכוון להודאה שרצחתי אותו?"
"לזה אני מתכוון."
"אבל זה שקר. אני לא יכולה לשקר. וזה יהיה בשבועה, לא?"
"כן."

היא חייכה, והוא חשב, למה אני מרגיש לא טוב? היא הרוצחת. נראה שהיא הבחינה באי-הנוחות שלו. "אני ממש מצטערת. אני פשוט לא יכולה. זאת אומרת, לשקר ככה. וגם, זה אומר שתפסיקו לחפש את הרוצח, וזה לא יהיה הוגן. הוא עלול להרוג מישהו אחר..."

"תפסיקי!" קרא פּאז וקם. הוא הנחית את התיק העבה שהחזיק בידו על השולחן, ושמח לראות שהיא קופצת. הוא עמד מעליה וצעק לה בפנים. "בשם אלוהים, אמילו! לא מדובר כאן בשקר! את הרגת אותו, את יודעת שהרגת אותו, ואני נותן לך סיכוי מחורבן אחד לא להיכנס לחדר הקטן ברֵייפורד. המחט? את רוצה למות?" נראה שהיא שוקלת את השאלה יותר מכל אדם אחר שראה בימיו. "אתה באמת חושב שיש סיכוי שיוציאו אותי להורג?" שאלה בשקט.

"ברור!" אמר פּאז וניסה להישמע משכנע יותר מכפי שהעובדות אפשרו. פלורידה הוציאה להורג אישה אחת בלבד בעשר השנים האחרונות. "הוציאו להורג את איילין ווֹרנוֹס, ויעשו את זה גם לך. אם את רוצה להרוג מישהו ולא מתחשק לך לחטוף זריקה, אל תעשי את זה במדינת פלורידה."

נראה כי האישה שקלה את ההצעה. היא כחכחה בגרונה ואמרה, "אני מניחה שאני אמורה לראות בזה כבוד."

"מה?"

"שיוציאו אותי להורג שלא בצדק, כמו את ישו בכבודו ובעצמו. מה עוד אני יכולה לבקש?"

טלטלה קלה של זעם זעזעה את פּאז, ואחריה גל של חרטה. הוא ללא ספק היה זקוק לשותפו הוותיק בארלו. הוא היה יודע איך להתמודד עם האישה הזאת. הם היו מנהלים שיחה נחמדה על רוח הקודש ועל קץ הימים או מה שזה לא יהיה, ואז היא היתה חותמת על ההודאה. לפּאז היו ספקות בנוגע לעונש המוות, בהתחשב במה שידע לגבי האופן שבו שוטרים אוספים ראיות, אך הוא אהב לנופף בדגל של עונש המוות בחקירות רצח. הוא גילה שזה מעודד את הריכוז של החשודים. אלא אם כן הם משוגעים, כמו במקרה הנוכחי.

"בהנחה שזה לא בצדק," אמר פּאז. "וזה מעניין, אמילו. רוב האנשים פוחדים למות." הנהון ומלמול. "אבל את לא?"

"הייתי שם. זה לא עניין גדול."
"אז ממה את כן מפחדת, אמילו? תעזרי לי. אני לא יכול לאיים עלייך אם אני לא יודע מה הכי מפחיד אותך."

הוא ראה חיוך קטן מעקם את פיה. "טוב, אתה רואה שאני מדברת הרבה, אבל אני לא עד כדי כך אמיצה. אני בורחת ומתחבאת. חמקמקה. והדבר שממנו אני פוחדת אני לא חושבת שאתה יכול לאיים עלי בו."

"תנסי. מה זה?"

"אתה מאמין בנשמה?" היא אמרה את הדברים כמעט בלחש, ובראש מורכן. פּאז שמע את הבלשית הופכת דף במגזין.

פּאז לא היה בטוח במה הוא מאמין בהקשר הזה, אך חשב שהתשובה הנכונה תהיה כן.

"אז אפשר להגיד שאני פוחדת על הנשמה שלי, אני פוחדת שיזרקו אותי לגיהינום."

"השטן רודף אחרייך, מה?"

היא הרימה את ראשה לאט והביטה בו. "לא רודף, לא."

עיניהם נפגשו. פּאז ראה את האישונים הקטנים מתרחבים, מכסים את הברֵכה הכחולה של הקשתית, וממשיכים באופן בלתי אפשרי עד שאיכלו את הלובן, את הפנים, את החדר כולו. הוא ראה את יופיו הקטלני של הגיהינום נחשף למולו, הוא חש במשיכתו, אירועי חייו הסתחררו במוחו, החליפו משמעות, כן, הוא נועד לזה, הכוח היפה הזה, המצפן המוסרי שמסתובב כמו שבשבת...

פּאז קם בפראות והדף את הכיסא לאחור. לשמע הרעש, הבלשית הרימה את עיניה מן המגזין ועל פניה העגולים הבעת תמיהה. הוא חש בחילה, הוא עמד להקיא על השולחן, לאבד שליטה על תפקודי גופו, החשכה סגרה עליו, אדומת שוליים, הוא הביט בחשודה מבעד למנהרה, ופניה היו כעת רגילים לחלוטין.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הוא קרא על זה, הבזקים מן העבר, מהסיפור עם הוודו, זה בא אליו בסיוטי הלילה, בהחלט, והאישה המטורפת עוררה את זה עם הדיבורים שלה על השטן, ומשב המוזרוּת האפריקני שחווה קודם.

"אתה בסדר, אדוני השוטר?" שאלה האישה.
"בסדר גמור," אמר פּאז. הוא הוציא ממחטה מהכיס ומחה את פניו. הוא הכריח את עצמו להביט בה. היא חזרה למצב הבתולה הקדושה. "אז את מודאגת בקשר לנשמה שלך - טוב, מאז ומתמיד שמעתי שווידוי עושה טוב לנשמה."

"כן, זה נכון." היא פלטה אנחה עמוקה. "בסדר."
"בסדר מה?"
"אני אתוודה."
"יפה. תכתבי הודאה מלאה, והתובע יהיה הרבה יותר גמיש עם מידת הרחמים, אם..."
"זה לא מעניין אותי," אמרה. "קיבלתי הוראה לעשות את זה."
"ממי?"
"מהקדושה, אמרתי לך. התבקשתי לסלוח ולהתוודות."
"על הרצח."

היא נדה בראשה בקוצר רוח. "לא, לא רצחתי את אל-מוּואלד, אמרתי לך. אני מתכוונת לשאר החטאים והפשעים שלי."

פּאז דחף לעברה בלוק נייר ועט כדורי. היא לא נגעה בהם.

"לא, אני צריכה מחברת עם כריכה, לא ספירלה, לא משהו שאפשר לתלוש ממנו דפים."

"כי...?"

"אני אשקר. אני אכתוב את האמת ואז אני אתלוש אותה. זה צריך להיות כרוך כדי שתראה אם חסרים דפים."

"א-הה. בסדר, מחברות עם כריכה. כמו בבית-ספר יסודי? השחורות עם הנקודות הלבנות הקטנות?"

חיוך התלקח על פניה ושיווה לה מראה של ילדה בת שמונה. "כן, מצוין. אני חושבת שאני אצטרך... ארבע, נניח."

"קיבלת. לא מתחשק לך במקרה לתת לי רמז קטן לגבי הפשעים שלך?"

"לא. אני צריכה לכתוב את זה. במחברת כזאת."

תחושת צניחה במעיים. משוגעת, זה ברור, והיא בטח תלך על טענת אי-שפיות, וכל הראיות היפות שאספו ירדו לטמיון. האם היא באמת משוגעת? פּאז ידע שלשנייה אחת במלון הוא ראה משהו לא משוגע בכלל, האישה הקרחונית ההיא, אבל לא תהיה לזה שום משמעות בבית-המשפט. פּאז לא חשב כלל על מה שקרה כמדומה כמה דקות קודם, ולולא הזיעה שהלכה והתייבשה על גבו, הוא היה חושב שזה כלל לא קרה. מעין התקף, רמת סוכר נמוכה בדם או לחץ או משהו, שום דבר מדאיג, שום דבר בהשוואה לאפשרות שהמשוגעת הזאת תצא פטורה מעונש. בכל מקרה, זה כבר לא עניינו. פּאז הרגיש שהוא בזבז יום שלם.

העיירה הקטנה פּוֹני-אוֹ-בּוּאָה שביער ווֹ, על גדות נהר המאנס, הנשפך כמה קילומטרים דרומה משם, במֶץ, אל נהר המוֹזֶל. זוהי עיירה עתיקה מאוד. הכנסייה, סן-מרטן-דה-טוּר, הוקמה במאה התשיעית, ובסוף הקיץ, כשהמים נמוכים, האנשים מצביעים על גל אבנים שנותר מגשר רומי, צללים חיוורים וזוויתיים תחת המים הזהובים. זהו מקום שלֵו וקסום שהגברים העשירים ממֶץ אהבו לבנות בו בתי קיץ ובקתות ציד. כזה היה ז'ורז' איפּוֹליט דה בֶּרוויל, סוחר פחם ושמן מבני העיירה. בשנת 1851 הוא הקים לעצמו ולמשפחתו בקתה נוחה מאבן מקומית, שהשקיפה על הנהר. המשפחה כללה שלושה בנים, אלפונס, ז'אן-פייר וז'ראר, ואת אשתו, סופי קתרין. כולם היו ידידותיים ובריאים, ועל כך הודו לאל, שכן היו אדוקים, ובייחוד סופי קתרין. כשהסתיימה בניית הבקתה בפוני, נהגו לבלות שם את הקיץ על גדת הנהר, ולעסוק בפעילויות פנאי כגון דיג טינקה ואברומה, צֵיד יונים וחרטומני יערות. במקום שלֵו זה, בבוקר קיץ אחד בשנת 1856, ילדה סופי בת שנקראה מארי-אנז' ברנארדין, שכן סופי האמינה אמונה עמוקה במלכת המלאכים, והיה זה ב-20 באוגוסט, יום חגו של ברנאר מקלֶרווֹ.

מתוך: "נאמנות עד מוות: סיפורן של הנזירות האחיות של דם ישו",
מאת האחות בנדיקטה קוּלי, נד"י,

רוזריאן פְּרֶס, בוסטון, 1947.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il