להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי עיון    סדרת ענייני דיומא   העולם הפוסט-אמריקני

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 89.00 ש"ח
המחיר באתר: 62.3 ש"ח

זמנית ספר זה אינו קיים במלאי,
  אנא צרו אתנו קשר
לאיתור הספר עבורכם.

סל הקניות שלי

העולם הפוסט-אמריקני | פריד זקריה
על השינוי במערך הכוחות העולמי והנוף הגלובלי החדש

הקדמה למהדורה העברית | אפרים הלוי
פריד זקריה, מחבר ״העולם הפוסט־אמריקני״, הוא אחד הפרשנים האמריקנים הבולטים והחשובים בדורנו. זקריה הוא עורך המהדורה הבינלאומית של השבועון ״ניוזוויק״, מגיש בכיר של תוכניות יוקרתיות ברשת סי־אן־אן ומופיע בכנסים לאומיים ובינלאומיים, אולם תרומתו לשיח המדיני, החברתי והכלכלי של ארצות הברית בעשור הנוכחי אינה מתמצה בכל אלה.

זקריה תופס מקום ייחודי בצמרת הסופרים והפרשנים האמריקנים העוסקים במציאות העכשווית, וזאת גם בשל מוצאו המוסלמי וגם בשל המסר שהוא מפיץ בנוגע לעתידה של המעצמה היחידה בעולם כיום. תובנותיו אינן מתבססות רק על פרשנותו למתרחש סביבו, אלא גם על ניסיונו יוצא הדופן כמהגר שהגיע לחופי ארצות הברית מהודו – מדינה שעלייתה המטאורית הצפויה, לצד עלייתן של סין, ברזיל ואפילו רוסיה, עתידה לאיים לדעתו על ההגמוניה האמריקנית במאה העשרים ואחת.

כדי להבין לעומק את הספר, כדאי להתוודע לתולדותיו של המחבר: זקריה נולד במומביי שבהודו למשפחה מוסלמית מיוחסת. אביו היה חוקר אסלאם מכובד וגם מדינאי, חבר מפלגת הקונגרס ששלטה במדינה כשהודו קיבלה את עצמאותה בשנת 1947 – מפלגתם של מהטמה גנדי ונהרו, אבות הודו העצמאית. אמו, פאטימה, היתה עורכת גיליון יום ראשון של הגדול בעיתוני הודו, ״סנדיי טיימס אוף אינדיה״. הוריו העניקו לבנם את החינוך היוקרתי והמצוין ביותר בהודו וגם מעבר לים, וכך הגיע זקריה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת ייל שבארצות הברית ותואר דוקטור באוניברסיטת הרווארד. בשנות התשעים של המאה העשרים הוא יצק מים על ידיהם של חוקרים ידועים כגון סטנלי הופמן וכן סמיואל הנטינגטון, הוגה תיאוריית ״התנגשות הציוויליזציות״ שקנתה לה מקום בחשיבה המדינית והתיאורטית בשנים האחרונות. עם זאת מעניין לציין שהתיאוריה זוכה לאזכור מועט בספר שלפנינו: דווקא מי שגדל בציוויליזציה אחת וחי היום באחרת, אינו מתמקד בתיאוריית ההתנגשות הצפויה ביניהן.

הספר שלפנינו מקיף את מכלול העשייה המשמעותית של ארצות הברית ברמה הלאומית והבינלאומית ומנסה להתוות את עיקרי ההתפתחויות הצפויות, בעיקר מנקודת מבטה של ארצות הברית שעדיין מתפקדת כיום כמעצמת־העל היחידה בעולם. זקריה עוסק בתחומים רבים: כלכלה, חברה, טכנולוגיה, אסטרטגיה בינלאומית ועוד, וכל זאת בניסיון לתת מענה לשאלה גדולה אחת: האם תתמיד ארצות הברית למלא את תפקידה כמנוע המרכזי על פני כדור הארץ? ואם לא – מה עתיד להיות תפקידה של מעצמת־העל במרקם הבינלאומי העתידי?

כותרת הספר כבר מסגירה את עיקר תפיסתו של המחבר, שלפיה העולם הפוסט־אמריקני יהיה עולם שונה, שבו תיאלץ מעצמת־העל לחלוק את השליטה וההכוונה עם שחקנים אחרים. זקריה עוסק באופן טבעי במקום שתתפוס ארץ הולדתו במערכת הבינלאומית במאה העשרים ואחת. הוא מייחל להתרקמות יחסים בין ארצות הברית להודו, הדומה לזו הקיימת בין ארצות הברית לישראל. על פי הבנתו, לרוב מדינות העולם יש מערכות יחסים המצטמצמות לקשרים בין הממשלות. כדוגמה הוא מביא את יחסי וושינגטון וריאד – יחסים המושתתים על כמה עשרות פקידים בכירים בלבד. לדברי זקריה, ״ארצות הברית פיתחה מערכות יחסים שהן הרבה יותר מאסטרטגיות בשני מקרים: עם בריטניה ואחר כך עם ישראל. בשני המקרים הקשרים רחבים ועמוקים, ואינם מצטמצמים לדרגי הממשל ולמגעים דיפלומטיים. שתי המדינות מכירות זו את זו ומבינות זו את זו – וכתוצאה מכך הפכו לשותפות טבעיות וכמעט קבועות.״

אמנם זקריה אינו חסיד שוטה של העם היהודי או של מדינתו שלו, אך כאשר הוא מתייחס לישראל בספרו, ניכרת בין השיטין התפעלות מהולה בקנאה מדרגתם ומעומקם של היחסים שהיא השכילה לבנות עם הממשל האמריקני ועם הציבור האמריקני. לכל מי שחרד ודואג ליחסי ישראל עם ארצות הברית מומלץ שיקרא את הספר הזה, בין היתר כדי לשאוב עידוד וביטחון לנוכח דבריו של פרשן כה בכיר העוסק במדעי המדינה באופן תיאורטי ומעשי כאחד ומגולל את משנתו בנוגע לצפוי במאה העשרים ואחת.

כמעט בלי משים נזקק המחבר לדוגמה הישראלית כדי להציג את משנתו. בהציגו את חוסר היכולת הבסיסית של משקיף כלשהו לנבא את העתיד להתרחש בהיסטוריה המדינית של העולם, על מדינותיו השונות ושחקניו הרבים, הוא מביא כדוגמה את מלחמת לבנון השנייה שבה, להבנתו, מחד גיסא הסתיימו הקרבות בין ישראל לבין החזבאללה בלא הכרעה ברורה, ומאידך גיסא כלכלת ישראל והמטבע הישראלי יצאו מחוזקים באותם ימים ממש.

