להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי עיון    כל הספרים   האחים הימלר

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 89.00 ש"ח
המחיר באתר: 62.3 ש"ח

זמנית ספר זה אינו קיים במלאי,
  אנא צרו אתנו קשר
לאיתור הספר עבורכם.

סל הקניות שלי

האחים הימלר | קטרין הימלר
סיפורה של משפחה גרמנית

הסיפורים הישנים
הקדמה

כשהייתי בת חמש-עשרה שאל אותי לפתע חבר לספסל הלימודים בשיעור היסטוריה אם אני בעצם קרובה של "אותו הימלר". הנהנתי בגרון חנוק. דממה מוחלטת שררה בכיתה. כולם היו דרוכים ומתוחים. המורה, לעומת זאת, נעשתה עצבנית והמשיכה בשיעור כאילו דבר לא אירע. היא החמיצה הזדמנות להמחיש לנו, הצאצאים, מה עוד מקשר אותנו בעצם לאותם "סיפורים ישנים".

אני עצמי התחמקתי זמן רב מן השאלה הזאת. ידעתי גם ידעתי על קיומו של היינריך הימלר, אחי-סבי. ידעתי גם ידעתי על "רוצח המאה", שהיה אחראי להשמדת יהודי אירופה ולרצח של מיליוני בני אדם נוספים. כבר בצעירותי נתנו לי הוריי ספרים על תקופת הנאצים. בזעזוע ובעיניים דומעות קראתי על מרד גטו ורשה וכישלונו, על גורלותיהם של מהגרים ועל מלחמת ההישרדות של ילדים במסתור. הזדהיתי עם גורלם של הנרדפים, התביישתי בשם המשפחה שלי ולעתים קרובות חשתי אשמה חסרת פשר ובה-בעת מדכאת. לאחר מכן, כשלמדתי מדע המדינה, היה העיסוק בעבר הגרמני תמיד נושא מרכזי בשבילי.

אך משאֵלת מעורבותה של משפחתי שלי, התחמקתי. הדחף לעסוק מקרוב בסיפור המשפחה התעורר רק מאוחר יותר ובאורח מקרי למדי. אבי ביקש ממני לחפש בארכיון הפדרלי בברלין תיקים על אביו. עד אז היה בשבילי סבי, שמעולם לא הכרתיו, רק האח הצעיר של היינריך הימלר, טכנאי, מהנדס ומנהל הרדיו של הרייך בברלין - על-פי הסיפורים אדם לא פוליטי במיוחד. עד לאותה עת לא היה בו דבר שעורר את סקרנותי.

כבר בעיון הראשון בתיקים התחוור לי דבר מטריד: רוב הסיפורים שסופרו בחוג המשפחה לא התיישבו עם מה שהסגירו התיקים הדקיקים. ארנסט היה נציונל-סוציאליסט נחרץ כבר בשלב מוקדם; בתמורה לסיוע בקריירה שקיבל מהיינריך, ביצע בשביל המפקד הכללי של האס-אס כל מיני עבודות שחורות. גם גֶבְּהַארד, בכור שלושת האחים הימלר, כך גיליתי אט-אט, היה איש שאפתן, נציונל-סוציאליסט נלהב למן הרגע הראשון; כבר ב-1923 השתתף לצד אחיו היינריך בפוטש של היטלר ואחר-כך התקדם בחייו המקצועיים והיה למנהל מחלקה מצליח במשרד החינוך של הרייך. נוכחתי לדעת ששני האחים העמידו מרצונם את היכולת המקצועית שלהם לשירות השקפת העולם שחלקו עם היינריך ועם קרובים אחרים, עם עמיתים ועם שכנים.

דבר זה חל גם על ההורים הימלר. לפני 1933 עוד הפגינו מנהל הגימנסיה גבהארד הימלר ואישתו אנה ספקנות כלשהי ומורת רוח כלפי בנם האמצעי, שלא ניכרה בו שאפתנות מיוחדת, אך לאחר מכן, כך מלמדים המכתבים שכתבו להיינריך הימלר, היו לנציונל-סוציאליסטים נלהבים. גם להם גמל היינריך ביתרונות ובזכויות יתר שהשיג הודות לעמדת הכוח שלו ברייך השלישי.

בשנים שלאחר מכן הייתי עסוקה תחילה בדברים אחרים ולא בקורות המשפחה. עם זאת, נמשכתי כל הזמן לארצות אחרות כמו פולין וישראל, שתולדותיהן היו קשורות קשר הדוק וכואב כל-כך לא רק עם תולדות גרמניה כי אם גם עם תולדות המשפחה שלי. היינריך הימלר ארגן בפולין לא רק את מערכת ההשמדה האכזרית והגזענית של הנאצים נגד "תת-האדם" היהודים והסלאבים. אחיו גבהארד השתתף ב-1939 כמפקד פלוגה במתקפה על פולין והוא עצמו תיאר אותה עוד זמן רב אחרי המלחמה כהרפתקה "מדהימה". ריכארד וֶנדלֶר, גיסו של גבהארד, היה המושל של קרקוב בעת גירושם של היהודים מן העיר. בזמן המלחמה, לאחר הפינוי מברלין, גרו סבתי והילדים באזור שנקרא אז "וַארְטֶגָאוּ"; הם התגוררו בחווה שבעליה הפולני גורש ממנה קודם לכן. שוב ושוב נתקלתי בעקבות של משפחתי. אך האשמה האדירה של היינריך הימלר הובילה ככל הנראה לכך שבמשפחות של אחָיו פטרו את האבות במידה רבה מן האשמה שבה נשאו, זאת למרות חששות בלתי פוסקים, אם כי מעורפלים, כי ייתכן שחלקם באשמה היה גדול מכפי שחושבים.

גם לי היו חששות כאלה. יישמע הדבר בלתי סביר ככל שיישמע, נזקקתי לחמש שנים מאז תחילת המחקר כדי להגיע בבית הורי למסמכים, תעודות, מכתבים, פנקסי כתובות. ידעתי שבמשפחת הימלר נשמר, במידת האפשר, כל דבר כתוב: החל בחשבונות חשמל, המשך בטיוטות של מכתבים וכלה בתעודות ובתצלומים, אבל עד אותה עת לא התעניינתי בהם ואף לא חיפשתי אותם במכוון. היה תיק שבו שמרה סבתי, הסבתא שעוד הכרתי והערכתי מאוד, דברים רבים. הגילוי שעוד שנים אחרי 1945 השתייכה לרשת של נציונל-סוציאליסטים ותיקים שתמכו זה בזה, היה מכאיב במיוחד.

מי שחוקר את הסיפור המשפחתי שלו מתקשה לחדור מבעד לנקודות העיוורון ולאיסורי המחשבה שהקִרבה יוצרת. התהליך הזה אינו חדל להיות תהליך כואב, וחששות מפני אובדן מעיבים עליו לכל אורכו.

אחרי ממצאי התיקים הראשונים על סבי נדרשו לי שלוש שנים כדי להודות בפני עצמי שסיפור המשפחה הזה לא ירפה ממני עוד. בינתיים נולד לי בן שייטול על עצמו לא רק את עול המורשת של משפחתי. אביו הוא בן למשפחה יהודית שנרדפה על-ידי אנשי האס-אס של אחי-סבי היינריך, משפחה שבניה סובלים עד היום מן הטראומה העמוקה של רצח בני משפחתם. החלטתי כי בבוא היום אמסור לבני סיפור משפחה שונה מן האגדות הסובבות בחוג המשפחה.

על כך שהכוונה הזאת הניבה בסופו של דבר ספר אני חבה תודה לרבים שתרמו לעשייה הזאת. זה המקום להודות להם.

את הדחיפה המכרעת הראשונה למחקר נתן לי אבי. העניין היה לפרויקט מחקר של ממש הודות לפרופסור וולף-דיטר נאר (Wolff-Dieter Narr) ולמשתתפים בסמינר האוניברסיטאי "דור הנכדים של פושעות ופושעי הנציונל-סוציאליזם" באוניברסיטה החופשית בברלין.

אני רוצה להודות לכל בני המשפחה שהעמידו לרשותי מסמכים ונענו פעמים רבות בסבלנות לבקשותי לראיין אותם. עובדי מוסדות רבים סייעו לי במחקרי המקיפים. אני רוצה להודות במיוחד למר פיקרו (Pickro) מן הארכיון הפדרלי בקובלנץ, שנכונותו לסייע בידי היתה גדולה במיוחד ותמיד מצא זמן בשבילי. עובדים רבים מן הארכיון הפדרלי ברלין-ליכטרפלדה, מן הגנזך המרכזי של דיסלדורף, מן הארכיון של האוניברסיטה הטכנולוגית במינכן, מארכיון מדינת ברלין ומעמותת קונטאקטה
(Kontakte e.V.) בברלין עזרו לי גם הם מאוד במחקרי.

תודה מיוחדת מאוד מגיעה למיכאל וילדט מן המכון למחקר חברתי בהמבורג. הוא היה איש המקצוע הראשון מתחום ההיסטוריה שקרא את כתב היד בגרסתו הראשונית. העידוד, העצות והעזרה שהושיט לי היו חיוניים למהלך עבודתי. היינץ הנה (Heinz Hohne) העמיד לרשותי חומר מן הארכיון הפרטי שלו, אנה פריור
(Anne Prior) השיגה בשבילי באדיבותה מידע רב על בני משפחתי מדינסלָקֶן. אנדריאס זאנדר (Andreas Sander) מן הקרן לטופוגרפיה של הטרור עזר לי בהפניות חשובות, וכך עשה גם פטר ויטֶה (Peter Witte).

אני רוצה להודות באופן מיוחד לאינגקה ברודרזן (Ingke Brodersen), שלא זו בלבד שמצאה הוצאה לאור לכתב היד, היא גם ערכה וליוותה אותו באורח ביקורתי. היא עמדה לרשותי בכל עת שנזקקתי לה וההזדמנות לעבוד איתה היתה בשבילי מזל גדול מכל הבחינות.

בעלי סייע בידי בשיחות רבות מספור, הוא והוריו תמכו בי למן ההתחלה בעבודה על הספר הזה. חברים וחברות הקשיבו לי בסבלנות, שוחחו איתי על הפרויקט, קראו חלקים מן הטקסט ואירחו אותי במסעות המחקר שלי.

ולבסוף, תודתי הגדולה ביותר נתונה להורי, שתמכו בי בכל אותן שנים והקלו עלי את המלאכה. בלעדיהם לא היה הספר הזה נכתב.

ברלין, יוני 2005

מעולם לא קראתי לו "סבא" שיחת הטלפון
ארנסט הימלר מת זמן רב לפני שנולדתי. זה לא דבר חריג בדור שלי. בעלים, אבות וסבים רבים לא שבו מן המלחמה. מותו של סבי אינו הדבר שמייחד אותו; מייחדת אותו עובדת היותו אחיו הצעיר של המפקד הכללי של האס-אס היינריך הימלר, האיש שארגן את הרצח המתוכנן של מיליוני בני אדם ב"רייך השלישי".

כבר בילדותי היה הדבר ידוע לי, אלא שמעולם לא חשבתי מה היה טיבו של הקשר האישי והפוליטי בין הסבא הלא-מוכר לי לאחיו זה. דבר זה השתנה רק עם צלצול הטלפון בוקר אחד בשנת 1997. על הקו היה אבי. האם אוכל לברר בשבילו בעניין התיקים של אביו בארכיון הפדרלי? הללו נפתחו לציבור הרחב מאז שהאמריקנים העבירו אותם לגרמנים. והרי לי יהיה הדבר קל יותר מאשר לו.

אכן, לי היה כמובן קל יותר לעשות זאת, הורי גרו הרחק מברלין. אחרי האיחוד מחדש של גרמניה הועברו התיקים ממה שהיה מרכז התיעוד בברלין לארכיון הפדרלי, ורוב החומר בתיקים האישיים של פעילי מפלגה, מפקדי אס-אס ופושעים נאצים נפתח לציבור הרחב. אך מדוע חשב אבי שבארכיון הזה יימצא משהו על אביו, ארנסט הימלר?

הגשתי בקשה לעיין בתיקים. הביקוש עדיין היה רב; נאלצתי להמתין חודשים לפגישה. היתה בדחייה הזאת משום הקלה, היא נתנה לי שהות לחשוב על אדם שעד אז לא מילא שום תפקיד בחיי. את סבתי, פאולה, אשתו של ארנסט הימלר, שמתה מזמן, שאלתי רק פעם אחת, בילדותי, מי היה האיש הצעיר הנוקשה מעט בחליפה השחורה, בתמונה הממוסגרת שהיתה תלויה בטרקלינה. היטב זכורות לי הדמעות שעלו לפתע בעיניה והבהלה שאחזה בי למראן. אינני זוכרת מה סיפרה לי עליו. מעולם לא דיברה עליו מיוזמתה. שוב לא שאלתי אותה עליו.

גם אבי לא הִרבה לדבר עליו. "הוא היה טכנאי ברדיו בברלין. ובוודאי גם היה במפלגה." זה היה הנוסח של המידע המעורפל שמסר לי, שהסתיים תמיד בהערה: "אבל כולם הרי היו במפלגה." אחיו היינריך היה צריך בוודאי "לשכנע" אותו להצטרף למפלגה כי "ארנסט לא התעניין במיוחד בפוליטיקה". אפשר להניח שלא רצה "לחבל בסיכויי הקידום המקצועי" שלו. היינריך סייע לו בוודאי לקבל את המשרה ברדיו של הרייך. "היינריך חש תמיד אחריות רבה כלפי אחיו הצעיר. אבל השניים לא התראו לעתים קרובות."

עד אז נשמעו לי כל ההערות האלה על סבי סבירות. לא שאלתי שאלות. לא היה בו דבר שעורר באמת את סקרנותי, שום דבר שגרם לי אי-נחת. המצב השתנה רק כשביקש ממני אבי לחפש בארכיון תיקים על אביו. התחלתי לשאול את עצמי מה אני יודעת על סבי. מעט. שום דבר משמעותי. תאריכים כמו בטבלה של קורות חיים: נולד במינכן ב-1905, גדל במשפחה בורגנית טובה, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה, מ-1933 שכיר ברדיו של הרייך (RRF) בברלין, נישואים לפאולה באותה עת, אחר-כך אב לשלוש בנות ובן, הוא אבי. המשפחה התגוררה בבית דו-משפחתי עם גינה ברובע רוּלֶבֶּן בברלין. בשנים האחרונות של המלחמה מונה ארנסט הימלר למהנדס הראשי ולסגן המנהל הטכני של הרדיו של הרייך, וזמן קצר לפני תום המלחמה גויס לפולקסשטורם; בתחילת מאי 1945 מת בברלין בנסיבות מעורפלות.

אינני יודעת דבר על האיש הזה שהיה סבי - אינני יודעת באילו תנאים גדל, איך נהג באשתו ובילדיו, מה עניין אותו לבד ממקצועו, ואיני יודעת גם מה היתה עמדתו ביחס לנציונל-סוציאליסטים וביחס לאחיו היינריך. עד לאותה עת הצטייר בעיני ארנסט הימלר כאיש ממוצע לגמרי, לא בולט משום בחינה שהיא. נראה כי ההדגשה החוזרת ונשנית ששני האחים "לא היו בקשר הדוק" חיזקה את התמונה של המהנדס שלא היה מעוניין בפוליטיקה. היא רימזה על ריחוק אידיאולוגי בין השניים כשם שהבליעה השערה שארנסט הניח לאחיו לשכנעו "להצטרף" שלא מרצונו או מתוך אדישות.

האם נכנע הצעיר לתביעת העליונות ולכוח ההשפעה של הבוגר ותו לא, אך נשאר מרוחק ממנו פוליטית? אם כך היה, מה הניע את היינריך לסייע בקידום הקריירה של ארנסט? האומנם התראו מעט כל-כך כפי שנטען? למה? האם משום שארנסט לא רצה לדעת דבר על מעשי אחיו או משום שהיינריך, מפקד כללי של האס-אס ואחר-כך שר הפנים, היה טרוד כל-כולו במשימה האדירה שלו, לטהר את גרמניה ואת הארצות השכנות הכבושות מ"אויבי העם הגרמני"? מה ידעו סבי ארנסט וסבתי פאולה על מעשיו של היינריך? "אולי," נהג אבי לומר, אולי אביו ידע משהו, אך אמו בוודאי לא ידעה דבר, "היא היתה תמימה מאוד מבחינה פוליטית."

התחלתי לתהות על ההחלטיות שבה אמר את הדברים כשם שהתחלתי לתהות לגבי היעדר הספקנות שלי עד כה. מי שהיה קרוב כמו סבתי למפקד האס-אס, היה צריך לעשות מאמצים מיוחדים כדי לא לדעת על המעצרים של בעלי דעות פוליטיות אחרות, על שלילת הזכויות מיהודי גרמניה ועל "היעלמם" במחנות ריכוז.

לא הצלחתי לצייר לעצמי תמונה ברורה יותר של ארנסט. לפתע חשתי בושה על אי-הידיעה שלי, על הבורות הנאיבית שלי אשר לקורות משפחתי. ידעתי אמנם על קרבתו של סבי להיינריך הימלר, ואף-על-פי-כן בתפישה שלי תמיד שרטטתי קו הפרדה חד בין "היינריך האיום" לבין "ארנסט האַ-פוליטי". זאת - כך התחוור לי למרבה הפליאה - אף-על-פי ששנים התעניינתי באינטנסיביות בנציונל-סוציאליזם ובעיקר בגבולות המטושטשים בין פושעים, בין אלה שידעו, בין אלה שניצלו את המצב, ובין התומכים - רק לא במשפחה שלי עצמי.

פגישתי בארכיון הפדרלי נקבעה ליוני 1997. נסעתי לליכטרפלדה ומיד עם כניסתי למתחם הענקי של מה שהיה בעבר בסיס צבאי, חשתי שזוהי בשבילי התחלה של מסע בזמן. מבעד לגדר המתחם נגלים תחילה לעין המבנים הווילהלמיניים הישנים באדום-לבֵנים בוהק, שנבנו בסוף המאה ה-19 כ"מוסד לפרחי קצונה". הם שימשו למטרה זו עד מלחמת העולם הראשונה. בכניסה יש כמה בניינים, שרואים כי נבנו בתקופה הנאצית, כיעור אפור, מונומנטלי, מבואה של עמודים ופסלים נורדיים-אתלטיים. אז שוכנה כאן יחידת ה"לייבשטנדרטה אס-אס אדולף היטלר", שנשבעה אמונים ל"פיהרר" וראתה עצמה כ"עילית שבעילית" בפיקודו של זֶפּ דיטריך (Sepp Dietrich).

אחרי 1945 נכנסו החיילים האמריקנים למתחם, שכונה בפיהם "קסרקטיני אנדרוז", ובמקום הבניינים ההרוסים ברובם הקימו מבני מגורים והנהלה. באחד הבניינים האלה שוכן כיום הארכיון הפדרלי. באולם הקריאה נמסרו לידי כמה תיקים דקים על ארנסט הימלר ורשימה ארוכה של הפניות למחקר נוסף. לקחתי את המסמכים ברגשות מעורבים. תחילה תגובה של בהלה: אכן, יש משהו עליו - וגם סקרנות; הקלה בגין דקות התיקים וגם חשש מפני החומר שהם עשויים להכיל.

בתיק האישי היו רק כמה דפים מצולמים. תעודת חברות במפלגה ובה תצלום, קורות חיים וכמה איגרות משרדיות. עיינתי מקרוב בתעודת החברות במפלגה וראיתי שתאריך ההצטרפות היה: "1 בנובמבר 1931". מוזר: איך זה כבר ב- 1931, יותר משנה לפני עליית הנאצים לשלטון? איך זה מתיישב עם הטענה שהיינריך היה צריך לשכנע את ארנסט להצטרף למפלגה? המשכתי לקרוא ומצאתי בין המסמכים את ההודעה שהוא התקבל כחבר באס-אס ב-1 ביוני 1933 .

זה היה התאריך שבו החל את עבודתו ברדיו של הרייך. אס-אס? על כך לא דובר מעולם! האס-אס היה הארגון של היינריך, והחפיפה הבולטת של תאריך ההצטרפות של ארנסט לאס-אס ותאריך הכניסה שלו לעבודה ברדיו התאימה להשערה של אבי שהיינריך סייע בקידום הקריירה של אחיו. ישבתי לפני הניירות שהפכו לפתע את העבר למוחשי הרבה יותר בשבילי. אחרי כל ההשערות והמחשבות המפוזרות של השבועות הקודמים היה בהם פיכחון מיטיב דווקא. שוב ושוב הסתכלתי בתצלום, תמונת דרכון פשוטה, שארנסט נראה בה צעיר ומהוגן כל-כך. ברגע זה הוא היה זר לי מתמיד. מה לי ולאיש הזה שמת 22 שנים לפני הולדתי?

בין הניירות מצאתי אישור לכך שארנסט קיבל בסתיו 1937 הלוואה מן המטה האישי של המפקד הכללי של האס-אס לרכישת הבית בברלין-רולבן. את הבית קנה ביחד עם איש ששמו ד"ר בֶּרֶנְדְס (Dr. Behrends). מתחתיו נמצא מכתב מודפס במכונת כתיבה מארנסט לאחיו היינריך ממאי 1944. ממנו עלה כי גם לארנסט התאפשר מדי פעם לעשות שירות כלשהו לאח רב-הכוח. במקרה זה כתב לבקשתו של היינריך חוות דעת מקצועית על סגן מנהל מפעל של הפירמה הברלינאית "ק' לורנץ" (C. Lorenz).

משמעותו של המכתב והעילה לכתיבתו לא היו ברורים לי באותה עת, אך הוא הטריד את מנוחתי. ייתכן שהיתה זו השפה: ארנסט דבק אמנם בסגנון הענייני המאפיין חוות דעת, אך המשפטים המסורבלים שלו היו מתובלים במילים אידיאולוגיות כגון "אשראי של השקפת עולם" ו"האופטיקה של האריזציה". המכתב מתעד את להיטותו המוגזמת להיענות לבקשתו של היינריך, ובה-בעת משקף גם אינטרסים לא ברורים שלו עצמו. ארנסט מדווח בו גם על שיחה ארוכה עם ראש שירות ביטחון-חוץ ואלטר שלנברג (Walter Schellenberg). לא היה לי מושג על מה היה לסבי - מהנדס שסיפרו עליו שהתעניין בטכנולוגיה ולא בפוליטיקה - לשוחח עם ראש שירותי הביון של שירות הביטחון (SD) ומה היה חלקו של שלנברג בכל העניין. ייתכן כי ארנסט רצה פשוט לעשות רושם ולנצל את ההזדמנות לפטפט עם אישיות חשובה כל-כך במשטר הנאצי. העניין נותר בגדר חידה.

העמקתי עוד ועוד לעיין בתיקים, נתקלתי באותות הצטיינות שונים - "תג הספורט של האס-אה", "אות הכבוד האולימפי", וגם "אות השירות המצוין דרגה שנייה וראשונה". ארנסט הוצב תחילה כמפקד אס-אס במשרד הראשי לכוח אדם של האס-אס ואחר-כך במטה מפקד הקשר. היתה זו ככל הנראה הצבה פורמלית בלבד; לא מצאתי כל רמז שהיה לו תפקיד פעיל כמפקד באס-אס. הקידום האחרון שלו לדרגת שטוּרְמְבַּנְפיהרר (רב-סרן) היה ב-1939, עשרה ימים אחרי המתקפה על פולין. על מה אפוא הוענק לו אות השירות המצוין? הרי מעולם לא היה בחזית.

מסקר סטטיסטי של המפלגה מקיץ 1939 למדתי שארנסט היה אמנם חבר במפלגה הנאצית (NSDAP - מפלגת העובדים הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית), אך לא השתייך כמעט לאף אחד מן הארגונים הרבים שהיו מסונפים לה, למעט חזית העובדים הגרמנית (DAF), שכמעט כל "יצרני העבודה", החל בפועלים, המשך בשכירים וכלה במעסיקים, היו חברים בה, וכן הארגון הנציונל-סוציאליסטי לרווחת העם (NSV).

הכול הצביע על כך - נוכחתי לדעת בהקלה - שארנסט לא היה נאצי פעיל במיוחד. שום פעילות מנהיגותית משמעותית במפלגה או באיגודים המקצועיים המסונפים לה, כמעט שום רישומים על הצטיינויות מיוחדות בכרטסת של האס-אס ודרגת השטורמבנפיהרר לא העידה על שאפתנות גדולה בארגון האימתני הזה. ברור שהיה מעוניין בראש ובראשונה בטכנולוגיה של הרדיו, אולי גם בקריירה האישית שלו, אבל מבחינה פוליטית היה מסויג למדי. ובכל זאת, לא הייתי משוכנעת לגמרי.

הציקו לי הצטרפותו המוקדמת למפלגה, שיחתו עם שלנברג וגם העובדה שהיה במעמד של "חיוני" בזמן המלחמה, כלומר "חיוני" לוורמאכט. בדצמבר 1942 גויס לבטליון הכוננות "לייבשטנדרטה אס-אס אדולף היטלר", ואף-על-פי-כן אפשר להניח שכף רגלו מעולם לא דרכה בבסיס בליכטרפלדה; "בתור מורשה חתימה ומהנדס ראשי של ההנהלה הטכנית המרכזית של חברת הרדיו של הרייך (RRG) היה חיוני וחסר תחליף", ולכן היה פטור משירות צבאי עד זמן קצר לפני תום המלחמה. אך לא התברר לי מה היו המשימות "החשובות למלחמה" שהוטלו עליו, ומדוע נהנה מיחס מועדף זה כמעט עד סוף המלחמה.

גם אבי וגם אחותו, היחידה שעדיין נותרה בחיים, התפלאו למשמע ההצטרפות המוקדמת של ארנסט הימלר למפלגה. כששאלתי את אבי מה אמרה אמו על כך, השיב לי שהגיבה על שאלותיו בשתיקה ובבכי ותו לא. אחר-כך לא דיברה איתו ימים שלמים.

מדוע היה לסבתי קשה כל-כך לדבר על העבר? אולי היה לה מה להסתיר, כפי ששיער אבי בצעירותו. ואולי היתה זו רק תגובת-נגד לאי-ההבנה שגילה הדור הצעיר. בהשוואה לחייה הקשים אחרי 1945, בלי בעל, אם לארבעה ילדים, הרי שמבחינה אישית התקופה הנאצית היתה בוודאי התקופה המאושרת בחייה.

אבי ודודתי היו אסירי תודה על המחקר שעשיתי למענם. אך אחרי המשלוח השני ששלחתי, שכלל מסמכי ארכיון, הצהירה דודתי שבשבילה היה חשוב רק "לראות שוב הכול שחור על גבי לבן", וכעת צריך "להרפות" מן ההיסטוריה. הרגיז אותי שהשניים לא שאלו שאלות לגבי כל הרמזים הלא-מובנים שהופיעו במסמכים.

המעט - גם בו היו סתירות - שהצליחו לחלץ בעמל מפאולה, אמם, הרי לא היה בו כדי לספק להם אלא תמונה מעורפלת של האב, תמונה שזכתה עם הזמן לכל היותר לאישוש מכוח הסיפורים החוזרים ונשנים. ואולי ידעו השניים יותר משידעתי אני? בתחילה עיינתי בתיקים רק על-פי בקשת אבי ובאישורה של אחותו. עם הזמן הזדעזעתי ממה שמצאתי בתיקים והתאכזבתי מן ההד הקלוש שעוררו אצל השניים. רציתי לדבר איתם על הדברים שלא היו ברורים לי, רציתי לברר השערות שהועלו. עדיין לא היה לי ברור אם סקרנותי נובעת מיצר ציד בלשי, שהתעורר בעקבות עובדות דלות שהסתירו יותר משגילו, או שמא התעורר בי לפתע עניין בסבא הזה. סבא שלי.

אחרי גילויי הראשונים בארכיון חשתי אובדת עצות. בדמיוני הגיתי כל מיני תרחישים לגבי מעשיו ומחשבותיו של סבי בשנים 1945-1933. ייסרתי את עצמי על השנים שבהן לא גיליתי כל עניין בנושא, וכעסתי על אבי שנמנע מעימות ישיר עם המסמכים והשאיר לי את העיסוק בהם - אף כי גם הוא, כמוני, לא יכול היה לשער אילו זעזועים יחולל אצלי המחקר הזה. שגיתי לחלוטין בהערכה אשר לריחוק שלי מן העבר של סבי וסבתי, לחסינות שלי מפניו. התמודדתי עם בעיות רפואיות מתמשכות. התקפי חרדה מפני העתיד טרדו את מנוחתי. הייתי תקועה.

בסתיו 1997 היתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם אבי על ממצאי הארכיון. הוא אמנם שב והבהיר לי שהוא "גמר כבר מזמן עם העבר", אך היה מוכן לשוחח וענה בסבלנות על כל שאלותי על משפחתו. בילינו יום ארוך יחד, חצינו ערים קטנות בסגנון בנייה עתיק וטיפסנו בשמש אוקטובר רכה על מדרונות כרמים. כשהבטנו מטה מעל הגפנים, אל המישור, שאלתי אותו לראשונה מה הזיכרונות שנותרו לו עצמו מאביו, והופתעתי מתגובתו הנסערת: "מה אני צריך לחשוב על אב השמור בזיכרוני רק כמי שמעניש ומכה?!"

לפאולה היו אמנם, כך סיפר אבי, "דעות ליברליות בענייני חינוך", ואף-על-פי-כן תמיד הציגה לילדים, ובייחוד לו, את האב המת כמופת המאיר את הדרך - עד אשר "מתישהו לא יכול היה עוד לשמוע זאת" מה גם שאצלו עצמו התעוררו עוד ועוד ספקות אשר לתמונה הקורנת, המושלמת של האב. שתי אחיותיו הבוגרות סיפרו לו שארנסט היה מסוגל גם להיות אב אוהב וחביב מאוד. דבר זה עוד החריף בוודאי את הרגשתו שהזיכרונות האישיים המעטים שלו מן האב היו מדכאים כל-כך. השאלות ששאלתי עוררו אצלו מחדש את כל הדברים האלה - בצורה שהפריכה את ההתבטאות החוזרת ונשנית שלו ש"כל זה כבר לא חשוב" לו. שוב ושוב נתקלתי במפתיע במהלך השיחות שלנו בגבולות שלעתים קרובות לא היו מוחשיים לי תחילה או כאלה שלא יכולתי להבינם.

כמעט כבדרך אגב הזכיר אבי קופסה של תצלומי משפחה ואמר שאוכל להציץ בהם פעם, כשארצה. צריך להיות גם, כך אמר, תיק מסמכים של אמו, אך הוא אינו יודע אם יש בהם משהו מעניין. אחוזת סקרנות פתחתי את התיק הירוק ועד מהרה התברר לי שיש בו דווקא השלמות רבות לעובדות המעטות במסמכי הארכיון. בין מסמכים הנוגעים לעניינים טכניים של משק הבית של סבתי משנת חייה האחרונה מצאתי קורות חיים של סבי משנת 1931. היה בהם כדי להאיר לראשונה את השנים שקדמו לעבודתו ברדיו.

מצאתי מכתבים אישיים שלו וכן הצהרות שונות בשבועה על העשייה של ארנסט ברדיו, שסבתי קיבלה בשנות השבעים מעמיתים לעבודה דאז של בעלה. יש להניח שנזקקה להם לתביעת הקִצבה שלה. מהנדס ראשי הצהיר "על-פי דרישתה של גברת פאולה הימלר" בספטמבר 1948 שארנסט גויס באפריל 1945 לפולקסשטורם ו"הוצב יחד עם עובדים אחרים של הרדיו להגנה על בית הרדיו בברלין-שרלוטנבורג. בערב 30 באפריל או 1 במאי ראיתי את הימלר בחצר בית הרדיו בפעם האחרונה. כיוון שזמן קצר אחר-כך נפלתי בשבי הרוסי איני יודע מה עלה בגורלו לאחר מכן."

ניסיתי לתאר לעצמי מה פירוש הדבר שטכנאים, קרייני חדשות ופקידי הנהלה היו צריכים "להגן" על בית הרדיו מפני הצבא האדום ההולך ומתקרב; כולם אזרחים חסרי כל הכשרה וניסיון צבאיים וכמו סבי גויסו ברגע האחרון, כשהמלחמה כבר היתה אבודה מזמן מבחינתה של גרמניה, ושימשו בשר תותחים בפולקסשטורם. מה קרה לארנסט בימי המלחמה האחרונים האלה, לפני שאבדו עקבותיו?

שנה אחר-כך, באוגוסט 1949, הוכרז ארנסט הימלר על-ידי בית משפט השלום בשרלוטנבורג כמת. גם את המסמך בעניין זה מצאתי בתיק. שנים אחר-כך, מתישהו בשנות השבעים, הגישה פאולה פעם נוספת בקשת חיפוש בשירות החיפוש של הצלב האדום הגרמני במינכן. רק שנתיים לפני מותה, באוקטובר 1983, קיבלה תשובה ולפיה "יש סבירות גבוהה שארנסט הימלר נפל באפריל 1945 בקרבות במרחב ברלין".

מותו של סבי נותר בכל זאת חידה. שנים אחדות לאחר תום המלחמה, כך מספר אבי, בא אליהם אדם שטען כי היה עם ארנסט "עד הסוף" והיה נוכח כשזה נגס בגלולת רעל. הסוף הזה הציק לי. שאלתי את עצמי איך השפיעה על סבתי האפשרות שסבי התאבד והפקיר אישה וארבעה ילדים לגורלם.

בקופסת התצלומים של סבתי שררה ערבוביה חסרת תקנה. רוב התצלומים היו מוכרים לי, בייחוד תצלומי המשפחה המוקדמים של סבא-רבא וסבתא-רבתא הימלר, ושל בניהם גבהארד, היינריך וארנסט. הסבתא-רבתא שלי ממינכן היתה אישה צעירה ויפה ואחר-כך סבתא חביבה וחייכנית, סבתא מן הספרים: שיער לבן, פרוע-משהו, משקפיים עגולים על האף.

הסבא-רבא, מנהל גימנסיה וגֶהיימרַאט, נראה בכל גיל ממושמע ומכובד באותה מידה. על שניהם סופר כי שמרו על ריחוק מן הנציונל-סוציאליזם. לילדיהם - גם זאת אפשר לראות בתמונות - היו הורים קפדנים אך גם שופעי אהבה. גבהארד, הבכור, היה שופע ביטחון ומודעות עצמית כבר בגיל שבע. ארנסט, בן הזקונים, היה החמוד מכולם; רק תצלומי הילדות של היינריך עוררו אצלי שוב ושוב רתיעה, לא רק משום שידעתי מה נהיה אחר-כך מן הנער הזה, שבא מבית טוב ונראה תמים בתמונות, אלא גם משום שהיה מונח שם בקופסה, בין כל האחרים שהיו בני משפחתי, ובאורח בלתי נמנע כל-כך היה אחד מהם.

ועם זאת, אחרי המחקר שלי הבטתי בתצלומים בצורה אחרת. תצלומי החתונה הרומנטיים של סבי וסבתי, שבעבר התפעלתי מהם כל-כך, איבדו את תמימותם. רק כעת הבחנתי בסמל המפלגה על החליפה של ארנסט. היינריך, ששימש עֵד לנישואים, ניצב לפני משרד רישום התושבים עם הזוג הצעיר; הוא לבש מדי אס-אס, על זרועו סרט עם צלב קרס, ידו נשענת על מותנו, חיוך על פניו וחזהו מתוח. מצאתי גם תצלומים שנגזרו או הוצאו מתוך אלבומים: באחד מהם נראה סבי, ומי שעמד לידו גזור מתוך התמונה, ככל הנראה מעשה ידיה של סבתי פאולה.

ניכר היה כי אבי הופתע באמת ובתמים מן הממצאים בביתו. הוא שמר אותם מאז מותה של אמו, ולדבריו מעולם לא עיין בהם. בתגובה לפליאה העצומה שלי אמר, כעוס-משהו, שאני הרי יודעת כמה הוא "סולד מניירות מבולגנים, יהיו אשר יהיו". לא אחת עמדה על קצה לשוני השאלה מדוע שלח אותי בכלל לארכיון. למה ציפה מן החיפוש שביקש ממני לעשות למענו. לא מצאתי את העוז להגות את השאלה בקול. אולי כי באותו רגע כבר חשתי שאין להפריד בין השניים: בין הרצון למצוא הסבר לבין הפחד מפני מה שעלול להתגלות.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה