חזרה לספר באתר


שם הספר:

זה לא היה אותו הגשם
מאת: נורה דוד

שם הספר באנגלית:

It was not the same rain

שם המחברת באנגלית :

Nora David

עורכת: דפנה שחורי
מחיר מומלץ: 95 ש"ח
מספר עמודים: 256
הספר ראה אור בחודש מאי 2019
דאנאקוד: 99-2189

   

© כל הזכויות שמורות למטר
    בכפוף לתנאי השימוש

זה לא היה אותו הגשם | נורה דוד

הנה עץ אחר,
גם הבית הוא אחר.
זה לא היה אותו הגשם.
אולי זה אותו הבית?
אותן עיניים מסתכלות,
אך הילדה איננה
והדלת סגורה.

בואנוס איירס | פרק ראשון
תשבץ הגגות הענקי הבהיק באורן של קרני שמש ראשונות. המטוס כבר הנמיך מאוד את מעופו. ליה התבוננה דרך האשנב הקטן. "בואנוס איירס," לחשה בפליאה. היא לא חשבה שתראה שוב את העיר כך, מהאוויר. פקעת לחצה בגרונה. הדמעות קלקלו את האיפור הטרי.

גם אחרי שהמטוס התחבר לשרוול ורוב האנשים ירדו, עוד נותרה על מושבה. חולשה ובלבול אחזו בה. הפחד לפגוש שוב את העבר שיתק אותה. לבסוף קמה אט־אט והזדחלה החוצה בכבדות.

בתור לביקורת הדרכונים, הפחד הפך לחרדה של ממש. זיעה קרה, רעד בברכיים, עוויתות חזקות בבטן. לרגע היתה בטוחה שהשוטר שהסתובב שם מסתכל עליה, שהיא מעוררת חשד.

אך האישה כבדת הגוף וקצוצת השיער מביקורת הגבולות, שישבה מאחורי חלון הזכוכית, חייכה לעברה כשקראה את הטופס שליה מילאה במטוס.

"את מכאן..."
"כן."
"וכמה זמן לא ביקרת?"
"הרבה שנים."

האישה הנהנה, חתמה ללא הסתייגות על הדרכון הישראלי ואיחלה לה שהייה נעימה.

כל הנסיעה מאֶסֵייסָה לבואנוס איירס, עיניו החומות של נהג המונית הביטו בה דרך המראה הפנימית. הוא שאל שאלות, ביקש לשוחח, התפעל מהספרדית שלה, כאילו זאת לא השפה שדיברה כל ילדותה.

האם השתבשה השפה בפיה במשך השנים, ועכשיו היא מיותמת גם משפת אמה? הרי העברית שלה תמיד היתה משובשת, קלוקלת, המבטא שלה הסגיר אותה, ועכשיו גם הספרדית לא שלה?

פרוורי העיר חלפו במהירות לנגד עיניה, המדרכות המוצלות באקַציות, ואז הרחובות הישרים וההומים של מרכז העיר, דוכני העיתונים שבפינות — דלתות המתכת הירוקות שלהם פתוחות — יציאות הרכבת התחתית המגודרות ובפתח שלט: "לינֵיאָה ."A

היא זיהתה את המדרכות האלה. כן, עשרות פעמים נסעה ברכבת התחתית ועלתה במדרגות בריצה, בחיפזון של נערה שחייבת להספיק הכול. אך כעת הרגישה כאילו היא מזהה זיכרונות של מישהו אחר, לא שלה.

מה אני עושה במקום הזה? חשבה, והגעגועים לסיגי, לעידו ולשמוליק הציפו אותה.

"איך אני מגיעה לקָנינְג פינת קוֹריֶינְטֶס?" שאלה את פקיד הקבלה של המלון ששכן ברחוב פוּאֵיירֶדוֹן. זה היה הדבר הראשון שעשתה, אחרי שהשאירה את המזוודה על הרצפה בחדר. הוא חייך והסביר שרחוב קָנינְג שינה את שמו, וזה שנים רבות נקרא סְקָלַבְריני אוֹרְטיס, והדריך אותה איך להגיע לשם ברכבת התחתית.

בתוך פחות משעה כבר עמדה במקום ההוא.

היא ידעה היכן לרדת מהרכבת, איך לעבור בפרוזדורים התת־ קרקעיים כדי להתחבר לקו אחר, איך לצאת ולעלות במדרגות אל הרחוב, כאילו הכיוונים נטועים בגופה כמו אצל ציפורים נודדות.

היא לא נעצרה — לא להסתכל, לא להריח, לא לספוג את האוויר של בואנוס איירס, שהיה אביבי — אלא הלכה בצעדים מהירים כאילו היא עלולה לאחר לפגישה.

מהמדרכה ממול הסתכלה על אִימְפֶּריוֹ ובעיני רוחה ראתה את עצמה נערה.

בת שבע־עשרה, מאוהבת, עומדת ומחכה, והציפייה ממלאה אותה התרגשות. מתבוננת בדמותה הרזה הנשקפת מהזכוכית הכהה של המסעדה, מסדרת שוב ושוב את שערה הגלי, מושכת את חצאית המיני המשובצת כלפי מטה, שלא תחשוף יותר מדי, ומקרבת את פניה לחלון הראווה כדי לנקות שארית כדורית של רימל מהריסים. היא מאושרת, הילדה ההיא, אבל משהו מעיב עליה.

היא מסתכלת שוב ושוב אל הפינה המרומזרת, מחפשת אותו בהמון החוצה את הכביש במעבר החצייה. חולפות רבע שעה, עשרים דקות. היא מציצה בשעון הזהב הקטנטן שעל מפרק ידה. חצי שעה חולפת בזחילה. לאט־לאט מתגנב הספק לנפשה. לאט־לאט חודרת המועקה.

גם עכשיו הציצה בלי משים במפרק ידה. השעון לא שם. אין לה מושג מה קרה לשעון ההוא שאביה נתן לה כמתנת יום הולדת. כנראה שמה אותו, יחד עם עוד מזכרות, בתוך קופסה, סגרה אותו היכן שסגורים הזיכרונות, על מנעול ובריח, ובאותו רגע השעון נעצר.

הזמן נגמר שם.

מלבד הבזקים מעורפלים שצצו מדי פעם ללא הזמנה, כל מה שקרה אחר כך כמעט נמחק מזיכרונה.

כמו כשהגיעה הביתה באותו ערב, בוכייה ונסערת, וההורים המתינו לה עם תיק מוכן, והם עזבו בחופזה את הבית, לתמיד. ואת הימים שבאו לאחר מכן, כששהתה אצל הדודים, מסתגרת בחדר של לַאוּרָה, בת הדודה האהובה.

שכחה גם את הרגע שבו עלתה עם אמא וסילביה על המטוס לארץ.

שום דבר לא נשאר. היא נעקרה מעולמה ומאז לא זכרה כמעט כלום.

היא זוכרת רק את הפרידה מאבא, שנשאר שם לסידורים אחרונים, למכור נכסים. את החיוך האחרון שלו, את החיבוק האחרון — הוא חייך והיא רק בכתה ולא אמרה כלום — את הפרידה ממנו היא זוכרת טוב מאוד.

ואחרי כן נהפכה לאישה אחרת, אישה בישראל עם שם אחר: ליה, קיצור של אָנַלִיָה, כך קוראים לה בישראל. בבית הספר היהודי הפכו אותה ללאה, אך היא מעולם לא אהבה את השם הזה.

ליה היא האישה שעומדת עכשיו ומתבוננת בעיני רוחה בנערה ההיא שהיתה. והדבר היחיד שזיהתה בעצמה, הדבר היחיד שנותר בתוכה מאותה נערה, הוא המועקה שהחלה לחדור לנפשה באותו רגע. החלל הזה בנפשה שכדי למלא אותו היה עליה להרחיק עד מעבר לאוקיינוס, לעזוב את המשפחה, לעזוב הכול.

המועקה הזאת נמצאת בנפשה כל הזמן.

היא עמדה שם, בסְקָלַבְריני אוֹרטיס פינת קוֹריֶינְטֵס, מסתכלת על הפיצרייה אימפריו, על הרחוב הומה האדם, והנערה שהיתה כבר לא שם, ופָבּיוֹ לא יגיע.

היא כיווצה חזק את השפתיים, ניסתה לבלוע את המועקה יחד עם הרוק, אך היה זה גוש גדול מדי שאי־אפשר לבלוע.

לאחר מכן הסתובבה והתחילה לחזור לכיוון המלון. היא האיצה את צעדיה כאילו ברחה מאיזו רוח רפאים, כאילו רצתה לברוח מהמועקה שבתוכה.

בחדר במלון שררה אפלולית. פתאום הרגישה את כל העייפות נופלת עליה. שעות הטיסה הארוכות, הריצה המטורפת וחסרת ההיגיון ברחובות, עד לפינה ההיא.

מה חשבת שתמצאי שם? שאלה את עצמה.

היא חשה מחנק. קמה, הסיטה את הווילון ופתחה את החלון. רוח קרירה אווררה את החדר. היא מילאה מים באחת הכוסות שהיו מונחות על שולחן הכתיבה והתיישבה, נשענת על הכרית שהציבה על גב המיטה, רגליה מקופלות, והחזיקה את הכוס בין ירכיה.

כך ישבה דקה ארוכה, מבטה אבוד בחלל החדר.

השדים החלו להשתחרר מתוך קופסת המזכרות הנעולה, ועמם שבה דמותו של פביו, אהוב נעוריה.

היא נזכרה ביום שבו הכירה אותו, בביתה של אָלֶחַנְדרָה, אחותו.

היא ואלחנדרה למדו באותה כיתה. בכל יום הן יצאו ביחד מהליסֶאוֹ, זרקו מבטים חפוזים מזווית העין על הבנים מהתיכון הקרוב, עדיין לבושים בבלייזר, אך העניבות כבר רפויות והחולצות שלהם מחוץ למכנסיים. הן, עדיין בחלוקיהן הלבנים, עשו את דרכן עד לבניין ברחוב פְרָנְסיסְקוֹ בּילְבָּאוֹ, מול הפְלָסָה דֶה לָה מיסֶריקוֹרְדיָה, מקום מגוריה של אלחנדרה. שם הן נפרדו והיא המשיכה מרחק כרבע שעה הליכה עד השכונה שלה.

עכשיו, כשהיא שקועה בזיכרון הנעים הזה, נדמה לה שהיא יכולה לראות את מחרוזות הבתים הדו־קומתיים, דומים אחד לשני וצמודים בקירות משותפים, עם החצרות הקדמיות הקטנות והסגורות בסורגי ברזל, ואפילו להריח את ריח היערה שנדף מהם. היא יכולה לראות את הרחובות הצרים, את שרטוטי משחק הקלאס, מחוקים קצת, על המדרכות, ואת בּוֹבֶּע איטֶע שיושבת בחצר, קמה מיד כשרואה אותה מגיעה, מקפלת את כיסא הברזנט הירוק ונכנסת פנימה, לחמם את הנזיד שיש בו הרבה גזר, פטרוזיליה ושום.

שם, ברחוב נָאוֹן, באחד הבתים הישנים האלה שנבנו עבור המהגרים הרבים שהציפו את בואנוס איירס בתחילת המאה, שבובע איטע וזֵיידֶע דניאל רכשו כשעזבו את הקולוניה ובאו לעיר הגדולה, חלפה ילדותה.

אבל באותו יום הן קבעו ללמוד ביחד למבחן, והיא עלתה לדירה של אלחנדרה.

ובאותו יום פביו לא נסע לאוניברסיטה — הוא למד בלָה פּלָטָה, שנה ראשונה בפקולטה למדעי הרוח, ונסע בכל בוקר ברכבת של שש — אולי כי הרגיש באוויר את מה שעומד להתרחש וחש בטוח יותר בבית.

כשהן נכנסו למטבח, הוא בדיוק אכל ארוחת צהריים. היא הסתכלה עליו — שיער שטני חלק שמגיע עד העורף, מסורק לצד, עיניים בהירות, פנים רזות עם עצמות לחיים בולטות.

"הוֹלָה," אמר תוך כדי לעיסה, פיקת הגרגרת נעה מעלה ומטה בגרונו, ואנליה בלעה רוק.

אלחנדרה נזפה בו: "נו באמת! לא לימדו אותך לאכול בפה סגור?" והוא חייך חיוך של ילד שובב בלי להוריד את העיניים מאנליה, המשיך ללעוס בפה פתוח וקרץ, אבל זו היתה מין קריצה עדינה, מרומזת, תנועה קלה וכמעט בלתי נראית של העפעף. הוא הכיר טוב מאוד את הכוח שלו להטיל כישוף על בחורות, ועליה זה עבד.

"הוֹלָה," ענתה ונזכרה שהיא עדיין לבושה בחלוק של בית הספר. היא עמדה והסתכלה עליו, כמו מהופנטת.

"בואי כבר!" אמרה אלחנדרה, תפסה אותה בזרועה ומשכה אותה לחדרה. "הוא תמיד מתחיל עם החברות שלי, השחצן הזה." בחדר היא הורידה את החלוק הלבן ונשארה בחצאית קפלים אפורה וקצרה וסוודר ורוד. היא התיישבה על המיטה, הניחה רגל אחת על השנייה ופיזרה את שערה.

אלחנדרה העיפה לעברה מבט מזלזל והחלה להוציא את המחברות מהתיק, אך היא התעלמה ממנה. היא רק חיכתה לו. והוא בא, נעמד בפתח, נשען על המשקוף והתבונן בה. הוא לבש מכנסי קורדרוי בצבע ירוק־זית וחולצת גולף שחורה. הוא שרק, "וואו, פצצה!"

