להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   אנשים משלנו

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 68.00 ש"ח
המחיר באתר: 47.6 ש"ח

./covers/1973_120.jpg1973

אנשים משלנו

אנשים משלנו


47.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

אנשים משלנו | ארז זהר

"כל גוף יתמיד במצבו,
כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני."
(החוק הראשון של ניוטון)

מה שנעשה בזמן האחרון, זה פשוט לא להאמין
ציפורה שוכבת ערה במיטה. כבר לא חושך ועדיין לא אור. במיטה הסמוכה שוכב פרקדן הרמן, ישן בשקט. כל כך בשקט שהיא משתגעת. כך בכל לילה כמעט. הוא נוחר נחרות מחרישות אוזניים, והיא מתהפכת על משכבה. חולפות שעות עד שהעייפות מכריעה אותה, ודווקא אז, לפנות בוקר, הוא משתתק, וציפורה מתעוררת מעוצמת השֶקט.

אלה השעות שלךְ לחשוב, היא אומרת בלבה, ומנחמת את עצמה שאין סיבה מוצדקת לישון לילה שלם. ממילא היא מספיקה יותר מכל אחד אחר, כל היום על הרגליים, מתרוצצת לכאן ולשם למרות חוסר השינה. אז אין בעיה. אין שום בעיה.

היא הלא שמעה ברדיו - הרמן הוא לא הנוחר היחיד בעולם - שיש מה לעשות, ולאו דווקא בניתוח. אפשר להשתמש באטמי אוזניים, או לשלוח אותו לישון בחדר אחר. כן, אפשר. אבל לא יעלה על הדעת שהיא תישן עם גומי באוזניים רק בגלל שמישהו אחר נוחר.

גם לישון בחדרים נפרדים לא ייתכן. מרים עוד גרה בבית והיא צריכה לראות את ההורים שלה יחד, וישנה ורה, הדיירת, שלא מתביישת לדחוף את האף שלה לחיים של אחרים.

ממילא אנחנו ישנים במיטות נפרדות, חשבה פעם ברגע של הארה, אז למה לא בחדרים נפרדים? אבל חרדת "המה יגידו", שיתחיל עם ורה ויתפשט בכל העיר, גנזה את האפשרות לעולמי עד.

אני כבר אסתדר, היא חושבת, ויודעת שתסתדר, בדיוק כמו שהיה עד עכשיו. בילדותה, היא נזכרת, הכול היה נפלא, גן עדן ממש, בלי בעיות ובלי צרות, עד שהגיע הרמן ובעקבותיו תוהו ובוהו שנמשך עד עצם היום הזה.

מה יכול להיות גרוע יותר מהילדוּת של מרים, היא חושבת, וגם אותה היא שרדה. את הקשיים היום־יומיים, את המלחמות הבלתי פוסקות עם מערכת החינוך, את הסקנדלים שמאיר עשה לה. הכול היא עברה בחיים, ועדיין עוברת, כי מהו ההווה אם לא סניף של העבר? איך שלא מסתכלים על זה היא, ולא רק היא, מתמודדת עם ההשלכות של העבר, ואין מה לעשות. צריך להתמודד. ואני, אמרה פעם להרמן, אני להתמודד יודעת. אני מתמודדת גדולה.

ציפורים ראשונות כבר מצייצות בחוץ. אלה לא הציפורים העדינות בעלות הקול הערב. אלה ציפורים המנסרות בציוצן את הענף שהן יושבות עליו. ציוצים שנשמעים כמו קללות. ציוצים שרק היא והעובדים בנמל, גם במאפיות ובבתי החולים, וכל מי שעובד במשמרת לילה, רק הם יכולים לשמוע.

כן, היא נאנחת בלא מעט גאווה, וחושבת, אני אחת מחיות הלילה, ומתהפכת על גבה. בדרך כלל איננה אוהבת לישון על הגב, אבל היא ממילא לא ישנה אז מה זה כבר משנה? מעבר לקיר היא שומעת את מרים. גם היא מתהפכת במיטתה, רגליה נוגחות בקיר המשותף.

האם גם היא שומעת את הנחירות של הרמן? אין לדעת. מרים לא מדברת הרבה. עכשיו, כמו להכעיס, הרמן דווקא נושם בשקט, ברכּוּת, בביטחון. נשימות עדינות שאינן מתיישבות עם הציוצים המכוערים של ציפורי השחר. ציוצים שאינם אלא קללה.

מצחיק, היא חושבת, שדווקא אתמול, כשעסקה במרץ בהכנות לחתונה של מרים, פגשה ברחוב את רות שטיין.

"רותי," אמרה רות שטיין, "את יכולה לקרוא לי רותי," והוסיפה שמאז שהתחתנה - כבר יותר משלושים שנה - היא נקראת בכלל רות גושן.

"רות שטיין," חזרה ואמרה ציפורה, "אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך. ודווקא היום," ושלחה יד לתיקה ושלפה ממנו הזמנה, מבין ההזמנות שהיא מחזיקה בתיק בדיוק למקרים כאלה, ונתנה לה.

רות הרכיבה משקפי קריאה, וציפורה נדהמה. הצעירה הרזה הזאת נהפכה למזדקנת גרומה, מקומטת, שגם לא רואה טוב. מי יודע, אולי גם מאיר שלה נזקק למשקפי קריאה, הם הרי בערך באותו גיל. תמיד היו לו בעיות בראייה, עוד כשהיה ילד.

"אז אני רואה שמרים מתחתנת," אמרה רות, "מזל טוב! אבל מה הקשר אלי, למה אני מוזמנת?"

"מה זאת אומרת למה?" התפלאה ציפורה, "את הרי כמו משפחה."

"למשפחה שולחים הזמנה," צחקה רות, "לא נותנים ככה ברחוב, כשנפגשים במקרה, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים."

"לך צריכים לתת הזמנה?" נעלבה ציפורה, "נו, באמת, את הרי כמעט התחתנת עם מאיר, מה איתך?!"

"מאיר יבוא?" שאלה רות אחרי שתיקה קצרה.

"מה פתאום מאיר?" צחקה ציפורה, "מה מאיר, איזה מאיר?"

"אחרי הכול הוא אח של מרים, ואני לא צריכה להגיד לך עד כמה הם היו קשורים. הוא תמיד דיבר עליה באהבה כזאת. אתם ברוגז?" שאלה, ומשלא נענתה הוסיפה: "עדיין?"

"עדיין," אישרה ציפורה.

"וגם הרמן ומרים?"

"אין קשר," אמרה ציפורה. "בעבר הוא היה שולח מכתב למרים אחת לכמה זמן, מובן שלא אמרתי לה, כי זה הרי ברור שהמכתבים נשלחו בעצם אלי. מרים מסוגלת לקרוא מכתב? אז אני הייתי קוראת אותם לעצמי ושומרת. על כל פנים גם זה כבר נגמר מזמן."

אישה חלפה על פניהן וציפורה השתתקה בבת אחת. מי יודע אם היא שמעה אותה, ומה קרה לה לפתע שנתקפה בחולשת דעת, ועוד בפני מי?!

רות החמיצה את פניה. "אני מצטערת," אמרה, "אני חושבת שיש לנו איזה בר מצווה מהצד של בעלי בערב הזה."

"אולי בכל זאת?" התעקשה ציפורה, "לפחות לבוא, להגיד שלום, לתת לנו את הכבוד הזה?" ובעודה מדברת נמלכה בדעתה. שאני אתחנף ככה? חשבה. בשביל מה? בשביל מי?! היא אפילו לא כלתי.

מילא אם היתה כלתי, כמו שרציתי, כמו שקיוויתי כשכל הנושא היה אפשרי ופתוח לדיון. אז גם הייתי יודעת איך להעמיד אותה במקומה.

"טוב," אמרה, "לא רוצה, לא צריך. ההפסד כולו שלך." "יכול מאוד להיות," אמרה רות ופנתה ללכת. "ד"ש למאיר," קראה לעבר ציפורה בעודה מתרחקת.

ציפורה יודעת שכבר לא תירדם, ובכל זאת היא ממשיכה לשכב במיטה. הצמא שוב מורגש בגרון, אבל כוס המים שעל שידת הלילה כבר ריקה.

אם לא תקום מהמיטה לא תוכל להרוות את צימאונה. אבל הגוף מסרב לקום. את מי אני מרמה? היא שואלת בלבה, מה, זה שאני מתאפקת ולא קמה, זה הופך אותי לישנה? או שאולי בעד זה שאני לא קמה אני אציל את הכינרת?

ובדיוק אז ציפור שחרית, בעלת ציוץ לא מוכר, משמיעה את קולה וכמו בפקודה ציפורה קמה, נוטלת את הכוס שלה והולכת למטבח. במטבח, שחלונו פונה מזרחה, רמזים דקים לאור הבוקר. ציפורה פותחת את הברז, מניחה לכוס להתמלא וסוגרת אותו.

היא שותה בשקיקה, וממלאת שוב את הכוס. הפעם היא שותה במתינות ואת הכוס השלישית היא כבר נושאת איתה בחזרה אל חדר השינה, שחלונו המערבי נטוע עדיין עמוק בלילה, בצד השני של כדור הארץ. בשעה זו שבין לילה ובין שחר יכולה אישה ששנתה נודדת והיא מתהלכת אנה ואנה בדירה - שיש בה חלון הפונה מערבה וחלון הפונה מזרחה - להגיע למסקנה שבאמצע המסדרון, המפריד בין המטבח לחדר השינה, עובר קו הגבול הדק שבין חושך לאור.

באחד הלילות אף התפתתה לחפש את מיקומו המדויק, וסימנה בעיפרון על הרצפה שיהיה ברור. עד כאן לילה ומכאן יום. אבל זה היה מזמן, ובכל מקרה היא כבר לא צריכה את הסימון כדי לדעת.

כל זה לא נכון, היא חושבת לפתע, מתנתקת מהמחשבות על יום ולילה, וזה רק מראה שכולנו אותו דבר בדיוק, אף על פי שכל אחד מרגיש שהוא מיוחד. אני כבר לא מרגישה מיוחדת. גם לא חשובה. "אני רק רוצה את הפינה שלי," היא לוחשת לפתע בקול, חוששת למשמע קולה, מקווה שאיש לא יתעורר.

נשימותיו הקצובות של הרמן, המהדהדות בכל הדירה, משנות את סדרן פתאום. הנה הוא מתעורר! כשכוס המים עדיין בידה היא ממהרת לחזור אל חדר השינה ושם היא רואה שהוא בסך הכול התהפך לצד השני. היא מניחה את הכוס על השידה ותוהה בינה לבין עצמה - לשכב או לא לשכב? ויש לה נימוקים בעד ונגד.

לשכב, לעצום את העיניים, לדמיין שאת ישנה. או לא לשכב, ללכת למטבח, להכין קציצות. משוגעת! את תעירי את כל הבית. שיתעוררו. שילמדו פעם אחת מה זה לא לישון. פעם אחת. נו, לא משנה, שיישנו, אבל גם את. לשכב.

בדירת אחד השכנים מצלצל שעון מעורר. בזה אחר זה יתחילו השכנים להתעורר ויחד איתם רעשי הבוקר. גם הרמן יתעורר, והיא תעשה את עצמה ישנה, והוא יחשוב, כמו בכל יום, שהיא ערה אבל עושה את עצמה ישנה. כמה פעמים כבר אמרה לו, אני משחקת. כולם משחקים. כל החיים משחקים. ככה זה.

מוכרחים. את מרים, שעל פי רוב מתעוררת בשעה מאוחרת, צריך להעיר הבוקר לפני תשע, כדי לא לאחר לפגישה עם שפרה, המחותנת שלה לעתיד. ואולי גם משה החתן. קבעו ללכת לקנות בגדים לחתונה. מרים רוצה שמלת כלה לבנה, אמתית, חגיגית, ושפרה, שציפורה כבר הכריזה עליה כעל אישה פשוטה, מסכימה איתה. אבל כל זה לא בא בחשבון.

ציפורה לא תיתן שיעשו צחוק מהבת שלה, בגיל ארבעים וארבע, עם בטן של חודש שלישי שנראית כמו חודש תשיעי, אין שום צורך בשמלת כלה. די בבושה שנגרמה לה. החתונה, האורחים, השמלה כל אלה נועדו לכסות עליה, לאזן, למתן, ורק הסיכוי לנכד משלה מחזיק אותה על הרגליים בימים אלה.

הגינקולוג שבדק את מרים אמר להן שבגילה זה מזל גדול, הֵריון ספונטני ועוד ראשון שמתפתח יפה לעת עתה. באמת בשורות טובות. בחלומות הכי גרועים שלה לא האמינה ציפורה שתזכה לנכד ממרים.

מי היה מאמין שמרים שלה בכלל תיכנס להֵריון? מי היה מאמין שהיא תדע מה לעשות. כמו חיות ביער, היא חושבת, ולא סתם חיות, כמו שועל וארנבה. "איך יוצא מזה הֵריון? הנה לך קושיה חמישית לליל הסדר," אמרה להרמן.

ציפורה החליטה מראש שאין צורך ללכת לבר המצווה של הבן של משפחת ויינשטוק - מהקומה השנייה - כי מלאך היא לא. את אמיליה ממילא היא אינה סובלת, אישה שצועקת בחדר המדרגות, איזה מין תרבות זו?! וכשהדלת שלה פתוחה ריח של זבל מתפשט בחדר המדרגות.

אבל דיאנה מהוועד, השכנה מקומת הקרקע שציפורה דווקא די מחבבת, ביקשה ממנה בכל לשון של בקשה להגיע. "זה חשוב שמשפחת ויינשטוק תרגיש חלק מהבניין," אמרה דיאנה. אולי בזכות זה הם ישלמו לה סוף־סוף מסי ועד. לזה ציפורה לא היתה מסוגלת לסרב. דיאנה, בחורה טובה, חושבת ציפורה, קצת מסכנה - כולם יודעים שדיאנה זה לא באמת השם שלה - לבד עם שתי ילדות, באה מרקע קשה של מצוקה.

אומרים שהבעל שלה נהרג בתגרה של עבריינים, והיא בכוחות עצמה מגדלת את הילדות, רחוק מהעולם הזה של הפשע. "רק בשביל זה צריך לעמוד ולהצדיע לה," אומרת ציפורה בכל הזדמנות.

לעומת זאת, לאמיליה ויינשטוק יש אח שיכור, הבן הלא־מוצלח במשפחה, ובמקום להשגיח עליו בשבע עיניים הוא ומרים התיידדו, ועכשיו היא בהֵריון. אמיליה הציעה לציפורה הפלה, אבל ציפורה פסלה את הצעתה על הסף. "מרים כבר נקשרה לעובר," אמרה לה, "וגם לי מגיע נכד סוף־סוף - אני תיכף בת שמונים ושתיים!" "שתזכי לשנים ארוכות," אמרה אמיליה, "אבל בשביל מה האח שלי צריך תינוק? לכתוב את השם שלו הוא בקושי מצליח."

"האח שלך באמת לא צריך תינוק," ענתה ציפורה, "וגם התינוק לא צריך את האח שלך, ככה שלאף אחד אין בעיות עם אף אחד. אבל תינוק יהיה וגם אבא אני אשיג לו." ואמנם זמן קצר לאחר אותה שיחה פצחה ציפורה במאמציה לאתר חתן. אחד, ולא משנה איזה אחד, שיסכים לקחת כלה בת ארבעים וארבע, רווקה, בהֵריון ראשון, עם ראש קצת אטי, ובלבד שאין לו עבר פלילי. לזה כבר אין לה כוח, הסבירה להרמן. "חתנים כאלה," המשיכה, "אני מזהה מרחוק." לכן, כששפרה קוּטַרְקָה, אמו של משה, רצתה שהן תסדרנה את כל העניינים ביניהן בלי לערב את הבן, חשבה ציפורה לבטל הכול וללכת. אבל שפרה, כך מספרת ציפורה, ראתה שיש לה כאן עסק עם משפחה של בני אדם, והסכימה לשלוח את משה לדבר עם אם הכלה כדי לזכות באישורה.

משה קוטרקה הופיע בדירת משפחת פיינגליק אחר צהריים אחד, לפי תיאום מראש. הכול היה מתוכנן עד לפרט האחרון. לוֶרה נאמר שהיא צריכה לצאת מהדירה לכמה שעות, והרמן לקח את מרים לטיול על חוף הים. נשארה רק ציפורה, שחיכתה למשה בסלון עם צלוחית עוגיות, משקה קל תוסס ותקווה קטנה בלב.

בחמש בדיוק צלצל משה בפעמון הדלת. לבוש בחולצה נקייה ומגוהצת, עם פנים מחייכות ושיער דליל. "אבל הדליל הזה," סיפרה אחר כך להרמן, "היה מסורק יפה." בידו החזיק זר פרחים וזה דווקא לא מצא חן בעיניה. דון ז'ואן, קבעה מיד, ובעיני עצמו בלבד. "אז מה?" שאלה אותו, "עוד לא מכירים את הכלה וכבר מביאים לה פרחים?"

"מה פתאום?!" אמר משה, "מה פתאום לכלה? הפרחים זה לאמא של הכלה!"

באותו רגע הוא קנה את לבה, והיא הזמינה אותו לשבת לצדה, ושמעה ממנו על העבודה המסודרת שלו בדואר, עם קביעות ופנסיה, על החסכונות שלו בבנק ואפילו על אוסף הבולים שלו. בעולם כמו שלנו, ובייחוד בארץ ישראל, אסור לזלזל בקביעות ובפנסיה. "הרבה בולים?" היא התעניינה, ומשה סיפר שיש לו המון. חלקם נדירים מאוד, וזה אוסף מאוד יקר.

"ויש לזה שוק?" שאלה.

"למה?"

"לאוסף בולים שלך."

"בטח," ענה משה.

"נו, אז לכבוד החתונה אפשר לממש," הציעה, וכשסירב, סיכמה אותו כקמצן. אך במחשבה שנייה החליטה להעניק לו נקודת זכות. הנה אדם ישר העומד על עקרונותיו, וזה חשוב לא פחות. חוץ מזה, אמרה לעצמה, ממילא הם יגורו אצלנו, אז מה זה משנה אם יש לו כסף או אין. בכל מקרה הוא יחיה על חשבוני. ובשיחת החניכה הקצרה הזאת התקבל משה למשפחה.

את מרים פגש לראשונה שבועות ספורים לאחר מכן, בנוכחות האמהות. "ג'נטלמן אמיתי," אמרה ציפורה לשפרה, "גבר למופת." ושפרה אמרה ברוב חשיבות: "זה החינוך שהוא קיבל בבית, אצלנו אין פראי אדם." אבל ציפורה כבר החליטה מזמן שהיא אישה פשוטה ועכשיו, אחרי שראתה אותה מדליקה סיגריה בסיגריה, הבינה שלא טעתה.

דווקא מרים נראתה מסויגת, ובהגיעם הביתה אמרה להוריה שאינה מוכנה להתחתן עם האיש הזה. "הוא משעמם," אמרה, "ויש לו ריח של בולים."

הרמן אמר מיד שהיא לא מוכרחה, אבל ציפורה הזכירה לו מי גידל אותה כל השנים ואמרה שאין על מה לדבר ושהנושא סגור. הרמן הלך לחדר אחר ומרים פרצה בבכי.

"תבכי, תבכי!" צעקה עליה ציפורה, "תבכי עד מחר, אבל אני רוצה שתחשבי טוב־טוב ותגידי לי, איזה ריח יש לבולים? אה, איזה ריח, ממתי לבולים יש ריח?"

"ריח של אנשים זקנים," אמרה מרים. אבל ציפורה לא רצתה להוסיף ולשמוע ושלחה אותה לחדרה. תמיד היא מוכרחה שתהיה לה המילה האחרונה, חשבה בלבה. אבל את הנעשה אין להשיב. [...]

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה