להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   בעשר אצבעות

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 58.8 ש"ח

./covers/2175_120.jpg2175

בעשר אצבעות

בעשר אצבעות


58.8
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

בעשר אצבעות | לבנת פורן
היו לה את כל הסיבות להיכשל... אבל היא בחרה להצליח

מבוא

אני פוסעת ברחוב, שקועה במחשבותי,
כשלפתע נשמע מאחורי קול לא מוכר:
תגידי, זו את?
גם מבלי שאביט בדובר אני יודעת
שהשאלה מופנית אלי. את השאלה
הזו אני שומעת על בסיס יומיומי כמעט:
תגידי, זו את?

תראה, אני רוצה לענות לשואל, אם אתה מתכוון לזו שמחייכת אליך מכרזות הענק התלויות על שלטי החוצות, אז לא, זו לא אני. כלומר, כן, זו אני שמצולמת שם, אבל אתה בטח מבין שהחיים הם לא בדיוק פוסטר חוצות חייכני.

במקום זאת אני מחייכת אליו ומהנהנת - כן, זו אני, ובראשי שוב חולפות מחשבות בנוגע ליכולתם של אנשים לראות בי משהו מעבר ל"ההיא מהפוסטר".

אז איך קרה שאנשים רבים כל כך חושבים עלי באופן חד־ממדי? סבורים שאני בעצם רק פלקט? מה עובר בראשם כשהם מביטים בי? ההיא משלטי החוצות? אשת העסקים? זו עם הכסף? הרי אם היו שואלים אותי מי היא אותה "אני" שאני מכירה, זו שאני פוגשת בראי מדי יום והולכת איתה לישון

מדי לילה - אני משערת שאמירות מעין אלו היו מופיעות בתחתית הרשימה שהייתי מייחסת לעצמי, אם בכלל. אך משום שאני חוזרת ונשאלת, תגידי זו את? השאלה הזו מעסיקה אותי אולי יותר מכפי שהיא מעסיקה אנשים אחרים, ואני מוצאת את עצמי לא אחת מהרהרת בה.

האם אני עדיין אותה לבנת שנולדה בקיבוץ וגדלה כילדה שמנה, בודדה ודחויה על ידי הוריה וכל הסובבים אותה? האם אני אותה ילדה זנוחה שגדלה בסוג של בית יתומים, במרחק של חצי קילומטר מבית הוריה אך אלפי שנות אור מלבם? האם אני היא זו שלא פספסה בנעוריה אף הזדמנות למרוד בכל מה שניתן, ועדיין, אחרי כל השנים שחלפו, לא פוסחת על אף הזדמנות למרוד במוסכמות ולא לקבל הכול כמובן מאליו?

או אולי אני זו ההיא שבחרה לעזוב באמצע כיתה י' את בית הספר בלי תעודת בגרות והתחילה את חייה ללא סיכוי ממשי להצליח? ואולי זו שאוהבת עד היום להסתובב יחפה בחולצות מחוררות ודהויות, כי אפשר להוציא את לבנת מהקיבוץ אבל אי־אפשר להוציא את הקיבוץ מלבנת?

ואולי בכלל אני היא זו שלקחה לידיה את השליטה על חייה, ובגיל שלושים וארבע ארזה את עצמה, את בעלה ואת שלושת ילדיה, ועזבה את הקיבוץ חסרת כול עם אפס שקלים בבנק ובלי שום תשתית כלכלית? אולי אני אישה חזקה שהקימה בעשר אצבעותיה חברה, ענף, תחום עיסוק? זו ששינתה את חייהם של אלפי אנשים שזכו בעזרתה לממש את זכויותיהם ולשפר את מצבם הכלכלי?

אז מי אני בעצם?

לא נולדתי עם כפית זהב בפה. גם לא כפית מכסף. בקושי כפית היתה. במשפחה ובסביבה שבה גדלתי ציפו ממני להתחתן, להביא לעולם שלושה- ארבעה ילדים, אפילו חמישה. הוסללתי לעבוד כמטפלת לפעוטות, להקטין ראש, להיכנס לתלם. בסביבתי הקיבוצית מילים כמו "כסף" ו"עסקים" נחשבו למילים כמעט גסות. להגיד על מישהי "אשת עסקים" היה מקביל למה שהיום היה נחשב לשיימינג צורב. פילסתי את דרכי בשבילי החיים דרך כל החסמים האפשריים: אישיים, כלכליים, עסקיים ומגדריים.

פסעתי במשעול חיי צעד אחרי צעד. טיפסתי מדרגה אחרי מדרגה.

השנה 1992 . קיבוץ פלמ"ח צוּבּה בהרי ירושלים. אני בת שלושים וארבע. המשאית כבר כאן. הארגזים המעטים שבהם מקופלים חיינו נבלעים בזה אחר זה אל תוך בטנהּ.

אנחנו עולים שקטים למכונית שתיקח אותנו מכאן. "אנחנו" זה אני, בעלי ושלושת ילדינו הקטנים: אור בן העשר, שחף בן השבע ועדן עוד לא בן שלוש. אנחנו עוזבים את הקיבוץ. עוזבים חסרי כול.

הורי קיבוצניקים, הוריו של בעלי חברים במושב שיתופי. אלה וגם אלה אינם יכולים לסייע לנו.

אני עוצמת עיניים בפחד. מה עשיתי? מה עשיתי לארבעת האנשים שיושבים איתי כאן? איך שכנעתי את בעלי לעזוב הכול ולהתחיל מלא־ כלום?

אני יושבת בשתיקה, מכונסת בתוך עצמי ומקשיבה לקולות הפנימיים שרוחשים בתוכי. הקולות הולכים ומתגברים, כמו להקת עורבים צווחנית שהתיישבה על כתפי וצווחת לתוך אוזני: מה עשית? מה עשית הפעם? האם עצרת לרגע לחשוב מה יקרה לילדים שלך כשתיפלו? כשתתרסקו? איזו אמא חסרת אחריות את! מי עושה דבר כזה? מי לוקח שלושה ילדים קטנים אל הלא־נודע בלי שום בסיס כלכלי?!

אלוהים! מה עשיתי? אני שואלת את עצמי באימה. אני תופסת את ראשי ומסתכלת מבוהלת על בעלי. אבל עיניו הטובות מביטות בי מחייכות. יהיה בסדר, הוא מלטף אותי במבט מרגיע ללא מילים. אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. תסמכי עלינו. אנחנו נהיה בסדר גמור.


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה