להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרים לנוער    יצורים יפהפיים   אפלה יפהפייה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברות   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 89.00 ש"ח
המחיר באתר: 62.3 ש"ח

./covers/1892_120.jpg1892

אפלה יפהפייה

אפלה יפהפייה


62.3
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

אפלה יפהפייה | קאמי גרסיה ומרגרט סטוהל
ספר שני בסדרת "יצורים יפהפיים"

אנחנו יכולים לסלוח בנקל
לילד שפוחד מן החושך;
הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת
כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור.
                       – אפלטון

לפני כן | נערה מלחשת
פעם חשבתי שהעיירה שלנו, שקבורה בשממה הנידחת של קרוליינה הדרומית ותקועה בקרקעית הבוצית של עמק נהר הסַאנְטִי, היא אמצע שום מקום. מקום שבו אף פעם לא קורה שום דבר ושום דבר לא ישתנה בו לעולם. בדיוק כמו אתמול, השמש תזרח בלי להניד עפעף ותשקע מעל העיירה גַטְלִין בלי לטרוח לעורר אפילו רוח קלה.

מחר יתנדנדו השכנים שלי על כיסאות הנדנדה במרפסות הכניסה של ביתם, וחום ורכילות ויחסי קרבה יתמוססו כמו קוביות קרח בתה המתוק שלהם, בדיוק כמו במאה ומשהו השנים האחרונות. באזור הזה המנהגים המסורתיים שלנו הם מסורתיים כל־כך עד שקשה לזהות אותם. הם חלק בלתי נפרד מכל מה שאנחנו עושים, או, לעתים קרובות יותר, לא עושים. אדם יכול להיוולד או להתחתן או להיקבר, והמֶתוֹדיסטים רק ממשיכים לשיר.

ימי ראשון מוקדשים לכנסייה, וימי שני לקניות ב"חֲנֵה וקְנֵה", חנות המכולת היחידה בעיירה. כל שאר ימי השבוע כרוכים בהרבה מאוד לא כלום ועוד קצת פאי, למי שהתמזל מזלו והוא מתגורר עם מישהי כמו מנהלת משק הבית של המשפחה שלי, אָמָה, שזוכה כל שנה בתחרות האפייה שנערכת ביריד המחוזי. מיס מוֹנרוֹ הזקנה בעלת ארבע האצבעות עדיין מלמדת את ריקוד הקוֹטִילִיוֹן, האצבע הריקה בכפפה הלבנה שעל ידה מתנופפת בעודה מטופפת לאורך רחבת הריקודים עם הבנות שעומדות להיות מוצגות בחברה.

מֵייבֶּלִין סַאטֶר עדיין עובדת כספרית ב"עַצֵּב וּגְזוֹר", אף־על־פי שהיא איבדה כמעט לגמרי את הראייה בגיל שבעים בערך, ועכשיו חצי מהזמן היא שוכחת לשים את המגן של המכונה ומגלחת פס קירח כמו של בּוֹאֵשׁ מהעורף עד למעלה הראש. קרלטון אִיטוֹן אף פעם לא מפסיק, בשום מצב, לפתוח את דברי הדואר לפני שהוא מעביר אותם לנמענים. אם החדשות רעות, הוא מוסר אותן בעצמו. עדיף לשמוע אותן מאדם קרוב.

לעיירה יש בעלוּת עלינו, וזה גם טוב וגם רע. היא מכירה כל סנטימטר בנו, כל חטא, כל סוד, כל גֶּלֶד. וזו הסיבה שבגללה מרבית התושבים מעולם לא טרחו לעזוב, והסיבה שבגללה מי שעזב אף פעם לא חזר. לפני שהכרתי את לִינָה גם אני הייתי עושה את זה, חמש דקות אחרי שהייתי מסיים את הלימודים בתיכון ג'קסון. מסתלק.

אבל התאהבתי במלְחַשֶׁת.

היא גילתה לי שיש עולם אחר בתוך סדקי המדרכות העקומות שלנו. עולם שהיה שם מאז ומתמיד, נסתר מעיני כול. גַטְלִין של לִינָה היא מקום שבו קורים דברים - דברים בלתי אפשריים, על־טבעיים, דברים שמשנים לגמרי את החיים. שלפעמים שמים קץ לחיים.

בזמן שאנשים מן השורה גוזמים את שיחי הוורדים שלהם או מפשפשים בין אפרסקים ישנים אכולי תולעים בדוכן שלצד הדרך, מְלַחֲשִׁים מוּארים ואפלים בעלי כישרונות ייחודיים ורבי־ עוצמה, נתונים במאבק נצחי - מלחמת אזרחים על־טבעית ללא כל תקווה לדגל לבן. גַטְלִין של לִינָה היא מקום משכנם של שֵׁדים וסכנות וקללה הרובצת על בני משפחתה יותר ממאה שנה. וככל שהתקרבתי ללִינָה, כך התקרבה גַטְלִין שלה לשלי.

לפני כמה חודשים האמנתי ששום דבר לא ישנה את העיירה הזאת. עכשיו כבר ידעתי שזה לא כך, ורק השתוקקתי שזה יהיה נכון.

כי מרגע שהתאהבתי במלְחַשֶׁת, כל האנשים שאהבתי כבר לא היו בטוחים ומוגנים. לִינָה חשבה שרק היא מקוללת, אבל היא טעתה.

עכשיו הקללה היתה שלנו.

15 בפברואר | שלווה נצחית
הגשם המטפטף משולי הכובע השחור היפה ביותר של אָמָה. ברכיה החשופות של לִינָה שנחבטות לבוץ הסמיך מול הקבר. העקצוצים בעורפי, שנבעו מכך שעמדתי קרוב מדי לרבים כל־כך מבני מינו של מֵייקוֹן. אִינְקוּבּוּסִים - שֵׁדים הניזונים מזיכרונותיהם ומחלומותיהם של בני אנוש כמוני בשעה שאנחנו ישנים.

הצליל שהשמיעו, צליל שאינו דומה לשום דבר אחר ביקום, כשהם קרעו את המקטע האחרון שנותר מהשמים האפלים ונעלמו רגע קל לפני עלות השחר. כאילו היו להקה של עורבים שחורים הממריאים יחד מכבל חשמל בתיאום מושלם.

כזאת היתה ההלוויה של מֵייקוֹן.

זכרתי את הפרטים כאילו הכול קרה אתמול, אם כי התקשיתי להאמין שחלקים מזה אכן קרו. הלוויות נוטות להיות מתעתעות. וגם החיים, כנראה. את החלקים החשובים אנחנו חוסמים לגמרי, אבל הרגעים המקריים, המעוּותים, רודפים אותנו ומהדהדים במוחנו שוב ושוב.

מה שכן זכרתי: אָמָה מעירה אותי בחשכה כדי שנגיע לגן השלווה הנצחית לפני עלות השחר. לִינָה קפואה ומרוסקת, משתוקקת להקפיא ולרסק את כל מה שמסביבה. אפלה בשמים ובמחצית מהאנשים העומדים סביב הקבר, אלה מהם שכלל אינם אנשים. אבל מעבר לכל הדברים הללו היה משהו שלא הצלחתי לזכור. הוא היה שם וארב במעמקי מוחי. ניסיתי להיזכר בו מאז יום הולדתה של לִינָה, הירח השישה־עשר שלה, ליל מותו של מֵייקוֹן.

הדבר היחיד שידעתי הוא שזה משהו שאני צריך לזכור.

בבוקר ההלוויה שררה עלטה כבדה בחוץ, אבל טלאים של אור ירח זרחו מבעד לעננים אל תוך חלוני הפתוח. החדר היה קפוא, ולא היה לי אכפת. השארתי את החלון פתוח בשני הלילות האחרונים מאז מותו של מֵייקוֹן, כאילו הוא עשוי פשוט להופיע בחדרי ולהתיישב בכיסא המסתובב ולהישאר שם זמן מה.

זכרתי את הלילה שבו ראיתי אותו עומד על יד החלון בחשכה. זה היה הלילה שבו גיליתי מה הוא. לא ערפד או איזה יצור מיתולוגי מהאגדות, כפי שחשדתי, אלא שֵׁד אמיתי. כזה שהיה יכול לבחור להיות ניזון מדם, אבל במקום זאת בחר בחלומותי.

מֵייקוֹן מלכיצדק רֵייבֵנווּד. בפי התושבים המקומיים הוא נקרא רֵייבֵנווּד הזקן, המתבודד של העיירה. הוא גם היה הדוד של לִינָה, והאב היחיד שהכירה מעודה.

התלבשתי בחשכה כשלפתע חשתי במשיכה החמימה מבפנים שמשמעותה היא שלִינָה נמצאת שם.

לִין?

לִינָה דיברה ממעמקי מוחי, קרובה ככל האפשר ורחוקה באותה המידה. קִלְטוּט, צורת התקשורת החרישית שלנו. שפת הלחש שמלְחַ שֲִׁים כמוה חלקו זמן רב לפני שהוכרז כי החדר שלי נמצא מדרום לקו מייסון־דיקסון. זו השפה הסודית של האינטימיות והכורח, שנולדה בתקופה שבה כשמישהו היה שונה זה היה עלול להביא לשרפתו על המוקד.

זו שפה שלא היינו אמורים להיות מסוגלים לחלוק, כיוון שאני בן אנוש. אבל מאיזו סיבה בלתי מוסברת כן חלקנו, וזו היתה השפה שבה השתמשנו כדי לומר את כל מה שלא אומרים ושאי־אפשר לומר.

אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא הולכת.

התייאשתי מהניסיון לקשור את העניבה וחזרתי לשבת על המיטה. קפיצי המזרן העתיקים חרקו תחת משקלי.

את מוכרחה ללכת. לא תסלחי לעצמך אם לא תלכי. לרגע היא לא השיבה.

אתה לא יודע איך זה.

אני דווקא כן יודע.

נזכרתי ביום שבו אני ישבתי על המיטה ופחדתי לקום, פחדתי ללבוש את החליפה ולהצטרף למעגל התפילה ולשיר את מזמור ההלוויה ולנסוע בתהלוכה הקודרת של פנסי המכוניות שחלפה דרך העיירה לעבר בית־הקברות כדי לקבור את אמא שלי. פחדתי שזה יהפוך את מותה לאמיתי. לא יכולתי לסבול את המחשבה על כך, אבל פתחתי את מוחי והראיתי ללִינָה...

אתה לא מסוגל ללכת, אבל אין לך ברירה, כי אָמָה מניחה יד על הזרוע שלך ומובילה אותך למכונית, לספסל הכנסייה, לתהלוכה בעיירה. אף־על־פי שכואב לך לזוז, כי כל הגוף שלך דואב כאילו הוא קודח מחום. העיניים שלך ננעצות בפרצופים הממלמלים מולך, אבל אתה לא באמת מצליח לשמוע מה כל אחד מהם אומר.

כי הצרחות שבתוך הראש שלך חזקות כל־כך. אז אתה נותן להם להניח יד על הזרוע שלך, אתה נכנס למכונית, וזה קורה. כי אם מישהו אומר שאתה מסוגל לעבור את זה, אז אתה באמת מסוגל. הלטתי את הראש בין הידיים.

אִיתַן...

אני אומר שאת מסוגלת, לִין.

דחפתי אגרופים לעיניים והם נרטבו. הדלקתי את האור ולטשתי עיניים בנורה החשופה. נמנעתי מלמצמץ עד שאייבש לגמרי את הדמעות.

אִיתַן, אני פוחדת.

אני כאן. אני לא הולך לשום מקום.

לא היו מילים נוספות, וחזרתי לניסיונות לקשור את העניבה, אבל חשתי שלִינָה שם, כאילו היא יושבת בפינת החדר. הבית נראה ריק בלי אבא שלי, ושמעתי את אָמָה במסדרון.

כעבור שנייה היא כבר עמדה בשקט בפתח הדלת, אוחזת בתיק הכי מהודר שלה. עיניה הכהות חיפשו את עיני, ודמותה הקטנטונת נראתה גבוהה, אף־על־פי שלא הגיעה לי אפילו עד לכתף. היא הסבתא שלא היתה לי מעולם, והאֵם היחידה שנותרה לי עכשיו.

נעצתי מבט בכיסא הריק על יד החלון, שעליו פרשׂה את החליפה הכי חגיגית שלי לפני קצת פחות משנה, ואחר־כך החזרתי את מבטי לנורה החשופה של המנורה שעל יד המיטה.

אָמָה הושיטה יד, ואני הושטתי לה את העניבה. לפעמים הרגשתי שלִינָה היא לא היחידה שיכולה לקרוא לי את המחשבות. הצעתי לאָמָה את זרועי כשעשינו את דרכנו במעלה הגבעה הבוצית אל גן השלווה הנצחית.

השמים היו כהים, והגשם התחיל לרדת עוד לפני שהגענו לראש הגבעה. אָמָה היתה לבושה בשמלת ההלוויות המכובדת ביותר שלה וחבשה כובע רחב שסוכך על מרבית פניה מהגשם, חוץ מחלק קטן מצווארון התחרה הלבן שברח מתחת לשוליים.

הצווארון היה רכוס בתכשיט הכי יפה שלה, מחווה של כבוד. ראיתי הכול באפריל שעבר, ממש כפי שחשתי בכפפות החגיגיות שלה על זרועי, תומכות בי במעלה הגבעה כמו בפעם הקודמת. הפעם לא ידעתי מי מאיתנו תומך באחר.

עדיין לא ממש ידעתי מדוע מֵייקוֹן רצה להיקבר בבית־הקברות של גַטְלִין, בהתחשב ביחס של תושבי העיירה כלפיו. אבל לדברי סבתא, סבתהּ של לִינָה, מֵייקוֹן השאיר הוראות ברורות שבהן ביקש מפורשות להיקבר כאן. הוא רכש את החלקה בעצמו, לפני שנים. בני משפחתה של לִינָה לא נראו מאושרים מכך, אבל סבתא עמדה על שלה בתקיפות. הם יכבדו את רצונו, כמו כל משפחה דרומית טובה.

לִינָה? אני פה.

אני יודעת.

חשתי כיצד קולי מרגיע אותה, כאילו אני מחבק אותה. הסתכלתי במעלה הגבעה, שם היה אמור לעמוד הסוכך בשביל התפילה על יד הקבר. ההלוויה עמדה להיראות בדיוק כמו כל הלוויה אחרת בגַטְלִין, וזה אירוני, בהתחשב בעובדה שזו היתה ההלוויה של מֵייקוֹן.

השמש עוד לא עלתה, ובקושי הצלחתי לזהות כמה צורות במרחק. כולן היו מעוקמות, כולן שונות. השורות העתיקות והעקומות של המצבות הקטנות המציינות קברי ילדים, מבני הקבורה המשפחתיים העצומים, עמודי האבן הלבנים המתפוררים שהוצבו לזכרם של חיילי הקונפדרציה, שהיו מעוטרים בצלבי פליז קטנים. אפילו הגנרל ג'וּבָּל א' אֶרְלִי, שפסלו השקיף על פסלו של הגנרל גְרִין במרכז העיירה, היה קבור כאן.

עשינו את דרכנו סביב החלקה המשפחתית של כמה מבני משפחת מוֹלְטְרִי הפחות ידועים, שהיו קבורים שם זמן רב כל־כך עד שגזעו החלק של עץ המגנוליה שניצב בשולי החלקה נצמד לדופן של המצבה הגבוהה ביותר ולא היתה אפשרות להבדיל ביניהם. ומקודשות. כולן

היו מקודשות, ומשמעות הדבר היתה שהגענו לאזור העתיק ביותר של בית־הקברות. ידעתי מאמא שלי שהמילה הראשונה שנחקקה בכל מצבה עתיקה בגַטְלִין היתה "מקודש". אבל כשהתקרבנו יותר ועיני הסתגלו לחשכה, ידעתי לאן מוביל שביל החצץ הבוצי. זכרתי היכן הוא חולף על פני ספסל הזיכרון העשוי אבן שעל המדרון המכוסה עשב וזרוע עצי מגנוליה. זכרתי את אבא שלי יושב על הספסל ההוא, לא מסוגל לדבר או לזוז.

רגלי סירבו להמשיך ללכת, כי גם הן הבינו את מה שאני הבנתי. גן השלווה הנצחית של מֵייקוֹן היה במרחק עץ מגנוליה אחד בלבד מזה של אמא שלי.

הדרכים הפתלתלות עוברות היישר ממני אלייך.

זאת היתה שורה טיפשית משיר טיפשי עוד יותר שכתבתי ללִינָה לכבוד יום האהבה. אבל כאן בבית־הקברות זאת היתה האמת. מי היה מעלה על דעתו שההורים שלנו, או הדבר הקרוב ביותר להורה שהיה ללִינָה, יהיו שכנים לקבר?

אָמָה תפסה את ידי והובילה אותי לחלקת הקבר הגדולה של מֵייקוֹן. "תחזיק מעמד."

נכנסנו למתחם הסגור שהקיף את חלקת הקבר, אשר היה מגודר במעקה שחור בגובה המותניים, דבר שהיה שמור בגַטְלִין רק לחלקות המשובחות ביותר, כמו בית עם גדר עץ לבנה - רק עם אנשים מתים. לפעמים באמת היתה שם גדר עץ לבנה. במקרה הזה, הגדר היתה עשויה מברזל מחושל, והדלת המעוקמת נפתחה אל העשב הגבוה מדי. נראה כאילו לחלקת הקבר של מֵייקוֹן יש אופי משלה, כמו למֵייקוֹן עצמו.

בתוך החלק התָחום במעקה עמדו בני משפחתה של לִינָה: סבתא, דודה דֶל, דוד בָּרְקְלִי, רִיס, ריאן ואמא של מֵייקוֹן, אָרִילִיָה, עמדו מתחת לסוכך השחור שניצב מצד אחד של הארון השחור המגולף. מהצד האחר שמרו כמה גברים ואישה אחת במעיל שחור ארוך על מרחק הן מהארון והן מהסוכך ועמדו כתף אל כתף בגשם. כולם היו יבשים לגמרי.

זה הזכיר חתונה בכנסייה עם מעבר מרכזי, שבה קרובי המשפחה של הכלה מסתדרים בשורה מול קרובי המשפחה של החתן כמו שני שבטים יריבים. בקצה אחד של הארון עמד איש זקן, לצדה של לִינָה. אָמָה ואני עמדנו בקצה האחר, מתחת לשולי הסוכך.

אחיזתה של אָמָה בזרועי התהדקה, והיא שלפה את קמע הזהב שענדה תמיד מתחת לחולצה ושפשפה אותו באצבעותיה. אָמָה לא סתם האמינה באמונות תפלות. היא היתה חוזָה, בת לדורות של נשים שקראו בקלפי טארוט והסתודדו עם רוחות, ולאָמָה היו קמע או בובה לכל מטרה. הקמע הזה נועד להגנה. הבטתי באִינְקוּבּוּסִים שעמדו מולנו וראיתי את הגשם זולג מהכתפיים שלהם בלי להותיר סימן. קיוויתי שהם מהסוג שניזון רק מחלומות. ניסיתי להסיט את מבטי, אבל זה לא היה קל.

יש משהו באִינְקוּבּוּסים שמושך אחרים פנימה כמו קורי עכביש, כמו כל טורף מוצלח. באפלה לא היה אפשר לראות את עיניהם השחורות, והם נראו כמעט כמו חבורת אנשים רגילים. כמה מהם היו לבושים כמו שמֵייקוֹן היה לבוש תמיד, בחליפות כהות ובמעילים שנראו יקרים.

אחד או שניים מהם נראו יותר כמו פועלי בניין בדרכם לשתות בירה אחרי העבודה, בג'ינס ובנעלי עבודה, ידיהם תחובות בכיסי מעילם. קרוב לוודאי שהאישה היתה סוּקוּבּוּס. קראתי עליהן, בעיקר בחוברות קומיקס, וחשבתי שהן סתם סיפורי סבתא, כמו אנשי זאב. אבל הבנתי שטעיתי, כי היא עמדה בגשם, יבשה כמו כל האחרים.

האִינְקוּבּוּסִים עמדו בניגוד בולט לבני משפחתה של לִינָה, שהיו עטופים בבד שחור מבריק שקלט את מעט האור שהיה שם ושיקף אותו, כאילו הם עצמם מקור האור. מעולם לא ראיתי אותם כך בעבר. זה היה מראה משונה, בייחוד בהתחשב בקוד הלבוש המחמיר של נשים בהלוויות דרומיות.

במרכז הכול עמדה לִינָה. היא נראתה ממש ההפך מקסומה. היא עמדה מול הארון ואצבעותיה נחו עליו בשקט, כאילו איכשהו מֵייקוֹן מחזיק בידה. היא היתה לבושה באותו בד מבריק כמו שאר בני משפחתה, אבל עליה הוא נתלה כמו צל.

שערה השחור היה אסוף לפקעת הדוקה, בלי שום זכר לתלתלים המוכרים. היא נראתה שבורה ולא שייכת, כאילו היא עומדת בצד הלא נכון של המעבר. כאילו מקומה הוא בין בני משפחתו האחרים של מֵייקוֹן, שעמדו בגשם.

לִינָה?

היא הרימה את ראשה ועיניה פגשו בעיני. מאז יום ההולדת שלה, כאשר אחת מעיניה נהפכה לזהובה ואילו האחרת נותרה בצבע ירוק, השתלבו הצבעים ויצרו גוון שמעולם לא ראיתי.

לפעמים כמעט כמו אגוז, ובפעמים אחרות מין זהוב לא טבעי. עכשיו הן נראו אגוזיות יותר, עמומות ומיוסרות. לא יכולתי לשאת את זה. רציתי להרים אותה בזרועותי ולקחת אותה משם.

אני יכול להביא את הוולבו, ואנחנו יכולים לנסוע לאורך החוף עד סוואנה. אנחנו יכולים להסתתר אצל הדודה שלי, קרוליין. התקרבתי צעד אחד לקראתה. בני המשפחה שלה הצטופפו סביב הארון ולא יכולתי להגיע אל לִינָה בלי לחלוף על פני שורת האִינְקוּבּוּסִים, אבל לא היה לי אכפת.

אִיתַן, תעצור! זה מסוכן...

אִינְקוּבּוּס גבוה עם צלקת לאורך הפנים, שנראתה כמו מזכרת מתקיפה של חיית פרא, סובב את ראשו כדי להביט בי. האוויר במרחב שבינינו נראה כאילו הוא מעלה אדוות, כמו כשזורקים אבן לאגם.

האדוות האלה פגעו בי והוציאו לי את האוויר מהריאות כאילו חטפתי אגרוף, אבל לא יכולתי להגיב כי הרגשתי משותק - הידיים והרגליים שלי היו חסרות תחושה וחסרות תועלת.

אִיתַן!

עיניה של אָמָה הצטמצמו, אבל עוד לפני שהספיקה לצעוד צעד אחד, הניחה הסוּקוּבּוּס את ידה על כתפו של פני צלקת ונתנה לה לחיצה כמעט בלתי מורגשת. מיד השתחררתי מאחיזתו והדם שב וזרם אל הידיים והרגליים שלי.

אָמָה הנידה לעברה את ראשה בתודה, אבל האישה בעלת השיער הארוך והמעיל הארוך עוד יותר התעלמה ממנה ונבלעה בחזרה בשורה יחד עם כולם. האִינְקוּבּוּס בעל הצלקת האכזרית הסתובב וקרץ לי. קלטתי את המסר, גם בלי מילים. להתראות בחלומות שלך.

עדיין עצרתי את הנשימה כשגבר לבן שיער בחליפה מיושנת ועניבת שרוך ניגש אל הארון. עיניו עמדו בניגוד כהה לשערו, דבר שגרם לו להיראות כמו דמות מפחידה מסרט ישן בשחור־לבן. "מְלַחֵשׁ הקברים," לחשה אָמָה. הוא נראה יותר כמו חופר הקברים.

הוא נגע בעץ השחור החלק, וסמל שהיה חקוק על ראש הארון התחיל לזהור באור זהוב. הוא נראה כמו איזה סמל אצולה מימים עברו, מסוג הדברים שרואים במוזיאון או במבצר. ראיתי עץ בעל חופת ענפים גדולה ומפושטת, וציפור. מתחתיו היו חקוקים שמש וחרמש ירח.

"מֵייקוֹן רֵייבֵנווּד מבית רֵייבֵנווּד, השייך לעורב ולעץ האלון, לאוויר ולאדמה, לאפלה ולאור." הוא הסיר את ידו מהארון והאור עקב אחריה והותיר את הארון שוב כהה.

"זה מֵייקוֹן?" לחשתי לאָמָה.

"האור הוא סמלי. אין כלום בארון. לא נשאר שום דבר שאפשר לקבור. ככה זה אצל בני מינו של מֵייקוֹן - כי מעפר באת ואל עפר תשוב, בדיוק כמונו. רק הרבה יותר מהר."

קולו של מְלַחֵשׁ הקברים שב והתרומם. "מי מקדש את מעֲבר הנשמה הזאת לעולם האחר?"

בני משפחתה של לִינָה פסעו קדימה. "אנחנו," הם אמרו כאיש אחד, כולם פרט ללִינָה. היא עמדה והשפילה את מבטה ארצה.

"וגם אנחנו." האִינְקוּבּוּסִים התקרבו יותר לארון.

"אם כך, הבה ילוּחש לעולם שמעֵבר. רֶדִי אִין פָּאקֶה, אָד אִיגְנֶם אָטְרוּם אֶקְס קְווֹ וֶנִיסְטִי." מְלַחֵשׁ הקברים הניף את האור גבוה מעל ראשו והוא התלקח בזוהר בוהק יותר. "לך לשלום, חזור אל האש האפלה שממנה באת." הוא זרק את האור באוויר, וניצוצות נפלו על הארון וצרבו את העץ. כאילו על־פי אות הניפו בני משפחתה של לִינָה והאִינְקוּבּוּסִים את ידיהם באוויר והשליכו חפצים קטנים עשויים כסף, לא גדולים בהרבה ממטבעות, שצנחו על ארונו של מֵייקוֹן בין הלהבות הזהובות. צבע השמים התחיל להשתנות משחור של לילה לכחול של לפני הזריחה. התאמצתי לראות מהם החפצים האלה, אבל היה חשוך מדי.

"הִיס דִיקְטִיס, סוֹלוּטוּס אֶסְט. ובמילים אלה יוצא הוא לחופשי." פֶּרֶץ אור לבן כמעט מסמא בקע מהארון. בקושי יכולתי לראות את מְלַחֵשׁ הקברים שעמד במרחק מטרים ספורים ממני, כאילו העביר אותנו קולו למקום אחר ושוב לא היינו בחלקת קבורה בגַטְלִין.

דוד מֵייקוֹן! לא!

האור הבזיק כמו פגיעת ברק ואז דעך. שוב עמדנו כולנו במעגל והבטנו בתלולית עפר ופרחים. הקבורה הסתיימה. הארון נעלם. דודה דֶל עטפה את רִיס ואת ריאן בחיבוק מגונן.

מֵייקוֹן הלך לבלי שוב.

לִינָה נפלה קדימה על ברכיה בעשב הבוצי.

שער חלקת הקבר של מֵייקוֹן נסגר מאחוריה בטריקה בלי שתיגע בו אפילו אצבע. מבחינתה זה עוד לא נגמר. היא לא התכוונה לתת לאף אחד ללכת לשום מקום.

לִינָה?

הגשם התחיל להתגבר כמעט מיד, מכיוון שמזג האוויר היה עדיין רתום ליכולותיה כבעלת כוחות טבע, בעלת השליטה המיטבית באיתני הטבע בעולם המְלַחֲשִׁים. היא קמה על רגליה. לִינָה! זה לא ישנה שום דבר!

האוויר התמלא במאות פרחי ציפורן לבנים וזולים ופרחי פלסטיק וכפות דקלים ננסיים ודגלונים מכל קבר שזכה לביקור בחודש האחרון. כולם התעופפו באוויר והתגלגלו על כנפי הרוח במורד הגבעה. גם בעוד חמישים שנה תושבי העיירה עוד ידברו על היום שבו הרוח כמעט הפילה את כל עצי המגנוליה בגן השלווה הנצחית.

הסופה פרצה בעוז ובמהירות גבוהים כל־כך עד שהִכתה בפני כל הנוכחים כמו סטירה, מכה חזקה עד כדי כך שהיו חייבים להתנודד במקום כדי לא ליפול. רק לִינָה ניצבה זקופה וגבוהה, אצבעותיה לופתות בכוח את המצבה הסמוכה אליה. שערה השתחרר מהפקעת המהודקת והתעופף סביבה באוויר. היא כבר לא היתה כולה אפלה וצללים. ל

הפך - היא היתה נקודת האור היחידה בסערה, כאילו הברק הזהוב־צהבהב המפלח את השמים מעלינו בוקע מגופה. בּוּ רָדְלִי, כלבו של מֵייקוֹן, ייבב ושיטח את אוזניו למרגלותיה של לִינָה.

הוא לא היה רוצה שתעשי את זה, לִין.

לִינָה הליטה את הפנים בידיים, ומשב רוח פתאומי עקר את הסוכך מהמקום שבו היה מחובר ביתדות לאדמה הרטובה והעיף אותו במורד הגבעה.

סבתא נעמדה מול לִינָה, עצמה עיניים ונגעה באצבע אחת בלחייה של נכדתה. ברגע שהיא נגעה בלִינָה הכול פסק, וידעתי שסבתא השתמשה בכוחותיה כאֶמְפָּתִית כדי לשאוב אליה את כוחותיה של לִינָה באופן זמני. אבל היא לא היתה מסוגלת לספוג את כעסה של לִינָה. אף אחד מאיתנו לא היה חזק מספיק בשביל זה. הרוח גוועה והגשם נחלש והיה לטפטוף. סבתא הסירה את ידה מלִינָה ופקחה עיניים.

הסוּקוּבּוּס, שנראתה פרועה ומרושלת באופן חריג, הביטה בשמים. "כמעט הגיעה שעת הזריחה." השמש התחילה לשרוף את דרכה מבעד לעננים ומעל קו האופק ופיזרה פה ושם רסיסים של אור ושל חיים על פני טורי המצבות העקומים. לא היה צורך להוסיף דבר. האִינְקוּבּוּסִים התחילו להתפוגג בצליל שאיבה שפילח את האוויר. אני חשבתי על הדרך שבה שיסעו את השמים ונעלמו כעל קריעה.

התחלתי ללכת לעבר לִינָה, אבל אָמָה משכה בזרועי.

"מה? הם הלכו."

"לא כולם. תסתכל..."

היא צדקה. בשולי החלקה נותר רק עוד אִינְקוּבּוּס אחד, שנשען על מצבה שחוקה מעוטרת במלאך דומע. הוא נראה מבוגר ממני, אולי בן תשע־עשרה, והיה בעל שיער שחור קצר ואותו עור חיוור שיש לכל בני מינו. אבל בשונה מהאִינְקוּבּוּסִים האחרים, הוא לא נעלם לפני עלות השחר.

בדיוק כשהסתכלתי עליו הוא יצא מתחת לצלו של עץ האלון היישר לתוך אור הבוקר הזוהר, בעיניים עצומות ובפנים מוטות לעבר השמש, כאילו היא זורחת אך ורק למענו.

אָמָה טעתה. לא ייתכן שהוא אחד מהם. הוא עמד שם והתחמם לאור השמש, דבר שאִינְקוּבּוּס לא מסוגל לעשות.

מה הוא? ומה הוא עושה כאן?

הוא התקרב יותר וצד את מבטי, כאילו חש שאני מתבונן בו. ואז ראיתי את עיניו. הן לא היו עיניים שחורות של אִינְקוּבּוּס. הן היו ירוקות כמו עיני מלְחַ שֲִׁים.

הוא עצר מול לִינָה, תחב את הידיים לכיסים והִטה קלות את ראשו. זאת לא היתה קידה, אלא מחוות כבוד מסורבלת שמשום מה נראתה כנה יותר. הוא חצה את המעבר הבלתי נראה, וברגע של גינוני נימוס דרומיים אמיתיים היה יכול להיות בנו של מֵייקוֹן רֵייבֵנווּד עצמו. דבר שעורר בי שנאה כלפיו.

"אני משתתף בצערך."

הוא פתח את כף ידה והניח בה חפץ קטן וכסוף, כמו אלה שכולם זרקו על הארון של מֵייקוֹן. אצבעותיה נסגרו סביבו. עוד לפני שהספקתי להניע שריר, פילח את האוויר צליל הקריעה האופייני והוא נעלם.

אִיתַן?

ראיתי את רגליה מתחילות לקרוס תחת מעמסת הבוקר - האובדן, הסוּפה, אפילו הקרע האחרון בשמים. עד שהספקתי להגיע לצדה ולהשחיל את זרועי מתחת לגופה, גם היא כבר היתה אבודה. נשאתי אותה במורד הגבעה המשופעת, הרחק ממֵייקוֹן ומבית־הקברות.

היא ישנה מכורבלת במיטתי במשך לילה ויום והתעוררה מדי פעם. כמה ענפים קטנים עדיין היו סבוכים בשערה, ופניה עדיין היו זרועות כתמי בוץ, אבל היא סירבה ללכת הביתה לרֵייבֵנווּד, ואף אחד לא ביקש ממנה ללכת.

נתתי לה את הסווטשרט הישן והרך ביותר שלי ועטפתי אותה בשמיכת הטלאים העבה ביותר שלנו, אך היא לא הפסיקה לרעוד לרגע, גם לא תוך כדי שינה. בּוּ שכב למרגלותיה, ואָמָה הופיעה מדי פעם בפתח הדלת.

אני ישבתי על הכיסא שעל יד החלון ובהיתי בשמים. לא יכולתי לפתוח אותו, כי מזג האוויר עדיין היה סוער.

תוך כדי שינה נפתח אגרופה הקמוץ של לִינָה. בתוך ידה היתה ציפור זעירה עשויה כסף, ציפור דרור. המתנה שנתן לה הבחור הזר בהלוויה של מֵייקוֹן. ניסיתי לקחת אותה מידה, אבל אצבעותיה שבו והתהדקו סביבה.

חודשיים חלפו מאז, ועדיין לא יכולתי להביט בציפור בלי לשמוע את צליל השמים הנקרעים.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה