חזרה לספר באתר


שם הספר:

אדם בצל
המשבר במזרח התיכון מבעד לעיניו של מי שעמד בראש המוסד
מאת: אפרים הלוי

שם הספר באנגלית:

Man in the Shadows

שם המחבר באנגלית :

Efraim Halevy

תרגום מאנגלית: אריה חשביה
מחיר מומלץ: 89 ש"ח
מספר עמודים: 224
דאנאקוד: 99-1336

   

© כל הזכויות שמורות למטר
    בכפוף לתנאי השימוש

אדם בצל | אפרים הלוי
המשבר במזרח התיכון מבעד לעיניו של מי שעמד בראש המוסד

מתוך הספר: טרם קריאה, הקדמה, מבוא ופרק ראשון

טרם קריאה
מסכת חייו של אדם היא רצף חוויות והתנסויות, של פעילות גומלין בין היחיד לסביבתו, בין הפרט לבין הקרובים והרחוקים העושים עמו לאורך הדרך. יותר מחמישים שנים מחיי שזורות וקשורות בהדסה, רעייתי, שהיתה חלק בלתי נפרד מכל שהיינו ושותפה נאמנה בכל שעשינו יחדיו. לא הייתי מגיע לכלל כתיבת ספר זה לולא זכיתי בהזדהות, בתמיכה ובמסירות שלה. היא היתה מבקרת חדת־עין וכנה מאין כמוה. ילדי, מיכל וגלעד ובני־זוגם אלכסנדר ואריאל, היו מקור לגאווה וכוח וליוו אותי לאורכן של שנים רבות ויפות.

איני יכול לשכוח עמיתים ושותפים לעשייה לכל אורך ארבעים שנות שירותי במוסד. לא פעם היטו את הכף ברגע הנכון והפכו סכנת כישלון צורב להצלחה שבה התברכה קהילת המודיעין כולה.

חוב גדול אני חב לראשי המוסד ולראשי ממשלות ישראל, שפעם אחר פעם הציבו אותי בתפקידים שאִפשרו לי למצות מתוכי את המרב במסגרת שירותי רב השנים.

אני חב תודה למייקל פלמיני, העורך המסור שלי בהוצאת סנט. מרטינס פרס, שנהג בי במזיגה נדירה של תקיפות, גמישות וחסד. לאלן סמסון, עורך בית ההוצאה ויידנפלד וניקולסון, שעודד אותי לא אחת וללורד ויידנפלד שהשגיח עלי לבל אתחרט ברגע האחרון.

הערכתי למתרגם הספר לעברית אריה חשביה, שעמד בלוח הזמנים הקשה שניצב בפניו. תודתי מקרב לב ל"מטר" הוצאה לאור, למנהל ההוצאה משה טריואקס ולכל אשר עמו ולנעה סמלסון שהשקיעה רבות בעריכה הלשונית של המהדורה העברית. היה נעים וטוב לעבוד עמם.

ספר זה אינו אוטוביוגרפיה, אף לא ספר שעיקרו סיפור עלילות ה״מוסד", אבל יש בו מן השניים. אני מקווה כי הקריאה בספר תעודד צעירים וצעירות לנסות כוחם בשירות הקשה והמאתגר שבו עשיתי כארבעים משנות חיי המשמעותיות ביותר. עתידה של ישראל ועתידו של העולם החופשי תלויים בכך שהטובים והמסורים והנאמנים יימצאו בשורות שירותי המודיעין של מדינת ישראל.

הקדמה לקורא הישראלי
מה טעם וסיבה ראה מי שעמד בראש המוסד לכתוב ספר, שעניינו נושאים המעסיקים כל אזרח בישראל, בשפה האנגלית ולא בעברית?

אנו חיים היום בכפר גלובאלי, וענייניה של ישראל, כמו ענייניהן של כל האומות והתרבויות בעולם, אינם נחתכים אך ורק בתוך גבולותיהן, ולעתים קרובות גם לא במסגרת האזור שבו הן שוכנות. בשל הנסיבות והמאפיינים של תקופתנו היתה ישראל במעשיה, ביכולותיה, בחזונה ובמטרותיה לשחקנית חשובה בזירה הבינלאומית, והשפעתה חרגה פי כמה מזו שמצפים לה מאומה קטנה השוכנת לחופו המזרחי של הים התיכון.

סמוך למלחמת העצמאות, ויש מי שיאמר אף לפני קום המדינה, תפס הסכסוך הישראלי־ערבי, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מקום מרכזי בזירה שבה התגוששו המעצמות הגדולות במסגרת המלחמה הקרה שפרצה ביניהן בשלהי מלחמת העולם השנייה. המערכה על השליטה במזרח התיכון שניהלו המדינות והעמים באזור והסכסוכים ביניהם אפשרו למעצמות לבצע במזרח התיכון "ניסויי כלים", בסדרה של סבבים שבהם לחמו צבאות מקומיים כשהם מצוידים במערכות נשק שהגיעו מבחוץ.

עד לסוף המאה שעברה היו גם מקרים בודדים שבהם כוחות של המעצמות פעלו בעצמם באזור ושהו בו פרקי זמן קצרים. טייסות סובייטיות־רוסיות ולצִדן טייסות צפון־קוריאנית אִבטחו את שמי מצרים מפני חיל האוויר של ישראל בעת מלחמת ההתשה בסוף שנות ה-60 ובעשור האחרון של המאה שעברה התייצבה קואליציה של צבאות בהנהגת ארצות־הברית בעיראק כדי לשחרר את כוויית מידי הפולש מבגדד. לאחר שהייה קצרה בשטח חזרו הכוחות למדינותיהם אך הם שבו לאזור בשנת 2003, ובעת כתיבת שורות אלה, בשנת 2006, הם עדיין שם, ואין יודע מתי יחזרו לבסיסיהם.

בדורות האחרונים נשאבה ישראל לזירה הבינלאומית ובעת ובעונה אחת נשאב העולם החיצוני אל תוך המערבולת המקומית־האזורית שלנו וגורלו נכרך בגורל העמים והמדינות והתנועות הדתיות והלאומיות של המזרח התיכון, במידה שלא נודעה כמוה עד כה. חלק מרכזי במסכת האיומים על חירותו של העולם, על החברה, על הכלכלה ועל היציבות של רוב מדינות תבל התגבש כאן ועכשיו, וישראל מצויה בטבורה של מציאות זו.

תרחיש זה של אירועים והתפתחויות נצפה כבר לפני שנים רבות על־ידי קברניטי המדינה ואחת המסקנות שנבעו מתפישה זו היתה כי זווית הראייה של המודיעין הישראלי חייבת להיות גלובאלית, כאשר כדור הארץ כולו מהווה זירת פעולה לאנשיו, על כל המשמעויות המתלוות לכך. אם פיונגיאנג של קוריאה הצפונית שולחת טילים ומערכות נשק אחרות מתוצרתה לדמשק, לקהיר ולטהרן, אם מצרים שוקלת פיתוח אמצעי לחימה בשיתוף עם ארגנטינה, ואם כל המעצמות המכונות גדולות בוחשות בקלחת של המזרח התיכון, חייב המודיעין לספק מענה אמין לכל צורך ביטחוני של ישראל הנובע ממציאות זו.

דרישות אלה לא תפסו את מקומם של הנושאים ה"קונבנציונליים", ושירותי המודיעין עדיין התמקדו באויבינו הקרובים והמיידיים, אך הרחבת טווח הפעולה אל הזירה הגלובאלית היתה לתוספת מורכבת, מעיקה וקשה על הצי"ח היומיומי. כך קרה שהמודיעין של ישראל נתפס בעולם, ובדין, כמערכת בעלת מאפיינים גלובאליים, וניצב בשורה אחת עם שירותי המודיעין הגדולים והמובילים של מעצמות ומדינות. ישראל הפכה לאחת השותפות החשובות והלגיטימיות בחבורת המדינות המובילות שבידן מופקד עתיד העולם החופשי, ובשל כך ראוי שדברה יישמע גם מפי אחד מאלה המייצגים את המישור המקצועי במלחמה על העתיד.

נפל בחלקי לפעול גם בזירה הרחבה יותר, שמקצתה תיארתי זה עתה, והגעתי לכלל הכרה שאם אנסה כוחי בכתיבה, אכוון את דברי לא רק לקהל בישראל אלא גם לאותו עולם חיצוני, שהתעורר לאחרונה ומצא שגורלו נכרך יותר מאי־פעם במה שיתרחש בעתיד בסביבה הקשה שבה אנו חיים. קיוויתי שבדרך זו אתרום תרומה לקורא הזר שתסייע לו להבין את ישראל ואת עשייתה רבת השנים בשדה המדיניות הבינלאומית והאזורית, ותביא לחיזוק הכרתו בתרומתה החיונית של ישראל לביטחונו ולחוסנו של העולם החופשי. מטרה זו הניעה אותי לכתוב את הספר באנגלית, ולצורך זה נוספו לגרסת המקור פה ושם הסברים שנועדו לקוראים הזרים ושאינם נחוצים לקוראים הישראלים.

תקוותי היא כי הקוראים בישראל יצאו נשכרים לא רק מחשיפתם לשרשרת אירועים מרתקת זו או אחרת שאותם אני מגולל בספר, אלא גם מהתובנות המעידות על הלך מחשבתו של קצין המודיעין בישראל בפתח המאה העשרים ואחת.

מבוא
יציאה מן הצֵל

שמי אפרים הלוי. נולדתי בלונדון ב-1934. שנות ילדותי עברו עלי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואני זוכר היטב את הפצצות הגרמניות V-1 ו-V-2 - ״הטילים המעופפים״ - אשר נחתו על לונדון לקראת סופה, ושהפילו מאות קורבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית.

באפריל 1948 עליתי עם הורי אל פלשתינה דאז. כעבור חודש ימים קמה מדינת ישראל, ואני עברתי את מלחמת העצמאות כנער מתבגר. בשנות העשרים הראשונות לחיי הייתי נשיא התאחדות הסטודנטים בישראל ובתוקף תפקידי הרביתי לנסוע לאירופה המזרחית, לאסיה ולאפריקה. כך הזדמן לי לבקר במוסקבה ובפראג ב-1956, תקופה סוערת בתולדות הגוש הקומוניסטי. הצטרפתי לשורות המוסד ב-1961 ושירתּי בתפקיד משולב של חוקר, קצין איסוף ולאחר מכן מנהל מחלקה עד 1967, שאז נתמניתי סגן ראש אגף. בתוקף תפקידי זה נעשיתי חבר בפורום ראשי יחידות - רש״י, הגוף המנהל את המוסד, והמשכתי בכך בעשרים ושמונה וחצי השנים הבאות.

ארבע שנים שירתי בוושינגטון, רוב הזמן תחת השגריר יצחק רבין, שמאוחר יותר כיהן פעמיים כראש ממשלת ישראל. שלוש שנים שיר?י בפריז בתפקיד בכיר. פיקדתי על שני אגפים מבצעיים, על כל אחד במשך חמש שנים. בחמש שנותי האחרונות במוסד, עד לפרישתי, הייתי משנה לראש המוסד. בסוף אוקטובר 1995, שבוע לפני שנרצח יצחק רבין, נתמניתי לכהן כשגריר ישראל לאיחוד האירופי. כעבור שנתיים ורבע נקראתי בדחיפות על־ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמוד בראש המוסד שנקלע למשבר. נתמניתי מנהל של אחד השירותים החשאיים החזקים והיוקרתיים ביותר בעולם, ועמדתי בראשו ארבע שנים וחצי. בסך־הכל שֵירתּי בדרג פיקודי בכיר שלושים ושלוש שנים.

בכל שנותי במוסד ראיתי את המשבר במזרח התיכון מבפנים. היו זמנים שבהם אירועים מסוימים נחתו עלי כרעם ביום בהיר, כשם שהפתיעו את הציבור הרחב. היו מקרים שבהם ידעתי מה עומד לקרות זמן קצר, או זמן רב, לפני התרחשות האירועים בפועל. והיתה לי הזכות הגדולה ליטול חלק בכמה אירועים שהשפיעו על מהלך ההיסטוריה, להיות הכלי שחולל שינוי בנוף של האזור. ראיתי מנהיגים בשעות לחץ ומשבר, ואופן התנהלותם בזמנים אלה לימד אותי רבות על חולשותיו של בן אנוש ועל כוחו. ראיתי ראשי מדינה מתכנסים בתוך עצמם שעה שגורל עמם וגורלם שלהם היה מונח על כף המאזניים, והייתי עד גם לגילויים של אומץ לב ונאמנות. כמו כן איתרע מזלי לחוות התנהגות שאופיינה על־ידי מורך לב ובוגדנות. ראיתי וחוויתי רגעים של תקווה גדולה והתלהבות, וגם רגעים של ייאוש ודכדוך.

בשעות אחר הצהריים של 11 בספטמבר 2001 השתתפתי בדיון בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בחדר הקבינט בירושלים - דיון שנסב על נושא הקשור ליהודה, שומרון וחבל עזה. זכור לי היטב שהדיון היה נינוח ומסודר עד שלפתע נכנסה לחדר חיילת צעירה והושיטה פתק למזכירו הצבאי של ראש הממשלה, שהעביר אותו מיד לאריאל שרון. ראש הממשלה קרא את הפתק ואמר לכל הנוכחים בחדר שמגדלי התאומים בניו־יורק הותקפו מהאוויר. יצאתי מיד מהחדר כדי לטלפן למשרדי ולברר אם נתקבל מידע נוסף. נאמר לי שלא ידוע לנו דבר מחוץ למה ששודר בתקשורת. בלי להתמהמה מיהרו כל הנוכחים אל משרדיהם, כדי להתעדכן ולעקוב אחר ההתרחשויות. עד מהרה התברר לכל אחד מאיתנו בצמרת קהילת המודיעין, שאירועי 11/9 יהיו נקודת מפנה בתולדות העולם.

בחלוף השעות גברה הדאגה שלי לבני, שחי בעת ההיא בלונדון ושהמריא באותו בוקר לניו־יורק במטוס של ״בריטיש איירווייס״. נמל התעופה ג׳ון פ׳ קנדי נסגר, והייתי להוט לדעת היכן נחת בני. חלפו שעות רבות עד שאיתרתי אותו באחד משדות התעופה המרוחקים שבהם הונחתו טיסות נכנסות באותו יום. הוא נתקע בארצות־הברית ימים רבים עד שהתאפשר לו לשוב לבריטניה.

מכל האירועים שהתרחשו בתקופת כהונתי כראש המוסד, זה היה רגע שבו הרגשתי חסר אונים כמעט לגמרי. המידע שאף לאפס. בתחילה לא היה אפשר לעמוד על מהות הסכנה והיקפה, אך השלכותיה המיידיות על המזרח התיכון היו עצומות והרות גורל במידה בלתי נתפשת. אני זוכר שכעבור יום או יומיים אמרתי לעמית קרוב, שהסכסוך במזרח התיכון חצה את האוקיינוס ונחת לחופי יבשת אמריקה, וכי ארצות־הברית נמצאת עכשיו במלחמה במזרח התיכון. היא לא תוכל לנצח במלחמה זו על אדמתה, על כן במוקדם או במאוחר יהיה על ארצות־הברית לבוא למזרח התיכון ולהכריז מלחמה על האויב. לא היה לי מושג איך זה יקרה, אך כבר אז הייתי משוכנע שזה יתרחש, בדרך זו או אחרת. כפי שקורה במצבים כאלה, שבתי במחשבותי אל משברים קודמים.

היה זה ביום הזיכרון לחללי צה״ל, ערב יום העצמאות 1994, ואני עמדתי לחצות את גשר אלנבי בדרכי חזרה לישראל. ביליתי ארבעה ימים בירדן, עם רעייתי, כאורח הוד מלכותו המלך חוסיין, וניהלתי שיחות נרחבות איתו ועם אחיו, נסיך הכתר חסן. ראש הממשלה רבין, שאישר את שליחותי, לא ייחס חשיבות מיוחדת לסבב הפגישות הזה. הוא ראה בהן ״פעולת תחזוקה״, ולמען האמת, באותה תקופה הוא התייחס למלך ירדן בקוצר רוח. מעייניו היו נתונים לקידום שלום עם סוריה, וכל מאמציו הושקעו בכיוון זה. ירדן תצטרך להמתין. בינתיים התנהלו המגעים עם הממלכה ההאשמית בפרופיל נמוך.

אך השיחות בירדן קיבלו מפנה דרמטי. כשהגעתי לגדה הישראלית של הנהר, הייתי משוכנע שגיבשנו את המסגרת להסכם אסטרטגי בין ישראל לירדן, שיהיה גם בסיס לשיקום הברית המסורתית של ארצות־הברית וירדן. הקשר המסורתי הזה נפגע פגיעה כמעט קטלנית ב-1991, כשירדן צידדה בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ והפנתה עורף לקואליציה בהנהגתה של ארצות־הברית, שפתחה במבצע ״סופה במדבר״.

מצב רוחי היה מרומם מאוד, משום שהרגשתי שזה הישג היסטורי, אך עמיתי קידמו את פני ובפיהם בשורות קודרות. באותו בוקר בוצעו שני פיגועי טרור גדולים, עם הרבה הרוגים ופצועים, בתחנות האוטובוס המרכזיות בעפולה ובחדרה. למחרת היום עמדה המדינה לחגוג את יום העצמאות שלה עם מספר רב של הלוויות. מצב הרוח היה קשה ורבים קראו לנקמה. החלטתי שזה לא הזמן המתאים לדווח לראש הממשלה על יוזמת שלום. העדפתי להמתין.

למחרת התלקחה דעת הקהל בישראל. רווחה הדעה ששני פיגועי הטרור הללו בוצעו בידי תנועת החמאס, שמפקדתה ברבת עמון. אם הירדנים לא מסוגלים לשלוט ביסודות עוינים על אדמתם, אמרו הקולות הזועמים, יהיה על ישראל לעשות זאת בעצמה. כותרות העיתונים אף העלו את האפשרות שישראל תפתח במלחמה נגד ירדן. המתח, מן הסתם, הרקיע שחקים.

במהלך היום הלך הזעם בישראל וגאה. יצאתי לביקור אצל ידיד והשארתי את מספר הטלפון שלו אצל הקצין התורן. מיד עם בואי לביתו של ידידי קיבלתי שיחת טלפון, וכעבור דקה היה ראש הממשלה יצחק רבין על הקו. הוא אמר לי ששר החוץ שמעון פרס יצא זה עתה מביתו וכי השניים החליטו לנקוט עמדה תקיפה מאוד כלפי ירדן. המצב בלתי נסבל, אמר, ומיד לאחר קבלת הפנים המסורתית ביום העצמאות בגן הוורדים יכנסו השניים מסיבת עיתונאים בחצות הלילה, ובה יוקיעו את ירדן בפומבי. בהתחשב ביחסים העכורים ששררו בין שני המנהיגים הללו, הופעתם המשותפת היתה אירוע יוצא דופן. נדרשתי ליצור מגע עם איש הקישור הירדני שלי ולומר לו שיכין את המלך לגינוי חריף בפומבי.

אמרתי לראש הממשלה שלדעתי צעד כזה יהיה משגה, והוספתי כי חזרתי ביום הקודם מירדן עם חדשות דרמטיות. רבין הגיב בכעס ואמר שזה לא הזמן המתאים לוויכוחים. לשם שינוי, אמר, תעשה את מה שאומרים לך לעשות. ראש הממשלה הכתיב לי את הנוסח המדויק של הדברים שעלי לומר, ובפעם הראשונה - והאחרונה - אמר לי כי ממלא מקום המזכיר הצבאי ייצור איתי קשר בעוד דקות מספר כדי לוודא שהנוסח שלי מדויק!

התקשרתי עם ידידי הירדני, הקולונל עלי שוכרי, ואמרתי לו מה עומד לקרות. הוא היה המום. לא היו שום ראיות לכך שאת ההתקפות על תחנות האוטובוסים אכן ביצעו אנשי החמאס, אמר. הוא הוסיף ואמר שמאז צאתי מירדן ביום הקודם לא היה אפשר להתקשר עם המלך בגלל בעיה בריאותית, וכי הוא לא יבין מדוע ההנהגה הישראלית ״סימנה״ אותו פתאום.

״אתה מוכרח לשכנע את רבין שלא יכנס את מסיבת העיתונאים!״ אמר ידידי. ״זה עלול להסתיים באסון.״

״אני פשוט לא יכול לעשות זאת,״ עניתי. ״תצטרך להסביר את המצב להוד מלכותו כמיטב יכולתך.״

למחרת בבוקר היה יום שישי, יום שקט יחסית. עיתוני סוף השבוע בארץ פרסמו את דבר קיומה של מסיבת העיתונאים המשותפת בכותרות הראשיות. פרשנים בכירים התחרו ביניהם בהסברת חומרת המצב. דומה היה שיחסי ישראל־ירדן צונחים לשפל חסר תקדים, ותהיתי אם לא עומדת בפתח מלחמת פתע חדשה.

בבוקר נפגשתי עם ראש הממשלה ודיווחתי לו על ביקורי בירדן בפרטי פרטים. הוא נראה נלהב, מופתע ומודאג. כשסיימתי את הדיווח, הוא הישיר אלי מבט ושאל ברצינות רבה: ״למה לא אמרת את זה קודם?״ החזרתי לו מבט ושתקתי. כעבור דקה כיסה חיוך רחב את פניו. רבין הורה בבירור שאיש - למעט הנוכחים בחדר באותה עת - לא יקבל דיווח על השיחות והמהלכים בלא אישורו המפורש. כמו כן הורה לי להתחיל לארגן רשימת נושאים ובעיות שיש לטפל בהם כדי לוודא שיכוסו כל ההיבטים של היחסים בעתיד. הוא הבהיר במיוחד שאף לא חבר קבינט אחד, לרבות שר החוץ שמעון פרס, יעודכן בהתפתחויות בלא אישורו המפורש. בחודשים הבאים הוא תדרך אותי בפרטי פרטים על מה שעלי להעביר או לא להעביר לכל אדם שהוא. אלה היו כללי היסוד שהיה צריך לקיימם בקפידה מאותו רגע ועד לטקס הסופי שהתקיים בערבה ב-26 באוקטובר 1994.

הסכם השלום עם ירדן יצא לדרכו באותו בוקר בלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתל־אביב. כעבור זמן קצר התברר שההתקפות הרצחניות על שתי תחנות האוטובוסים לא היו קשורות לחמאס ובוודאי לא לירדן. זו היתה דוגמה קלאסית לנזק שעלול להיגרם כאשר מסיקים מסקנות חפוזות המושתתות על הנחה ולפני שמלוקט מידע מודיעיני מוצק. לא היה לי ספק שמר פרס, הוא ולא אחר, היה הגורם המשפיע על ראש הממשלה במהלך יום העצמאות. דעתי היתה שלפרס היה חשבון אישי עם המלך חוסיין וזו היתה הזדמנות פז ליישב אותו. להערכתי, אלמלא ביקרתי בירדן באותה נקודת זמן היינו עלולים בקלות להכריז על ירדן מלחמה מיותרת. את מהלך ההיסטוריה קובעת לעתים קרובות יד המקרה, ובתולדות המזרח התיכון יש שפע של הוכחות לכך.

באותו יום בספטמבר 2001 חשבתי גם על עמיתי האמריקנים, בעבר ובהווה, שחלקו עמי את דאגותי בקשר למזרח התיכון ופעלו עם ממשלת ישראל להשכנת שלום באזור. ג׳יימס אנגלטון היה אחד מהם.

בפעם האחרונה ראיתי את ג׳ים אנגלטון ב-30 באפריל 1987. האיש האגדי הזה, שהיה בעבר ראש הריגול הנגדי של סוכנות המודיעין המרכזית של ארצות־הברית, הסי.איי.אי, היה חולה מאוד והעביר לי מסר שברצונו לשוב ולפגוש אותי לפני מותו. חלקתי ידידות אישית רבת שנים עם איש הסי.איי.אי ה״אימתני״ הזה, בהן ארבע שנות שירות בשגרירות ישראל בוושינגטון. בילינו יחד מאות שעות בפגישות בארבע עיניים, ועשינו יחד דברים רבים. נראיתי בוודאי שפוף מאוד כשנכנסתי אל ביתו בארלינגטון, וירג׳יניה, וראיתי אותו שוכב בלי נוע על הספה בסלון. בתוך דקות שקענו בשיחה רצינית ביותר, וג׳ים שטח לפני את דעותיו על נושאים רבים. כמו תמיד, היה תנאי אחד לשיחות הללו: בשובי ארצה, תוכנן יועבר ישירות - ובלעדית - לצמרת.

הנקודה האחרונה שעליה דיבר נגעה לעתידה של ישראל, מדינה שאהב מאוד. ״לעולם אל תסכימו לפתרון של ועידה בינלאומית,״ אמר. ״זאת הזמנה לאסון. היא תביא לפתרונות מוכתבים וידיכם ייכבלו. אני חושב ששמעון [פרס] בטוח בעצמו יותר מדי ומוכן תמיד לפתרון בזק. מבחינה זו הוא שונה ממשה [דיין], שאף־על־פי שהוא נראה נועז יותר, הוא למעשה זהיר מאוד. שמעון חושב שהוא יכול לסובב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו, וזו סכנה גדולה לכולכם. הישאר בתפקידך כמה שתוכל! ולעולם שמור אמונים!״ - דמעות נִקווּ בעיניו. ג׳ים הסב פניו ממני ושקע לאִטו בתנומה, ואני יצאתי מביתו ומאז לא ראיתי אותו עוד. למחרת הוא אושפז בבית חולים ומת כעבור ימים מספר.

ג׳ים הטיל את צִלו על הסי.איי.אי במשך קרוב לחצי יובל. היו שהעריצו אותו, אחרים פחדו ממנו ושנאו אותו. השפעתו הורגשה בתחומים רבים. הוא היה האיש שארגן בתחילת שנות ה-50 את קורס הרִענון הראשון באבטחת אישים לחוסיין מלך ירדן, שהיה אז צעיר ופגיע ביותר. הוא היה פעיל באירופה ובאזורים אחרים בעולם, אך מאז ומעולם נטה לעסוק במודיעין הסובייטי, ובמיוחד בפעילות של הקג״ב. הוא לא חסך במאמצים במרדף שלו אחר ״כוחות הרוע״, ותמיד השתדל לחשוף את הקשר החשאי בין טרור וריגול עוין.

שלוש שנים לאחר פרישתו מהסי.איי.אי - פרישה שכפה עליו המנהל בעת ההיא ביל קולבי - בעת שהייתי מוצב בפריז, קיבלתי אחד מהמכתבים הרבים שכתב לי בקביעות. בשורות ספורות צייר תמונה מדויקת ורחבת היקף של מערכות הקשרים בין השחקנים בזירה הבינלאומית, כפי שרק הוא היה מסוגל להציג. המכתב נשא את התאריך 3 באוקטובר 1977, והתמקד באירוע בעל מה שג׳ים כינה ״השלכות כואבות״, שלא נפתר בתקופת שירותו בסי.איי.אי. הוא תיאר ביקור שערך ערפאת במוסקבה, ושסוקר בהרחבה בתקשורת הסובייטית. הסיקור כלל תצלום שבו נראה ערפאת ״מניח פרחים על קברו של המנהיג הסובייטי חרושצ׳וב״. בתצלום נראו שלוש דמויות: ערפאת, זמיאטין ממשרד החוץ הסובייטי, וסוכן לא מזוהה בעל ״קרחת״. אנגלטון המשיך וגילה כי, ״אחד מהמומחים הוותיקים שלי בנושא הקג״ב בא אלי בריצה כשקיבלנו את העיתון.״ הוא סיפר בהתרגשות כי היה בקשרי עבודה הדוקים עם הקירח שבתמונה.

הסוכן שלו תיאר את האיש כמקצוען של הקג״ב ששירת בקרלסהורסט שבגרמניה. הנקודה המשמעותית היתה העובדה שסוכן הקג״ב הזה ידע לדבר רק גרמנית ורוסית. אנגלטון הוסיף וציין, ״יזמתי בדיקת בזק על ערפאת כדי לברר אם הוא דיבר גרמנית.״ תחילה לא התגלה כל מידע בנושא זה, ונראה כי ערפאת עצמו בחר להגיב במעורפל כשנשאל על נעוריו והשכלתו בעת ריאיון לטלוויזיה, ואמר, ״מהפכנים חיים למען ההווה והעתיד, לא למען העבר.״ אך לפני פרישתו מהסי.איי.אי כתב אנגלטון כי קיבל דוח, שבו צוין כי בצעירותו למד ערפאת הנדסה במינכן שבגרמניה וידע גרמנית. הוא המשיך: ״מעולם לא הצלחתי לקבל אישור או מידע נוסף בנדון, ולא ברור לי מה בדיוק משתמע מכך. הייתי רוצה שנושא השפה ילובן מעל לכל ספק, ואין זה משנה אם התשובה תניח את דעתי או לא. דנתי רק בהיבט הרחב יותר של קו החקירה הזה, אך למותר לציין שאם המידע של ידידי מהקג״ב ייקשר לתיקו של ערפאת, יש לנו עובדה פוליטית משמעותית ביותר בנוגע לארגון לשחרור פלסטין [אש״ף] והסובייטים…״

ג׳ים אנגלטון, המלך חוסיין, יאסר ערפאת, הקג״ב, הסי.איי.אי, הממשל הישראלי, מנהיגי ארצות־הברית וארצות אירופה, ראשי המדינות במזרח התיכון: אלה אך מעט מהגופים והאישים שדרכיהם הצטלבו בעשרות השנים האחרונות, ובמידה רבה נכרכו זה בזה באותו יום מר ונמהר. מובן שיש הרבה יותר שחקנים בזירה, ובאותו יום תהיתי בדבר התפקיד של מדינות, של פרטים, של גופים ממלכתיים, בעיצוב גורלה של המאה העשרים ואחת.

כאמור, שיר?י במוסד קרוב לארבעים שנה. פגשתי ראשי מדינות, סוכני מודיעין, אישים בעלי השפעה, ובעת ובעונה אחת הייתי מעורה באינספור מבצעים, קטנים כגדולים, במשך קרוב לחמישים שנה. לאורך כל אותן שנים היה מנוי וגמור עמי לעשות כמיטב יכולתי כדי לשמור אמונים, כפי שביקש ממני ג׳ים אנגלטון. באשר לעולם המורכב והבלתי אפשרי למעשה שבו אנו חיים - אשתדל להציג לפניכם את תובנותיו של איש מודיעין ודיפלומט לשעבר. נעתי ופעלתי בצללים במשך קרוב לארבעים שנה. הכל נראה שונה משם, אבל, למען האמת, מהו עולם הצללים ומהו עולם האור? מה שייך לעולם הדמיון ומה לעולם המציאות, או שמא האמת היא תערובת של השניים? אני מודה ומתוודה, אינני יודע בוודאות.

בספר הזה בחרתי לעסוק בשלוש־עשרה שנים רצופות, 2003-1990, ששינו את פני העולם והטילו אותו לעידן חדש ומפחיד. אסקור גם את ספיחי 11 בספטמבר 2001 ואעריך את המצב הבינלאומי הנוכחי, לרבות פיגועי הטרור בלונדון ב-2005 ומה משמעותם ביחס לימינו אלה.

1988 ו-1989 היו עמוסות אירועים דרמטיים, הן במזרח התיכון והן ביתר חלקי העולם. מלחמת אירן־עיראק הסתיימה והשאירה אחריה מאות אלפי הרוגים בשדות המערכה. הניסיון האירני הראשון להפיל את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק נהדף על־ידי העיראקים בסיוע מסיבי של העולם הערבי ובסיוע מודיעיני חיוני של ארצות־הברית. סדאם יצא מן המערכה כמנצח אמיתי; הוא עמד מול ההנהגה השיעית הקיצונית של טהרן וכך היה למגן שהציל לא רק את מדינות ערב, כי אם גם את החברה המערבית מסכנת ההתפשטות של המהפכה האירנית. סדאם נהנה מפופולריות חסרת תקדים באזור כולו. הוא היה התגלמות הכוח והגאווה של כל העולם הערבי. הוא עורר יראת כבוד, ומנהיגים כמו המלך חוסיין והנשיא חוסני מובארק העריצו אותו וגם פחדו מפניו, מן האיש עצמו כמו מיכולתו הצבאית.

ישראל צפתה בנעשה בזירה בדאגה גוברת, שמיתנה אותה מנה גדושה של הרהורי לב. בעת שהאיאטוללה חומייני הפיל את השאה של אירן והקים משטר דתי קיצוני בטהרן, ישראל עקבה אחר מהלך האירועים בחשש גובר והולך. אירן היתה בעלת ברית אסטרטגית של ישראל במשך קרוב לעשרים שנה. ושתי המדינות, יחד עם תורכיה, יכלו ליצור משקל נגד של ממש לעולם הערבי. מ-1978 נהרסה הברית האסטרטגית החשאית הזאת; אך כל עוד נמשכה מלחמת אירן־עיראק, ישראל יצאה נשכרת משפיכת הדמים המתמשכת של שתי האויבות בכוח שלה. לפיכך, במשך כעשר שנים איזנה המלחמה את אובדנה של אירן כבעלת ברית, ואילו עכשיו, משנסתיימה המלחמה, התעורר בארץ ויכוח בשאלה אם על ישראל להשתדל לכרות ברית עם עיראק או להעדיף לחבור שוב לאירן.

למעשה, אף לא אחת מן האפשרויות הללו היתה קיימת. עיראק רתחה מזעם ומרצון לנקום בישראל על שהרסה את הכור הגרעיני העיראקי ״אוסיראק״ [״תמוז״], שסופק בשנות ה-70 על־ידי צרפת בראשות ז׳אק שיראק, ידיד של סדאם חוסיין. אירן, בהנהגת חומייני, כפרה בכל הזדמנות בזכות הקיום של ישראל והוכיחה את כוונותיה הזדוניות בהקמת תשתית טרור חשאית, שפעלה ביעילות קטלנית בשנות ה-80 בלבנון ועתידה להרחיב את פעילותה לעולם כולו בראשית שנות ה-90. מבט מזרחה מירושלים גילה סכנות ברורות באופק, וירדן, בראשות המלך חוסיין, שקיימה מגעים חשאיים עם מנהיגים ישראלים מתחילת שנות ה-70, התקשתה מאוד לאזן בין קשריה המסורתיים עם ישראל ובין החיבה הגדלה והולכת - חיבה מהולה בפחד - שרחש המלך לסדאם חוסיין.

במקומות אחרים במזרח התיכון היתה לישראל סיבה לאופטימיות זהירה. סוריה, בהנהגתו של חאפז אל־אסד הערמומי נואשה מלהגיע לשוויון אסטרטגי עם ישראל. ברית־המועצות עמדה על סף קריסה. היא לא יכלה ולא רצתה לספק ולממן לגרורה הוותיקה שלה ציוד צבאי מהדור החדש. ערפאת והארגון לשחרור פלסטין שלו (אש״ף) החלו מראים סימנים של שינוי מדיניות אסטרטגית או טקטית כלפי ישראל. האם זה היה שינוי מהותי או רק שינוי זמני בסגנון? ב-1988 היה מוקדם מדי לגבש הערכת מצב של ממש על אופי המהלך. מצרים, המדינה הערבית היחידה שחתמה הסכם שלום עם ישראל, עמדה להתקבל בחזרה אל חיק העולם הערבי. לאחר נידוי של שנים היא חדלה להיות מדינה מוקצה מחמת מיאוס באזור. בסך־הכל, הסיכויים לפריצת דרך בסכסוך נראו טובים יותר משהיו אי־פעם.

יחלפו עשר שנים מ-1988 עד 1998 לפני שיתרחש אירוע שיאותת על הופעת איום חדש על ארצות־הברית ועל העולם החופשי. שתי שגרירויות אמריקניות הותקפו בעת ובעונה אחת, בניירובי שבקניה ובדאר א־סלאם שבטנזניה, על־ידי טרוריסטים מארגונו של בן־לאדן. אך בינתיים, 1989-1988 עתידה להיות התקופה שבה יתברר כי עיראק חזרה לפיתוח ולייצור נשק גרעיני.

לפיכך, בה בשעה שסיכויי השלום במזרח התיכון נראו מבטיחים יותר מאי־פעם, השמים התכסו עננים והעולם כולו היה עתיד לחזות ולקחת חלק במעגל בן שלוש־עשרה שנה שיסתיים בפרוץ מלחמת עולם שלישית.

בפרק הזמן הזה חווה האזור שתי מערכות אמריקניות גדולות נגד עיראק. המערכה השנייה תציין את כניסתה של ארצות־הברית לאזור כמעצמה שכוחותיה פרוסים במדינה ערבית גדולה ככוח כובש־משחרר. מזרחה משם, ארצות־הברית ומדינות אחרות שהתכנסו סביבה, עתידות לפלוש לאפגניסטן בניסיון לחסל - או לפחות לבלום - את סכנת אל־קאעידה, ולשחרר את המדינה המפגרת הזאת משלטון המולא עומר והטליבאן. מה שהיו בתחילה סכנות אזוריות, נעשו במהרה לאיומים בינלאומיים שסיכנו את עצם קיומו ואת רווחתו של העולם החופשי. עתיד הציוויליזציה המודרנית נעשה תלוי בניצחון על שני האיומים שנולדו וטופחו במזרח התיכון.

לשרשרת האירועים הזאת, המתפתחת והולכת במהירות, היו כמובן היבטים רבים, וביניהם זכה תפקידם של עולם המודיעין והאנשים שבראשו לחשיבות חסרת תקדים. הצלחות וכישלונות בתחום החיוני הזה ישפיעו השפעה מרחיקת לכת על גורלם של עמים ושל מנהיגיהם הפוליטיים. משחקי הריגול הפתלתלים יעברו שינויים מהפכניים. כללי המשחק שנקטו וושינגטון, לונדון ומוסקבה יאבדו את השפעתם ואת יעילותם כשהדברים אמורים בבן־לאדן, בחיזבאללה, בבגדד, בקאבול או בריאד. צורך חיוני להתנער במהירות ממערכות חשיבה מסורתיות ולהתייצב מול רשימה שונה לגמרי של מציאויות וערכים נוצר לפתע. בכירים בקהילת המודיעין ישמשו לא רק כיועצים קרובים וחזקים של מנהיגיהם הפוליטיים, אלא גם כשליחים מועדפים אל ראשי מדינות ומנהיגים של תנועות לאומיות. ידע, שביכולתו לחרוץ גורלות לחיים או למוות, מעולם לא היה מבוקש כל־כך, וחילופי ידע בין בעלי ברית ייעשו פן חיוני של גורל משותף. הֶעְדר ידע, או פירוש שגוי שלו, עלולים להמיט אסון על אומה - אסון במלוא מובן המילה. פני העולם ישתנו בתוך שנים מעטות מאוד.

אשתדל לתאר את הדרך שעברנו, כדי להראות איך הגענו עד הלום. אני מקווה שבעשותי זאת יעלה בידי להתוות דרך שתוביל אותנו מכאן אל עולם בטוח יותר.

פרק 1
עם סיומה של מלחמת שמונה השנים
(1989-1988)
מלחמת אירן־עיראק קרבה לסיומה. במהלכה הפעילה עיראק נשק לא קונבנציונלי גם כדי לבלום את הנחשול האירני־שיעי וגם כדי לדכא את התנגדות הכורדים מבית. במשך קרוב לשמונה שנים ישבה ישראל על הגדר וצפתה בעימות הסוני־שיעי בסיפוק ניכר. היחלשותן ההדדית של עיראק ושל אירן, שתיהן אויבות מושבעות של ישראל, שירתה את האינטרסים האסטרטגיים של המדינה במשך זמן ניכר ותרמה לצמצום האיום מחזית המזרח, גורם מרכזי שהשפיע על התכנון הישראלי במשך עשרות שנים.

בצפון, תחת שלטונו הדיקטטורי של חאפז אל־אסד, החלה סוריה להבין שאין לה סיכוי של ממש להגיע לשוויון אסטרטגי עם ישראל. מצרים, שחתמה הסכם שלום עם ישראל עשר שנים קודם לכן, וכתוצאה מכך נודתה מן העולם הערבי, תוחזר בקרוב אל חיק משפחת מדינות ערב עם קבלתה מחדש לליגה הערבית. לאחר ששרדה את פלישת ישראל ללבנון ב-1982 בלי לנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, הוכיחה מצרים כי היא מסוגלת לשקם את מעמדה בעולם הערבי ולקיים את השלום האסטרטגי שלה עם ישראל בעת ובעונה אחת. ובחזית הסכסוך הישראלי־פלסטיני עברה האינתיפאדה הראשונה את שנתה הראשונה בלא שתשפיע במידה רבה על עוצמתה של ישראל. נרשמו אמנם כמה אירועים קשים, אך לא היה בהם כדי להשפיע על יכולותיה הבסיסיות של המדינה. סקירת המצב הכללי באותה עת יכלה להביא את ישראל למסקנה שמעולם לא היה מצבה כה חזק ויציב.

רק שינוי משמעותי אחד נסתמן בתמונה המעודדת הזאת. המלך חוסיין משך את ידו מהגדה המערבית והכריז שהגיעה השעה שהפלסטינים יבינו כי עתידם נתון בידיהם. הוא עשה זאת ב-1988 לאחר ניסיון כושל להוציא אל הפועל ב-1987 יוזמה משותפת ישראלית־ירדנית לפתרון המצב, יוזמה שנודעה בשם ״הסכם לונדון״. הסכם זה הושג על־ידי שר החוץ של ישראל באותה עת שמעון פרס והמלך חוסיין, במפגש סודי שהתקיים בלונדון במעונו של לורד מישקון, ידיד אישי של השניים. היו סיבות שונות לכך שההבנה הזאת לא קרמה עור וגידים. שני מחברי המסמך הסכימו שהוא יוגש לממשל האמריקני אשר יגיש אותו לצדדים כיוזמה אמריקנית. מאחר שכך הוסכם בין הצדדים בהסכם ג׳נטלמני, סירב מר פרס לתת לראש הממשלה יצחק שמיר העתק של המסמך ואמר לו כי יקבל אותו משגריר ארצות־הברית. שמיר הריח ״קנוניה״ ונקט לאלתר יחס עוין כלפי הרעיון כולו. מאמץ של הרגע האחרון לגרום לשמיר לשנות את דעתו, על־ידי ארגון מפגש סודי משלו עם המלך חוסיין בקיץ 1987, העלה חרס. הוא לא קיבל את ״הסכם לונדון״ משום שההסכם היה אמור להתבצע תחת חסות משותפת אמריקנית־סובייטית, וישראל נמנעה מאז ומעולם מחסותן של מעצמות גדולות, שטמנה בחובה סממנים של פתרון כפוי.

בקיץ 1987 הניח המלך חוסיין ששמעון פרס יתפטר מן הממשלה ויפרק את הקואליציה של המערך והליכוד עקב כישלונו בהשגת האישור ל״הסכם לונדון״. מאחר שפרס לא עמד במחויבות הזאת, הרגיש המלך חוסיין לא רק מאוכזב אלא גם חשוף להאשמה בבגידה בעולם הערבי. הוא הרגיש שפרס פגע במעמדו, ולנוכח התמיכה הפוחתת במהירות מצד האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, הוא החליט למזער נזקים. המלך ניתק אפוא את קשריו עם הגדה המערבית והניח את הפלסטינים לנפשם, והמערך - ששנים רבות טען כי חידוש המעורבות הירדנית בגדה המערבית הוא הפתרון המועדף לסכסוך הפלסטיני - הובס בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988.

פרשת ״הסכם לונדון״ נחשבה בשעתה כאירוע קטן בתמונה הכללית. למעשה, באותה עת חשה ישראל בירידה מהירה בהשפעה הירדנית על הגדה המערבית שאותה כבשה ב-1967. בשנות ה-80 עשתה ישראל מאמצים חוזרים ונשנים לחזק קבוצות ואנשים שנתמכו על־ידי ירדן, אך ללא הצלחה ניכרת. למעשה, היו למלך חוסיין וליצחק שמיר אינטרסים דומים; איש מהם לא היה מעוניין בפתרון מהיר של הבעיה הפלסטינית. איש מהם לא נתן אמון ביאסר ערפאת. המלך לא שכח מעולם שהיה זה ערפאת שניסה להפיל את המשטר ההאשמי בקיץ של 1970 ולהתנקש בחייו. על כן אף אחד משני המנהיגים לא מיהר לשנות את הסטטוס קוו. המלך פיתח הערצה כנה כלפי שמיר, שעל פניו היה יריבו המושבע ביותר בהתחשב בעמדותיו ״הקיצוניות״ בסוגיה הפלסטינית.

מבט רחב על הזירה הבינלאומית העניק לישראל סיבה להרגיש בטוחה יחסית. ברית־המועצות בהנהגת מיכאיל גורבצ׳וב איבדה במהירות את יכולתה הכלכלית לממן ולצייד את בנות החסות הוותיקות שלה במזרח התיכון במערכות נשק מהדור החדש. כבר היו סימנים לכך שיחסה של ברית־המועצות לישראל עומד להשתנות. באותה תקופה ברית־ המועצות עדיין לא חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ירושלים, יחסים שנותקו ב-1967, אך בסדרת מגעים התברר שעכשיו היה למוסקבה עניין רב בנִרמול יחסיה עם ישראל. יצחק שמיר, שהיה אז ראש הממשלה, הבין היטב את המצב ברוסיה וקיווה שהפשרה בחזית הזאת תפתח את השערים ליציאת יהודים מברית־המועצות ולעלייתם ארצה. אך גם בחלומותיו הוורודים ביותר הוא לא האמין שתוך שלוש־ארבע שנים יעלו ארצה מיליון עולים ויגדילו את האוכלוסייה היהודית במדינה ב-25 אחוזים. לגידול הדרמטי הזה באוכלוסייה היתה השפעה עצומה על כלכלת המדינה ועל ביטחונה, ובן לילה היתה ישראל למדינה הקרובה בגודל אוכלוסייתה לכמה מדינות חשובות באירופה. האוכלוסיות של נורווגיה ושל אירלנד היו עתה קטנות מזו של ישראל, ואילו מספר תושבי דנמרק וישראל היה כמעט שווה .

האינתיפאדה הראשונה היתה כעת בשנתה השנייה ולא נראו סימנים להצלחה ממשית כלשהי. נוצר הרושם שהפלסטינים מובסים במהירות במאבקם בישראל, ושעה שמספר המתנחלים ביהודה ובשומרון הלך וגדל, חלקים גדולים באוכלוסייה הפלסטינית החלו לגלות חשש ממשי מפני אובדן וקריסה כללית. ב-1988 רמז ערפאת בראשונה שהוא עשוי לשנות כיוון ולשקול התפייסות עם ישראל. השאלה העיקרית שהכל שאלו את עצמם היתה, האם זה מהלך טקטי שנועד לגבור על חולשה זמנית, או ראשיתה של תמורה אסטרטגית אמיתית? שאלה זו היתה לסלע מחלוקת קשה בכל התקופה הנסקרת בספר זה.

ברקע ההתפתחויות המשמעותיות הללו החלה לצוץ סכנה חריפה בדמות הפצה אפשרית של ידע גרעיני במזרח התיכון. רמזים ראשונים הצביעו על כך שעיראק החליטה לחדש את מאמציה לפתח יכולת גרעינית, יוזמה שספגה מהלומה קשה ב-1981, כשישראל הפציצה והרסה את הכור הגרעיני העיראקי ״אוסיראק״, שנתרם ונבנה על־ידי ממשלת צרפת בראשותו של ז׳אק שיראק. כמו כן תהינו אם קיימת סכנה ממשית שפקיסטן תמלא תפקיד מפתח בבניית ״הפצצה האסלמית״, או שמא היה זה רק פרי הדמיון של כמה אנשי מודיעין מופרעים שהיו מוכנים לחשוב על מה שאין הדעת סובלת, פעם אחר פעם. ולבסוף שאלנו את עצמנו אם מדינות מוסלמיות אחרות במזרח התיכון שוקלות להיכנס לתחום פיתוח נשק להשמדה המונית.

כתוצאה מכל הדברים הללו, דווקא כשנדמה שהמזרח התיכון משאיר מאחור עשר שנים קודרות של מלחמה ונמצא על סף שביב התקווה הראשון בסכסוך הישראלי־פלסטיני, החלו להצטבר באופק ענני סכנה מדאיגים הרבה יותר. עננים מאיימים אלה בישרו על ערעור מדאיג של המצב באזור ועל גילויי אלימות חמורים הרבה יותר באופק. איש בקהילת המודיעין לא שש לתת לאיומים הללו לתפוס את הבכורה ולהסיט את תשומת הלב מאיומים קונבנציונליים ומסורתיים יותר. הניסיון המר של מחדל המודיעין שקדם למלחמת יום הכיפורים היה הגורם שהניע את אנשי המודיעין שבחרו להמשיך ולעקוב אחר סכנות המלחמה ברמת המידע היומיומי, כפי שעשו במשך שנים רבות. במקום להרחיב את היריעה כדי לחפש איומים חדשים, לא ידועים ולא ממופים, העדיפו אנשי המודיעין הקונבנציונלים להישאר בשטח המוכר להם ולטפל בשאלות כגון: האם סוריה זוממת מתקפת פתע על ישראל כדי ליזום מהלך שתכליתו יצירת מציאות מדינית חדשה אשר תטרוף את הקלפים במשחק הכוחות באזור. זו היתה רק דוגמה אחת של שאלה שעמדה בכל יום בראש הצי״ח (ציון ידיעות חיוניות). הסכנות הלא קונבנציונליות נחשבו רציניות אך לא דוחקות כל־כך, ולא ייחסו להן את המשקל והערך הראויים. כך היו השנים 1989-1988 לפרק זמן שבו עלול היה להתרחש מחדל מודיעיני גדול.

עיניה של ישראל היו מופנות מערבה באותה תקופה, והנושא הלובי נבחן בקפידה, על כל מורכבותו. לוב היתה מארחת מסורתית של טרוריסטים ערבים ושל חוליות מרצחים, ונוסף על כך היא גם פיתחה ואולי אף רכשה טילי קרקע־אוויר שנפרסו בטווח פגיעה בפרוזדורי הטיסה של מטוסי הנוסעים של ישראל בשמי הים התיכון. לישראל לא היה מענה נאות לאיום הזה; נבצר ממנה לפטרל במרחב האווירי הרחוק כל־כך מחופיה, והיא לא יכלה לסמוך לגמרי על היכולות והרצון הטוב של מדינות דרום אירופה, לחופו הצפוני של הים התיכון.

לצד הדאגה שהסב לה האיום מכיוונו של קדאפי, הגיעה מעורבותה של ישראל באפריקה בכלל לשיאה. במשך שנים מספר הצליחה ישראל לקיים יחסים אסטרטגיים מסורתיים עם מנהיגים ותיקים כמו פליקס הופואה־בואני מחוף השנהב. בכל אחת ממערכות היחסים האסטרטגיות הללו השקיעה ישראל בעיקר בתחום הביטחון, באימון ובייעוץ לאנשי צבא נאמנים למשטרים שנחשבו בדרך כלל דיקטטוריים, ובכמה מקרים אף למשטרי דיכוי. מדרום לחוף השנהב קיימה ישראל קשרים עם משטרם של הלבנים בדרום אפריקה והיתה לה שורה של הסכמים עם פרטוריה, גם כאן בעיקר בתחום הביטחון. מדיניותה של ישראל התבססה בעיקר על האינטרסים האסטרטגיים שלה, כפי שהיא ראתה אותם, תוך התחשבות מזערית בזכויות אדם ובהיבטים אחרים הנוגעים למשטרים שבהם תמכה.

המדיניות הישראלית כלפי אפריקה היתה נתונה למעקב שוטף ומתמיד. המדינה יצרה וטיפחה יחסים עם משטרים מתקדמים ומכובדים בעולם כולו, כמו אלה של קניאטה בקניה וניֵיררה בטנזניה, אך קיימה גם קשרים אסטרטגיים עם מנהיגים כמובוטו ססה סקו, שנחשב דיקטטור חסר רחמים. יחסים אלה טופחו בשנות ה-60, בשיא הנהירה לאפריקה - של המערב בהנהגת ארצות־הברית, ושל הגוש הקומוניסטי בהנהגת ברית־המועצות וסין הקומוניסטית. מובוטו, לדוגמה, היה ״יקיר״ המערב משום שהצליח להדוף מתקפה בהנהגת ברית־המועצות שנועדה להשתלט על אפריקה התיכונה העשירה במחצבים אסטרטגיים. ישראל עסקה ביעילות רבה בקידום יעדיה שלה, ופעלה לצמצום תחומי ההשפעה של מצרים באפריקה. המדיניות האפריקנית אפשרה לישראל לסכל את מאמצי העולם הערבי בהנהגתו של שליט מצרים הכריזמטי והפרו־סובייטי גמאל עבד אל נאצר, שפעל באותה תקופה לבידודה של ישראל ולהחרמתה בזירה הבינלאומית. במקביל, היה ברור שהתפקיד החשוב שמילאה ישראל באפריקה שירת את האינטרסים של המערב ובעיקר את אלה של ארצות־הברית, וזו הכירה במהרה בתרומה הזאת והעלתה אותה על נס.

באותה עת, הרחק מעיני הדיפלומטיה, פעלה ישראל בשנים 1989-1988 לקידום מדיניות רבת משמעות הן לה עצמה והן להרבה שחקנים אחרים בזירה הבינלאומית. ביבשת אפריקה היא ניהלה מבצע הצלה רחב היקף להעלאתם ארצה של יהודי אתיופיה. לנוכח סירובו של המשטר באדיס אבבה להתיר ליהודים אלה לצאת מן המדינה, יזמה ישראל מבצע חילוץ דרך סודן. יהודי אתיופיה נקראו לחצות את הגבול, להיכנס לסודן ולעשות את דרכם אל מחנות פליטים שהוקמו במרחק כחמש מאות קילומטר מחארטום, בירתה של המדינה הענייה הזאת. מבצע הירואי זה, שבוצע בידי המוסד, הצליח להציל את חייהם של קרוב לעשרים אלף נפש במשך כעשר שנים. בשלהי 1989 החל השלב הסופי של המבצע, שהוצא אל הפועל במדינה שהיתה אויבת מושבעת של ישראל ושהיתה נתונה להשפעתו הישירה של שליט לוב הקיצוני, קדאפי. אנשי המוסד העריכו את הצלחתם לא רק במונחים של מספר הנפשות שניצלו כי אם גם במספר האבידות שספגו הכוחות בשטח. המספר הזה היה אפס.

מבחינות רבות היה המבצע הזה מחוץ למסגרת הרגילה של שירות מודיעין. בעוד שקצין המודיעין שואף לצמצם את יחסיו עם סביבתו למינימום האפשרי, ולהגביל את גילוי זהותו האמיתית למספר קטן של אנשים, במקרה הזה היה על אנשי המבצעים לקיים מגע עם אלפי בני אדם שאותם לא ראו מעודם ואשר גורמים עוינים היו עלולים להסתנן אל שורותיהם בלי ידיעתם. שיטת הפעולה במבצע כזה עמדה בניגוד קוטבי למקובל בשירות מודיעין. עם זאת, הצלחת המבצע היתה תלויה במידה רבה בהפעלת רבים מהכלים המקצועיים של קצין המודיעין. יכולתו להתחזות ולפעול בזהות בדויה ובשם בדוי; יכולתו לגייס סיוע מקומי לביצוע משימות תמימות לכאורה; ועוז רוחו בקיום ״הכיסוי״ שלו, במקרים רבים בנסיבות קשות. המבצע היה כרוך בפעולות בשטח נרחב שהשתרע על פני אלף וחמש מאות קילומטר, ובהתגברות על מחסומים מאוישים בכוחות הביטחון ששלטו בכל צירי התנועה הראשיים במדינה רחבת הידיים, והוא נמשך יותר מעשר שנים בלי לאבד אף איש מבצעים, כאמור לעיל. את המבצע הייחודי הזה ביצע המוסד, שהקצה לו פחות מחמישה אחוזים מסך כל משאביו.

את שנת 1989 אפיינו גם הנוכחות הממושכת של ישראל על אדמת מרוקו, ומערכת היחסים היחידה במינה שטיפחו המלך חסן השני וממשלות ישראל. היחסים בין המלך למוסד נוצרו בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים. באותה תקופה פתחה אלג׳יריה, שזה מקרוב הוקמה, במלחמה עם שכנתה מרוקו, ויחידות צבא מצריות לחמו לצד האלג׳יראים. היחסים בין ישראל למרוקו, חברת הליגה הערבית, היו במהרה ליחסים אסטרטגיים ולימים אפשרו למלך להפגיש שליחים ישראלים ומצרים ולהביא בשנות ה-70 לגיבוש הסכם שלום בין ישראל ומדינה ערבית. מצרים סבלה בשל כך עשר שנים של חרם ובידוד בעולם הערבי, ובשנת 1989 כבר החלה לצאת מן הפרק הקשה הזה בתולדותיה. כשקהיר צורפה מחדש לקהילה הערבית, הפנה המלך חסן את מאמציו לשכנוע ישראל להשלים עם הארגון לשחרור פלסטין ועם מנהיגו יאסר ערפאת כבן שיח מקובל. המלך חסן ניהל עם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר דיאלוג מורכב על הנושא הזה, אך העלה חרס בידו. שמיר התנגד בתקיפות לדו־שיח עם המנהיג הפלסטיני שחי בגלות בתוניסיה ודחה כל פנייה לאפשר למאן דהוא לנהל משא ומתן עם ערפאת. שמיר היה להוט מאוד להיפגש עם מלך מרוקו בארבע עיניים; הוא האמין שמפגש כזה יועיל לשתי המדינות. אך מפגש כזה לא התקיים, וחילופי הדעות נוהלו על־ידי שליח של ראש ממשלת ישראל והמלך.

שנת 1989 היתה גם השנה שבה הופלה חומת ברלין וברית־המועצות החלה צועדת לקראת פירוקה. התנאים הכלכליים בברית־המועצות נעשו קשים ביותר, ומיכאיל גורבצ׳וב נתקל במכשול אחר מכשול במאמציו לבלום את השיטפון שבסופו של דבר הציף את האימפריה שלו והחיש את קריסתה הדרמטית. ב-1989, בשעתו הקשה ביותר, פנה גורבצ׳וב לישראל וביקש ממנה בחשאי לשכנע את ארצות־הברית לתמוך במשטרו ולמנוע את נפילתו. הוא האמין ככל הנראה שהשפעתה של ישראל על וושינגטון תוכל להניע את הממשל והקונגרס להעניק לברית־המועצות סיוע כספי וכלכלי רחב היקף. לאחר ששמיר שקל את הבקשה הרוסית הוא החליט לא לנקוט צעד כלשהו בנדון, ואני בספק אם היה באפשרותו להשפיע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון להציל את האימפריה הרוסית, אילו החליט לפעול בנדון.

כך קרה שישראל, עם אוכלוסייה שמנתה כארבעה מיליון נפש ב-1989, היתה לשחקנית מפתח בזירה המקומית והיוותה גורם רב־השפעה ויעיל גם בנושאים שמחוץ לגבולותיה ולמזרח התיכון. מצרים נואשה מלהביס את ישראל בעשור הקודם והחליטה לחתום הסכם שלום עם אויבתה הוותיקה. כל הבעיות יושבו למעט אחת - היכן יעבור הגבול בטאבה. ב-30 בינואר 1989 הונף דגל מצרים על אבן הגבול ה-91 המציינת את הגבול בין ישראל למצרים. שתי המדינות יישבו את הסכסוך בבוררות שבה הפסידה ישראל.

שנת 1989 תיזכר כשנה שבה נסוגו הכוחות הסובייטיים באופן סופי מאפגניסטן. בשעתו נחשב האירוע הזה כאחד הניצחונות הגדולים ביותר של ״העולם החופשי״ נגד האימפריה הקומוניסטית. זו היתה גם הצלחה ראויה לציון של הסי.איי.אי, שניהלה את המערכה המורכבת נגד ברית־המועצות - ואת אחד המבצעים המוצלחים ביותר של שירות מודיעין בקנה מידה עולמי בימינו. אנשי הסוכנות המוכשרים והמקצועיים מאוד לא העלו בדעתם שהלוחמים, שזכו לתמיכתם במערכה נגד הרוסים, יהפכו את שדות המערכה של אפגניסטן לבסיסים להכשרה רעיונית ולאימון של טרוריסטים פונדמנטליסטים מוסלמים קיצונים, שייפנו בתוך זמן קצר לא רק נגד מיטיביהם כי אם גם יכריזו מלחמת חורמה נגד העולם כולו. ב-1998 פוצצו ונהרסו שגרירויות ארצות־הברית בניירובי שבקניה ובדאר א־סלאם שבטנזניה, בהפרש של דקות, באותו יום. כך נפתח עידן חדש בתולדות העולם. בתוך זמן קצר נבטו זרעי 1989 והניבו תוצאות קטלניות. נדרשו לכך פחות משנתיים. אילו נשאל עוסאמה בן־לאדן, קרוב לוודאי שהיה אומר שהספירה לאחור החלה אצלו בשבוע האחרון של ינואר 1989, כשהכוחות הסובייטיים פינו את קאבול, בירת אפגניסטן.

ישראל לא היתה מעורבת במלחמה באפגניסטן, אך נוכחותה הורגשה גם כשלא שהתה בשטח בפועל. לא היו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל להודו או לפקיסטן, אך כלי התקשורת לא חדלו לפרסם שמועות שישראל מסייעת לאחד משני הצדדים היריבים. לישראל היתה קונסוליה בבומביי (היום מוּמְ?יי), אך לא יותר מכך. אבל הידיעות בדבר מעורבות ישראלית האירו היבט נוסף של אורך זרועה של ישראל בעולם. מעורבותה בענייני העולם קיבלה חיים משל עצמה. היא היתה למעצמה אזורית ונועדה לפעול כמעצמה ולקטוף את פירות ה״מעמד״ המיוחד שלה, לטוב ולרע, על הדבש ועל העוקץ. המוניטין שלה גדלו כל־כך עד שהיה ביכולתה לקטוף פירות שניזונו אך ורק מן האגדה שנקשרה סביבה.

זה היה הרקע, הבינלאומי והאזורי, למלחמת המפרץ שתפרוץ בקרוב. בתוך שנתיים יהפוך גיבור העימות הקטלני בין עיראק לאירן לאיש הרע המושמץ ביותר בכל הזמנים.