היא הורידה את המבט. האם שם לב שהסמיקה?
"רוצה לבוא לחדר שלי? יש לי תקליטים," שאל.
"אנחנו צריכות ללמוד," ענתה.
"רק לרגע..." התעקש פביו.

כל מה שהיא רצתה היה ללכת אחריו, אבל כשהביטה באלחנדרה, החזירה לה חברתה מבט זעוף ומשכה בכתפיה.

"אולי בפעם אחרת," אמרה לפביו, הוציאה את הספר והקלסר מהתיק, הניחה אותם על שולחן הכתיבה והתיישבה ליד אלחנדרה. כשהסתובבה, פביו כבר לא עמד שם.

אלחנדרה הסתכלה עליה, עיוותה את פיה למעין חיוך מרומז. "איזה מפגרת את," אמרה לה. "אני מזהירה אותך..." והחלה להקריא בקול מהספר "היסטוריה של איבָניֶיז".

מהחדר של פביו בקעה מוזיקה של אָלְמֶנְדרָה, והיא בכלל לא הצליחה להתרכז.

בדרכה החוצה נעמדה בפתח חדרו. הוא שכב על המיטה בבגדים וקרא ספר. כשהרגיש בנוכחותה התרומם, התיישב על המיטה והזמין אותה להיכנס. היא הניחה את הילקוט ליד הפתח, התגברה על המבוכה ונכנסה. היא הסתובבה בחדר והסתכלה על הספרים בכוננית הספרים ועל הפוסטרים התלויים על הקיר — פוסטרים של להקות רוק כמו הביטלס, פינק פלויד. קיר אחד היה מכוסה בציורי פחם.

אנליה ניגשה אל הכוננית, שלפה ממנה ספר והעמידה פנים שהיא קוראת את העטיפה האחורית, אבל בעצם רק חשבה על הגרביים הכחולים שלה המגיעים עד הברך והמוקסינים המטופשים שמחייבים אותה לנעול בליסיאו, ומיד הצליבה את רגליה, כאילו רק כך תצליח להסתיר אותם.

פביו השעין את המרפקים על הברכיים, הניח את ראשו בין הידיים והתבונן בה.

היא היתה נבוכה כל כך מהמבט שלו, מהחיוך המרומז, שהסיטה את עיניה לעבר הקיר שבגבו.

"אתה ציירת?" שאלה.
"כן. את אוהבת?" הוא קם ותלש ציור מהקיר.
"זה בשבילך."
היה זה ציור של ציפור.
"זה יפה מאוד," אמרה.
הוא לא סתר את דבריה; הצטנעות לא נכללה בין גינוניו.

"ניסיתי לצייר את הנץ של אֶמיל סינְקְלֶר. קראת את 'דמיאן'? כשקראתי איך הוא מנסה לצייר, גם אני ניסיתי. קראת ספרים של הרמן הסה?"

"רק את 'סידהרתא'."

"אז בטח תאהבי את 'דמיאן'," אמר, שלף את הספר מהמדף והושיט לה אותו. בזמן שהסתכלה על העטיפה הוא השתעשע באחד ה"בקבוקים" שנוצרו בשערה, אותו שיער שהתאמצה כל כך להחליק בבוקר.

"איזה מדהים השיער הג'ינג'י שלך," אמר פביו, והיא חשבה שהוא לועג לה.

ואז אלחנדרה הופיעה בפתח.
"את באה?" שאלה.

אנליה הרגישה כאילו נתפסה על חם. גופה רצה להישאר שם, אך היא לא ידעה איך להתחמק מאלחנדרה, שלא זזה מהדלת והסתכלה עליה במבט נוקב.

לרגע הסתכלה על פביו, ולבסוף הלכה בעקבות אלחנדרה. בפתח נזכרה בציור ובספר וחזרה לקחת אותם. כשהספר היה בידה אחז אותו פביו באחת הפינות ומשך בעדינות.

"אל תשכחי להחזיר לי..." אמר, והיא הבחינה שוב בקריצה העדינה שלו בעין שמאל.

היא הנהנה.

כשחזרה הביתה בשעת ערב, אביה חיכה לה בחצר, מודאג. "איפה היית?" שאל בכעס.

אמה עמדה וצפתה בטלוויזיה, פניה קפואות מאימה. על המסך השחור הופיע סמל המדינה. קול סמכותי הקריא את תקנות החוּנטָה הצבאית.

"...מי שיעשה כן, ייעצר על ידי הצבא, המשטרה או כוחות הביטחון. דינו יהיה מאסר לזמן בלתי מוגבל או מוות."

עוד זמן מה ישבה ליה על המיטה במלון, ידיה עדיין מחבקות את הכוס הריקה והיא שקועה בזיכרון הרחוק ההוא.

שלט רחוב שכנראה שייך לחנות קרובה, הקרין על התקרה צורות מהבהבות בצבעי ירוק ואדום לסירוגין.

היא הניחה את הכוס על השידה ונשכבה, אך לא הצליחה לנוח, לכן קמה והלכה לחדר האמבטיה, שטפה את פניה והביטה במראה. שערה היה סתור והאיפור השחור היה מרוח סביב העיניים. היא הורידה את בגדיה ונכנסה למקלחת. אחר כך הוציאה בגדים נקיים מהמזוודה והתלבשה. אחרי הסתבכות קלה הצליחה לחבר את הנייד לרשת המקומית, וכשהתחילה לחייג הציצה לרגע בשעון: השעה היתה שבע ועשרה בערב. בארץ אמצע הלילה, חישבה, וּויתרה על שיחת הטלפון. היא הסיטה את הווילון והסתכלה החוצה, על הרחוב המוכר כל כך, הבניינים הגבוהים, הכניסות המצופות שיש, המרפסות הארוכות. "בואנוס איירס," אמרה לעצמה, כאילו רק עכשיו זיהתה באמת את העיר שלה, אך לא מיהרה לצאת אליה שוב. עדיין לא. היא הדליקה את המחשב הנייד והקלידה את השם אלחנדרה גוּטיֶירֶס. רשימה ארוכה של תוצאות הופיעה על המסך. מהר מאוד הבינה שהן אינן קשורות אליה. ברובן היה השם אלחנדרה מלווה בשם משפחה אחר, וגוטיירס היה צמוד לשמות פרטיים אחרים. היא חיפשה גם במדריך הטלפון המקומי ובאתר של חברת הטלפונים, אבל לא מצאה דבר. אולי אלחנדרה התחתנה והיא מופיעה בשם משפחה אחר? ומנין לך שהיא בכלל גרה בארגנטינה? חשבה. אחר כך הקלידה את שמו של פביו, ושוב הופיעה רשימת תוצאות ארוכה על המסך, אך עיניה התערפלו, והיא לא יכלה לקרוא דבר. ליה סגרה את המחשב וישבה כך דקות ארוכות, ידיה על המכסה, גווה כפוף קצת, עיניה אבודות בחלל. לבסוף קמה, הוציאה את פנקס הטלפונים מתיק היד שלה וצלצלה ללַאוּרָה. קול נערה נשמע בצד השני של הקו. לאורה לא בבית. ליה מסרה את מספר הסלולרי שלה. שוב הסתכלה דרך החלון, השמים התכסו עננים. היא לבשה סוודר דק, הכניסה קצת כסף מקומי לארנק שבתיק הקטן ויצאה לשוטט. היתה זו שעת ערב מוקדמת, ורחובות מרכז העיר היו סואנים: לאס הֶרָאס, מוֹנְטֶווידֵיאוֹ, חוּנְקָל. הכול נראה בדיוק כפי שזכרה — קירות אפורים עם תבליטים, דלתות ברזל שחורות ומעוטרות, חלונות מלבניים צרים וגבוהים, תריסי מתכת שנפתחים לצדדים, רבי קומות עם מרפסות שאורכן כרוחב הבניין, כניסות מצופות שיש. הבניינים ישנים כל כך, שכבר הפסיקו להזדקן. הזמן, שועל זקן המעדיף לטרוף עופות צעירים, שכח את הבניינים האלה ומכרסם רק את החדשים יותר.

היא קוראת בחוברת שלקחה מהדלפק במלון: "בניינים עם אפיונים ניאו־גוֹתיים, אר־דקו ואר־נובו, צמודים אחד לשני לאורך רחוב אחד. הסגנון השולט הוא 'האקדמי הצרפתי' — סגנון שעמד בכללים שנקבעו על ידי האקדמיה הצרפתית לאמנויות במהלך המאה התשע־עשרה, וזוהי עדות לכך שבואנוס איירס ביקשה להיות פריז".

בפעם האחרונה שהסתובבה ברחובות האלה לא היה בידה מדריך תיירים, סגנון הבנייה לא עניין אותה, ולרגע לא חשבה שיהיה עליה להיפרד מהם.

שם נולדה, שם אמרה את מילותיה הראשונות.
ועכשיו היתה תיירת בעירה, לנה בבית מלון ברחוב פוּאֵיירֶדוֹן.
כשהגיעה לפארק גדול, נעמדה והתבוננה סביב.

"פלסה סן מרטין," לחשה, נפעמת. היא עצמה את עיניה וקלטה לתוכה את הרחשים, נשמה את אוויר המקום. לרגע הרגישה כאילו זה עתה נפלה מתוך מכונת זמן.

"חזרתי הביתה," אמרה, אולי בקול.

ההמון שזרם בעוצמה מרחוב פלורידה לתחנת רטירו, התפצל ועקף אותה משני צדיה, והיא, אחוזת התרגשות, לא זזה ממקומה, לא הרגישה את דחיקות המרפק או את דחיפות האנשים הנחפזים.

היא נותרה שם תקועה כמו אבן שהנהר אינו מסוגל לעקור.
לבסוף התיישבה על ספסל, עדיין מתקשה להאמין שהיא שם.

היא חזרה דרך אבנידה סנטה פה והתבוננה בחלונות הראווה.
בפינת אחד הרחובות נעמדה והסתכלה בחלון ראווה בעל מסגרת עץ, ועליו אותיות מוזהבות. בפנים היו שולחנות מכוסים במפות לבנות ודלפק עץ. בית קפה של פעם.

היא נכנסה, התיישבה וסימנה למלצר, מרחיקה את האצבע מהאגודל לכדי גובה של ספל קטנטן, והוא הנהן — אין צורך להכביר במילים — והגיש לה קָפֶסיטוֹ.

אף שמעולם לא השתמשה בה, היא הכירה היטב את שפת הסימנים הזאת. כמו גורי חתולים שיודעים להתחבר לפטמות של אמם.

היא התענגה על טוסט המשולשים שאהבה כל כך בילדותה, ושתתה את הקפה. אחר כך יצאה והמשיכה להסתובב. אורות זהובים של לילה, בתי קולנוע, בתי תיאטרון. צלילי טנגו בקעו מאחד מבתי הקפה. אף פעם לא אהבה טנגו, אך עכשיו הסתכלה דקות ארוכות על האנשים שרקדו בפנים. איש בגיל העמידה יצא משם, תלה על כתפו ז'קט אפור, זרק בדל סיגריה על המדרכה ודרך עליו, הסתכל עליה בעיניים שנראו לה כאילו צפות בתוך אלכוהול וחייך. היא פנתה ללכת, אך הרגישה שהוא סוגר עליה, וכשפניה כמעט נגעו בחולצתו הלבנה מיד חשה בחילה מתערובת ריחות הטבק והיין. הוא חש בבהלה שלה וזז הצדה, מסמן לה בידו את דרך המילוט. כשחזרה למלון, השעה היתה אחרי אחת־עשרה בלילה, וגשם החל לרדת. היא נכנסה למיטה ולא הצליחה להירדם. הגשם התחזק, הכה בכוח והרעיד את השמשות. הזיכרונות המשיכו להציף אותה. היא יורדת במדרגות בריצה. מרימה את השפופרת. זה הוא. כל כך חיכתה לשיחה הזאת. שבועות עברו, הוא לא התקשר, והיא לא מצאה אותו בביתו. בהפסקות בבית הספר, אלחנדרה הגיבה באדישות גובלת בזלזול לשאלותיה.

ועכשיו היא שומעת את הקול שלו בטלפון.
"רוצה ללכת לסרט בשבת?"
"בסדר," היא עונה ושוכחת את כל מילות הכעס שתכננה לומר לו.
"ניפגש באימפריו."

איזה סרט הם ראו? היא לא הצליחה להיזכר. רק זכרה את תחושת הריחוף שמילאה אותה כשהלכו ברחובות מחובקים.

כשהם יוצאים מהקולנוע, יורד גשם זלעפות, והם ממתינים זמן מה בפתח. אך הגשם לא נפסק, ולפתע הוא אוחז בידה והם רצים בגשם ונרטבים לגמרי.

אין טעם לרוץ, לכן הם ממשיכים ללכת מחובקים, רטובים וצוחקים.

הם מגיעים לבית ששערו פתוח. שתי מדרגות משיש לבן וסדוק מובילות לפרוזדור ארוך.

פביו מושך אותה פנימה.

הרצפה מצופה במרצפות ישנות ושבורות עם מוטיבים גיאומטריים בצבע ירוק דהוי.

הגשם מרעיש על תקרה אקרילית גלית, והיא מרימה את עיניה.
אור צהבהב חודר דרכה, עלים ופירות דבוקים אליה.
איש מבוגר, לבוש סוודר כחול על חולצה משובצת, נכנס לבית.
אנליה נצמדת לקיר כדי לאפשר לו לעבור, ופביו נצמד אליה. האיש נבלע באחת הדלתות.
פביו משחק בשערה הרטוב. "את רטובה לגמרי, שלא תתקררי," הוא אומר, תופס קווצת שיער וסוחט אותה בין אצבעותיו.

היא צוחקת, והוא מנשק את שערה וכאילו שותה ממנו. הוא מנשק את עפעפיה וכאילו שותה גם מפניה.

"אני כל כך צמא," הוא לוחש ושותה, וממשיך לנשק. היא צוחקת. הוא מנשק אותה על שפתיה, ובפעם הראשונה בחייה היא מבינה מהי תשוקה.

הגשם נפסק, והוא שוב תופס אותה בידה ומוביל אותה החוצה בצעדים זריזים לעבר תחנת האוטובוס. הם נוסעים הביתה. הם הולכים מחובקים בסמטאות המוארות באור קלוש. טיפות נושרות מהעצים על המדרכה הרטובה.

"זה הבית שלך?" שואל פביו כשהיא נעצרת. הוא מסתכל אל החלון הקדמי בקומה השנייה של הבית, שעלוות עץ האזדרכת מסתירה חלקית. זהו החדר של הוריה, ואור חלש בוקע מבעד לתריסים המוגפים.

"נראה לי שמחכים לך," הוא אומר ומחייך את חיוכו המקסים. "תעלי ותחליפי בגדים, שלא תתקררי. אתקשר אלייך מחר." הוא מנשק אותה.

מהחצר היא ממשיכה להסתכל עליו כשהוא מתרחק בצעדים גדולים, ידיו בתוך הכיסים האחוריים של הג'ינס.

לבסוף שקעה בשינה טרופה רווית חלומות, והגשם חדר לתוכם. היא לבד בתוך סירה בים סוער, שום חוף לא נראה באופק.

היא התעוררה מבוהלת וחשה בדידות עצומה. חשבה שאין דבר בעולם מלבד הגשם והיא בתוכו, בתוך החדר החשוך במלון. אין בעולם אדם המודע לקיומה. הגשם הפך להיות הכול, ושום דבר אחר לא קיים.

היא קמה, הסיטה מעט את הווילון וניקתה בידה את האדים שעל השמשה. קיתונות של מים ירדו על הכול ואורות הרחוב כאילו נמרחו ונראו כמו ערפיליות חיוורות.

שעות ארוכות הכה הגשם על המדרכות, על צמרות העצים ועל גגות הבתים, בקצב אחיד, מונוטוני. היא זכרה מילדותה לילות ארוכים של גשם כזה. גשם שהוא כמו נצח.

אולי זה אותו גשם, ואולי שמוליק, סיגי, עידו, כל חייה הנוכחיים, הם רק חלום? חרדה הציפה אותה. אולי לעולם לא תוכל לחזור הביתה? היא חשה כאילו נעקרה שוב מתוך חייה למקום אחר, זר. ואין דרך חזרה.

אבל הרי זו היתה החלטה מודעת שלה. מרצונה החופשי רכשה את הכרטיס וטסה. ועכשיו היא לבדה על המיטה הרחבה. שמוליק נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממנה.

המשפט המוזר שאמר לה, "תעשי מה שיש לך לעשות ותחזרי," כשחיבק אותה בנמל התעופה, לא יוצא לה מהראש. כאילו הוא ידע טוב יותר ממנה מהו הדבר שהביא אותה, ככה פתאום, לחזור לבואנוס איירס אחרי כל כך הרבה שנים. הוא התעלם לגמרי מהדרך שבה עזבה את הבית, ללא כל התראה מוקדמת, שבועיים קודם לכן. היא ארזה תיק קטן והתקשרה אליו להודיע שהיא אצל אַיידֶה בכרמיאל ושהיא זקוקה לכמה ימים. מה זה משנה לו אם היא בבית או לא, הרי הוא עצמו בקושי נמצא בבית.

תמיד במשרד שלו, עובד אל תוך הלילה על התיקים האינסופיים של הלקוחות שלו. הוא אפילו לא הגיב כשהודיעה לו שהוציאה את הכסף מתוכנית החיסכון ורכשה את כרטיס הטיסה בדקה התשעים, בלי לשתף אותו בכלל. בלי להתייעץ. היא הרי מעולם לא שיתפה אותו ברצון שלה לנסוע. כשנודע לו, הגיב באדישות, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. לא כעס ולא שאל. שלוות הנפש שלו יכולה להוציא אותה מדעתה.

כל כך הרבה פעמים רצתה להיעלם, לברוח מהבית שנעשה ריק. מאז שסיגי ועידו עזבו, התלבש עליו שקט כמו מוות שחודר לאט־ לאט לנשמה. אבל בכל פעם שדמיינה שהיא עוזבת, בתוך תוכה רצתה ששמוליק ירוץ אחריה וינסה לעצור אותה.

והנה היא עשתה את זה, והנה הוא לא רץ. הוא הגיב כאילו שום דבר לא קרה.

אולי באמת לא אכפת לו?

ומה בער לה פתאום, דווקא עכשיו, לנסוע? היא באמת חושבת שתמצא את פביו? ואיזו משמעות יכולה להיות למפגש כזה? הרי ברור שגם אם תמצא אותו, היום הם שני זרים. אולי זאת בריחה מהחלטה שדחתה כל השנים באמתלות שונות.

עד שהילדים יגדלו, עד שאמא שלה... היא לא מסוגלת להודות בפני עצמה שהיא ציפתה שכל הנטל הזה ירד ממנה כבר, שכל הסבל הזה ייגמר. והנה, אמא שלה הלכה לעולמה — איזה ביטוי מוזר, הלכה לעולמה, כאילו לא זה היה עולמה — וכשחשבה על אמא שלה, הצער, הכאב הזה על לכתה, מילאו שוב את כל ישותה.

איידה אמרה לה שזה לא זמן להחלטות גורליות, עכשיו כשהיא מתאבלת.

אז במקום להחליט החלטות גדולות, קנתה כרטיס טיסה וטסה לארגנטינה. רק ביקור מולדת תמים. כאילו זה דבר קטן, צחקה לעצמה בקול. ממש דבר קטן לבוא למקום הזה אחרי כל כך הרבה שנים.

הגשם והסערה בחוץ התגברו, ושמוליק לא לצדה. היא נזכרה איך הוא נצמד אליה מאחור, מחבק אותה, והם נרדמים ביחד בתנוחה עוברית.

היא הניחה את זרועה בצד הריק והקר של המיטה הרחבה, מיטה זרה בחדר בבית מלון.

צלצול הטלפון העיר אותה. היא בכלל לא זכרה מתי נרדמה. זו היתה לאורה.

"תגידי לי את הכתובת, אני מגיעה עכשיו." ושום מילה נוספת. ליה קמה והתרחצה, התיישבה על שפת המיטה והתקשרה לסיגי.

"אמא! סוף־סוף! כל כך דאגנו."

"מה יש לכם לדאוג כל כך? מה, אני ילדה קטנה? חשבתם שאני לא יכולה להסתדר לבד?"

"טוב, נו, אי־אפשר לטעות בטון הדיבור הזה. זו את. זה דווקא מרגיע. איך היתה הטיסה?"

"מתישה, מתישה. אבל הכול בסדר. ישנתי טוב, אתמול קצת טיילתי, אני בחדר במלון. מלון נחמד דווקא."

"יופי. ואיך מזג האוויר?"

"כל הלילה ירד גשם," אמרה והתבוננה החוצה מהחלון. הגשם פסק. "אתמול היה אביבי, אבל בערב נהיה גשום. ומה שלומכם? אבא בסדר? התחיל כבר לחגוג?" שוב הציניות. הערגה כלפיו, כנראה, שייכת רק ללילה, למצב של נים לא נים.

"מה זאת אומרת, לחגוג?"

"נו, אני לא בבית, הוא יכול לחגוג כמה שבא לו."
"אוי, אמא, באמת. דיברת כבר עם מישהו מהמשפחה?"
"כן, דיברתי עם בת דודה שלי, היא בדרך. מה שלום עידו? דיברת איתו?"

"כן, אמא. כולם בסדר. הם היו אצלי בשבת. עידו הגיע הביתה לסופ"ש ובא עם אבא לצהריים."

ליה ניסתה לדמיין אותם מצטופפים בדירת החדר של סיגי ביהודה המכבי, ועוד עם רינגו, הרועה הגרמני הענקי של תום.

ומה סיגי הגישה להם? היא לא זוכרת שהיא אי־פעם בישלה משהו. בטח הזמינה טייק־אוויי. לא היה כבר קל יותר לשבת במסעדה? היא לא שאלה כדי לא להעליב אותה.

ושמוליק היה אצלה. זה כבר משהו. הוא, שכל הזמן מתלונן על תום, טוען שהוא בטלן וסטלן, שגורם לה לבזבז זמן וכסף בשטות הזאת שהיא לומדת. מה היא תעשה בחיים עם קולנוע? בטח שיגע אותה, מסכנה.

"יופי, מתוקה, אני אתקשר שוב אחר כך. רק רציתי לדעת מה שלומכם ושלא תדאגו. יקר לדבר ככה, אז אקנה סים מקומי או כרטיס טלפון או משהו ואהיה איתכם בקשר. ביי, מתוקה. תשמרו על עצמכם שם."

אחרי שניתקה, עוד ישבה על קצה המיטה במלון, ומה שהטריד אותה פתאום היה מי יעשה לעידו כביסה.