חזרה לספר באתר


שם הספר:

משוואת האושר
הדרך המדעית לחיים מאושרים
מאת: מו גאוודט

שם הספר במקור:

Solve for Happy: Engineer Your Path to Joy

שם המחבר במקור :

Mo Gawdat

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון
עורכת התרגום: תמר משמר
מחיר מומלץ: 98 ש"ח
מספר עמודים: 328
הספר ראה אור בחודש דצמבר 2018
דאנאקוד: 99-2159

   

© כל הזכויות שמורות למטר
    בכפוף לתנאי השימוש

משוואת האושר | מו גאוודט
הדרך המדעית לחיים מאושרים

מבוא לספר
שבעה־עשר ימים אחרי מותו של בני הנפלא, עלי, התחלתי לכתוב ולא יכולתי להפסיק. עסקתי בסוגיית האושר - נושא כמעט בלתי מתקבל על הדעת, בהתחשב בנסיבות.

עלי היה מלאך עלי אדמות. כל מה שעלי נגע בו השתפר וכל אדם שעלי פגש נעשה מאושר יותר. הוא תמיד היה רגוע, תמיד שמח. לא היה אפשר שלא להבחין באנרגיה שלו, או בדאגה החמה שגילה כלפי כל מי שנקלע אי־פעם לסביבתו.

כשעזב אותנו, היו לנו כל הסיבות שלא להיות מאושרים - אפילו אומללים. אם כן, איך הביא אותי מותו לכתוב את מה שאתם עומדים לקרוא? ובכן, הסיפור הזה התחיל סמוך ליום שבו הוא נולד - אולי אפילו קודם לכן.

מיום שהתחלתי לעבוד נהניתי ממידה רבה של הצלחה, עושר והכרה. ולמרות זאת, הייתי תמיד אומלל. בשלבים מוקדים של הקריירה שלי, כשעבדתי בחברות טכנולוגיה ענקיות כמו IBM ומיקרוסופט, זכיתי לסיפוק אינטלקטואלי רב, להרבה מאוד ליטופים לאגו וגם, כמובן, לרווח כספי. אבל ככל שמזלי היטיב עמי, כך פחתה מידת האושר שהרגשתי.

לא הייתי אומלל רק משום שהחיים נעשו מסובכים יותר - כמו שאומרים, מרבה נכסים מרבה דאגה. פשוט, למרות התגמולים הכספיים והאינטלקטואליים, לא מצאתי הנאה כלשהי בחיי. אפילו הדבר המבורך ביותר בהם, משפחתי, לא הסב לי אושר, כי לא ידעתי להכיל אותו.

כמה אירוני - בצעירותי, אף שהתקשיתי למצוא את דרכי בחיים ופעמים רבות אפילו לגמור את החודש, תמיד הייתי מאושר. אבל בשנת 1995 , כאשר אשתי ואני לקחנו את שני הילדים ועברנו לדובאי, מצב העניינים כבר היה שונה.

אין לי שום דבר נגד דובאי, אגב. זאת עיר יוצאת מגדר הרגיל ותושביה נדיבי הלב, אזרחי איחוד האמירויות, אפשרו לנו להרגיש בה בבית. באנו לשם בשלב הצמיחה האדירה שפקדה את דובאי, כאשר הציעה הזדמנויות קריירה מדהימות ומיליוני דרכים לאושר, או לפחות ניסיון להשיגו.

אבל דובאי סוריאליסטית לפעמים. על רקע נוף בוהק של חול לוהט ומי טורקיז, מצטופפים בקו הרקיע בנייני משרדים עתידניים ומגדלי מגורים שדירות בשווי מיליוני דולרים נחטפות בהם בידי זרם קבוע של קונים מהעולם כולו. ברחובות, מכוניות פורשה ופרארי מתחרות על מקומות חנייה מול למבורגיני ובנטלי. שפע העושר המרוכז מסנוור את העיניים - ובה בעת, הוא מפתה אותך להרהר אם ההישג שלך, בהשוואה לכל זה, שווה בכלל משהו.

עוד לפני שהגענו לאיחוד האמירויות כבר התרגלתי להשוות את עצמי לחברי העשירים כקורח, ואף פעם לא הגעתי לקרסוליהם. אבל ההרגשה שאני שווה פחות מהם לא שלחה אותי לפסיכולוג ולא לאשראם. היא גרמה לי להגביר את המאמץ. פשוט עשיתי את מה שעשיתי תמיד, בתור חנון עם אובססיית קריאה מילדות: קניתי המון ספרים.

התעמקתי בניתוחים טכניים של מגמות בשוק המניות, והגעתי למשוואות הבסיסיות שנמצאו ביסוד כל גרף. חקר המשוואות האלה אפשר לי לנבא תנודות קצרות טווח בשוק כמו מקצוען. בתום יום העבודה הייתי חוזר הביתה בערך בשעה שבה בורסת נאסד"ק נפתחה בארצות הברית, והשתמשתי ביכולותי המתמטיות כדי להשיג רווחים גדולים כסוחר יום (למעשה, במקרה שלי, סוחר לילה).

ועם זאת - ואני מניח שאני לא האדם הראשון שאתם שומעים את הסיפור הזה מפיו - ככל שהרווחתי יותר, כך הייתי אומלל יותר. התוצאה היתה שעבדתי יותר וקניתי עוד צעצועים, מתוך הנחה מוטעית שבמוקדם או במאוחר כל המאמצים ישתלמו ואמצא את סיר הזהב - כלומר את האושר - שנמצא לפי האגדה בקצה הקשת בענן של כל הישגי. כמו אוגר בתוך גלגל, התמכרתי למה שהפסיכולוגים מכנים "מרוץ הנהנתנוּת". ככל שמרוויחים יותר, כך רוצים יותר. ככל שמתאמצים, מגלים סיבות רבות יותר להתאמץ.

ערב אחד נכנסתי לאינטרנט וקניתי בשתי הקלקות־עכבר שני רכבי וינטג' מתוצרת רולס רויס. למה? כי יכולתי לעשות זאת. ומתוך ניסיון נואש למלא את החור שנפער בנשמתי. לא תופתעו לשמוע שכאשר הקלסיקות היפהפיות של תעשיית הרכב הבריטית הגיעו לפתח ביתי, הן כבר לא רוממו את רוחי, ולו במעט.

כשאני חושב היום על השלב הזה בחיי, ברור לי שלא היה נעים במיוחד להיות בחברתי. בעבודתי התמקדתי בהרחבת עסקיה של חברת מיקרוסופט באזור אפריקה והמזרח התיכון, וכפי שאתם מתארים לעצמכם התפקיד גרם לי להעביר יותר זמן במטוסים מאשר מחוץ להם. בחתירה התמידית שלי להשיג עוד הפכתי לאדם שתלטן ולא נעים אפילו בבית, והייתי מודע לכך. הקדשתי מעט מדי זמן לאישה הנהדרת שאיתה התחתנתי, ביליתי מעט מדי זמן עם בני ובתי הנפלאים, ולא עצרתי אפילו כדי ליהנות ממהלך היום.

במקום זאת, העברתי את רוב השעות הערות שלי בהישגיות, בעצבנות ובביקורתיות, ותבעתי הישגים וביצועים אפילו מילדי. כאחוז טירוף ניסיתי לאלץ את העולם להתאים את עצמו לאופן שבו חשבתי שעליו להיות. בשנת 2001 כבר הובילו אותי הקצב הקדחתני והריקנות למקום אפל מאוד.

בשלב ההוא ידעתי שאיני יכול להמשיך להתעלם מהבעיה. האדם השתלטן והאומלל הזה שהביט אלי מהמראה לא באמת היה אני. התגעגעתי לצעיר המאושר והאופטימי שהייתי בעבר, ונמאס לי לשרך רגליים בנעליו של האיש העייף, האומלל והתוקפני הזה. החלטתי להפוך את האומללות שהרגשתי לאתגר: איישם את הגישה החנונית לבחינה של עצמי, ובשילוב עם המוח האנליטי של המהנדס שבי אחלץ את עצמי מהבור.

ילדותי עברה עלי בקהיר שבמצרים. אמא שלי היתה שם מרצה לספרות אנגלית, ואני התחלתי לבלוע ספרים הרבה לפני יומי הראשון בבית הספר. החל בגיל שמונה התמקדתי כל שנה בנושא שבחרתי, וקניתי ספרים רבים ככל האפשר בתקציב שעמד לרשותי. הקדשתי את שאר השנה לשינון כל מילה שמצאתי בספרים. האובססיה הזאת היתה מושא ללעגם של חברי, אבל ההרגל דבק בי וזו היתה גישתי לכל האתגרים והשאיפות. בכל פעם שהחיים הקשו עלי, קראתי.

כך למדתי בכוחות עצמי נגרוּת, עבודות פסיפס, נגינה בגיטרה וגרמנית. קראתי על תורת היחסות הפרטית, למדתי מתמטיקה ותורת המשחקים, והתמחיתי בפיתוח תוכנה מתקדם ביותר. כילד בבית הספר היסודי, ואחר כך כבן־עשרה, התמודדתי עם ערמות הספרים מתוך דבקוּת במטרה. בגיל מבוגר יותר יישמתי אותה מסירות ולמדתי שיקום מכוניות קלסיות, בישול וציור דיוקנאות היפר־ריאליסטיים בפחם. הגעתי לרמת מומחיות סבירה בעולם העסקים, הניהול, הפיננסים, הכלכלה וההשקעות, כמעט אך ורק מקריאת ספרים.

כשהמצב קשה, אנו נוטים לעשות עוד ועוד מהדבר שאנחנו יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר. משום כך, כשהייתי בשנות השלושים לחיי, והייתי אומלל, שקעתי בקריאה על מצוקותי. קניתי כל ספר שיכולתי למצוא על האושר. הלכתי לכל הרצאה, צפיתי בכל סרט תיעודי, ואז ניתחתי בחריצות את כל מה שלמדתי. אבל לא עסקתי בנושא מאותה פרספקטיבה כמו הפסיכולוגים שכתבו את הספרים וערכו את הניסויים שבזכותם "מדעי האושר" הם דיסציפלינה אקדמית מובילה. בהחלט לא הלכתי בתלם של כל הפילוסופים והתיאולוגים שהתחבטו בבעיית האושר האנושי מאז ימי קדם.

בהתאם להכשרה שלי, חילקתי את בעיית האושר לרכיביה הקטנים ביותר וניתחתי אותם בגישה של מהנדס. אימצתי גישה מבוססת־עובדות שאפשר להתאים לכל קנה מידה ולשחזר בכל תנאי. לאורך הדרך קראתי תיגר על כל תהליך שנאמר לי אי־פעם ליישם בצורה עיוורת, בדקתי איך כל חלק בתצרף מתאים למקומו ובחנתי לעומק את התקפות של כל נתון. רציתי לבנות אלגוריתם שיפיק את התוצאה המבוקשת. בתור מפתח תוכנה, קבעתי מטרה - למצוא את הקוד שאוכל להפעיל שוב ושוב על חיי, כדי שיפיק אושר צפוי בכל פעם ופעם.

אבל אחרי כל המאמץ הסוּפר־רציונלי, כאילו הייתי ספוק מ"מסע בין כוכבים", פריצת הדרך האמיתית הראשונה התרחשה בכלל בשיחת חולין עם אמא שלי. היא תמיד אמרה לי לעבוד קשה ולהעמיד את ההצלחה הפיננסית בראש סדר העדיפויות. היא ציטטה לעתים קרובות פתגם ערבי, בתרגום חופשי: "חסוך במזונך לשנה וחסוך בלבושך לשנה נוספת, ותזכה באושר לעד." בצעירותי פעלתי בדבקות לפי עצתה. עבדתי קשה וחסכתי וזכיתי להצלחה. מילאתי את הצד שלי בעסקה. ויום אחד שאלתי את אמא: איפה כל האושר שעכשיו יש לי זכות לצפות לו?

בשיחה ההיא הבנתי פתאום שהאושר אינו משהו שמחכים לו ועובדים להשגתו, אלא הוא משהו שמרוויחים. יתרה מזאת, הוא אינו תלוי בתנאים חיצוניים, וודאי שלא בנסיבות הפכפכות וחולפות כמו הצלחה בקריירה ועלייה ברווח הכספי. דרכי עד אז היתה רצופה התקדמות והצלחה, אבל בכל פעם שעברתי משוכה נוספת במסלול, נראה לי שקו הגמר זז הלאה, קדימה.

הבנתי אז שלעולם לא אגיע אל האושר, כל עוד אני דבק ברעיון שברגע שאעשה דבר מסוים או אבין משהו או אגיע להישג אחד מסוים אהפוך למאושר.

באלגברה אפשר לפתור משוואות בדרכים רבות. לדוגמה, אם C+B=A הרי C-A=B . אם מנסים לגלות את A, מחפשים את ערכיהם של שני המשתנים האחרים, B ו־ C, ואם מנסים לגלות את B, יש לבצע שלבים אחרים. המשתנים שבוחרים לגלות משנים בצורה דרסטית את הגישה לפתרון. כך גם כשמחליטים לפתור את משוואת האושר.

התחלתי להבין שבמסגרת כל מאמצי ניסיתי לפתור את המשוואה הלא־נכונה. הצבתי לעצמי אתגר - הכפלה של העושר החומרי, ההנאה והמעמד בצורה כזאת שבסופו של דבר התוצאה של כל המאמץ תהיה... אושר. מה שהייתי צריך לעשות, במקום זאת, היה לדלג על שלבי הביניים ופשוט להתמקד ישירות בבעיית האושר עצמה.

המסע שלי נמשך כמעט עשור, אבל עד שנת 2010 פיתחתי משוואה ומודל פשוט, בנוי לתלפיות, ניתן לשכפּוּל, של אושר מתמיד, שכל הפרטים השתלבו בו בצורה מושלמת.

בחנתי את המערכת, והיא פעלה. לחץ בשל עסקה שלא הסתדרה בעבודה, תורים ארוכים לבידוק ביטחוני בנמל התעופה, שירות לקוחות גרוע - שום דבר מאלה לא פגם באושרי. בחיי היומיום כבעל, הורה, בן, חבר ועובד היו רגעי גאות ושפל בלתי נמנעים, אבל כל יום, ולא משנה אם היה רע או טוב - או גם וגם - גיליתי שאני מסוגל ליהנות מעצם הנסיעה ברכבת ההרים.

סוף־סוף חזרתי להיות האדם המאושר שזיהיתי כ"אני" מתחילת דרכי, ונשארתי במקום הזה זמן רב למדי. סיפרתי על התהליך המדוקדק שלי למאות חברים, ומשוואת האושר שלי עבדה גם בשבילם. המשוב שלהם עזר לי לשכלל עוד יותר את המודל. וטוב שכך, מתברר שלא היה לי מושג עד כמה אזדקק לו.

אבא שלי היה מהנדס בניין מכובד ואדם טוב לב במידה יוצאת מגדר הרגיל. תחום העניין העיקרי שלי אמנם היה מדעי המחשב, אבל למדתי הנדסה אזרחית, כדי לשמח אותו. תחום המחקר האקדמי לא היה התרומה הגדולה ביותר להשכלתי ממילא, כי הלמידה מתרחשת בעולם האמיתי, כך האמין אבא שלי. מאז התיכון אבא עודד אותי לבלות כל חופשה בארץ אחרת. בהתחלה הוא חסך כל גרוש כדי לאפשר לי את ההתנסויות האלה, והוא ארגן לי ביקורים אצל בני משפחה או חברים בנסיעותי. בהמשך עבדתי כדי לממן לפחות חלק מעלות הטיולים שלי בעצמי. החוויות האלה מהעולם האמיתי היו יקרות ערך ונשבעתי שאציע הזדמנות שווה לילדים שלי. רצה המזל והאוניברסיטה שבחרתי הציעה לי את התועלת והברכה הגדולות ביותר בתקופתי כסטודנט. הכרתי אישה מקסימה ואינטליגנטית ששמה ניבּאל. חודש אחרי סיום הלימודים התחתנו, ושנה לאחר מכן היא כבר היתה אוּם עלי, אמו של עלי, על שם בנה הבכור.

שמונה־ עשר חודשים לאחר מכן הצטרפה בתנו איה, והפכה לשמש ולכוח המניע הבלתי נדלה במשפחה. עם ניבאל ועם עלי ואיה בחיי לא היה גבול למזלי הטוב. אהבתי למשפחתי הניעה אותי לעבוד קשה כדי לספק להם את החיים הטובים ביותר. התמודדתי עם אתגרי החיים כמו קרנף מסתער.

בשנת 2007 הצטרפתי לגוגל. למרות הצלחתה של החברה, השפעתה העולמית היתה מוגבלת בשלב ההוא, ותפקידי היה להרחיב את פעילותנו למזרח אירופה, למזרח התיכון ולאפריקה. שש שנים לאחר מכן עברתי ל־ Google X , שהיא כיום ישות נפרדת המוכרת בשם X, ושם נעשיתי לבסוף מנכ"ל. ב־ X איננו מנסים לשפר בהדרגה את אופן הפעולה של העולם; במקום זאת, אנחנו מפתחים טכנולוגיות חדשות שימציאו מחדש את סדר העולם.

המטרה שלנו היא להביא לשיפור רדיקלי, פי עשרה . לשם כך אנחנו שוקדים על פיתוח רעיונות שנראים לכאורה מדע בדיוני, כמו עפיפונים אוטונומיים מסיבי פחמן שישמשו טורבינות רוח מעופפות, מחשבים מיניאטוריים בתוך עדשות מגע שמתעדים נתונים פיזיולוגיים ומתקשרים אלחוטית עם מחשבים אחרים, ובלונים שיעלו את טכנולוגיית התקשורת לסטרטוספֵרה ויספקו שירותי אינטרנט לכל אדם, בכל מקום בעולם. ב־ X אנחנו מכנים את הפיתוחים האלה moonshots" ", שיגורים לירח.

כשמחפשים שיפור צנוע של הקיים, עובדים על בסיס ההנחות והכלים הקיימים ומתוך מסגרת ההתייחסות שעליה מבוססת הטכנולוגיה הקודמת. אבל כשהאתגר הוא להשיג שיפור פי עשרה, פותחים דף חדש. כשמתחייבים לעשות את המקבילה של שיגור לירח, מתאהבים בבעיה, לא במוצר. מתחייבים לצאת למשימה עוד לפני שיודעים אם יש יכולת לבצע אותה. וקובעים יעדים חצופים.

תעשיית הרכב, למשל, מתמקדת בבטיחות כבר עשרות שנים. הענף השתפר עוד ועוד לאורך זמן על ידי תוספות לעיצוב המסורתי של המכונית - הדגם שאליו כולנו רגילים מאז תחילת המאה העשרים. הגישה שלנו ב־ X היא לפתוח בשאלה, "למה לאפשר לתאונה להתרחש בכלל?" מכאן המחויבות שלנו לשיגור לירח: מכונית אוטונומית, כזאת שנוהגת בעצמה.

בינתיים, כשמודל האושר שלי עבד היטב, וכיוון שהפקתי הנאה רבה מן הקריירה שלי, מחלקי בהמצאת העתיד, בני ובתי למדו וצמחו, ועל פי המסורת שקבע אבא שלי הם נסעו למקומות חדשים בכל קיץ. היו להם הרבה חברים ברחבי העולם שהם יכלו לבקרם, והם תמיד יצאו לחקור ארצות.

בשנת 2014 היה עלי סטודנט בקולג' בבוסטון, ובשנה ההיא הוא תכנן נסיעה ארוכה בצפון אמריקה, ולא ציפינו שהוא יקיים את ביקורו הרגיל בביתנו בדובאי. משום כך היתה לי הפתעה נעימה כשהוא צלצל במאי ואמר שיש לו חשק עז לבוא ולהיות איתנו כמה ימים. משום מה הוא הרגיש שהדבר דחוף, ושאל אם נוכל להזמין לו טיסה הביתה מיד בתום הלימודים. גם איה תכננה לבקר, וניבאל ואני היינו מאושרים עד אין קץ. ערכנו את הסידורים וחיכינו בכיליון עיניים לאושר של האיחוד המשפחתי ביולי.

ארבעה ימים אחרי בואו סבל עלי כאב עז בבטן ואושפז בבית החולים המקומי. הרופאים הורו על ניתוח שגרתי להסרת התוספתן. לא דאגתי. למעשה, הרגשתי הקלה מכך שהדבר מתרחש בזמן שהוא בבית, ונוכל לטפל בו. החופשה אולי לא התנהלה כפי שציפיתי, אבל לא היה קשה לקבל את השינוי בתוכניות.

כשעלי היה בחדר הניתוח נעשה שימוש במזרק להחדרת פחמן דו־ חמצני להרחבת חלל הבטן, כדי לפנות מקום להמשך הניתוח. אבל המחט הוחדרה כמה מילימטרים יותר מדי, וניקבה את עורק הירך של עלי - אחד מכלי הדם העיקריים המעבירים דם מהלב. ואז המצב הידרדר. רגעים יקרי ערך חלפו לפני שמישהו קלט שנעשתה טעות, ולאחר מכן רצף שגיאות נוספות הביא לתוצאה קטלנית. בתוך שעות מעטות בני האהוב לא היה עוד.

לפני שהתחלנו להבין איזה אסון התרחש, הקיפו את ניבאל, את איה ואותי חברים שעזרו לנו להתמודד עם ההיבטים המעשיים ותמכו בנו כשהתקשינו לתפוס את המהפך הנורא שהתרחש בחיינו.

אומרים שמותו של ילד הוא החוויה הקשה ביותר שיכול אדם לעבור. אין ספק שהיא מזעזעת כל הורה עד לעמקי ישותו. היה קשה עוד יותר לאבד את עלי בשיא פריחתו, ולאבד אותו במפתיע בשל טעות אנוש שיכלה להימנע היה אולי הדבר הקשה מכול.

אבל מבחינתי האובדן היה חמור עוד יותר, כי עלי לא היה רק בני, הוא היה גם החבר הטוב ביותר שלי. הוא נולד כשהייתי די צעיר, והרגשתי ששנינו התבגרנו ביחד. שיחקנו ביחד במשחקי מחשב, הקשבנו ביחד למוזיקה, קראנו ביחד ספרים וצחקנו הרבה. כשהיה בן שמונה־ עשרה, עלי היה נבון בהרבה מאנשים רבים שהכרתי. הוא סייע לי והיה איש סודי. לפעמים אפילו חשבתי לעצמי, "כשאגדל, אני רוצה להיות בדיוק כמו עלי."

אמנם כל ההורים רואים בילדיהם משהו יוצא מגדר הרגיל, אבל אני חושב באמת ובתמים שעלי היה מיוחד. כשעזב אותנו, קיבלנו הודעות מכל העולם, ממאות אנשים שתיארו איך אדם בן עשרים ואחת שינה את חייהם. חלק מהאנשים שכתבו לנו היו בני עשרה, וחלקם היו בני שבעים ויותר. לעולם לא אדע איך עלי מצא את הזמן והחוכמה לגעת בחייהם של רבים כל כך. הוא היה מופת של שלווה, אושר וטוב לב. והיתה לו נוכחות שפיזרה את המאפיינים האלה בשפע לאורך דרכו.

פעם ראיתי מרחוק את עלי מתיישב ליד חסרת בית ומדבר איתה ארוכות. הוא ראה בה אדם שווה ערך לו, ראוי לקשר, ואז רוקן את כיסיו ונתן לה את כל מה שהיה לו. כשהלך משם היא הלכה אחריו, חיפשה עמוק בתיק שלה, ונתנה לו משהו שוודאי היה הנכס היקר ביותר שלה: שפופרת קטנה חדשה של קרם ידיים. המתנה הזאת נעשתה בעיני עלי לאחד האוצרות החשובים ביותר. עכשיו היא אוצר שלנו.

אבל בגלל טעות רפואית איבדתי אותו, בן רגע. כל מה שלמדתי על אושר עמד למבחן. חשבתי שאם אוכל להציל את עצמי ואת משפחתי מתהום הדיכאון, אוכל לראות בכך הצלחה גדולה. אבל הצלחתנו היתה גדולה עוד יותר.

כשעלי עזב את העולם בפתאומיות כזאת, אמו ואני, וגם בתנו, הרגשנו יגון עז. כאב חסרונו עדיין קיים, כמובן, ואנחנו בוכים פעמים רבות כיוון שאיננו יכולים לחבק אותו, לשוחח או לשחק איתו במשחקי מחשב. הכאב שאנחנו מרגישים מניע אותנו לכבד את זכרו ולברך אותו. אבל - וזה הדבר המופלא - הצלחנו לקיים מצב קבוע של שלווה, ואפילו אושר. עוברים עלינו ימים של עצב, אבל אנחנו לא חיים בסבל. יש בלבנו סיפוק, ואפילו שמחה.

במילים פשוטות, מודל האושר שלנו פועל. אפילו ברגעי האבל העמוקים ביותר שלנו על מותו של עלי, לא כעסנו ולא הצטערנו על חיינו. לא הרגשנו מרומים או מדוכאים. עברנו את האירוע הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בדיוק כפי שעלי היה עובר אותו: בשלווה. בטקס הזיכרון לעלי מילאו את ביתנו מאות אנשים שבאו לחלוק לו כבוד, והמון עצום נוסף חיכה בחוץ, בחום של 43 מעלות בקיץ של דובאי. הם פשוט לא היו מוכנים ללכת.

טקס הזיכרון היה יוצא דופן, הוא נבנה סביב השמחה שעלי הרעיף על סביבתו בחייו. אנשים באו בדמעות, אבל השתלבו במהירות באנרגיה החיובית של האירוע. הם בכו בזרועותינו, אבל כשדיברנו והם הבינו איך נתפסים האירועים בעינינו, בהתבסס על מודל האושר שלנו, הם הפסיקו להתייפח.

הם התהלכו בבית והתפעלו ממאות התמונות של עלי (תמיד בחיוך רחב) על כל קיר. הם טעמו מהחטיפים שאהב והוגשו על שולחנות, או בחרו משהו מחפציו למזכרת, ונזכרו בכל הזיכרונות השמחים שהשאיר בהם.

היו כל כך הרבה אהבה וחיוביות באוויר, אינספור חיבוקים וחיוכים, ומי שלא מודע לנסיבות היה חושב אולי שזאת פשוט התכנסות עליזה של חברים - אולי חתונה, או טקס סיום לימודים. אפילו ברגעי המצוקה האלה מילאה האנרגיה החיובית של עלי את ביתנו.

בימים שאחרי טקס הזיכרון חשבתי כל הזמן מה עלי היה עושה במצב הזה. כולנו, כל מי שהכיר את עלי, שאל בעצתו באופן קבוע, אבל הוא כבר לא היה איתנו. רציתי נואשות לשאול אותו, "עלי, איך אתמודד עם אובדנך?" אף על פי שידעתי מה היה משיב. הוא היה אומר, "חלאס, יא באבא, אני כבר מת. אתה לא יכול לעשות שום דבר כדי לשנות את העובדה הזאת, אתה יכול רק להפיק ממנה את הטוב ביותר." ברגעי שקט לא יכולתי לשמוע במחשבותי אף קול אחר, רק את קולו של עלי החוזר שוב ושוב על המילים האלה.

משום כך, שבעה־עשר ימים אחרי מותו התחלתי לכתוב. החלטתי לפעול על פי עצתו של עלי ולעשות משהו חיובי, לנסות להפיץ את מודל האושר שלנו לכל הסובלים ללא צורך ברחבי העולם. ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן הרמתי את הראש.

היתה לי טיוטה ראשונה. אני לא נביא ולא נזיר מסוגר במנזר. אני הולך לעבודה, רב בפגישות, טועה - טעויות גדולות שפגעו באהובי נפשי, ועל כך אני מצטער. למעשה, אני אפילו לא תמיד מאושר. אבל מצאתי מודל שעובד - מודל שאפשר לנו לעבור את האבל, המודל שחייו של עלי יצרו בזכות הדוגמה שגילם. זה מה שאני רוצה להציע לכם בספר הזה.

אני מקווה שאם אחלוק איתכם את המסר של עלי - את הדרך שלו לחיות בשלווה - אוכל לכבד את זכרו ולהמשיך את מורשתו. ניסיתי לדמיין את ההשפעה החיובית שתיווצר מהפצת המסר שלו, ותהיתי: אולי לא לשווא יש לי תפקיד בולט בחברה שהשפעתה כלל עולמית. קיבלתי על עצמי משימה שאפתנית: לעזור לעשרה מיליון אנשים להיות מאושרים יותר, זאת תנועה שאני מבקש מכם להצטרף אליה (#10million happy), כדי שנוכל ליצור ביחד מגפה עולמית בקנה מידה קטן - אושר בדרכו של עלי.

כמה שבועות אחרי השקת המהדורה הראשונה של "משוואת האושר", www.solveforhappy.com , סרטונים שלי התפשטו ויראלית באינטרנט והגיעו ליותר ממאה מיליון צופים, עם מיליוני שיתופים ולייקים. היה ברור שהמסר מהדהד ומשנה חיים. קוראים וצופים קיבלו את המשימה על עצמם. הם סיפרו לאהוביהם על מה שלמדו ואף ביקשו מהם להמשיך להפיץ את התורה ולעשות טוב בעולם. בתוך כמה חודשים השגתי את היעד השאפתני שלי, להפיץ את המסר לעשרה מיליון אנשים ואף יותר.

אבל למה לעצור עכשיו? אם ההצלחה יפה כל כך, אפשר להמשיך. משום כך, אני וקבוצה של תומכים מתנדבים העלינו את יעד החשיפה הנשאף למיליארד איש ואישה - OneBillionHappy #. התחלתי בתהליך הקמה של קרן, www.onebillionhappy.org , שמציעה את הכלים והמשאבים הדרושים לתמיכה באנשים המשתפים אחרים במודל האושר.

מותו של עלי היה מכה שלא יכולתי לצפות, אבל במבט לאחור אני מרגיש שהוא ידע, בדרך כלשהי. יומיים לפני שעזב אותנו במפתיע הוא הושיב את כולנו, כמו סבא נבון האוסף את צאצאיו, ואמר שיש לו משהו חשוב לומר לנו. הוא אמר שאולי משונה שהוא נותן עצות להוריו, אבל הוא מרגיש שעליו לעשות זאת.

בדרך כלל עלי דיבר מעט, אבל אז הוא לא חסך זמן וייחד את רובו כדי לומר לניבאל, לאיה ולי מה הוא אוהב בנו יותר מכול. הוא הודה לנו מקרב לב על תרומתנו לחייו. המילים חיממו את הלב, ואז הוא ביקש מכל אחד מאיתנו לעשות כמה דברים ספציפיים.

הבקשה שלו ממני היתה, "באבא, אסור לך להפסיק לעבוד. אתה צריך להמשיך לשנות דברים בעולם ולהסתמך על הלב שלך לעתים קרובות יותר. עבודתך בעולם לא הסתיימה עדיין." ואז הוא שתק לכמה שניות, נשען לאחור בכיסא - כאילו כדי לומר אבל עכשיו עבודתי כאן הסתיימה - ואמר, "זהו. אין לי עוד מה לומר."

הספר הזה ו־ oneBillionHappy mission # הם ניסיוני להגשים את המשימה שהציב לי המופת שלי לאושר. כל עוד אהיה בין החיים תהיה משימתי להפיץ אושר בעולם, זה השיגור שלי לירח, בשמו של עלי.