מטבע הדברים אנחנו החיים בישראל נוטים לבחון את קורות הימים ואת הסוגיות המרכזיות בהקשר הישראלי, אך חיוני לפעמים לשאת את מבטנו מעבר לאופק הצר והקרוב ולהסתכל על העולם דרך עיניו של אדם כמו זקריה, שניחן בראייה חדה ובהירה של הסוגיות המרכזיות המעסיקות את ארצו בעידן הזה: בעיות הכלכלה העולמית והאמריקנית, יחסי ארצות הברית עם רוסיה ועם העולם המתעורר ובעיקר סין והודו ותופעת המלחמה הא־סימטרית המאפיינת סכסוכים מדיניים ואלימים דווקא בימים אלה.

הספר מצביע על הבעיות, ובד בבד מפיח תקוות גדולות. ראוי לשים לב לדברים הבאים: ״לפני שתוכל ליישם אחת מהאסטרטגיות המפורטות לעיל, ארצות הברית מוכרחה לבצע התאמה רחבה הרבה יותר. עליה להפסיק להשתוחח בפחד ]...[ כדי לאושש את מעמדה בעולם אמריקה צריכה ראשית לאושש את ביטחונה.״ זקריה טוען כי על פי כל מבחן אובייקטיבי, מצבה של ארצות הברית איתן כיום. במאה העשרים הושמדו המשטר הנאצי והאיום הנאצי, המשטר הקומוניסטי הובס והופל, וחרף כל מה שעבר לאחרונה על כלכלת ארצות הברית, היא עדיין הכלכלה החזקה והמובילה בעולם.

זקריה מקונן על כך שהמעצמה החזקה ביותר בכל הזמנים אכולת דאגה וחוששת מטרוריסטים וממדינות סוררות. לטענתו, על וושינגטון להתאושש ולהתייצב מול האיומים מתוך תחושת ביטחון ועליונות ולהתאים את מדיניותה לתנאי המאה העשרים ואחת. עליה לבנות קואליציות כי היא זקוקה להן, והיא אינה יכולה וגם אינה צריכה לפעול לבדה. משתמע מכך כי על ארצות הברית לשנות את דרכיה ולהתאים את עצמה לתפקידה החדש במאה העשרים ואחת. להגביר את שיתוף הפעולה עם שותפות לדרך, להתייעץ יותר עם בעלות בריתה, ולעתים גם לגלות נכונות להתפשר כדי לבנות קואליציות. זקריה נחרץ באמונתו שארצות הברית תמשיך לעצב את סדר היום העולמי ותמשיך להוביל בתפקידה כ״יושבת ראש מועצת המנהלים של העולם״.

יש בספר גם מסר ברור לישראל, הגם שאין המחבר מייחד לה מקום מרכזי בניתוחיו. יש לה, לישראל, מקום נדיר וייחודי בקנה מידה בינלאומי בסדר היום העולמי של וושינגטון. ישראל נתפסת כבעלת בריתו של העם האמריקני, ולאו דווקא של ממשל זה או אחר המכהן בבית הלבן. המאה העשרים ואחת תתאפיין לדעת זקריה בצורך של הנשיא האמריקני להתפשר עם בעלות בריתו. וככל שבעלת הברית קרובה יותר, וככל שהשותפות הדוקה יותר, כך הצורך בהתחשבות הדדית רב יותר.

בשלהי שנת 2009 ביקר הנשיא לשעבר ג'ורג' וו' בוש בבירת הודו, ושם הרצה בוועידה בינלאומית שהוקדשה לנושא המנהיגות. הוזמנתי להשתתף בוועידה זו כנציג יחיד של ישראל והתוודעתי לגלי האהדה שבהם התקבל נשיאה הקודם של ארצות הברית בבירת הודו. אהדת הציבור ההודי הקיפה את כל שכבות הציבור על פלגיו השונים. לזכותו של בוש נזקפת תפנית מדינית אסטרטגית שבגינה הושם הקץ לדורות של ריחוק וניכור בין שתי המעצמות – האחת מעצמת־על שעדיין מנהיגה את העולם החופשי, והאחרת דוהרת במהירות גוברת והולכת למרכז המפה הבינלאומית של תקופתנו. לבוש מעמד יוצא דופן בדלהי: הוא גיבור אמריקני נערץ שהפיח חיים בקשר שבין שתי המדינות. אוכלוסיית הודו מונה כיום כמעט רבע מאוכלוסיית כדור הארץ. לפי הבנתו של פריד זקריה, שהוא עצמו אמריקני צעיר וחכם יליד מומביי, הודו מייחלת ליום שבו תעפיל למעמדה של ישראל ביחסיה עם בעלת בריתה ארצות הברית.

לקורא ספר זה נכונה אפוא חוויה כפולה: הוא יוכל גם ללמוד לעומק על בעיותיה של ארצות הברית בימינו ועל החלופות העומדות לרשותה, וגם להפיק לקחים חשובים מאוד מלימוד זה בנוגע למקורות העוצמה של יחסי ישראל עם ארצות הברית ובנוגע לתבונה הנדרשת כדי לשמרם.

צמיחה מתרחשת בכל פעם שאתגר מחולל תגובה מוצלחת,
אשר בתורה מחוללת אתגר נוסף ושונה. לא מצאנו סיבה
מהותית שתמנע מתהליך זה לחזור על עצמו עד אין קץ,
אף כי כעובדה היסטורית רוב התרבויות התמוטטו בסופו
של דבר.
    ארנולד ג' טוינבי (עיונים בהיסטוריה)

הקדמה | מירוץ המכוניות המהיר בעולם
כל תור זהב מגיע לסיומו. ככל שעידן נוצץ יותר, כך סופו לוהט יותר. ההתרסקות של 2008 היתה ההתמוטטות הפיננסית הקשה ביותר מאז 1929, והיא הובילה להאטה הכלכלית הגרועה ביותר מאז השפל הגדול. כל אחד מהאירועים בשנה האחרונה היה חסר תקדים: חיסולם של כ־40 טריליון דולר בשוֹויין המאזני של מניות בכלכלה הגלובלית; הלאמת מלווֹת המשכנתאות הגדולות באמריקה; פשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה )ליהמן ברדרס(; היעלמות בנק ההשקעות; חבילות הדרבון והחילוץ ברחבי העולם, שעלותן טריליוני דולרים. הדורות הבאים יחקרו את התקופה שאנו חיים בה ויספרו עליה.

איך הגענו לזה? אני טוען שבאופן אירוני הסיבה המהותית להתמוטטות היא – הצלחה. רבע המאה האחרונה היתה תקופה של צמיחה יוצאת מגדר הרגיל. גודלה של הכלכלה הגלובלית הוכפל מדי עשר שנים בערך, והיא צמחה מ־31 טריליון דולר ב־1999 ל־62 טריליון דולר ב־2008, כאשר האינפלציה נשארה נמוכה באופן מפתיע ועקבי. הצמיחה הכלכלית הגיעה לאזורים חדשים. בשעה שמשפחות במערב עברו לבתים גדולים יותר וקנו מחשבים ניידים וטלפונים סלולריים, חקלאים קטנים באסיה ובאמריקה הלטינית מצאו מקומות עבודה חדשים בערים, שצמחו במהירות. אפילו באפריקה אנשים הצליחו להתחבר לשוק הגלובלי ולמכור בו את סחורותיהם. בכל מקום ירדו מחירי הסחורות, ואילו העושר, בדמות מניות, איגרות חוב ונדל"ן, הרקיע. מבט חטוף באינדיקטורים מקרו־כלכליים חושף את כל הסיפור. ב־2006 וב־2007, השנים שהיוו את שיא הגאות בתור הזהב, קצב הצמיחה השנתי ב־124 ממדינות העולם – בערך שני שלישים ממנו – היה מהיר מארבעה אחוזים.

מה חולל את עידן הצמיחה הגלובלית? כפי שאני מפרט בספר זה, הגורם היה שילוב של כוחות פוליטיים, כלכליים וטכנולוגיים.

פוליטיקה. התפוררותה של ברית המועצות בישרה דור של יציבות פוליטית יחסית. בעידן המלחמה הקרה התרחשו תריסרי מלחמות אזרחים והתקוממויות חמושות, והתפתחו קבוצות גרילה קטנות, כולן במימון ברית המועצות – וברוב המקרים המערב מימן את יריביהן. ללא התחרות בין המעצמות הגדולות התרחשו פחות מלחמות, ואלה שפרצו היו מצומצמות יותר בהיקפן. היו יוצאים מן הכלל, כדוגמת שפיכות הדמים האכזרית בקונגו בשנות ה־90, וכמובן הטרור, כמו זה שיצא מאל־קאעדה, אבל באופן כללי העולם נהנה משלום ומיציבות גדולים מכפי שהיו בו זה מאות שנים. מספר הקורבנות כתוצאה מאלימות פוליטית המשיך לרדת.

כלכלה. התמוטטות הקומוניזם הפכה את הקפיטליזם של השוק החופשי לדרך המעשית היחידה לנהל כלכלה, מה שהעניק לממשלות בכל מקום תמריץ עצום ליטול חלק במערכת הכלכלית הבינלאומית. הסכמים חדשים ומוסדות כמו ארגון הסחר העולמי פעלו להנמכת מחסומי סחר ולשילוב מדינות העולם בפעילות הדדית. ממשלות מווייטנאם עד קולומביה הבינו שהן לא יכולות להרשות לעצמן להחמיץ את המירוץ הגלובלי לשגשוג. הן אימצו מדיניות מוצקה, הורידו את רמות החוב וביטלו סובסידיות מַפלות – לא מפני שאישים כמו בוב רובין {שר האוצר בממשל קלינטון בשנות ה־90) או הנק פולסון (שר האוצר במחצית השנייה של כהונתו השנייה של הנשיא בוש) אילצו אותן לעשות זאת, אלא מפני שראו את היתרונות שבתנועה בכיוון הזה (ואת המחיר של התעלמות ממנה). רפורמות אלה עודדו השקעות זרות ויצרו מקומות עבודה חדשים.

בד בבד למדו נגידי הבנקים המרכזיים לשלוט במחזור העסקים ולמתנו, למנוע את התנודות החדות שיכולות לחסל מקומות עבודה וחסכונות ולהביא לתסיסה ולמהפכה. אם להשתמש בארצות הברית כדוגמה: בין 1854 ל־1919 הכה מיתון בארצות הברית מדי ארבע שנים והוא נמשך שנתיים מלאות. בשני העשורים האחרונים עברה ארצות הברית שמונה שנים של צמיחה רצופה בין מיתון למיתון, והירידות, כשהגיעו, נמשכו רק שמונה חודשים. תקופה זו של יציבות היתה טובת ההנאה של המאבק באינפלציה, שנמשך כמה עשורים. נגידי הבנק הפדרלי החל בפול וולקר, בתחילת שנות ה־80, אסרו מלחמה על האינפלציה והשתמשו בכלים הגסים של המדיניות המוניטרית כדי לשמור על יציבות יחסית במחירי הסחורות. הטקטיקות שהושחזו במלחמה זו הפכו לאחד ממוצרי הייצוא המצליחים ביותר של אמריקה. ב־2007 היה שיעור האינפלציה גבוה מעשרה אחוזים רק בעשרים ושלוש מדינות, ורק אחת מהן – זימבבווה – סבלה מהיפר־אינפלציה.

טכנולוגיה. מהפכת המידע האיצה את צמיחת הכלכלה הגלובלית המאוחדת. מחירי התקשורת צנחו, המידע נעשה זמין בכל מקום, והאינטגרציה נעשתה קלה יותר. פתאום חנות לציוד ספורט בנברסקה יכלה לייצר בסין, למכור באירופה ולנהל את ספרי החשבונות באמצעות רואי חשבון בבנגלור.

אבל תופעת הלוואי החשובה של כל ההצלחה הזאת – אינפלציה נמוכה, צמיחה עולמית, התקדמות טכנולוגית מהירה – היתה יוהרה, או במונחים טכניים יותר – מות הסיכון. בשנות ה־90 והאלפיים פקחו אנשי העסקים עין זהירה על סיכונים פוליטיים – הסכנה הנשקפת לצמיחה הכלכלית מצד הפיכות, מתקפות טרור ומהומות חברתיות. אבל הסיכון הפוליטי היה קטן. הפיכה פשוט הביאה לשלטון משטר חדש שעדיין ניצב בפני כל אותן מגבלות והזדמנויות של הכלכלה העולמית. ועל אף הטרור והאסונות המזדמנים, היציבות הפוליטית הבסיסית של העולם שלאחר המלחמה הקרה החזיקה מעמד.

אותם אנשי עסקים הקדישו תשומת לב מועטה לבעיה מוכרת בהרבה, קרובה אליהם יותר: סיכון כלכלי. כמו אלן גרינספן, הם הניחו כי צמיחתם של מכשירים פיננסיים מורכבים הפחיתה למעשה את הסיכון בכך שפיזרה אותו. הם האמינו שרמות חוב שנחשבו בעבר מסוכנות היו עכשיו סבירות בהתחשב בתנאים, שלפי הנחתם השתנו לעד. כתוצאה מכך הסכימו משקיעים ליהנות מגמול קטן יחסית בתמורה להשקעות שבתנאים רגילים היו נחשבות מסוכנות. מרווחי אשראי – ההבדל בתשואה שבין איגרת חוב של ארצות הברית, הנחשבת להשקעה הבטוחה בעולם, ובין איגרות חוב של חברות בעלות רקורד מוגבל – הגיעו לשפל היסטורי. מדינות הפכפכות כמו אקוודור וחברות לא יציבות כמו קרייזלר יכלו ללוות במחיר זול כמעט כמו ממשלת ארצות הברית (כמובן, ב־2009 אקוודור הכריזה שהיא חדלת פירעון וקרייזלר נמנעה מפשיטת רגל רק הודות לחילוץ ממשלתי ברגע האחרון). ומכיוון שהחובות היו זולים, בעלי הון ובעלי בתים השתמשו בהם בפזרנות, בזבזו מעבר ליכולתם. הבנקים והמשקיעים שסיפקו את כל הכסף הזול הזה נהנו מהביטחונות שסיפקו הקופות השמנות של התאגידים – שרווחיהם גדלו בקצב דו־ספרתי במשך שמונה־עשר רבעונים רצופים בין 2002 ל־2006 – ושיעור פשיטות הרגל השתרך הרחק מתחת לנורמה. היה נדמה שהזמנים הטובים לא יסתיימו לעולם.

כלכלת העולם הפכה למקבילה של מכונית מירוץ – יקרה, עם טווח מהירויות מדהים, ויכולת לתפקד במהירויות עוצרות נשימה. בעשור האחרון כולם נסעו בה וחוו את זריקת האדרנלין ואת תחושת ההיי. היתה רק בעיה אחת: התברר שאיש לא באמת ידע לנהוג במכונית כזו. בעשר השנים האחרונות הכלכלה הגלובלית הפכה למשהו שאיש לא ראה מעודו – מערכת משולבת של כ־125 מדינות, המשתתפות כולן במירוץ ונוסעות במהירויות שלא נודעו כמותן. כאילו נהגו במכונית המרוץ 125 נהגים שונים, ואף לא אחד מהם זכר לקנות בולמי זעזועים.

בעיית החוב

היו שרצו בולמי זעזועים. במהלך שנות הפריחה הם נתפסו כאומרי לאו. הם שאלו למה חבילות של משכנתאות סאבפריים צריכות לקבל דירוג גבוה כמו איגרות חוב של ג'נרל אלקטריק. אבל כל שנה הסתיימה בדוח הכנסות מנקר עיניים נוסף, או בשכר מולטי־מיליונרי נוסף למנהל קרן הגידור של הרגע, התיקון המובטח סירב להתממש, ואומרי הלאו נעשו שתקנים יותר ויותר. בוול סטריט התרחשה מעין ברירה טבעית הפוכה. כפי שאמר בויקין קרי, אחד המנהלים באיגל קפיטל, בעשרים השנים האחרונות "הדי־אן־איי של כמעט כל המוסדות הפיננסיים השתנה באופן מסוכן. בכל פעם שמישהו ליד השולחן לחץ לקבל יותר מינוף ויותר סיכון, השנים הבאות הוכיחו שהוא 'צדק'. אנשים אלה התעודדו, קודמו וקיבלו שליטה על הון הולך וגדל. בינתיים התברר שכל בעלי הכוח שהיססו, שטענו שיש להיזהר, 'טעו'. הטיפוסים הזהירים נעשו מאוימים יותר ויותר, והקידום דילג עליהם. הם איבדו את אחיזתם בהון."

וורן באפט הסביר כי לב הבעיה היה רמות הולכות ועולות של מינוף – המילה המגונדרת של וול סטריט לחוב. זאת "הדרך היחידה שבה בחור חכם יכול להתרושש," אמר באפט. "אם אתם עושים דברים חכמים, בסופו של דבר תתעשרו מאוד. אם אתם עושים דברים חכמים ומשתמשים במינוף ואתם עושים רק דבר אחד לא טוב לאורך הדרך, זה יכול לחסל אתכם, כי כל דבר כפול אפס שווה אפס. אבל אתם מקבלים חיזוק כשהאנשים סביבכם עושים את זה בהצלחה, אתם עושים את זה בהצלחה, וזה דומה מאוד לסינדרלה בנשף. הגברים נראים יותר טוב כל הזמן, המוזיקה נשמעת טוב יותר, ההנאה הולכת וגוברת, ואתם חושבים 'למה לי לעזוב ברבע לחצות? אעזוב בשתי דקות לחצות.' אבל הבעיה היא שאין שעונים על הקיר, וכולם חושבים שהם יעזבו בשתי דקות לחצות." וזה, בקליפת אגוז, הסיפור על איך הגענו לאסון של 2008.

ברמה מסוימת החוב הוא לב הסיפור כולו. מאז תחילת שנות ה־80 האמריקנים צורכים יותר משהם מייצרים – והם מפצים על ההפרש בהלוואות. זה התרחש בכל שדרות החברה. החוב של משקי הבית צמח מ־680 מיליארד דולר ב־1974 ל־14 טריליון דולר ב־2008. הוא הוכפל רק בשבע השנים האחרונות. למשק בית ממוצע יש כיום 13 כרטיסי אשראי והוא חייב 120,000 דולר במשכנתא. אולם על פי כמה אמות מידה, משקי בית היו שיאני החסכנות. פוליטיקאים ברמת מדינה ועיר, הלהוטים להעניק לבוחרים שלהם אולמות כדורסל חדשים וכבישים מהירים של שנים־עשר מסלולים בלי להעלות מסים, התחילו ללוות על חשבון העתיד. הם הנפיקו איגרות חוב כדי לממן פרויקטים יקרים ללבם, ואיגרות חוב אלה גובו במסים עתידיים או ברווחי לוטו. אבל על הפוליטיקאים האלה האפיל מלך הלוֹוים האמיתי: הממשלה הפדרלית. ב־1990 החוב הלאומי עמד על שלושה טריליון דולרים. בסוף 2008 הוא טיפס לתחום אחת־עשרה הספרות, ועלה על עשרה טריליון דולרים (בעת כתיבת שורות אלה הוא נאמד ב־10.9 טריליון דולרים). לשעון החוב הלאומי המפורסם בניו יורק נגמרו המשבצות להציג את כל הספרות. בעליו מתכננים להתקין השנה שעון חדש ומורחב.

במילים אחרות, ארצות הברית היתה לאומה של בעלי חוב. אין שום דבר רע בחוב – הלוואות ומינוף, כשמשתמשים בהם בתבונה הם לב הכלכלה המודרנית – אבל בקיצוניות כזו הם רצחניים. ושני צדי המשוואה מוכרחים להתאזן. ארצות הברית לעולם לא היתה יכולה להגיע לעמדה כזו אילולא מדינות שהיו מוכנות להלוות לה כסף. כאן נכנסת לתמונה התעצמותו הכלכלית והפוליטית של העולם המתפתח – "עליית השאר", כפי שאני קורא לה – והיא מיוצגת טוב מכול בעלייתה של סין.

על אף שנות צמיחה מלהיבות נטו משקי הבית והתאגידים בסין לנהוג זהירות. הם חוסכים כמחצית מהכנסותיהם, ותמיד מתכוננים ליום סגריר מטפורי. חסכנות קיצונית כזאת בשילוב עם שיעור צמיחה גבוה הובילו את סין לצבירת מאגרים חדשים ועצומים של הון. אבל זו לא סתם תכונה תרבותית קונפוציאנית. הממשלה הסינית לא ראתה בעין יפה הוצאה ועודדה חסכנות, במידת מה כדרך להבטיח שהאינפלציה תישאר נמוכה וערכו של המטבע יישאר מפוחת – מה שהפך את הסחורה הסינית לזולה ואטרקטיבית בעיני הצרכן המערבי. יתר על כן, מדינות כמו סין התמרמרו בעקבות המשבר באסיה ב־1996, כשכלכלות אסיה התמוטטו והבנקים המערביים הצילו אותן אבל בתנאים מכבידים. אחרי שהמדינות התאוששו, החליטו ממשלות באסיה – כמו במדינות מחוץ לאסיה – לצבור עתודות משל עצמן, כדי שבפעם הבאה הן לא יצטרכו להיסמך על טוב לבם של זרים.

כך, במקום להשקיע את החסכונות ההולכים וגדלים שלהן בכלכלה המקומית, הרשויות הסיניות צברו אותם. אבל איך צריכה ממשלה לצבור את כספה? בקנייה של מה שנחשב אז – ועדיין נחשב כיום – להשקעה הבטוחה בעולם: שטרי אוצר של ארצות הברית. בכך שצברה כמויות אדירות של חובות אמריקניים סין סבסדה בסופו של דבר את ההתנהגות שיצרה אותם – הצרכנות האמריקנית. הסינים מימנו את הבזבוזים הפרועים שלנו וצברו הון עתק של שטרי חוב דולריים. הסינים הפריזו בחסכנותם, האמריקנים הפריזו בצרכנותם. היה נדמה שהמערכת מאוזנת.

ולא מדובר רק בסין. שמונה מדינות אחרות בשווקים מתפתחים צברו עתודות של מאה מיליארד דולר או יותר, רובם בדולרים. בספטמבר האחרון הפכה סין לנושה הזרה הגדולה ביותר של אמריקה ועקפה את יפן, שכבר אינה קונה כמויות גדולות של שטרי אוצר אמריקניים. )סין, המחזיקה בעשרה אחוזים מכל שטרי האוצר בשוק, היא ככל הנראה הנושה הגדולה ביותר של אמריקה, נקודה. אבל משרד האוצר האמריקני אינו עוקב אחרי מלווים מקומיים.( סין מחזיקה עכשיו בשטר החוב הגדול בעולם, והוא נושא את חתימתו של הדוד סם.

אבל חיסכון יתר ברמה העולמית התברר כבעיה בדיוק כמו צרכנות יתר. הכלכלן דני רודריק מהרווארד העריך ששיגור סכומי כסף רבים כל כך לחו"ל במקום להשקיע אותם באופן יצרני עלה לסינים בערך באחוז אחד של תמ"ג מדי שנה, או יותר מ־40 מיליארד דולר בשנה. ההלוואות של סין גם שימשו ביסודן כתוכנית תמריצים עצומה בשביל ארצות הברית. הן שמרו על שיעורי ריבית נמוכים, שעודדו בעלי בתים לבצע מימון חוזר, מנהלי קרנות גידור להגדיל את המינוף, ובנקי השקעות להמריץ את המאזנים שלהם. ההלוואות של סין יצרו כסף זול, אומר מרטין וולף, בעל טור בפייננשל טיימס, ו"כסף זול עודד יצירת אורגיה של חדשנות, הלוואה והוצאה פיננסית."

"אי־אפשר לחזור לעסקים כרגיל," כתב וולף. אבל בטווח הקצר נראה שנועדנו לשמור על הסטטוס קוו. זמן לא רב לפני שנכנס לבית הלבן הזהיר ברק אובמה מפני האפשרות של "גירעונות של טריליוני דולרים, שילוו אותנו עוד שנים רבות," ואילו הממשל שלו מגדיל את ההוצאה על כל דבר, החל בטכנולוגיה ירוקה וכלה בביטוח בריאות, כדי לנפח מחדש את הכלכלה המתרוקנת שלנו. רוב הכסף הזה יגיע מסין. לסינים עצמם יש בעיות כלכליות לטפל בהן, והם משקיעים 600 מיליארד דולר – 15 אחוז מהתמ"ג שלהם, לא פחות – כדי להילחם בהן. למעשה אנחנו מבקשים מסין לממן בד בבד את שתי ההרחבות הפיסקליות הגדולות בהיסטוריה האנושית: את זו שלנו ואת זו שלה. ולמדינה יש את כל התמריצים להמשיך במסע הקניות של שטרי אוצר. אחרת הייצוא הסיני יסבול, ושיעורי הצמיחה הגבוהים שלה יצנחו לקרקע.

עם זאת, לסינים יש ברירות. ג'וזף סטיגליץ, הכלכלן חתן פרס נובל, מסביר כי "הם ללא ספק ינסו להמשיך לעודד את הצרכנות האמריקנית, אבל אם יתברר שזה לא עובד, יש להם תוכנית חלופית." התוכנית החלופית תהיה להתמקד בעידוד הצרכנות בסין עצמה באמצעות הוצאות ממשלתיות והגדלת האשראי לעם. כפי שכותב ההיסטוריון ניאל פרגוסון, "השאלה הגדולה כיום היא האם סימריקה [סין ואמריקה] תישאר מאוחדת או תתפרק בגלל המשבר הזה. אם היא תישאר מאוחדת, אפשר לראות דרך החוצה מהסבך. אם תתפרק, אפשר להגיד שלום לגלובליזציה."

התרחיש הטוב ביותר יהיה שסין וארצות הברית יפעלו בתיאום ויפרמו באיטיות את הברית האובדנית שלהן. סין תרוויח מכך שיהיה לה יותר כסף להשקיע בכלכלה המקומית. ארצות הברית תרוויח מכך שתיאלץ לקבל כמה החלטות קשות, שבסופו של דבר ייטיבו עמה. לפחות מאז שנות ה־80 אמריקה הבינה שהיא יכולה לבזבז ללא גבול ולדחות לעד את מועד התשלום. זה לא הועיל למדיניות החוץ או הפנים שלה. זה הפך את וושינגטון לשחצנית, עצלנית ופזיזה. אבל הנסיעה בחינם עומדת להסתיים.

נעים ביעף אל העולם הפוסט־אמריקני

אף שקנה המידה של המשבר הפיננסי הזה גדול בהרבה מכל מה שאנו זוכרים מהזמן האחרון, הוא איננו חסר תקדים. ההיסטוריה של הקפיטליזם מלאה בועות, בהלות, התמוטטויות פיננסיות ומיתונים. ההולנדים השתגעו בגלל צבעונים במאה השבע־עשרה; בהלת רכבות תקפה את הבריטים בשנות ה־40 של המאה השמונה־עשרה. אפילו בעשורים האחרונים התרחשו אסונות פיננסיים במקסיקו, בארגנטינה, בברזיל וכמעט בכל מדינה אחרת באמריקה הלטינית. רוסיה ומדינות הלוויין לשעבר שלה פשטו את הרגל בשנות ה־90, וזיהום תקף את אסיה בסוף העשור. ההתמוטטות של לונג טרם קפיטל מנג'מנט ב־1998, מקרנות הגידור הגדולות בעולם, הדאיגה כל כך את הבנק הפדרלי עד שהוא ארגן חילוץ כדי למנוע מהמערכת הפיננסית להתמוטט.

המשבר של 2008 שונה בדיוק מפני שהוא לא התחיל באיזה אזור נחשל בעולם המתפתח; הוא צמח בארצות הברית, לב הקפיטליזם העולמי, וזרם בעורקים הפיננסיים הבינלאומיים. למרות דעותיהם של כמה מלומדים, הוא לא מבשר על סוף הקפיטליזם. אבל בהחלט ייתכן שהוא מבשר על הסוף של סוג שליטה עולמית מסוים של ארצות הברית. המהומה הכלכלית הנוכחית רק תאיץ את המעבר לעולם פוסט־אמריקני. אם המלחמה בעיראק ומדיניות החוץ של ג'ורג' וו' בוש גרמו לדה־לגיטימציה של הכוח הצבאי והפוליטי האמריקני בעיני העולם, המשבר הפיננסי גרם לדה־לגיטימציה של הכוח הכלכלי של אמריקה.

לא משנה מה אנשים חשבו על מדיניות החוץ של אמריקה, כולם הסכימו שארצות הברית היא הכלכלה המודרנית, המתוחכמת והיצרנית בעולם – עם שוקי ההון המתקדמים ביותר. כתוצאה מכך היתה לה הגמוניה לא רק בכוח הצבאי ובדיפלומטיה אלא גם בתחום הרעיונות. נגידי בנקים מרכזיים ושרי אוצר ברחבי העולם למדו את יסודות המקצוע שלהם בבתי ספר אמריקניים. פוליטיקאים פיתחו את הכלכלה שלהם לפי עצות במרשמי קונסנזוס וושינגטון. החידושים של עמק הסיליקון הפכו לקנאת העולם. שוקי ההון העמוקים והרווחיים של ניו יורק נערצו והועתקו בכל יבשת למעט אנטארקטיקה.

כפי שציין בראד סטסר, חבר במועצה לקשרי חוץ, הגלובליזציה אחרי מלחמת העולם השנייה היתה כמעט שם נרדף לאמריקניזציה. "לווים זרים שביקשו לגייס כספים נטו להנפיק איגרות חוב נקובות בדולרים, להשתמש בחוקי ניו יורק, ולעמוד בסטנדרטים לגילוי נאות של הרשות האמריקנית לניירות ערך," הוא כותב. הרעיונות והמוסדות האמריקניים נעשו מושכים יותר הודות להצלחה הכלכלית של המדינה.

התמוטטות וול סטריט תשחק משמעותית את מורשת ההצלחה הזאת. הכלכלה האמריקנית תתכווץ או תדרוך במקום ב־2009, וייתכן שתצמח באיטיות בשנים לאחר מכן, כשהחוב מכביד עליה. מרבית אירופה תהיה באותה סירה. באופן טבעי הפעילות הכלכלית בכל מקום הושפעה מההתמוטטות הזאת של העולם הראשון. ומכיוון שתחום הפיננסים גלובלי לחלוטין, שוקי המניות בכל מקום התמוטטו. אבל הכלכלה של השווקים המתפתחים הגדולים – סין, הודו וברזיל – גדולה עכשיו במידה מספקת כך שיש בהם פעילות כלכלית משמעותית משל עצמם (דרישה מקומית), שאינה מסתמכת על יצוא למערב. כתוצאה מכך מעריכה קרן המטבע הבינלאומית שמאה אחוז מהצמיחה העולמית ב־2009 יגיעו משווקים מתפתחים. בשעה שהשווקים הפיננסיים של מדינות אלה מוצמדים לזה של ארצות הברית, הכלכלות עצמן מתחילות להשיג עצמאות כלשהי ממנה, לראשונה בהיסטוריה.

העוצמה העולמית היא מעל לכול שליטה ברעיונות, בסדר היום ובמודלים. הגילוי שחלק גדול מהחדשנות הפיננסית שהתחוללה בעשור האחרון לא יצר הרבה יותר מבניין קלפים ישחק את העוצמה האמריקנית. מכירת רעיונות אמריקניים לשאר העולם תדרוש מאמץ רב יותר מעתה ואילך. מדינות מתפתחות יבררו בקפידה את קווי המדיניות הכלכלית שמתאימים להן ביותר, ובביטחון גובר. "המערכת הפיננסית האמריקנית נחשבה למודל, וניסינו כמיטב יכולתנו להעתיק את מה שיכולנו," אמר יו יונג־דינג, יועץ לשעבר בבנק המרכזי של סין, בשלהי ספטמבר 2008. "פתאום גילינו שהמורה שלנו לא מצוין כל כך, לכן בפעם הבאה שנתכנן את המערכת הפיננסית שלנו, ניעזר יותר בשכלנו."

עליית השאר היא בלבה תופעה כלכלית, אבל המעבר שאנחנו עדים לו איננו רק עניין של דולרים וסנטים. יש לו השלכות פוליטיות, צבאיות ותרבותיות. בשעה שמדינות נעשות חזקות ועשירות יותר, ובשעה שארצות הברית חותרת לזכות בחזרה באמון העולם, סביר שנהיה עדים לאתגרים רבים יותר ולתקיפות גדולה יותר מצד מדינות צומחות. בחודש אחד בקיץ האחרון הודו היתה מוכנה להתעמת עם ארצות הברית בשיחות הסחר בדוחה, רוסיה תקפה וכבשה חלקים מגאורגיה, וסין אירחה את המשחקים האולימפיים המרהיבים והיקרים בהיסטוריה (שעלו יותר מ־40 מיליארד דולר). לפני עשר שנים לאף אחת משלוש אלה לא היה כוח או ביטחון מספיקים לפעול כך. אפילו יֵרדו שיעורי הצמיחה במדינות אלה, מה שיקרה לבטח, הן לא יוותרו בשקט על התפקידים החדשים שלהן במערכת הגלובלית.

חִשבו על כמה דוגמאות. בעשור האחרון הרחיבה ארצות הברית את השפעתה לתוך מה שהיה במשך מאות שנים תחום ההשפעה של רוסיה. בעידן השליטה האמריקנית לאחר המלחמה הקרה מוסקבה נכנעה לה. היא נזקקה לוושינגטון בתמורה לקבלת כסף וסיוע. אבל ב־2008 רוסיה היא כבר מעצמה משוקמת. באמצע פברואר 2009 הגיעה רפובליקת קירגיסטן להחלטה לסגור את בסיס חיל האוויר מַנַס, בסיס אמריקני המספק תמיכה אווירית חיונית למבצעים באפגניסטן, שנודעת לו חשיבות מיוחדת אחרי סגירתו ב־2005 של בסיס אווירי נוסף באוזבקיסטן. המניע היה כסף. ארצות הברית שילמה 55 מיליון דולר לשנה כדי לחכור את הבסיס והביעה נכונות לשלם 100 מיליון דולר בשנה. הממשלה הרוסית, המתנגדת לכך ועוינת את הרעיון של נוכחות צבאית אמריקנית קבועה למחצה בחצר האחורית שלה, הציעה 2.3 מיליארד דולר בחבילת סיוע שמגמדת את התמיכה הכלכלית האמריקנית וכוללת 180 מיליון דולר בביטול חוב, 150 מיליון דולר בסיוע, והלוואה של שני מיליארד דולר להשלמת בנייתה של תחנת כוח הידרואלקטרית. תחנת הכוח תהיה מיזם משותף ותגביר את תפוקת האנרגיה של רפובליקת קירגיסטן ב־40 אחוז, וכפי הנראה תביא את יצוא האנרגיה של המדינה למלוא הפוטנציאל שלו. אפילו אחרי ירידת מחירי הנפט ל־40 דולר לחבית, רוסיה עדיין בעמדה מתאימה לאמץ מדיניות חוץ עצמאית יותר.

אפילו בעלת ברית חדשה של אמריקה, כמו הודו, שומרת על עצמאותה מולה. ניו דלהי אסירת תודה לוושינגטון על תמיכתה בהענקת לגיטימציה להודו כמעצמה גרעינית נורמלית, אבל היא בכל זאת מתנגדת לה בנושאי ביטחון מהותיים. למרות לחץ אמריקני רב, הודו פשוט לא רואה באיראן את האיום שארצות הברית רואה בה. הודו הסכימה להצביע פעם אחת עם ארצות הברית בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אבל ממשיכה לנהל קשרים נרחבים עם איראן, לרבות ניהול תמרונים ימיים משותפים. הודו רואה באיראן שותפת מסחר ומסרבת לבודד אותה בכל דרך שהיא. באפריל 2008 ביקשו הטייסים של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד לחנות לתדלוק בניו דלהי כשהמנהיג האיראני חזר מביקור בסרי לנקה. הממשלה ההודית הזדרזה לשלוח הזמנה רשמית והפכה את העצירה בת שש השעות לביקור מדיני.

המצב הנוכחי של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי מספק גם הוא לקח שימושי. מוסדות אלה, הנשלטים בכסף וברעיונות של ארצות הברית, נתפסים זה זמן רב ככלי השפעה אמריקניים. וכיום, כותב סטסר, "כלכלות מתפתחות כמו סין, רוסיה, הודו, ערב הסעודית, קוריאה ואפילו ברזיל לא צריכות את קרן המטבע הבינלאומית; הן נמצאות יותר ויותר בעמדה שמאפשרת להן להתחרות בה. ערב הסעודית כבר תומכת בלבנון. ונצואלה סייעה לארגנטינה לפרוע חוב לקרן המטבע הבינלאומית. מימון פיתוח סיני מספק חלופה להלוואות של הבנק העולמי."

כדוגמה טובה עוד יותר לעתיד ולעוצמה של השינויים הקשורים בעליית השאר קִראו שוב את הכיסוי התקשורתי של פסגת הג'י־20 בנובמבר 2008 בוושינגטון די־סי. כל משבר פיננסי קודם טופל בידי קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, או הג'י־7 (ומאוחר יותר הג'י־8). במשברים קודמים המערב גילם את תפקיד המורה חמור הסבר הנוזף בכיתה הסוררת. הלקחים שהוא הִקנה נדמים כעת מפוקפקים. זכרו שבזמן המשבר הפיננסי באסיה ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות דרשו מהאסייתים לנקוט שלושה צעדים – לאפשר לבנקים רעים ליפול, לשלוט בהוצאות, ולשמור על שיעורי ריבית גבוהים. במשבר שלו המערב נהג בדיוק ההפך בכל שלוש החזיתות.

בכל מקרה, המשבר הזה איננו מהסוג שהמערב יכול לטפל בו לבדו. כדי להגיב ביעילות בכלכלה גלובלית מקושרת ביותר נדרשו כל השחקנים הגדולים בעולם – לרבות הכלכלות המתפתחות העיקריות – לקחת חלק בפתרון. מדינות כמו סין וערב הסעודית היו חיוניות כדי לספק כסף. ובאשר ללגיטימיות, המועדונים המערביים הישנים היו ארכאיים, שרידים של עולם שנעלם, והם כבר לא יכלו למכור פתרון גלובלי משל עצמם. כפי שהבהיר המשבר, אפילו ארצות הברית אינה יכולה עוד לפעול באופן בלתי תלוי. לכן כונסה בפעם הראשונה פגישה של ראשי המדינות של הג'י־20 – הג'י־8 ומלבדן האומות המתפתחות העיקריות.

כמובן, לא הכול השתנה. פסגת הג'י־20 עדיין התכנסה בוושינגטון, והנשיא ג'ורג' וו' בוש עדיין גילם את התפקיד הראשי בקביעת סדר היום. זהו עולם חדש, אך לא בהכרח עולם שבו אמריקה נושלה ממעמדה. למעשה, אמריקה היא עדיין המדינה היחידה החשובה ביותר בעולם, והיא יכולה להפעיל את השפעתה בכל תחום ובכל יבשת באופן שאיננו אפשרי לשום מעצמה גדולה אחרת. עדיין, בדבריו של המחבר הגרמני יוזף יופה, היא "מעצמת־העל כברירת מחדל". אבל עכשיו אנחנו חיים בעולם שבו פעולה משותפת איננה רק רצויה, אלא חיונית.

כולנו תלויים זה בזה

שיתוף פעולה בינלאומי הוא חיה מורכבת. אפילו כשיש רצון, לעתים קרובות אין דרך ברורה. אפגניסטן היא הדוגמה למבצע רב־צדדי מוצלח – לפחות בתיאוריה. הפלישה הראשונית זכתה לתמיכה של האו"ם והקהילה הבינלאומית. המאמץ הצבאי, כיום בן יותר משבע שנים, כולל חיילים מבריטניה, מקנדה, מפולין, ואפילו מצרפת. הבנק העולמי, הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי וממשלות של אומות שונות תרמו מיליארדי דולרים כדי לבנות את תשתיות המדינה. אולם המלחמה היא בכל זאת כמעט כישלון. הממשלה של חאמיד קרזאי שולטת בפחות משליש המדינה. מחוץ לכַּאבול שרי מלחמה הם מקור הסמכות העליונה. הטליבאן, אף שנחלש, מגלה סימני התאוששות במידה מדאיגה. האופיום הפך למוצר הייצוא העיקרי של המדינה. ורוב המדינות – החל באלה הגובלות בה, כמו פקיסטן, וכלה בשותפות אירופיות כמו גרמניה – להוטות להסתלק מהמחויבויות שלהן במקום לממש אותן עד תום. הלאומנות הצרה מנצחת את הבינלאומיות הנאורה לעתים קרובות מדי.

הלקח של אפגניסטן מרמז שרב־צדדיות אינה קלה ולא תמיד יעילה. אבל המאמץ באפגניסטן סבל מהיעדר תשומת לב – ממשל בוש היה עסוק מדי בשיווק המלחמה בעיראק ובניהולה – ועדיין אפשר להצילו. מלבד זאת, הבעיות של ימינו דורשות פתרון רב־צדדי אפילו כשקשה ביותר להשיג אותו. חִשבו על כמעט כל בעיה חמורה שאנו ניצבים מולה כיום; רוב הסיכויים שמעורבת בה יותר ממדינה אחת. טרור, זיהום פיננסי, מחלות מידבקות, אנרגיה, ביטחון – כל האתגרים האלה דורשים תגובות מתואמות, ובכמה מהמקרים מוסדות שיכולים ליישם אותן.

כדוגמה פשוטה חִשבו על מחלות מידבקות. כיום כמעט מובטח שהתפרצות של מחלה תתפשט לכל פינה בעולם. פירוש הדבר שלכולנו יש תמריץ לקבוע את טיב מחולל המחלה במהירות האפשרית, לבודד את הקורבנות, ולפעול למציאת תרופה. באופן אידיאלי, ארגון הבריאות העולמי יתערב, ידרוש שישלחו אליו דגימות מהנגיף, יבצע אבחנה מובהקת, ויקבע נהלים שיש ליישם. לרוע המזל, הוא סובל מתקציב חסר וממחסור בכוח אדם, ואין לו סמכות לקבוע חוקים המחייבים את כולם. סין הסתירה התפרצות של שפעת העופות בתחומה במשך שבועות לפני שהעולם שמע על כך. אינדונזיה סירבה, בשלב מסוים, למסור דגימות של שפעת מחשש שישתמשו בהן ליצירת חיסונים יקרים שהמדינה לא תוכל להרשות לעצמה לרכוש.

זה העולם שניצב מול ברק אובמה: עולם סבוך ופולמוסי, שבו יש מעט תשובות קלות. אבל על אף כל הבעיות העולם עדיין שלֵו להדהים. מלחמה בין המעצמות הגדולות לא תעלה על הדעת. לפי כמה אמות מידה, כגון הרג אזרחים, אנחנו חיים באחת התקופות השלוות ביותר מאז ומעולם. ואל־קאעדה, האיום הגדול הראשון של המאה העשרים ואחת, הפך חסר שורשים ומתגונן בשעה שמוסלמים ברחבי העולם סולדים מכך שהוא משבח אלימות ומוכנוּת להרוג אזרחים, אפילו כשהאזרחים הללו מוסלמים. בחירתו של ברק אובמה, אמריקני שראה את העולם ומוצאו רב־גזעי, שאביו מוסלמי ושמו האמצעי חוסיין, הכה את ארגון הטרור בהלם. בקלטת וידאו מהזמן האחרון הידרדרו מנהיגי הארגון להתקפות אישיות חלושות על הנשיא החדש, וכינו אותו "כושי הבית". דאגותיהם מובנות: בחירתו של אובמה היא סמל של תקווה לעולם ואיום על אידיאולוגיית השנאה של אל־ קאעדה. [..]

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה