להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי עיון    כל הספרים   רוצחות בשירות היטלר

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/1942_120.jpg1942

רוצחות בשירות היטלר

רוצחות בשירות היטלר


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

רוצחות בשירות היטלר | ונדי לוור
השתתפותן של נשים גרמניות במערך ההשמדה הנאצי

הקדמה
בקיץ 1992 רכשתי כרטיס טיסה לפריס, קניתי מכונית רנו ישנה, ונסעתי עם חברה מאות קילומטרים של כבישים סובייטיים משובשים, עד קייב. נאלצנו לעצור לעתים קרובות.

הכבישים הגרועים ניקבו את הצמיגים, התקשינו למצוא דלק, ואיכרים ונהגי משאיות סקרנים רצו להציץ מתחת למכסה המנוע של מכונית מערבית. על הדרך המהירה היחידה בין לבוב לקייב ביקרנו בעיר ז'יטוֹמיר, שהיתה לפנים מרכז חיים יהודי באזור שהיה תחום המושב.

במלחמת העולם השנייה הוקמה בה מפקדתו של היינריך הימלר, אדריכל השואה. מעט דרומה משם, בוויניצָה, נמצא וֶרְווֹלְף, מחנה המפקדה של היטלר. האזור כולו היה פעם מגרש משחקים נאצי, על כל זוועותיו. היטלר רצה לבנות אימפריה בת אלף שנים, ולשם כך הגיע לאזור פורה זה באוקראינה - אסם התבואה הנחשק של אירופה - עם רבבות קבלני פיתוח, אנשי מִנהל, אנשי ביטחון, “מדעני גזע" ומהנדסים שמשימתם היתה ליישב את האזור ולנצל אותו לתועלת הרייך.

בשנת 1941 הסתערו הגרמנים על המזרח במלחמת בזק, החריבו את הטריטוריה הכבושה, ונסוגו מערבה במפלתם בשנים 1943 ו־ 1944 . כאשר הצבא האדום כבש מחדש את האזור אספו הסובייטים אינספור דפי מסמכים גרמניים, תיקים עם תצלומים ועיתונים, וקופסאות מלאות גלגלי סרטים. את שלל המלחמה הזה הם אחסנו בארכיונים של המדינה ובארכיונים אזוריים שונים כמסמכים מסווגים, ושם נותר החומר עשרות שנים, מאחורי מסך הברזל. כדי לקרוא אותו נסעתי לאוקראינה.

בארכיונים של ז'יטומיר נתקלתי בדפים עם קצוות חרוכים וסימנים של סוליות מגפיים. המסמכים שרדו שתי מתקפות: הנסיגה הנאצית בשיטת האדמה החרוכה, אשר כללה שריפת עדויות מפלילות, וחורבן העיר במהלך הקרבות של נובמבר ודצמבר 1943.

התיקים הכילו חילופי מכתבים שנקטעו, קרעי ניירות בלויים עם דיו שדהתה, צווים חתומים בחתימות פומפוזיות ובלתי קריאות שהותירו אחריהם פקידים נאצים זוטרים, ודו"חות מחקירות משטרה ועליהם כתב ידם הרועד של איכרים אוקראינים מבוהלים. כבר ראיתי מסמכים נאציים רבים כשישבתי לי בנוחות בחדר המיקרופילם של הארכיון הלאומי האמריקאי בוושינגטון הבירה.

אבל עכשיו, באותם הבניינים ששימשו את הגרמנים בתקופת הכיבוש, גיליתי דבר־מה נוסף מלבד גולמיותו של החומר שעיינתי בו. להפתעתי, מצאתי שם גם את שמותיהן של נשים גרמניות צעירות שפעלו באזור ונמנו עם בוני האימפריה של היטלר. הן הופיעו ברשימות מנהליות תמימות של גננות בגני ילדים. חזרתי לארכיונים בארצות הברית ובגרמניה כשהרמזים האלה בידי והתחלתי לחפש ביתר שיטתיות מידע על נשים גרמניות שנשלחו מזרחה, ובמיוחד על אלה שהיו עדות לשואה והשתתפו בביצוע פשעים. תיקי המסמכים שלי הלכו ותפחו, וסיפורים התחילו להתגבש בידי.

כשעיינתי במסמכים של חקירות משפטיות מן התקופה שלאחר המלחמה, למדתי שמאות נשים זומנו להעיד, ושרבות מהן גילו נכונות רבה לשתף פעולה מכיוון שהתובעים התעניינו יותר בפשעיהם האיומים של הגברים, עמיתיהן ובעליהן, מאשר בפשעיהן של הנשים עצמן. רבות מן הנשים נותרו אטומות ויהירות כשסיפרו על מה שראו וחוו.

גננת לשעבר באוקראינה הזכירה את “העניין היהודי ההוא במלחמה". היא וחברותיה עברו תדרוך כאשר חצו את הגבול מגרמניה אל תוך האזורים הכבושים במזרח בשנת 1942. היא זכרה שקצין גרמני “במדים זהובים־חומים" הסביר להן שאין צורך להיבהל אם ישמעו יריות - “רק יורים בכמה יהודים".

אם בזמן המלחמה יריות ביהודים לא נחשבו סיבה לבהלה, איך הגיבו נשים כאשר הגיעו בעצמן למקומות שבהם הוצבו? האם הסבו את פניהן מן המתרחש או שרצו לראות או לעשות יותר? קראתי מחקרים שכתבו היסטוריוניות חלוצות כמו גודרון שוורץ (Schwarz) ואליזבת הרווי ,(Harvey) אשר אישרו את חשדותי בדבר השתתפותן של נשים גרמניות במנגנון הנאצי, אבל השאירו שאלות פתוחות בנוגע לאפשרות שאחריותן היתה נרחבת ועמוקה יותר.

שוורץ חשפה אלימות מצד רעיותיהם של אנשי אס־אס. היא מזכירה אחת מהן בהְרוּבּיֶישוֹב, פולין, אשר לקחה אקדח מידי בעלה וירתה ביהודים במהלך טבח בבית קברות מקומי. אבל שוורץ לא מציינת את שמה של הרוצחת. הרווי מצאה ראיות לכך שמוֹרות היו פעילות בפולין ושלעתים ביקרו בגטאות וגנבו רכוש יהודי. אבל היקף השתתפותן של נשים במעשי הטבח בטריטוריות המזרחיות נותר בלתי ברור.

נראה כי מי שעיינו במסמכים מן המלחמה ובספרי הזיכרונות מן התקופה שאחריה לא שאלו עצמם את השאלות האלה: האם נשים גרמניות מן השורה השתתפו בירי המוני של נאצים ביהודים? האם נשים גרמניות במקומות כמו אוקראינה, בלרוס ופולין נטלו חלק פעיל בביצוע פשעי השואה בצורות שלא תמיד הודו בהן אחרי המלחמה?

בחקירות שנערכו לאחר המלחמה בגרמניה, בישראל ובאוסטריה זיהו ניצולים יהודים נשים גרמניות כמי שרדפו אותם ישירות, לא רק כצופות מן הצד ששמחו לאידם אלא גם כמי שנקטו אלימות ועינויים. אבל על פי רוב, לא ידעו הניצולים לזהות נשים אלה בשמן; או שלאחר המלחמה הן התחתנו, אימצו שמות חדשים, ואי־אפשר היה לאתרן. אף על פי שהמקורות שעמדו לרשותי היו מוגבלים, עם הזמן הלך והתחוור לי שרשימת המורות ושאר פעילוֹת המפלגה הנאצית שמצאתי בשנת 1992 באוקראינה היתה רק קצה הקרחון. מאות אלפי נשים גרמניות יצאו למזרח־הגרמני - לפולין ולטריטוריות המערביות של האזור שבמשך שנים היה ברית המועצות, בכלל זה אוקראינה, בלרוס, ליטא, לטביה ואסטוניה של ימינו - והיו לחלקים אינטגרליים של מכונת ההרס של היטלר.

אחת הנשים האלה היתה אֶרְנָה פֶּטְרי (Petri). גיליתי את שמה בקיץ 2005 בארכיון של המוזיאון האמריקאי לזכר השואה. המוזיאון הצליח להשיג עותקי מיקרופילם של תיקי המשטרה החשאית המזרח־גרמנית, השטאזי. בין המסמכים היו רישומי חקירות ופרוטוקולים ממשפט שהתנהל נגד ארנה ובעלה, הוֹרסט פטרי, אשר הורשעו שניהם בירי ביהודים באחוזתם הפרטית בפולין בזמן הכיבוש הנאצי.

ארנה פטרי תיארה בפירוט שמקנה לדבריה אמינות כיצד החלו הילדים העירומים למחצה ליילל כששלפה את האקדח שלה. כשלחץ עליה החוקר בשאלה כיצד היתה מסוגלת, כאם, לרצוח את הילדים ההם, ציינה פטרי את האנטישמיות של המשטר ואת רצונה שלה להוכיח את עצמה בעיני הגברים. מעשיה הנפשעים לא היו בגדר סטייה חברתית. לי היא נראתה כהתגלמות המשטר הנאצי.

נשים רוצחות שמעשיהן תועדו היו במידת־מה ביטויים של תופעה רחבה הרבה יותר, שהודחקה ולא זכתה להתייחסות הולמת במחקר. בהינתן האינדוקטרינציה האידיאולוגית שעברו המוני צעירים, גברים ונשים אשר גדלו ברייך השלישי; גיוסם ההמוני לפעילות הנאצית במזרח; ותרבות של אלימות ורצח־עם אשר היתה חלק בלתי נפרד מהכיבוש והקולוניזציה הנאציים, הגעתי למסקנה - כהיסטוריונית, לא כקטגורית - שנשים רבות הרגו יהודים ו"אויבים" אחרים של הרייך, ושמספרן היה גדול יותר ממספר הנשים שמעשיהן תועדו במהלך המלחמה ואשר הובאו למשפט אחריה.

אף על פי שמספר מעשי הרצח המתועדים אינו גדול, יש להתייחס אליהם ברצינות רבה ולא לפטור אותם כחריגים. הנשים שבהן עוסק הספר הזה לא היו סוציופתיות בשולי החברה. הן האמינו שמעשיהן האלימים הם פעולות נקם מוצדקות שאויבי הרייך ראויים להן. בעיניהן, מעשים כאלה היו ביטויי נאמנות. בעיני ארנה פטרי, אפילו ילדים יהודים חסרי ישע שברחו מקרון משא שהיה בדרכו לתאי הגזים - אפילו הם לא היו חפים מפשע, אלא אויבים שכמעט נמלטו מעונש.

לא במקרה ביצעו הנאצים ומשתפי הפעולה עמם רציחות המוניות דווקא במזרח אירופה. אזור זה היה מקום מושבה ההיסטורי של האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר, והנאצים גרסו שרבים מהיהודים הפכו ל"בולשביקים" במידה מסוכנת. יהודים ממערב אירופה נשלחו לאזורים מרוחקים בפולין, בלרוס, ליטא ולטביה, ושם, לאור יום, נורו או הומתו בגז.

ההיסטוריה של השואה כרוכה לבלי הפרד בכיבוש האימפריאלי של מזרח אירופה, שכל הגרמנים נעשו שותפים לו. בלשונם של הנאצים, ההשתייכות ל־ Volksgemeinschaft , לקהילה העממית, משמעה השתתפות בכל מפעלות הרייך, ובכללם השואה. עיקר הביצוע היה נתון בידי הגופים החזקים ביותר, בעיקר האס־אס והמשטרה.

בראשם אמנם עמדו גברים, אבל הועסקו בהם גם נשים. בהיררכיה השלטונית, נשים בתפקידים מקצועיים ורעיות היו קשורות לגברים בעמדות כוח, ומתוך כך התרכז גם בידיהן כוח לא מבוטל, כולל הכוח להשפיע על חייהם של האנשים החלשים ביותר שהיו נתונים למרוּת המשטר. לנשים אשר הוצבו בתפקידי תמיכה צבאיים כדי לאפשר לגברים לצאת לחזית היתה הסמכות לתת פקודות לכפופים להן. נשים אלה מילאו תפקידים בהיררכיה הנאצית, מתחתיתה ועד לראשה.

בין אנשי פמלייתו של היטלר שהוצבו במזרח היו מזכירותיו - נשים כמו כריסטה שרֶדֶר (Schroeder), אשר שימשה ככתבנית של הפיהרר בבונקר שלו ליד ויניצה. לאחר שטיילה באזוריה הכפריים של אוקראינה, שבהם חגגה עם המפקדים האזוריים הגרמנים וביקרה במושבות של גרמנים־אתנים (Volksdeutsche), הרהרה בעתיד ה־ Lebensraum מרחב המחיה הגרמני החדש במכתב שכתבה בתקופת המלחמה:

המשימה העומדת בפני בני עמנו המהגרים לכאן אינה קלה, אבל יש אפשרויות רבות להגיע להישגים גדולים. ככל ששוהים יותר באזור עצום ממדים זה ומזהים את ההזדמנות האדירה לפַתחו, כן עולה ביתר שׂאת השאלה מי ימשיכו להוציא לפועל את המפעלים הנפלאים האלה בעתיד. מתברר שהעמים הזרים [Fremdvolk] אינם כשירים מסיבות שונות, ובעיקר מכיוון שבמהלך הדורות יתערבב דמן של השכבות השולטות, דמו של היסוד הגרמני, בדמם של העמים הזרים. זו תהיה הפרה גמורה של הבנתנו את הצורך לשמר את מורשתנו הגזעית הנורדית, ובמקרה כזה ילך עתידנו בנתיב שבו הלכה, לדוגמה, האימפריה הרומית.

שרדר היתה כמובן במקום מאוד לא שגרתי, בקרב מיעוט נבחר. אבל דבריה הם עדות לעובדה שמזכירות בשטח הכירו בתפקיד האימפריאלי המוטל על כתפיהן, ושהבנתן את השליחות הנאצית באה לידי ביטוי בסוג של מינוח גזעני וקולוניאליסטי אשר בדרך כלל מיוחס לכובשים ולמושלים הגברים.

כשליטות עליונות בעיני עצמן ריכזו בידיהן נשים גרמניות במזרח הנאצי כוח חסר תקדים לעומת מי שנחשבו “תת־אדם". ניתנה להן הרשות לפגוע באנשים שנחשבו לזוהמה חברתית, כפי שניסחה זאת מזכירה ליד מינסק לאחר המלחמה, ואפילו להרוג אותם. נשים אלה נמצאו בסמוך למוקדי הכוח במנגנון ההרס המסיבי של המדינה.

הן גם נמצאו בסמוך לזירות הפשע; לא היה מרחק רב בין סביבת העיירות הקטנות שבהן חיו נשים את חיי היומיום השגרתיים שלהן לבין זוועות הגטאות, המחנות וההוצאות להורג ההמוניות. לא היתה חציצה בין החזית הביתית לבין חזית הקרב. נשים יכלו להחליט בן־רגע להצטרף לאורגיית האלימוּת.

הנשים שבהן עוסק הספר הזה היו חדורות להט כנשות מִנהל, כשודדות, כמענות וכרוצחות בארצות הדמים. הן היו בין מאות אלפי נשים שנסעו למזרח - לפחות חצי מיליון. המספרים האלה לבדם, די בהם להעיד כמה חשובות היו הנשים הגרמניות במנגנוני הלוחמה הרצחנית והשלטון האימפריאלי של הנאצים. הצלב האדום הגרמני הכשיר שש מאות וארבעים אלף נשים במהלך התקופה הנאצית, וכארבע מאות אלף נשים הוצבו במהלך המלחמה בתפקידי שירות שונים.

רובן נשלחו לאזורי העורף או למקומות סמוכים לאזורי הקרבות בטריטוריות המזרחיות. הן עבדו בבתי חולים של הצבא ושל הוואפֶן־אס־אס (Waffen-SS), בחלוקת ארוחות קלות על הרציפים לחיילים ולפליטים, ובאירוח חיילים במאות מועדונים באוקראינה, בבלרוס, בפולין ובארצות הבלטיות. הצבא הגרמני הכשיר למעלה מחמש מאות אלף נשים צעירות לתפקידים תומכים - כמפעילות קשר, בתפקידי תיוק, כבקריות טיסה וכמאזינות - ומאתיים אלף מהן שירתו במזרח. המזכירות הן שארגנו את משלוחי האספקה העצומים שהיו נחוצים כדי לאפשר למנגנון המלחמה להמשיך לתפקד; הן אלה שעקבו אחריהם והפיצו אותם.

אינספור ארגונים שפעלו בחסות המפלגה הנאצית (כמו ארגון הסעד הנאציונל־סוציאליסטי) והמשרד לענייני גזע והתיישבות של הימלר הציבו נשים ונערות גרמניות כעובדות סוציאליות, כבוחנות גזע, כיועצות התיישבות, כמחנכות וכעוזרות הוראה. באחד מאזורי פולין המסופחים אשר שימש כמעבדה ל"גרמניזציה" הציבה ההנהגה הנאצית אלפי מורות.

מאות נשים נוספות - בכללן המורות הצעירות שהוזכרו בתיקים שמצאתי בז'יטומיר - נשלחו למאחזים קולוניאליים אחרים של הרייך השלישי. כשותפות פעילות לבניית האימפריה הנאצית הופקד בידי נשים אלה החלק החיובי, הבּוֹנֶה, של תהליך ה"תִרבּוּת" הגרמני. אבל דרכי הפעולה ההרסניות והבונות של הנאצים במסגרת ההשתלטות והכיבוש היו שלובות זו בזו לבלי הפרד.

רוב הנשים שהיו עדות לאלימות של המלחמה והשואה ונחרדו ממנה מצאו דרכים להתרחק ולצמצם את תפקידן כשותפות פעילות של המשטר הנפשע. אבל לשלושים אלף הנשים שהוסמכו על ידי האס־אס של הימלר והמשטרה כמסייעות במשרדי ז'נדרמריה, במפקדות גסטפו ובבתי כלא, לא היתה כמעט דרך להתרחק פסיכולוגית, והסבירוּת שישתתפו ישירות ברצח המונים היתה גבוהה.

במסגרת המִנהל האזרחי של מושלים ונציבים קולוניאליים נאציים נשלחו עוד עשרת אלפים מזכירות לבירות במזרח ולמשרדים אזוריים של הנאצים ברוֹבנוֹ (ריבנֶה של ימינו), קייב, לִידָה, רֶבָל (כיום טאלין), גְרוֹדנוֹ, ורשה ורָדום. משרדים אלה היו אחראים על פינוי של אוכלוסיות מקומיות, בכללן היהודים, שרובם הועברו לגטאות ולעבודות כפייה בניהולם של פקידות ופקידים גרמנים. הנשים שבהן עוסק הספר לא תמיד פעלו כשליחותיו של המשטר הנאצי. לעתים קרובות הן היו אימהות, חברות ורעיות שהצטרפו

לבניהן ולבני הזוג שלהן בפולין, באוקראינה, בבלרוס, בארצות הבלטיות וברוסיה. כמה מן הגרועות שברוצחות השתייכו לקבוצה זו.

נשים מסוימות בולטות מתוך ההמון המגויס הזה. חלקן מזכירות עסוקות אשר היו בעת ובעונה אחת “רוצחות מאחורי שולחן כתיבה" וסאדיסטיות; הן לא רק הדפיסו פקודות חיסול אלא גם השתתפו במעשי טבח בגטאות ונכחו בירי המוני.

רעיות ומאהבות של אנשי אס־אס לא רק ניחמו את בני זוגן כשחזרו מעבודתם המלוכלכת, אלא בכמה מקרים גם לכלכו את ידיהן שלהן בדם. ריכוזם של יהודים והוצאתם להורג בירי במשך כמה שעות נתפסו בעיני הנאצים כעבודה קשה, ולכן התמיכה הנשית לא הסתכמה רק ביצירת מקלט מוסרי בבית: נשים הציבו שולחנות עם מזון ומשקה עבור הגברים שלהן בסמוך לאתרי רצח וגירוש המוניים.

בעיירה קטנה בלטביה התבלטה קצרנית צעירה כרוח החיה במסיבות, ובד בבד כרוצחת המונים. בתיקים שקראתי ניכר שאינטימיות מינית ואלימות היו כרוכות זו בזו, אבל בהיבטים יומיומיים יותר מאלה שהוצגו בפורנוגרפיה מן התקופה שלאחר המלחמה. טיולים רומנטיים ביער היו יכולים להביא את האוהבים למגע בלתי אמצעי ומוחשי מאוד עם השואה. קראתי על נציב גרמני בבלרוס ומזכירתו־אהובתו שארגנו ציד חורפי. מכיוון שלא עלה בידם למצוא בעלי חיים הם ירו במטרות יהודיות שנעו לאִטן בשלג.

נשים בתפקידים רשמיים ברייך של היטלר - כמו גרטרוד שוֹלץ־קלינק (Scholtz-Klink), האישה הבכירה ביותר במפלגה הנאצית - אמנם בלטו מאוד, אבל היו במידה רבה דמויות ראווה שלאמיתו של דבר לא ריכזו בידיהן כוח פוליטי רב במובן הרשמי.

לעומת זאת, תרומתן של נשים אחרות בתפקידים רבים אחרים כמעט שלא זכתה להכרה ולא נחקרה עד עתה. זוהי נקודה עיוורת בהיסטוריה, אשר זועקת במיוחד בהתייחס לנשים בטריטוריות הכבושות במזרח.

כל הנשים הגרמניות נדרשו לעבוד ולתרום למאמץ המלחמתי בתפקידים שונים, בשכר או שלא בשכר. הן ניהלו משקי בית ללא אב, חוות משפחתיות ועסקים. הן התייצבו לעבודה במפעלים ובבנייני משרדים מודרניים. הן שלטו בענף החקלאות ובמקצועות צווארון לבן “נשיים" - כאחיות וכמזכירות. כעשרים וחמישה עד שלושים אחוז מן המורים ברפובליקת ויימר ובגרמניה הנאצית היו נשים. עם התרחבות מנגנון האימה של הרייך נפתחו מסלולי קריירה חדשים לנשים, בכללם עבודה במחנות ריכוז. חוקרים ועיתונאים התחקו אחר התפקידים שמילאו השומרות במחנות ואחר מעשיהן, אבל הרבה פחות ידוע על נשים שמילאו תפקידים נשיים מסורתיים - נשים שלא הוכשרו להיות אכזריות - אשר במקרה או בכוונה הגיעו בסופו של דבר לפעול בשירות המדיניות הנפשעת של המשטר.

מורות, אחיות, מזכירות, עובדות רווחה ורעיות - אלה היו הנשים בטריטוריות המזרחיות אשר בהן התרחשו רוב הפשעים החמורים ביותר של הרייך. לנשים צעירות ושאפתניות התאפשר להתקדם באימפריה הנאצית שהחלה לצמוח מעבר לגבולות גרמניה. הן השאירו מאחור חוקים מגבילים, את המוסכמות הבורגניות ואת המסורות החברתיות שבעטיין היו החיים בגרמניה ממושטרים ודכאניים. נשים בטריטוריות המזרחיות היו עדות לזוועות והוציאו אותן לפועל במערכת פתוחה יותר, וכחלק ממה שראו כהזדמנות מקצועית וכחוויה משחררת.

הספר מתמקד בתמורות שעברו כמה נשים, בהתרחשויות הפנימיות ובנופים החיצוניים של השואה - במשרדים, בקרב העילית הכובשת, ובשדות הקטל. 8 לעתים קרובות, דווקא נשים שלא נראו מוּעדות להשתתף בזוועות השואה הפגינו מעורבות מורכבת יותר מן השאר. הנשים שבהן עוסק הספר באו מרקעים שונים ומאזורים מגוונים - מאזורי הכפר בווסטפליה, מווינה הקוסמופוליטית, מחבל הריין המתועש - אבל יחד הן מהוות קבוצה דורית בגיל שבע־עשרה עד שלושים . כולן התבגרו במקביל לעלייתו ולנפילתו של היטלר.

לפעמים עלו מן המקורות תשובות לשאלות עמוקות יותר. מדוע היו הנשים האלה אלימות? מה היה יחסן לאחר המלחמה אל תקופת שהותן במזרח? אילולא היו בידינו מסמכי חקירות מפורטים, זיכרונות וכתבים פרטיים כמו יומנים או מכתבים, וכמה ראיונות יוצאי דופן, היה קשה מאוד לקבוע מה חשבו הנשים ומה היו עמדותיהן לפני המלחמה, במהלכה ואחריה.

לאחר המלחמה, רוב הנשים הגרמניות לא דיברו בגלוי על חוויותיהן. הבושה או הפחד היו גדולים מכדי שיספרו את סיפוריהן על מה שקרה או על מעשיהן. אבל הבושה לא נבעה בהכרח מתחושת אשמה. לחלקן היו זיכרונות טובים מן הזמנים ההם, שהיו תקופה רעה לכאורה. היו להן אספקה בשפע, אהבות ראשונות, משרתים שעמדו לרשותן, בתים נאים, מסיבות אל תוך הלילה, ומרחבים ריקים. העתיד של גרמניה נראה בלתי מוגבל, והמדינה משלה באירופה. לאמיתו של דבר, תקופה זו, שקדמה למפלה הצבאית של גרמניה, היתה נקודת שיא בחייהם של נשים וגברים רבים.

שתיקתן בנוגע ליהודים ולקורבנות שואה אחרים גם חושפת את אנוכיות הנעורים והשאפתנות, את האווירה האידיאולוגית שבה גדלו הנערות הגרמניות, ואת כוחן של השנים המעצבות האלה להשפיע גם לאחר המלחמה. כבנות־ עשרה, כנשים להוטות לקריירה מקצועית וכרעיות טריות, נשים אלה היו שקועות בתוכניותיהן, בין שחלמו עליהן בחווה קטנה בשוואבּיה ובין שבעיר נמל סואנת כמו המבורג.

הן רצו מקצוע מכובד ומשכורת נאה. הן רצו חברים ובגדים יפים. הן רצו לנסוע הרחק וליהנות מחופש פעולה. כאשר הביטו בראי והתפעלו מעצמן במדי הצלב האדום החדשים, או כשהציגו בגאווה את התעודה המעידה על השלמת קורס לטיפול בילדים בחסות המפלגה הנאצית, או כשחגגו את משׂרת הכתבנות החדשה שקיבלו במשרד הגסטפו, הן הפכו לחלק מן המשטר הנאצי, בכוונה או שלא בכוונה.

אולי אין להתפלא על כך שהנשים האלה לא הודו בפני עצמן או בפנינו, בתקופה ההיא או שנים רבות לאחר מכן, בבתי משפט או בזיכרונותיהן הפרטיים, מה באמת היה כרוך בפעילותן במסגרת המשטר הנאצי.

מיד לאחר המלחמה, הזעזוע שעוררה חשיפתן לאור יום של הגרועות בין שומרות המחנות, כמו אירמה גְרֵזֶה (Grese) ואילזֶה קוֹך (Koch), שׂם לאל כל אפשרות לדון בדקויות ובפרטים הנוגעים להשתתפותן של נשים אחרות בביצוע פשעים ובמידת אחריותן להם. המשפטים הניבו סיפורים סנסציוניים על סאדיזם נשי, ופריחתה של פורנוגרפיה בסגנון נאצי בתקופה שלאחר המלחמה הוסיפה שמן למדורה.

ובינתיים תוארה האישה הגרמנייה מן השורה כגיבורה שנאלצת לנקות את זוהמת עברה המביש של גרמניה, כקורבן אונס של בוזזים מן הצבא האדום, או כבחורה בובתית שמפלרטטת עם חיילים אמריקאים. ההשקפות הפמיניסטיות שהחלו לצמוח בתקופה זו תיארו את הנשים כקורבנות, ולא כשותפות למעשי הפשע. דמותן זו, הנוטה לעורר אהדה, ממשיכה במידה רבה להתקיים, על אף הפופולריות של רומנים כמו נער קריאה שכתב ברנרד שלינק

.(Schlink) כיום נמצאים בערי גרמניה פסלים ולוחות זיכרון המוקדשים ל"נשות ההריסות". לפי ההערכות, בברלין לבדה עמלו שישים אלף נשים באיסוף ההריסות ובפינויָן - ונפטרו מן העבר לטובת העתיד. הן זכו לתהילה כמקור ההשראה לנס הכלכלי של מערב־גרמניה ולתנועת הפועלים המזרח־גרמנית.

בין המיתוסים של התקופה שלאחר המלחמה היה מיתוס האישה האַ־פוליטית. לאחר המלחמה העידו נשים רבות בבתי משפט או הסבירו בסיפוריהן שהן “רק" ארגנו דברים במשרד או דאגו להיבטים החברתיים של חיי היומיום בכך שניהלו את הטיפול בגרמנים אחרים שהיו מוצבים במזרח או את פעילויותיהם.

הן לא ראו - או אולי העדיפו שלא לראות - איך הפך החברתי לפוליטי, וכיצד תרומותיהן הקטנות לכאורה לפעילות היומיומית בממשל, בצבא ובארגוני המפלגה הנאצית הצטרפו לכדי מנגנון של רצח־ עם. נשים פשיסטיות - במפקדות המפלגה הנאצית בקייב, בצבא, במשרדי האס־אס והמשטרה במינסק או בווילות מוקפות חומה בלובלין - לא עשו רק “עבודות של נשים". כל עוד משייכים את הנשים הגרמניות לתחום שונה או ממעיטים בהשפעתן הפוליטית, מחצית אוכלוסייתה של חברה שעסקה ברצח־ עם “מזוכה מאשמת פשעי המדינה המודרנית" ומוצבת “מחוץ להיסטוריה עצמה", כפי שניסחה זאת ההיסטוריונית אן טיילור אלן.

אי־אפשר לראות בכל אוכלוסיית הנשים בגרמניה (כמעט ארבעים מיליון בשנת 1939) קבוצה של קורבנות. שליש מהן, שלושה־עשר מיליון נשים, היו מעורבות ופעילות בארגונים של המפלגה הנאצית, ועד סוף המלחמה הלך וגדל בהתמדה שיעור חברותן של נשים במפלגה הנאצית. ממש כשם שבהיסטוריה כולה ממעיטים בהערכת תפקידן ופועלן של נשים, גם מעורבותן הפעילה של נשים בפשעי הרייך השלישי אינה מתוארת בפירוט הראוי ואינה מוסברת במלואה - וכאן הדבר אולי בעייתי עוד יותר, בהינתן ההשלכות המוסריות והמשפטיות. מספרים עצומים של נשים מן השורה לא היו קורבנות, ודרכי השתתפותן של נשים בפשעי השואה כדבר שבשגרה עדיין לא נחשפו.

אין ספק שיש להימנע מהכללות בהתייחס לכל הנשים הגרמניות. אבל איך נתחיל להבין את התפקידים שמילאו נשים בהקשר של השואה - כמצילות, כצופות מן הצד, כרוצחות, וכל מה שבתחומי הביניים האפורים? איך נוכל למקם את הנשים יותר במדויק במנגנון רצח־העם של המשטר? עצם שִיוּכן לקטגוריות של פשיעה - שותפות לפשע או פושעות - לא מסביר איך פעלה המערכת, כיצד נשים רגילות היו עדות לשואה וכיצד השתתפו בפשעיה.

נוכל לגלות יותר אם נביט בפיזור הכוח הרחב יותר במנגנון הנאצי ונזהה ביתר דייקנות מי עשה מה למי, והיכן. לדוגמה, בלשית בכירה במשרד הראשי לביטחון הרייך קבעה ישירות את גורלם של אלפי ילדים, ועשתה זאת בעזרתן של כמעט מאתיים סוֹכנוֹת שהיו פזורות ברחבי הרייך.

בלשיות אלה אספו ראיות על בני נוער “מנוּונים גזעית" ותייגו אותם כפושעים לעתיד. הן פיתחו שיטת קידוד לפי צבעים במסגרת פעילותן נגד כאלפיים ילדים יהודים, ילדים “צוענים" ו"עבריינים" אחרים שנכלאו במחנות כליאה מיוחדים. כישורים ארגוניים ופקידותיים כאלה נחשבו לנשיים והתאימו היטב לגישה המודרנית, הבירוקרטית ל"מלחמה בפשע".

העדות, השותפות לפשע והנשים שפשעו בעצמן מתוארות כאן בהתבסס על מחקר שכלל מסמכים גרמניים מתקופת המלחמה, חקירות סובייטיות של פשעי מלחמה, תיקים של המשטרה החשאית המזרח־גרמנית ומסמכים מבתי משפט במזרח־גרמניה, מסמכים מחקירות וממשפטים שנערכו במערב־ גרמניה ובאוסטריה, מסמכים מן הארכיון של שמעון ויזנטל בווינה, זיכרונות שראו אור, חילופי מכתבים ויומנים פרטיים מימי המלחמה, וראיונות עם עדים ועדות בגרמניה ובאוקראינה.

תעודות רשמיות מתקופת המלחמה - בקשות נישואים שהוגשו לאס־אס, תיקים אישיים של אנשי המִנהל האזרחי, מסמכים של הצלב האדום ודו"חות של סוכנויות שונות של המפלגה הנאצית - הועילו רבות ועזרו לקבוע אילו תפקידים רשמיים מילאו נשים, מָהם הנתונים הביוגרפיים שלהן ואיזו הכשרה אידיאולוגית קיבלו בארגונים שאליהם השתייכו. אבל תעודות כאלה, אף על פי שנכתבו והודפסו על ידי בני אדם, כמעט חפות מאישיוּת וממניעים.

כדי לשרטט דיוקנאות ביוגרפיים שיורדים לעומקן של חוויות והשקפות אישיות לאורך זמן ממושך יש להסתמך יותר על מה שחוקרים גרמנים מכנים בשם המוצלח “מסמכי אגו". אלה הם ייצוגים עצמיים של הדמויות: עדויות, מכתבים, זיכרונות כתובים וראיונות. רובם נוצרו בתקופה שלאחר המלחמה, והם מכילים בעיות רציניות רבות, אבל אין לפסול אותם כמקורות היסטוריים.

במשך הזמן אפשר ללמוד איך לקרוא ולשמוע אותם, כיצד לאתר טכניקות התחמקות, הגזמות והיצמדות לנוסחאות ולקלישאות ספרותיות; ואפשר לנסות לאשש את תוכנם בעזרת מקורות אחרים, כדי להעמיד במבחן את אמיתותם. אבל ערכם המיוחד נעוץ דווקא בסובייקטיביות של יוצריהם. יש הבדלים משמעותיים בין עדות מול תובע משפטי, סיפור בעל־פה או ריאיון לעיתונאי או להיסטוריון, ובין זיכרונות אישיים.

המספרת מתאימה את סיפורה כך שיתאים לציפיות המאזין, וסיפור זה יכול להשתנות במשך הזמן ככל שהמספרת לומדת יותר על עברה ממקורות אחרים וכאשר המאזין שואל שאלות שונות מאלה ששאלו מאזינים אחרים. דברים בעל־פה שנמסרו בשנות השמונים של המאה הקודמת, לדוגמה, אינם מראים אותה רגישות לאירועי השואה שניתן למצוא בזיכרונות אישיים שראו אור בתחילת המאה העשרים ואחת.

הזיכרונות המאוחרים יותר מנסים לעתים קרובות להתמודד עם שאלת הידיעה וההשתתפות, מכיוון שהעדה מצפה שהקורא או המאזין ישאלו אותה, “מה ידעת על רדיפת היהודים? מה ראית?" יתרה מזאת, זיכרונות אישיים - אשר בדרך כלל נכתבים בגיל מבוגר - הם לעתים קרובות מפעל משותף של אֵם וצאצאיה.

העדוֹת המבוגרות מימי המלחמה רוצות להשאיר מורשת, לתעד פרק דרמטי בהיסטוריה המשפחתית; הידיעה שהדורות הבאים יקראו את זיכרונותיהן מניאה אותן מתיאורים גלויי לב ומפורטים של מפגשיהן עם יהודים, של הלהט שחשו כלפי הנאציזם, או של השתתפותן בפשיעה המונית. לפעמים השפה בסיפורים אלה כוללת שמות קוד, או רק רמזים. בכמה מקרים מצאתי תועלת במגע ישיר עם כותבות הזיכרונות, אשר אִפשר לי לבקש מהן פרטים נוספים.

אין להניח שכותבות הזיכרונות והעדוֹת מתכוונות להוליך שולל או להסתיר עובדות, ושיש אמת איומה כלשהי שאולי תתגלה ביום מן הימים. טבעי שאנשים מדחיקים דברים מכאיבים כדרך להתמודד איתם. הנשים שפרסמו זיכרונות אישיים רצו שיבינו אותן ורצו לתת תוקף ממשי לחייהן. הן לא רצו שישפטו או יגַנו אותן. ככל ששמעתי עוד ועוד סיפורים התחוור לי אילו מֵהם אמינים יותר מאחרים.

חוקרי שואה ורצח־עם תמימי דעים שהמנגנונים המאפשרים רצח המונים אינם יכולים לפעול בלא השתתפות רחבה של החברה. ובכל זאת, כמעט כל המחקרים ההיסטוריים הנוגעים לשואה אינם כוללים את מחצית האנשים בחברה שבה מדובר - כאילו ההיסטוריה של הנשים מתרחשת במקום אחר.

זוהי גישה בלתי הגיונית, וההשמטה מעוררת תמיהה. הסיפורים הדרמטיים של הנשים האלה חושפים את הצד האפל ביותר של האקטיביזם הנשי. הם מראים מה יכול לקרות כאשר נשים מרקעים שונים, בעלות מקצועות שונים, מגויסות לצורכי מלחמה ומסכימות בשתיקה לרצח־עם.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה