להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   אווה ושאר הדברים

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 85.00 ש"ח
המחיר באתר: 59.5 ש"ח

./covers/2042_120.jpg2042

אווה ושאר הדברים

אווה ושאר הדברים


59.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

אווה ושאר הדברים | מאור שכטר

אווה ואני נהגנו להתלוצץ ששנינו ודאי
נמצא את עצמנו יחד באיזה מחנה ריכוז.

אלו אשר טענו כי תם עידן האידיאולוגיות והרעיונות, טעו טעות מרה. אך כדי שאוכל לספר מעט על אודותי, עלי להציג את האמת כבר בפתיחה. האמת היא כי נסיבות חיי המצערות הן תולדה של אותם הרעיונות והאידיאולוגיות אשר הללו טענו שכלו מן העולם. סליחתי נתונה לאותם טועים ואין בי כל כעס או תלונה כלפיהם. הלוא גם אני הייתי שוטה של איזו אידיאולוגיה. גם אני נתתי את חיי לרעיון.

הנבואה של אווה ושלי על עתיד שבו מופיע מחנה ריכוז אכן התגשמה. אך לא זה עיקר סיפורי. הופעתו לא היתה המאורע הכביר בחיי. ככל יתר הדברים עומד גם המחנה כרקע, כאפיזודה כמעט שולית, אל מול התופעה העיקרית שליוותה את חיי, זו שמילאה את מחשבותַי בהקיץ ובליל, אשר עמדה בלבי ועודנה ניצבת בו. כך יקרה תמיד לשוטה, חסיד האידיאולוגיה.

אך אני כותב כעת בעומדי אל מול פני הקץ, עבור זו שאיננה ועבור זו שנמצאת עמי. אין זו הפעם הראשונה שבה ביקשתי לכתוב בקצרה על דברים שהיו. על מחשבותַי, על השנים האטיות אשר חלפו כהרף עין. ועליה, תמיד עליה.

אינני מאמין כי ניחנתי בכוח המספר, או שחיי היו כה מרתקים או ראויים לסיפור. אינני גיבור. חיי היו מעניינים פחות מאלו של המיליונים שחיו בזמני — אחַי ואחיותַי, שמעולם לא היה לי עמם דבר ומעולם לא ביקשתי שיהיה. גם הם חוו את המלחמה ואת שהיה אחריה, בעולם הלא־סדור. גם הם חיו את חייהם בתקופה היסטורית בעלת ייחוד ומשמעות כבירה. בעולם שבו נרקמו סיפורים אדירים, הסיפור שלי הוא רק פריט בודד, ולא מהמשובחים שבהם.

אולי תתגלה בסיפורי הקריאה האידיאליסטית המבקשת להטיף. הקורא לעולם לא מחבב אותה, אני יודע, אך קריאה זו מופנית כלפי אדם אחד בלבד, ואין אני מאמין שאחר מלבדה יקרא אי פעם את המילים אשר נכתבות בידי זקן עייף. זהו סיפור על אהבה שכמעט לא היתה כלל אהבה, ורק תעלול של הגורל, שאווה תמיד היתה ממאמיניו, הביא אותי להכיר בה לבסוף. אני כותב אותו מפני שאני רוצה שזו שעבורה אני כותב תכיר את זו שעליה כתבתי.

זיכרונותי עולים אל הכרתי שלובי יד עם צלילי סימפוניות נוגות, עם רחשי הפסנתר שבו ניגנה אווה באצבעות מגושמות. חייתי את חיי כך, כאילו נעימות מלאות צער של גאוני המוזיקה הקלאסית מלווים אותם. אווה היתה אומרת כי אין בורגני מזה. ולו היתה אומרת כך, הייתי ודאי מחייך ומגביר את עוצמת המוזיקה, ומבצר את חומות המתכת וצריחי המשמר סביב לבי.

את מרבית ימי חייתי בסתיו של החיים. זו תקופת הביניים האפרורית שבין הקיץ — שנותינו הטובות ביותר, כך יעידו דורות האדם בשירי הלל — ובין החורף, שבו הקור חודר לעצמות הזקנות וכל חום קיץ נשכח מהן. ימיו המתמשכים של החורף מתארכים ולבסוף מחשיכים, ותומו המוחלט רק במוות, שלו מצפים מרבית החיים.

בימים שבהם פגשתי אותה, הפסימיות ליוותה אותי בכול. אך אווה סירבה לראות את החיים כמשהו אלים ולא צודק. "יש גם דברים יפים שנותרו בעולם," אמרה לי כמתגרה. ובכן, חלש הוא האדם, ואין להאשימו על כך. אני הייתי חלש מרובם. אך את האידיאולוגיה האחת לא זנחתי. את הרעיון שהוא אווה שמרתי בקרבי כל החיים.

פרק ראשון | א
פגשתי אותה ביום מימי קיץ, תחת עץ הזית בטבורה של הכיכר. היא היתה אז בת חמש־עשרה, ברייה עדינה ושקטה, ואני, גבר שחש עצמו כמי שראה וידע הרבה, מבוגר ממנה בעשר שנים כמעט. עטיתי על עצמי כסות של עושה חסד, של מי שמרעיף עליה מטובתי בכך שאני נפנה לדבר עמה ולהקדיש לה מזמני. היא היתה צעירה ממני בשנים, אך הביטה בי וידעה לא מעט משידעתי אני על עצמי. כאילו איזו עין חודרנית פלשה אל תוכי והביטה בלא בושה במתחולל בקרבי.

באותה העת הגיעה אווה עם אביה לישראל מפולין, ולא ידעה עברית. היא היתה זרה למקום כמו רוח אירופית, וכאותה הרוח הקרה היה נדמה כי תכף תתנדף ותשוב אל המקום אשר ממנו באה, כאותם הפרחים הנודדים מיער ליער עד אשר הם מתקבעים בתוך סלע ועומדים בו כתכשיט, כאותו הפרח שהגיח ללא הסבר בשדה הקוצים הנמק.

היא סיפרה כי אביה ברח מאמה והביא אותה לכאן. אביה, כך אמרה אווה תמיד, הזכיר לה אותי. שנינו אנשים המבקשים בעיקר לחיות היטב ולפי חוקיהם שלהם. אווה אמרה כי טוב היה לאביה גם אם היתה נשארת בפולין עם אמה, אשר בזה לבעלה והאמינה כי הוא נחות לה.

אמה ראתה באווה נצר לשושלת אצולה, כפי שהיתה בעצמה, כך האמינה, חוטר לאותה השושלת. אשליית אצולה זו הביאה את אמה להסכים לעזיבתה של אווה את פולין. היא העדיפה שאווה תתחיל את חייה במקום כמו גרמניה או אנגליה, אך כאשר הציבה אווה את רצונה לגור בישראל כעובדה, ויתרה אמה, כמו שאנשים שהתרגלו לאכזבות מהחיים מוותרים תמיד.

היינו נפגשים באיזה מקום בעיר והולכים קמעה. היא היתה מדברת, ואני דומם ומקשיב. מעשה הדיבור היה עבורה צורך קיומי. היא דיברה על שהיה ועל שיהיה. קולה היה גבוה ומהסס, כבוקע אך ורק לאחר עיקול לא טבעי מן הגרון אל החלל.

יש שהיתה מדברת בקול כה רם, עד כי הייתי נמלא פליאה כיצד רעש שכזה עולה מתוך אותה הארשת הקפואה, האחת, שהקפידה להציג לפני זרים. ומשום שקולה היה מצוי תמיד בין בכי לשירה, משונה היה ביותר לשמוע אותה פולטת קללות בפולנית ובאנגלית — השפה שבה דיברנו, זו אשר עולה על שפתינו גם היום, מרחק שנים כה רבות, וזו שבה שתקנו בשנים שהפרידו בינינו.

איש לא יכול היה שלא להביט בה כאשר פסעה ברחוב, לתהות על דמותה. נשים היו נועצות בה מבט שונא ואוהב, דבר שרק נשים מסוגלות לו. היא היתה ככתב אשמה ליתר נשות העולם. כנראה הרגישו בזרותה, הריחו את ייחודה בעזרתו של איזה חוש. היא היתה פעימה שלא בעִתה, דבר מן החוץ.

בני אדם יודעים להצביע על הזרים שהם רואים כנחותים להם. אך אל מול אווה חשו הם עצמם זרים בעולם. היא היתה זו שעוררה בך ספקות לגבי כל אשר ידעת כנכון. כאֵלה התהלכה בינינו, בעיר הים תיכונית, שהאשפה התעופפה בה בימי הרוח אשר פרצה מן הים.

תחילה ביקשתי לשמר את ארשת הפנים הבטוחה והמרוצה שהצגתי לכל הנשים לפניה. מבוגר הייתי ממנה ובעל ניסיון, ואילו היא היתה נערה ברה, שחיוכה אומר תמימות והיעדר יצר הזדון.

במהרה הבנתי, ושיעור זה נותר עמי בכל ימי חיי, כי אין הניסיון בלבד מקור לידע ולהבנת האדם והעולם. ברייה צעירה זו, שעיקר כוחה, כמדומה תחילה, היה ביפי פניה, גופה והליכותיה, היתה בעלת שכל חריף וחוכמה פשוטה, והיא התעלתה מעל לכל אדם שידעתי. עולמה הרגשי היה מכוון ונכון, נבע אל תוך לבה, ומתוכו הלאה.

משל היתה אישה זקנה שאהבה שנים רבות. אל מולה חשתי כמי שלמידה רבה עוד לפניו. שכן יכול האדם להיות מלומד גדול, אך כאשר יפגוש במי שנוצר מבראשית עם אותה ההבנה הקרה, הפשוטה, יֵדע כי עליו לשבת ולשמוע עצה.

מאז ומתמיד ביקשתי להיות חופשי מדעתם של אחרים, אך באותם הימים מצאתי את עצמי חושש ממה שיאמרו על אווה ועלי. איש בן עשרים וחמש, בעל זקן והליכה קצרת צעדים, שלפתע מיטלטלת מכף ידו נערה כה צעירה, אשר מקפידה לקוד קידה אירופית לכל זר שהצגתי לפניה, כבלרינה המושכת קמעה בקצות אצבעותיה בשולי חצאיתה ומכופפת לרגע זעיר את ברכיה החשופות.

כל כולה שייכת היתה לזמן אחר. גופה היה תמיר ויציב, גבה ישר וחזה מורם, כאדם המחמיר עם עצמו. בלא ספק היתה יציבתה תולדה של חינוך קשוח והורים קפדנים. עורה הבריק כבובת חרסינה מלוטשת, שבעליה הקפידו להעביר עליה אצבע מנקה.

צעדיה ריחפו מעל פני האדמה, ותנועותיה היו רכות. שׂערה היה נכון להישמע לה, והיא היתה מסדרת אותו לפי הוראותי. אהבתי לחוש אותו, לאחוז את קצותיו באצבעותי. בהיתי ככסיל הנמשך אל הנוצץ בשׂערה הזהוב. עיניה היו ירוקות וטובות, ולעתים בהק מתוכן אור. אז הייתי חש כי אכן אני ניצב מול פלא. כגיבן חשתי לידה, כחיה כעורה.

"תפסיק להביט בעצמך, לשם מה יש לך אותי?" היתה אומרת כאשר הפניתי את תשומת לבה להבדלי החזות בינינו. היא היתה נוזפת בי על כך שהייתי מביט במראה, ועל שהייתי מסרק את שׂערי הדל. עבורה היה היופי נחלתה שלה בלבד. אף כלפי יפהפיות אחרות טענה שאכן יפות הן, אלא שיופיין פגום, וכל אחת מהן חסרה איזה דבר. משל היתה בהן אשמה שהיו יפות גם הן, אך לעולם לא כמותה.

"לא התאהבתי בך בשל מראך," אמרה לי.

"אז מדוע?"

"משום שהיית שם," קבעה בפשטות.

"לא הייתי כל כך טוב אלייך. אחרים היו טובים הרבה יותר, ודאי היו אוהבים אותך יותר משאהבתי אני," ביקשתי להקשות.

"לא היית רע אלי," השיבה אווה.

"אין די בזאת. את מענה אותי בכך שאת אומרת את זה. הלוא אם כך, די שאהיה מעט רע, רע באמת, ואת תביטי בי לפתע בעיניים מפוכחות. תראי בכיעורי."

"אני לא מאמינה שאתה מכוער," חתמה.

"מאמינה" — כך אמרה. האם אמרה זאת כדי להתל בי? או שמא הסכימה עמי באומרי כי אין היא רואה את דמותי, אלא את משאלת לבה? לא יכולתי אז, בתחילת הדברים, לקרוא את לבה במהירות, כפי שידעה היא. היא היתה קוראת הלבבות מן האגדות הנושנות, ולא ידעתי אז מניין שאבה יכולת זו, שמעבר לתחום האנושי. "ובכל מקרה," הוסיפה, "זה כבר מאוחר מדי. אתה שלי ואני שלך, וככה זה."

"פשוט כך?" שאלתי בחיוך דק. ניסיתי להוכיח את ביטחוני. להזכיר לה כי אני הוא זה אשר לקח אותה תחת חסותו, אף כי חשש התגנב אל לבי שמא הדברים הם למעשה הפוכים. בהיותה הייחודית, שאינה כאן אך לא לגמרי במקום אחר, בקיומה הבלעדי, בשונותה — מצויות היו בידיה כביכול התשובות לכל קושיות היקום. אם רציתי יכולתי לדלות מפיה מענים לכל שאלות הפילוסופיה ושאר חקירות האדם שעינו אותו וקיימו את סבלו לאורך דורות קיומו.

"פשוט כך," אמרה ונשקה לי.

כאשר התדפקה על דלת המדינה הישראלית היה לבה של אווה נתון לפולין. עד עצם היום הזה לא נעקר לגמרי מלבה הסנטימנט הפטריוטי. רבות היינו רבים בשל כך. אני הייתי מעליבה בזורקי מילה רעה על ארץ הולדתה. אך כל נאומי מלאי התוכחה ודברי הציניים, שנאמרו בעת שהיינו מעשנים יחדיו, לא יכלו לערער את תפיסתה הרומנטית של ארץ זו, על שפתה וההיסטוריה שלה, שעליה זרחה כמדומה איזו שמש אחרת, לא אדומה, אלא שחורה. אף על פי כן לא היתה חסינה להשפעתי, ויש שהייתי מביט בשביעות רצון לאחר איזה דבר שאמרה או עשתה.

"מה אתה מביט בי כמו מורה שמרוצה מתלמיד שפתר תרגיל קשה?" השתמשה בקולה הכועס.

כן, היא ידעה לקרוא את מחשבותי.

בכל זאת נוכחתי לדעת שככל שהתקרבנו זה לזה, כך הפכה דומה לי. כמוני חשה תיעוב נואש כלפי דעות קדומות ומשפטים קדומים, ושנאה עזה לביורוקרטיה של מוסדות השלטון, שהכירה פנים אל פנים בתהליך התאזרחותה.

ובעיקר למדה אווה לקבל את תפיסתי לפיה יש לרדת לחקר הדברים ולמצוא מהם הגורמים העיקריים לאלימות האנושית. להצביע עליהם באצבע מאשימה ולקטול אותם בקרבנו כאילו היו מחלה שבכוחה לכלות כל מולקולה טובה בגופנו. כאשר היתה אווה מציירת את שנינו על גבי דף בציורים זעירים והומוריסטיים, היתה מקפידה לצייר על מצחי את סמל האידיאה האנרכיסטית.

"אני לא אנרכיסט," טענתי כמתגונן. "אני לא עבד של שום אידיאולוגיה."

"אתה האנרכיסט הקטן שלי," אמרה, כאילו לא הקשיבה לדברי.

אכן שונים היינו. כך יקרה בקרב זיווגים שעולם ומלואו מתקוממים נגדם, מושכים מכל כיווני הרוח, ורק אהבה חמקמקה מחזיקה את הקשר מלהיפרם באנחת רווחה.

אני נסתי מכל אידיאל או רעיון פוליטי אוטופי, וטענתי כי אלו ודאי יממשו את פוטנציאל האדם האלים שבך, ואילו אווה היתה מרחפת מעליהם בחיוכה, שהיה שומט את כל תורתו של הניהיליסט תחת רגליו התוהות. אהבתה לארצה לא היתה זו האלימה, הזועקת, החירשת, אשר מאפיינת את מרבית האנשים שמחזיקים בערך של לאום ומולדת. אווה לא אהבה איזו דמות של עם פולני.

היא אהבה את הספרות ואת השירה אשר הולידה השפה, אהבה את האמנות, את ההיסטוריה הכעורה. אהבה שלמה זו, המלאה בביקורת אך איתנה ככותל יצוק, הטרידה את מנוחתי. קשה היתה לי המחשבה שאפילו אווה אינה חופשייה. אין האדם יכול להיות חופשי, כל עוד סיפרו לו בילדותו על איזו היסטוריה — של עמו, של מדינתו, של משפחתו. בקרוב המקום שבו חייתי את חיי עד כה יעלה באש האידיאולוגיה, אשר תכלה אותו עד עפר, ואני מקווה שאווה תצליח להינצל.

אלא שאז צעיר הייתי ורוחי עוד שמרה מעט מהקיץ של חייה. רוחי היתה נסערת מחמת הגילוי הנדוש כי אדם נתון בכבלים. ככל אדם צעיר האמנתי בניפוצם האפשרי של הכבלים והשרשראות. עתה זקנתי, ואין אני מבקש אלא להפחית מעט את הידוקם על זרועותי.

נהגנו להתווכח על טיבה של ההיסטוריה ופועלה על הפרט הבודד. אני טענתי כי ההיסטוריה של קבוצה מובחנת של אנשים אינה משפיעה על אישיותו של האדם. היא הבינה, באמצעותה של אינטואיציה רומנטית, את ההכרה הבלתי נמנעת כי האדם הוא תוצר של סביבתו.

המאבק בין הפרט ובין העולם מתרחש ללא הרף ולא ניתן להתחמק ממנו. לאחר ויכוחים אלו נהגנו להתפייס בתעלולי שובבות תחת שמיכת המיטה, אשר ירדה על גופנו, רכה כמצע עלים הדואה מטה על גבי רוח החורש הקלילה. לא היתה לדירתי מרפסת, ובמהרה חדרי נמלא בעשן הסיגריות. כשני זאטוטים השוגים בשיגעון גדלות אינטלקטואלי נדמית לי דמותנו כעת, כמעט עירומים בחדר החשוך למחצה, בעוד מאוורר יחיד נע הלוך ושוב מתוך הכרח, מניס את עשן הסיגריות מעלה אל מנורת התקרה בסלסולים ובמעגלים, כאילו קיבל העשן חיות משל עצמו ופתח בריקוד גסיסה נואש.

"אתה יהודי, נכון?" שאלה באחת מאותן שיחות חמות. "סביבתי ונסיבות חיי החליטו כי אני יהודי, אני לא החלטתי את זה." ינקתי מהסיגריה שחלקנו, והושטתי אותה לבת שיחי. "אבל אתה לא מכחיש שאתה יהודי." שאפה אף היא בשפתיה הדקות.

הקטגוריות הרגילות, את מבינה?"

"כך אמרו יהודים לאין־ספור לפני המלחמה," אמרה וקולה הגבוה שקט, כאילו התעצבה לפתע.

"ובכן, הם צדקו בכך. זו היתה זכותם," אמרתי והבטתי בכתם האודם שהותירה בקצה הסיגריה.

"זה לא עזר להם. בסופו של דבר הם מתו או חיו לפי כוחות הסביבה והסיטואציות שיצרו אנשים אשר ראו בהם יהודים מלידה." העצב שבקולה העמיק.

"אם כל בני האדם לא היו מגדירים את עצמם לפי מסורות שהתגבשו לפני שנות הקיום שלהם עצמם, לא היו מלחמות, והם לא היו נרצחים." לא ריחמתי עליה.

"אדם לא יכול לברוח ממה שהוא, גם אם ירצה מאוד," אמרה אווה.

"מדוע אנשים אחרים או כוחות טמירים הם המלמדים את האדם מה הוא?" הושטתי שוב את הסיגריה והיא קלטה אותה בין אצבעותיה באותה התנועה הענוגה שבה היתה מעשנת.

"לא כולם יכולים להבין לבדם מה הם ומי הם. לא לכולם הפנאי. לא כולם פילוסופים כמוך, יקירי," השיבה וקטלה את הסיגריה במאפרה.

נאנחתי. היא, פרח צעיר, טרם ידעה אנחה מהי. "בוא. חבל לבזבז את האור היפה הזה על דיבורים כאלו. בוא נצא לטיול. נשתה קפה באיזה מקום יפה."

בטיולינו המשותפים אווה לא נלאתה מן הדיבור. עברה היה עבורה מציאות קיימת, ובכל עת יכלה לעטות מציאות זו מן הזיכרון ולכסות בעזרתה את ההווה, את מראות תל אביב, את האנשים והכלבים, הרחובות והשמש הקשה.

כשהיתה מדברת, התגלתה סגולתה הנדירה להתעלם לחלוטין מכל אשר מתרחש סביבה. את זרם האנשים הבלתי פוסק שהיה עובר מולנו ונועץ בה מבטים תוהים לא היתה מזכה במבט, כמו לא היו קיימים. לעתים היה דיבורה קשה עלי, ובזמן שלא פסקה ממנו, יש שהייתי הוגה בכל הנשים שעמן שכבתי לפני שפגשתי באווה, ואיזו מחיצת אותיות ומילים כמו עלתה וגבהה עוד ועוד ביני ובינן.

"הביטי," הצבעתי אל מראה זה או אחר בעיר הגועשת, שאותי לא חדלה מעולם לרתק. אווה היתה מרימה את ראשה לרגע קט, פולטת איזו הערה, מנומסת כתמיד, אך ורק כדי לרצות אותי. מיד היתה שבה לדבר ומשנה את אחיזתה בזרועי.

היא היתה מדברת על השפה הפולנית, אהובת נפשה. על זיכרונותיה ועל משמעות חלומות האדם. על סבתה שאמרה לה שערך האהבה הוא האידיאולוגיה היחידה שיש לחיות לאורה, על כך שלימדה אותה בהסתר שירי חנוכה, הרחק מהוריה האתאיסטים. היא דיברה על אמנות ועל השואה ועל רעבי הודו וחולי אפריקה.

על כפרי פולין, שם מקיימים עדיין האנשים מנהגים פגאניים כמעט, ולמרות זאת פוקדים כולם כאחד את הכנסייה בימי ראשון. אווה דיברה על חברותיה הישנות, עד שידעתי את שמות כולן ואת שיש לדעת על אודותיהן, אף כי מעולם לא פגשתי אותן.

ועוד דיברה על כל נושא שבער באותם הרגעים בראשה, שכמו אצל הצעירים כולם, רתח בקיץ של חייה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה