חזרה לספר באתר


שם הספר:

GLEE 2 - נשיקות צרפתיות
מאת: סופיה לאוול

שם הספר במקור:

Foreign Exchange

שם המחברת במקור :

Sophia Lowell

תרגום: אינגה מיכאלי
מחיר מומלץ: 78 ש"ח
מספר עמודים: 228
דאנאקוד: 99-1726

   

© כל הזכויות שמורות למטר
    בכפוף לתנאי השימוש

GLEE 2 - נשיקות צרפתיות | סופיה לאוול

מגרש החנייה של תיכון מקינלי,
מוקדם מאוד ביום שני בבוקר

מגרש החנייה של התלמידים בתיכון מקינלי היה נטוש כמעט לחלוטין. אפילו במגרש החנייה של הסגל היו בקושי כמה מכוניות, של מורים צעירים מתלהבים, שעדיין לא הגיעו לשלב השחיקה בקריירה שלהם. שלג כיסה את העיר בלילה, ונדמה ששום צליל לא נשמע בלַיְימָה שבאוהיו, פרט לרחש הגירוד של מפלסת השלג הצהובה והענקית, שנעה בכבדות במגרש הריק והעמיסה שכבה נוספת של שלג על התלולית המלוכלכת שהצטברה בשוליים.

זה היה בוקר קר וחסר רחמים של סוף פברואר, ודבר לא זז באוויר הקפוא פרט למפלסת השלג הבודדה, ובתוכה בּוֹבּ השרת, שהיה לבוש בסרבל עבה חום־אפור, ולידיו כפפות כתומות שנראו כמו כפפות מטבח ענקיות. כמה ציפורים קפואות למראה ישבו על חוטי טלפון, ומן הסתם התחרטו על שלא התאמצו לנדוד לאקלים חמים יותר.

"זה ממש פתטי," אמר קורט הַאמֶל כשניווט את המכונית של אביו אל אחד ממפרצי החנייה שפונו זה עתה מהשלג. "חוץ מאיתנו, אף אחד לא ער. והקונדישינר ללא שטיפה שמרחתי אפילו לא הספיק לעשות את שלו במהלך הלילה."

מרסדס ג'וֹנס פיהקה והציצה בהשתקפות שלה במראה החיצונית. היא החזיקה קופסת צלליות זעירה בצבע ירוק, העבירה על עפעפיה את המברשת הקטנטנה שנראתה כמו צעצוע, וצבעה אותם בפס תכלת מטושטש. היא לא הספיקה להתאפר לפני שקורט צפר לה בשביל הגישה אל ביתה, ויום בלי איפור לא בא בחשבון. בטח לא יום שני. "אני לא מבין את זה. למה שמר שוּ ירצה להיפגש איתנו לפני תחילת הלימודים?"

"אולי הוא גילה שאין כמו עינויים כדי לשמור על הערנות של התלמידים." קורט העביר את ידית ההילוכים למצב חנייה, אבל לא כיבה את המנוע. הוא הושיט את ידיו המכוסות בכפפות עור שחורות, וקירב אותן אל פתחי האוורור שהחדירו אוויר חם לתוך המכונית. בדרך־כלל הוא נהנה ממזג־האוויר הקר של אוהיו, בעיקר כי מלתחת החורף שלו היתה מדהימה שחבל על הזמן, אך המעיל של אלכסנדר מקְוִוין שלבש בשעת נהיגה היה אסתטי יותר מאשר שימושי.

"תראה!" הצביעה מרסדס על התורן. בראשו התנוסס בדרך־ כלל דגל ארצות־הברית. זה קרה רק כשהספורטאים המרושעים לא קשרו אל החבל - בתחתוניהם - את תלמידי הכיתות הנמוכות, הניפו אותם גבוה והעניקו להם את "הוֶודגִ'י הפטריוטי" הידוע לשמצה. אבל לכבוד השבוע הרב־תרבותי של תיכון מקינלי, נתלו מתחת לדגל ארצות־הברית כמה דגלים זרים.

"זה לא הדגל של קנדה? נראה קצת מוזר לבחור בקנדה כדוגמה לתרבות זרה - הקנדים לא בדיוק כמונו?"

"כן, חוץ מזה שהם אוהבים סוציאליזם והוֹקי הרבה יותר מאיתנו," אמר קורט ומבטו נעשה חולמני כשדמיין לעצמו בחורים חסונים עם לסתות מרובעות ואפים שבורים, מחליקים על הקרח ומתנגשים זה בזה או בקירות הפלסטיק של ה... איך קוראים לזה? אצטדיון הוקי? מגרש? לא, זירה. "אני מאוד מקווה שבחדר האוכל לא יהיה היום תפריט מסורתי של שכנינו היקרים מצפון."

"מה כבר אפשר להגיש? בייקוֹן קָנָדִי דל שומן?" מרסדס עיקמה את אפה. במסגרת השבוע הרב־תרבותי הגישו מדי יום בחדר האוכל מזון אופייני של תרבות אחרת. היא לא שכחה את היום ההוא, בכיתה ט', שהוקדש למטבח של פולינזיה, ובחדר האוכל הוצב חזיר שנצלה על שיפוד, עם תפוז תקוע בפה. מרסדס עדיין לא התאוששה מהמחזה הנורא ומאז התקשתה אפילו לחשוב על נקניק חזיר בלי להרגיש בחילה.

"שאלוהים יעזור לנו." קורט ניסה להצטלב, אבל מכיוון שלא היה קתולי, הוא התבלבל בסדר התנועות. "ברור לך שמר הַאוּזְלֶר יקבל התקף לב כשיראה את הדגל האמריקני חולק את התורן האצילי שלו עם דגלים זרים." המורה המקריח לאזרחות היה בצעירותו חייל בחיל הנחתים, שהסתובב דרוך בין שורות התלמידים בזמן שבועת האמונים למדינה, כדי לוודא שכל התלמידים שלו בשעה הראשונה הוגים כל מילה וכל הברה בקול רם וברור.

עיניה של מרסדס סרקו את מגרש החנייה בחיפוש אחר סימני חיים. המכונית החבוטה של מר שוּסטר )צינור המפלט ממש נגע במדרכה( חנתה בפינה של מגרש החנייה של הסגל. שכבה דקה של שלג הספיקה לכסות אותה, כאילו חנתה שם כבר שעה ארוכה.

"בשיא הרצינות, אתה חושב שמשהו באמת לא בסדר? בשיא הרצינות?"

בלילה הקודם קיבלו כל חברי מועדון ה־ Glee מִסרוֹן ממר שוסטר, שבו הוא ביקש מהם להגיע לפגישת חירום עוד לפני תחילת הלימודים. זה היה צעד חסר תקדים. בין קורט למרסדס התפתחה מיד תכתובת מִסרוֹנים, והם דנו באסונות אפשריים שיכלו להוביל לזימון פגישה בשעת בוקר מוקדמת כל־כך.

"הרגע אמרת את המילים בשיא הרצינות פעמיים באותו משפט." עיניו הכחולות של קורט סרקו פעם נוספת את המִסרוֹן שהופיע על הצג, בחיפוש אחר רמזים. חשאיות לא היתה בדרך־כלל הסגנון של מר שוסטר, אבל קורט אהב הפתעות. "בשיא הרצינות."

"זה ממש לא סקסי לתקן לאחרים את הדקדוק," אמרה מרסדס, ואז הוציאה לו לשון והידקה סביב צווארה את הצעיף הוורוד שלה. חלונות המכונית החלו להתכסות באד, והיא ניגבה את החלון שבצד הנוסע ויצרה עיגול נקי.

כשמכונית כחולה נכנסה למגרש החנייה והצמיגים נטולי־השרשראות שלה החליקו על הקרח, צמצמה מרסדס את עיניה כדי להיטיב לראות מי זה. "הנה פין," הכריזה כשזיהתה במושב הנהג את דמותו המגודלת של פין הדסון, שראשו כמעט נגע בתקרת המכונית. מרסדס פתחה את הדלת ולתוך המכונית חדר פֶּרֶץ של אוויר מקפיא.

"בוא נשאל אותו מה דעתו." "פין לא ממש מפורסם בתיאוריות המבריקות שלו," אמר קורט בחיבה, ואז הרים את תיק העור שלו ותלה אותו על כתפיו. פין מפורסם בדברים אחרים, חשב לעצמו קורט. הוא מפורסם ככוכב פוטבול, ככוכב נבחרת הכדורסל, כמלך הכיתה. הוא מפורסם בעצמות הלחיים שלו. וחוץ מזה, הוא מסוגל להביא אנשים לידי דמעות כשהוא שר את Faithfully של ג'רני.

מגפוני העור של קורט דרכו בזהירות על גושים אפורים של שלג וקרח שהשאירה מאחור המפלסת, כשלפתע נכנסה למפרצון הסמוך למכונית של פין מִינִיוַואן אדומה מוּכֶּרת, עם מכה בפגוש. מרסדס נופפה בכפפה ורודה לטינה כהן־צ'אנג, שאחזה בהגה בכפפות שחורות חתוכות. "היי, מותק!" קראה מרסדס כשטינה יצאה מהמיניוואן, ולראשה כובע סרוג בעבודת יד עם כיסויים שהגנו על אוזניה.

קורט המשיך לפסוע בצעדים מדודים, כדי שיעברו ליד המכונית של פין בדיוק כשהוא ייצא מתוכה, אבל פין התעסק עם הרדיו שלו וקורט נאלץ לחלוף על פניו ולהמשיך ללכת לצִדה של מרסדס. רוח קרה נשבה.

"את לא נראית לי הבוקר קופצנית ונלהבת כמו תמיד," אמר קורט לטינה, ומיהר להציץ מעבר לכתפו כששמע את פין טורק את דלת מכוניתו. איזה תזמון מושלם.

טינה מצמצה בעיניה המנומנמות והִכתיפה את תיק הבד הירקרק שלה, שהיה מוּטלא כולו בסמלים של להקות ומכוסה בשִרבוטים. היא נראתה מותשת, ובכל־זאת הספיקה למרוח צללית ורודה בוהקת ותוחם עיניים בגוון כחול־עמוק. "נשארתי ערה עד מאוחר, עבדתי על תחפושת הדרקון הסיני."

טינה היתה חברה באגודה קטנה אך פעילה ונמרצת, אגודת התלמידים ממוצא אסיאתי, והתנדבה לשפץ את תחפושת הדרקון הישנה של האגודה, שהוּצאה מהמחסן לכבוד השבוע הרב־תרבותי. התחפושת היתה עשויה מעיסת נייר, וצורתה התעוותה מאז שנעשה בה שימוש בפעם האחרונה, אבל טינה תיקנה את כל הפגמים בדקדקנות רבה. דבק יבש כיסה עדיין את אצבעותיה.

"מה אתם אומרים על הקטע הזה?" נשמע מאחוריהם קולו העמוק של פין. הוא לבש את הז'קט של נבחרת הפוטבול, ולא נראה כמו מישהו שיסכים שיראו אותו מדבר עם חברי מועדון ה־ Glee , אבל הוא השתנה מאוד במהלך השנה. מאז ומתמיד חשב פין שהוא יודע מה הוא מתכוון לעשות בחייו: לעבוד קשה ולהצטיין כאתלט, לזכות במִלגת לימודים לאוניברסיטה נחשבת, לשחק פוטבול עד שהברכיים שלו ייהרסו, ובסופו של דבר למצוא עבודה בתחום משעמם אבל משתלם. הוא ידע שזה לא מלהיב, אך התקשה לדמיין עתיד מסעיר יותר מזה. דבר אחד בטוח: הוא רצה להתרחק מלַיְימָה כמה שיותר.

ההשתתפות במקהלה היתה עבורו הפתעה נעימה, שהעניקה לו כיוון חדש. הוא בכלל לא ציפה להצטרף למועדון. כמו רוב האנשים, גם הוא חשב שמועדון ה־ Glee מיועד לחנונים גמורים, אבל הופתע לגלות שזה נחמד. וכשהם זכו בתחרות האזורית, לבו כמעט התפוצץ מגאווה. הוא נזכר באביב האחרון, כשהביא לניצחון של נבחרת בית־הספר במשחק הגמר נגד תיכון מֶרִיוֵוייל. זו היתה ללא ספק גולת הכותרת של הקריירה הספורטיבית שלו, ובכל־זאת היה מאושר פי כמה כשהשופטים העניקו את גביע הזהב הענקי למועדון המקהלה של תיכון מקינלי.

"התווכחנו בינינו, אבל לא הגענו למסקנה אם הפגישה הזאת מבשרת טובות או רעות." קורט הציץ בפין, וראה שפניו הנאות נחרשו קמטים מרוב דאגה. למרות הקור המקפיא, פין היה מהספורטאים שאף פעם לא קר להם, ושאין להם בכלל כפפות, שלא לדבר על צעיף. קורט העריך את זה, אף שהוא עצמו מעולם לא פספס הזדמנות להשלים את ההופעה עם אביזרי האופנה הכי עדכניים.

"נראה לך שיכול להיות שלמר שוסטר יש בשורות טובות?"

פניו של פין התבהרו, וכולם מיהרו לעלות במדרגות הכניסה הראשית לבית־הספר, שכוסו זה עתה במלח. לחייו היו ורודות מהקור וקצות שׂערו, שהיה עדיין רטוב, קפאו ונהפכו לנטיפי קרח. "פחדתי שאולי הוא שוב החליט להיות רואה חשבון," אמר בהקלה. למשך תקופה קצרה בסתיו האחרון, שקל מר שוסטר לעזוב את תיכון מקינלי ולעבוד במשרד רואי חשבון, כדי שיוכל לפרנס טוב יותר את אשתו ההרה. בסופו של דבר הוא החליט להישאר, למזלם של חברי המקהלה שהיו זקוקים לו. וחוץ מזה, התברר שאשתו בכלל לא היתה בהֵריון, אלא העמידה פנים.

דלת הזכוכית והמתכת נטרקה מאחוריהם. "הנה ארטי." טינה הצביעה על ארטי אבּרמס, שהתגלגל לעברם מאזור הקפטריה, שם היה כבש העלייה היחיד בבית־הספר לנכים בכיסאות גלגלים. היא קיוותה שגם על השיפוע הזה פיזרו מלח להמסת השלג. החבורה כולה המתינה לארטי במבואה הפתוחה. הם ניגבו את רגליהם הרטובות על שטיח הכניסה הענקי, שהיה מטונף בבוץ עוד לפני שיום הלימודים החל.

"מישהו ראה אתמול בלילה את אישה יפה בכבלים?" שאל קורט, ורופף את צעיף הקשמיר הכחול־עמוק שעטף את צווארו. "שידרו אותו החודש כבר שלוש פעמים, ואני לא מסוגל לוותר עליו."

"אתה פשוט אוהב לראות את ג'וליה בתלבושת היצאנית האופנתית שלה," הקניט אותו ארטי כשנעצר לידו. הוא לבש את מעיל החורף החם שלו, זה שאמו נהגה לכנות מעיל הסקי שלו - למרבה האירוניה, יש לציין, מכיוון שארטי לא עשה סקי מימיו. הוא שיגר אל טינה חיוך קלוש.

"איזו ברירה יש לי? מגפי הלכָּה השחורים שלה בגובה הירכיים עושים לי את זה," אמר קורט והציץ בפין, שנראה נבוך מעט. כמה קל לזעזע אותו, חשב לעצמו.

טינה התייצבה לצדו של ארטי. היחסים בין השניים נעשו לאחרונה... קצת מוזרים. בסתיו שעבר היתה תחושה שמשהו קורה ביניהם. ארטי היה הבן היחיד בתיכון מקינלי שטינה יכלה לדמיין בתור חבר. הוא היה מתוק, והיה לו חוש הומור משגע. כל הבנים האחרים נראו לידו מטופשים וילדותיים נורא. אבל משום מה הקשר ביניהם התפוגג עוד לפני שהתחיל - אולי מפני שהיא עצמה היתה ביישנית וארטי היה חסר ביטחון. וחוץ מזה, ארטי ממש התאכזב כשהתברר לכולם שהגמגום של טינה היה העמדת פנים. כל־כך הרבה זמן חלף מאז שהם הלכו כזוג - פחות או יותר - לנשף הסתיו, וטינה תהתה כעת אם אי־פעם יצליחו להחזיר את הגלגל לאחור.

"זה בטוח בשורות רעות," אמרה מרסדס, ובאותה נשימה הסירה מראשה את מחממי האוזניים בצבע תכלת ותחבה אותם לכיס. מגפי האַג מרופדי הפרווה שלה, בצבע חום־בהיר, חרקו על הרצפה הנקייה, והצלילים הצורמים הִדהדו במסדרונות השקטים. "אולי מר שוּ שוב שינה את דעתו והוא עוזב אותנו כדי להצטרף לחיל השלום באפריקה או משהו כזה."

"מה פתאום?" משקפיו השחורים של ארטי בעלי העדשות העבות התערפלו כשנכנס לבניין - עוד חיסרון של משקפיים. הוא שקל לקנות עדשות מגע, אבל הן לא העניקו לו את המראה הרציני שחיפש. הוא הסיר את משקפיו וניגב אותם בצעיפו המשובץ. "מר שוּ לא יעזוב אותנו ככה. וחוץ מזה, הוא לא נראה כמו הטיפוס של עבודת כפיים. קשה לי לדמיין אותו בונה בית־ספר."

"אז אולי שוב קיצצו לנו את התקציב, ונצטרך לחלוק את חדר החזרות עם נבחרת ההיאבקות," הציע קורט, והרים גבה. "אולי הם ילמדו אותנו כמה צעדים שאנחנו לא מכירים."

"יכול להיות שמישהו עוזב את המועדון? או גוסס מסוג משונה של סרטן שהורס את מיתרי הקול?" שאל פתאום פין. הוא הציץ מעבר לכתפו כששמע את הדלת נפתחת, וראה את מֶאט רָתֶרְפוֹרְד ואת מַייק צֶ'אנג, שחקני פוטבול שהצטרפו גם הם למועדון ה־ Glee בסתיו האחרון. הם בדרך־כלל הגיעו אחרונים לחזרות.

פין לא רצה לומר דבר, כי היתה לו הרגשה שהוא מזכיר אותה יותר מדי, אבל זה לא נראה להם מוזר שרייצ'ל עדיין לא הגיעה? נכון, הם לא ביחד - כבר לא, בכל אופן - ובכל־זאת היה לו מין מכ"ם כזה בכל מה שקשור לרייצ'ל. כל חדר וכל מסדרון נראו לו שונים כשהיא לא היתה שם, אולי משום שהיתה לה נוכחות בולטת - וקולנית - כל־כך. היה לו קשה להוציא אותה מהראש, גם כשרצה בכך.

"איפה רייצ'ל?" שאלה טינה כשהם פנו ביחד אל חדר החזרות, כאילו קראה את מחשבותיו של פין. רייצ'ל אהבה להגיע ראשונה לכל חזרה, מפגש או אירוע, והיה מוזר שהיא לא עמדה עכשיו מחוץ לחדר החזרות, חיכתה בקוצר רוח שכולם יופיעו, ונזפה בהם גם אם איחרו רק בדקה.

פרט לחריקות הנעליים הרטובות על רצפת הלִינוֹלֵיאוּם, היתה דממה כשהם התקרבו אל דלת חדר החזרות ותהו מה יקרה אם רייצ'ל כבר לא איתם. פין שאל את עצמו אם היא מימשה את האיום שלה מלפני כמה חודשים, לעבור ממקינלי לבית־ספר לאמנויות הבמה, שם תוכל לזכות בהכשרה הנחוצה כדי להפוך לכוכבת. אבל... היא היתה מספרת לו, נכון? מחנק עלה בגרונו. "אולי רייצ'ל חלתה בסרטן המוזר. אולי היא גוססת..."

בדיוק כשקורט ראה את עצמו בדמיונו חובש את המגבעת השחורה שלו ללוויה של רייצ'ל, ושר את Candle in the Wind של אלטון ג'ון, מרסדס קטעה את הפנטזיה שלו. "אני לא בטוחה שסרטן יכול להכניע את רייצ'ל."

ובדיוק באותו רגע שמעו כולם רחש שעלה מחדר החזרות. "אני חושב שיש שם מישהו," לחש קורט, שהרגיש כמו בסרט מצויר של סקוּבּי דוּ. פין יהיה פְרֵד, כמובן, זכר האלפא הגברי עם הכתפיים הרחבות והסנטר ההורס.

מרסדס גִלגלה את עיניה. איזה דרמה קְוִוין הקורט הזה. "אם זה רוצח סדרתי, אני בטח אהיה הקורבן הראשון." היא אחזה בידית ופתחה את הדלת, וכולם הציצו פנימה מעבר לכתפה.

רייצ'ל נראתה בריאה ושלמה בחצאית משבצות בצבע תכלת ובסוודר גולף לבן מאנגוֹרה, עם דוגמת תות ענקי בחזית. בעיניה היה מבט של ריכוז מעורר התפעלות, כששרה שורה מתוך שיר הנושא של המחזמר קברט. היא תמיד שתתה שייק חלבונים לארוחת הבוקר, והתאמנה שלושים דקות על ההליכון שלה כדי לבוא מוכנה ליום החדש.

והחזרות שערכה בשעות הבוקר המוקדמות עזרו לה להתכונן נפשית )היא ערכה אותן בחדר החזרות, כי אחד מהשכנים שלהם איים להגיש נגדם תביעה אם היא תמשיך לשיר מדי יום ב־ 6:30 בבוקר(. היא אהבה לשיר שירים של לַייזָה מינֶלי מוקדם בבוקר - הם עזרו לה להתמודד עם היום החדש, הם עזרו לה להיכנס למצב־הרוח הנכון כדי להתעמת עם כל השונאים והמתנגדים שלה, וגם עם אלה שהתעקשו להעיף לה ברד לפרצוף, למרות ההצלחה שלה במועדון ה־ Glee . המנהגים האלה של שעות הבוקר היו חלק בלתי נפרד משגרת יומה. בלעדיהם היא היתה אבודה.

רק כשגמרה לשיר את הבית הרגישה שמשהו אינו כשורה. היא הסתובבה על מקומה. בפתח החדר עמדו חבריה למקהלה, שהצטופפו כמו עדת מעריצים ולטשו בה מבטים.

"מה..." היא גמגמה, ומיד הציצה בשעון שעל הקיר. "מה אתם עושים פה? זאת שעת החזרות הפרטית שלי."

מרסדס היתה המומה. "את תמיד באה לבית־הספר מוקדם כל־ כך ביום שני, רק כדי להתאמן עוד קצת?" היא זרקה את התיק שלה על הכיסא ופתחה את רוכסן מעיל הפּוּך התַפוּחַ שלה. "את מטורללת עוד יותר ממה שחשבתי."

רייצ'ל נעצה את מבטה בתיק של מרסדס, כאילו נוכחותו איימה על המרחב הפרטי שלה. "לא, אני באה מוקדם כל־כך בכל יום." היא שילבה את זרועותיה והרגישה שהיא במצור. החצי שעה הזאת, לפני שכולם התייצבו ללימודים, היתה קדושה מבחינתה. "מה אתם עושים פה, בכלל?" היא השתדלה לא להסתכל על פין, כל עוד זה לא הכרחי. היא עדיין ניסתה לשכנע את עצמה שהתגברה על הפְּרֵדה ממנו.

"לא קיבלת את המִסרוֹן של מר שוסטר אתמול בלילה?" שאל ארטי בזמן שהתגלגל לעבר שורת המושבים הראשונה. גלגלי הכיסא שלו הותירו אחריהם שובל דק של קרח ובוץ.

"מִסרוֹן? לא." רייצ'ל לכסנה את מבטה אל הסלולרי שלה, שהרינגטון שלו היה I Feel Pretty מסיפור הפרברים, והשמיע צליל של פינג בודד כשקיבלה מִסרוֹן. "כיביתי אותו אתמול בלילה כשהלכתי לישון מוקדם. אני מציעה לכולכם לעשות את זה, זה עוזר למיתרי הקול להתאושש במהלך הלילה." היא זקפה את ראשה.

"אז למה לא קראת אותו כשהדלקת את המכשיר הבוקר?"

מרסדס התיישבה בכיסא פלסטיק והישירה מבט ברייצ'ל. לבחורה היה אגו בגודל של סין, וגם תירוץ מוכן לכל דבר. מרסדס פשוט אהבה להתעלל בה.

רייצ'ל הצליבה מבט עם מרסדס. "כנראה לא שמעתי את הפינג, בגלל הקול המדהים שלי."

מרסדס קפצה על רגליה. "הייתי שמחה לקחת את הקול המדהים שלך ולבדוק איך הוא נשמע כש..." אך עוד לפני שמרסדס הספיקה להשלים את האיוּם, נפתחה שוב הדלת. מר שוסטר נכנס לחדר החזרות, עם קופסת מאפים ורודה ענקית ביד אחת ומכל פלסטיק ענקי של מיץ תפוזים ביד השנייה. באוויר נישא ניחוח מתקתק של מאפים טריים, ומרסדס מיהרה להתיישב. הבטן שלה קרקרה והזכירה לה שלא הספיקה לאכול את קערת הדגנים שלה לפני שקורט צפר לה הבוקר.

"שלום לכולם!" פניו הנאות של מר שוסטר קרנו מאושר. שׂערו החום והמתולתל היה עדיין רטוב כשיצא מהבית, וקפא בקור העז. "אני מצטער אם הלחצתי אתכם כשזימנתי פגישה מוקדמת כל־כך, אבל רציתי לדבר איתכם ולא היתה לי סבלנות לחכות עד לחזרה בסוף היום."

"אז מה הבשורות הגדולות?" שאל קורט, והציץ בקופסת המאפים. למשהו היה שם ריח נפלא, והוא רצה לדעת אם המשהו הזה שווה את הקלוריות. "אנחנו מתוחים כמו קפיץ."

"טוב..." מר שוסטר הביט סביבו. מייק ומאט נכנסו בעצלתיים אל חדר החזרות, ונראו בקושי ערים. אבל עדיין לא נראה סימן לנוֹאָה "פַּאק" פַּקֶרְמָן, לקְוִוין פַבְּרֵיי, או לשתי הצִ'ירִיוֹז - סַנטָנָה לוֹפֶּז ובְּרִיטְנִי פִּירס. "אני רוצה לספר לכולכם ביחד, אבל לא כולם הגיעו."

"מה?" רייצ'ל, שהתיישבה מיד עם כניסתו של מר שוסטר לחדר, זינקה ממקומה בנעלי הלכּה שלה. היא תמיד עמדה על המשמר והתריעה ראשונה מפני כל סימן לחוסר הגינות, וזה נראה לה מאוד לא הוגן. "אבל פַּאק והצִ'ירִיוֹז תמיד מאחרים. זה לא הוגן שאנחנו נסבול בגלל הרשלנות שלהם."

עיניו של מר שוסטר הזדגגו מעט, כפי שקרה לעתים קרובות כשרייצ'ל פתחה את פיה כדי להביע את דעתה על משהו - וזה קרה לפחות מאה פעמים בשעה. "בואו נחכה עוד קצת, אולי הם יגיעו." פין השתוקק לתחוב את ידו לתוך הקופסה הוורודה, ולא היתה לו סבלנות לחכות. הוא קיווה שיש שם דונאטס עם ריבה. כאלה שמכוסים באבקת סוכר. "אה, מר שוּ? דיברתי עם קְוִוין אתמול בלילה, ונראה לי שהיא לא מתכוונת להגיע הבוקר." הוא וקְוִוין

אמנם כבר לא היו ביחד, אבל היא עדיין היתה חשובה לו. אולי הוא אידיוט, במיוחד אחרי שהיא שיקרה ואמרה לו שהוא האבא של התינוק שבבטנה. האב האמיתי היה מי אם לא החבר הכי טוב של פין, רודף השמלות הידוע לשמצה, פַּאק.

זה הספיק כדי למנוע ממנו לשלוח אפילו מבט אחד של אהדה אל פניה היפות. אבל פין היה בחור רגשני. מה שקְוִוין עשתה היה נוראי בעיניו, אבל הוא בכל־זאת דאג לשלומה. בעיני רוחו ראה פין לעתים קרובות את פַּאק עם תינוק בחיקו, מנסה לדחוף לו לפה רוטב צ'ילי חריף בכפית. מסכן התינוק.

לכן הוא גם הרשה לקְוִוין להתקשר אליו לפעמים ולספר לו איך עבר עליה היום. כשדיברו אתמול בערב, זה מה שהיא אמרה לו על הפגישה המוקדמת: "הייתי שוקלת לבוא, אם לא היתה לי פגישה קבועה עם האסלה מדי בוקר, בדיוק באותה שעה, כדי להקיא לתוכה את הקרביים שלי." אבל פין לא רצה לחזור באוזני כולם על מה שאמרה לו.

"יופי." מר שוסטר העיף את ידיו באוויר. "טוב, צר לי שגררתי את כולכם לכאן מוקדם כל־כך, אבל נראה שתצטרכו לחכות עוד קצת כדי לשמוע מה יש לי להגיד." דבריו התקבלו בגניחות ובמבטים מתוסכלים, ומר שוסטר הרים את קופסת המאפים הוורודה בתנועה מתגוננת, ואז הניח אותה על הפסנתר. "אבל הבאתי לכם פינוקים. אתם יכולים לראות בזה פיצוי זמני. ומה דעתכם שניפגש כאן שוב בהפסקת הצהריים? אני אדאג למצוא את חברי המועדון החסרים ולהודיע להם."

פין פתח את הקופסה. יותר מעשרים קרואסונים טריים עם חמאה נחו על נייר השעווה הלבן שבתוכה. פין מיהר לנגוס בקרואסון, שכמעט נמס בפיו. זה אפילו טוב יותר מדונאטס עם ריבה, חשב לעצמו. "מעולה. תודה, מר שוּ."

כולם הצטרפו אליו. "בתיאבון. ושימו לב... זה רמז." הוא קרץ להם, אבל סירב להרחיב.

רייצ'ל מזגה לעצמה כוס מיץ תפוזים באי־רצון. אם כבר הפריעו לה בשגרת הבוקר שלה, חסר להם שלא תהיה לזה סיבה. סֶלִין דִיוֹן לא היתה מגיעה לפסגה אם היתה מבטלת חזרות בשביל מיץ תפוזים וכמה קרואסונים. היום שלה התחיל ברגל שמאל, וזה עוד לפני השיעור הראשון.

מבוסס על סדרת הטלוויזיה מאת: ריאן מרפי, בראד פאלצ'וק ואיאן ברנאן