להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרים לנוער    סדרת ספטימוס היפ   מעופ (מעוף) - ספטימוס היפ - ספר שני

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 85.00 ש"ח
המחיר באתר: 59.5 ש"ח

./covers/1429_120.jpg1429

מעופ (מעוף) - ספטימוס היפ - ספר שני

מעופ (מעוף) - ספטימוס היפ - ספר שני


59.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

מעופ (מעוף) - ספטימוס היפ - ספר שני | אנג'י סייג'

השנה הקודמת: לֵיל סעודת החניך

לילה עכשיו בביצות מָרַאם. ירח מלא זורח על המים השחורים ומאיר את הדברים הליליים הרוחשים בענייניהם. הס הושלך באוויר, והוא מוּפר מדי פעם בבִעבועי וגִרגורי המַדמֵינוֹק, כשהיצורים שחיים תחתיו עושים את דרכם לסעודה. ספינה אדירה, עם צוות שלם של מלחים, טבעה לתוך המַדמֵינוֹק והדברים רעבים. אבל כדי לזכות בשיירים יהיה עליהם להיאבק בצִיקָנֵי המַדמֵינוֹק. מדי פעם מעלה בועה של גז משהו מתוך הספינה ומשליכה אותו אל פני המים, וקורות ולוחות גדולים, מכוסים בזפת שחורה וסמיכה, צפים על פני המַדמֵינוֹק.

שעת לילה בביצות מָרַאם אינה זמן שמתאים לבני-אנוש לשוטט בו בחוץ. אבל במרחק חותר מישהו בסירת קַאנוּ קטנה, בקצב יציב, לעבר הספינה. שׂערו הבהיר המתולתל תלוי ברפיון באוויר הביצה הלח, ועיניו הירוקות הנוקבות נעוצות בכעס בלילה כשהוא ממלמל לעצמו בזעם, מנהל מחדש, שוב ושוב, ויכוח שהיה לו באותו ערב ממש. אבל האם באמת אכפת לו? הוא שואל את עצמו. הוא בדרכו לחיים חדשים, שבהם יכירו בכישוריו ואיש לא ידחק אותו לפינה לטובת איזה אפס שהועלה לגדולה.

כשהוא מתקרב למה שנותר מהספינה - תורן בודד שבולט מתוך המַדמֵינוֹק, ובראשו דגל בלוי עם שורה של שלושה כוכבים שחורים - הוא מנווט את הקַאנוּ לתוך תעלה צרה שתביא אותו היישר אל מרגלות התורן. הוא רועד, לא מקור אלא מתחושת הפחד המרחפת באוויר ומהמחשבה שמתחתיו נח פגר הספינה, שנוּקר ונוּקה על-ידי צִיקָנֵי המַדמֵינוֹק. עכשיו הפסולת מאיטה את התקדמותו. הוא דוחף את הקַאנוּ הלאה עד שלפתע הוא נאלץ לעצור. משהו מתחת למים חוסם את דרכו. הוא מציץ לתוך הרפש העכור ובהתחלה לא רואה דבר, ואז... הוא רואה משהו מתחתיו, לבן כקרח באור הירח. זה זז. נע במים. ולפתע שלד, שקורצף בשיני הצִיקָנִים, מפלח את פני המים ומרסס עננה של רקב שחור על היושב בקַאנוּ.

האיש הרועד בתערובת של פחד והתרגשות מאפשר לשלד לעלות אל הסירה ולהתמקם לידו, כך שברכיו החדות נתקעות בגבו. כי לפי הטבעות שעדיין נעוצות על עצמות האצבעות הוא יודע שזה מה שבא למצוא. שלדו של דוםדניאל עצמו, המכשף הרע, קוסם-על שאין כמותו ולדעתו של האיש בקַאנוּ, קוסם העולה בהרבה על כל אלה שפגש עד כה. ובייחוד על זה שאיתו נאלץ להשתתף זה עתה בסעודת החניך.

משיט הקַאנוּ עושה הסכם עם השלד. הוא יעשה כל מה שביכולתו כדי להחזיר אותו לחיים ולאפשר לו לתפוס מחדש את מקומו הראוי במגדל הקוסמים. וזאת רק אם השלד יקבל אותו כחניכו.

ובהִנהוּן גולגולת גְרוּמָה השלד מאשר את ההסכם.

הקַאנוּ ממשיכה במסעה, מכוּוֶנֶת בחוסר סבלנות כלשהו על-ידי אצבעו הגרומה של השלד הנתקעת בגבו של החותר. לבסוף הם מגיעים לקצה הביצה, שם מטפס השלד אל מחוץ לקַאנוּ ומוליך את הצעיר הגבוה, בהיר השיער, אל תוך המקום החשוף והעגמומי ביותר שבו היה מימיו. כשהצעיר עוקב אחרי צעדיו המשקשקים של השלד בנוף השומם, המחשבה על מה שהותיר מאחור חולפת לרגע במוחו. אבל רק לרגע, כי עכשיו אלה חיים חדשים והוא עוד יַראה לכולם, ואז הם יצטערו. בעיקר כשהוא יהיה לקוסם-העל.

פרק ראשון: עכבישים
ספְּטִימוּס הִיפּ הפיל שישה עכבישים לתוך צנצנת, הבריג את המכסה בחוזקה והניח אותם מחוץ לדלת. הוא הרים את המטאטא והמשיך לטאטא את ספריית הפירמידה.

הספרייה היתה צפופה ואפֵלה. כמה נרות עבים, רוחשים ומתפצפצים, האירו אותה וריחה היה משונה. תערובת של קטורת, נייר עַבֵש ועור מעוּפָּש. סֶפְּטִימוּס אהב אותה. זה היה מקום כַּשוּפ, ממש בראשו של מגדל הקוסמים, חבוי עמוק בתוך הפירמידה הזהובה שבראש המגדל. בחוץ הבהיק הזהב הרקוע של הפירמידה באור השמש המוקדמת.

אחרי שגמר לטאטא עשה סֶפְּטִימוּס את דרכו לאִטו לאורך המדפים, והִמהם לעצמו בחדווה כשסידר את ספרי הכישופ, מגילות הקלף והלחשים שקוסמת-העל, מַרסִיָה אוֹבֶרְסְטְרֶנְד, השאירה כרגיל בערבוביה חסרת סדר. רוב הילדים שגילם אחת-עשרה וחצי היו מעדיפים להיות בחוץ בבוקר הקֵיצי הבהיר, אבל סֶפְּטִימוּס היה במקום שבו רצה להיות. היו לו די והותר בקרים קיציים - וגם חורפיים - בחוץ בעשר השנים הראשונות של חייו כנער 412, חייל בצבא הנוער.

בתור החניך של קוסמת-העל היה על סֶפְּטִימוּס לסדר את הספרייה בכל בוקר. ובכל בוקר מצא דבר חדש ומלהיב. לעִתים קרובות היה זה משהו שמַרסִיָה השאירה בחוץ במיוחד בשבילו. אולי איזה קסם שבו נתקלה מאוחר בלילה וחשבה שהוא עשוי לעניין אותו, או ספר לחשים ישן עם פינות מקופלות לסימוּן שלקחה מאחד המדפים הסמויים. אבל היום נראה לסֶפְּטִימוּס שמצא משהו בעצמו.

זה היה תקוע תחת פמוט נחושת כבד ונראה קצת מגעיל. לא מסוג הדברים שמַרסִיָה אוֹבֶרְסְטְרֶנְד היתה רוצה לטנף בהם את ידיה. בזהירות רבה הוא תלש את הריבוע החום הדביק מתחתית הפמוט ושם אותו בכף-ידו. סֶפְּטִימוּס בחן את המציאה והתחיל להתלהב. הוא היה בטוח שזה קסם טעם. הריבוע העבה והחום נראה כמו חתיכת שוקולד ישנה. היה לו ריח של חתיכת שוקולד ישנה והוא היה בטוח למדי שגם טעמו יהיה כשל חתיכת שוקולד ישנה, אם כי הוא לא התכוון להסתכן בטעימה. זה עלול להיות קסם רעל שנפל מהקופסה הגדולה עם התווית: רעלים, מיני ארס ולחשי זדון בסיסיים, שמתנדנדת על המדף מעל.

סֶפְּטִימוּס הוציא זכוכית מַגְבֶּרֶת קטנה מחגורת החניך שלו ואחז בה כך שיוכל לקרוא את הכיתוב הדק הלבן שהתפתל על הריבוע. הכיתוב היה:

קח אותי, נעֵר אותי
ואכין לך:
טשוֹקוֹלָטְל קֶצַאלְקוֹאָטְל

סֶפְּטִימוּס חייך. הוא צדק. ולא פלא, כך קרה בדרך-כלל בכל מה שקשור לתחום הכישופ. זה היה קסם טעם ואפילו טוב מזה, זה היה קסם טעם של שוקולד. סֶפְּטִימוּס ידע בדיוק למי הוא רוצה לתת אותו. הוא חייך לעצמו ושמט את הקסם אל כיסו.

סֶפְּטִימוּס כמעט גמר את עבודתו בספרייה. הוא טיפס בסולם לסדר את המדף האחרון ולפתע מצא את עצמו עין בעין מול העכביש הגדול והשעיר ביותר שראה מימיו. סֶפְּטִימוּס בלע את רוקו. אם מַרסִיָה לא היתה עומדת על כך שיסלק מהספרייה כל עכביש שימצא, הוא היה שמח לעזוב את העכביש המסוים הזה במנוחה. הוא היה בטוח ששמונה עיניו החרוזיות של העכביש מנסות לנצח אותו בקרב מבטים וגם רגליו הארוכות והשעירות לא מצאו חן בעיניו. למעשה, כל שמונה הרגליים נראו כאילו הן מתכננות לרוץ במעלה שרוולו אם לא ימהר לתפוס את העכביש.

במהירות הבָּזָק היה העכביש בידו של סֶפְּטִימוּס. היצור התפתל בכעס באצבעותיו המאובקות וניסה לתפוס אותן ברגליו החזקות להפתיע. אבל סֶפְּטִימוּס אחז בו בחוזקה. כשמיהר לרדת בסולם הוא עבר ליד האשנב הקטן שהוביל לגג הזהוב של הפירמידה. ברגע שהגיע לתחתית הסולם נשך העכביש את הצד הפנימי של אגודלו.

"אַיי!" ייבב סֶפְּטִימוּס.

הוא אחז בצנצנת העכבישים, פתח את המכסה בסיבוב ביד אחת והשליך את היצור פנימה, מה שהחריד מאוד את העכבישים שכבר היו שם. ואז, כשאגודלו כבר התחיל לפעום בכאב, סובב סֶפְּטִימוּס חזרה את המכסה וסגר אותו חזק ככל יכולתו. הוא נזהר לא להפיל את הצנצנת, שבה כבר החלו שישה עכבישים קטנים לברוח סביב-סביב מאחד גדול ושעיר. סֶפְּטִימוּס יצא וירד מהר בגרם צר ומתפתל של מדרגות אבן, שירד מהספרייה אל מגוריה של קוסמת-העל, הגברת מַרסִיָה אוֹבֶרְסְטְרֶנְד.

סֶפְּטִימוּס עבר מהר ליד דלת הארגמן והזהב הנפתחת אל חדר השינה של מַרסִיָה ועל פני חדרו שלו, רץ במורד כמה מדרגות נוספות ופנה אל חדר שיקויים קטן, ליד חדר העבודה של מַרסִיָה. הוא הניח את צנצנת העכבישים והסתכל באגודלו. זה לא היה מחזה נאה. הוא שינה את צבעו לאדום עמוק וכמה כתמים כחולים מעניינים החלו להופיע על ידו. זה גם כאב מאוד. סֶפְּטִימוּס פתח את ארון התרופות בידו הבריאה ומצא שפופרת של צָרִי עכבישים. הוא סחט את כל תוכנה אל אגודלו. לא נראה שזה הועיל במשהו. למעשה, נראה שהמצב רק הורע. סֶפְּטִימוּס בהה באגודלו שהתנפח כמו בלון. ההרגשה היתה שהוא עומד להתפוצץ.

מַרסִיָה אוֹבֶרְסְטְרֶנְד, שסֶפְּטִימוּס היה החניך שלה שנה וחצי כמעט, מצאה את העכבישים מחכים לה בחזרתה עטורת הניצחון אל מגדל הקוסמים אחרי שהדיחה את בעל האובהרשע, דוֹםדניאל, מכהונתו השנייה הקצרה כקוסם-העל. מַרסִיָה ניקתה את המגדל לחלוטין מהכישופ האפל שלו והחזירה את הכישופ אל מגדל הקוסמים. אבל היא לא הצליחה להיפטר מהעכבישים. זה הטריד אותה מאחר שידעה, כי עכבישים הם סימן בדוק לכך שהכישופ האפל עדיין שורץ במגדל.

בהתחלה, כשמַרסִיָה רק חזרה למגדל, היא היתה עסוקה מכדי להבין שמשהו אינו כשורה - חוץ מהעכבישים. בפעם הראשונה היה לה חניך שציפה להתייחסותה. היה עליה לדאוג לבני משפחת היפ, שגרו עכשיו בארמון, והיה עליה למיין חבורה של קוסמים פשוטים ולשכן אותם מחדש במגדל. אבל בעת שהקיץ הראשון של סֶפְּטִימוּס במגדל הקוסמים הלך והתארך, החלה מַרסִיָה להבחין מזווית עינה באופל ההולך בעקבותיה. בהתחלה חשבה שהיא מדמיינת. כי בכל פעם שהביטה לאחור ובדקה היטב לא היה שם דבר נראה לעין. רק אחרי שאַלתֶר מֶלָה, רוחו של מי שהיה המחנך הזקן של מַרסִיָה וקוסם-על, סיפר לה שגם הוא הבחין במשהו דומה, ידעה מַרסִיָה שהיא לא מדמיינת. צל אפל עוקב אחריה.

וכך, בשנה האחרונה, חלק אחר חלק, עסקה מַרסִיָה בבניית כָּלִיא-צֵל, שהרכבתו כבר כמעט נשלמה. הוא ניצב בפינת החדר, סבך של מוטות שחורים מבהיקים, שנוצר מהסַגְסוֹגֶת המיוחדת של פרופסור וִיזַל וַאן קְלַאמְפְּף. ערפל שחור מוזר שיחק סביב מוטות הכליא-צל ומדי פעם דילגו ביניהם הבזקים של אור כתום. אבל סוף-סוף הכליא-צל כמעט גמור ובקרוב תוכל מַרסִיָה להיכנס לתוכו כשהצל בעקבותיה, לצאת חזרה, ולהשאיר את הצל מאחור. מַרסִיָה קיוותה שזה יהיה סופו של האופל במגדל.

כשסֶפְּטִימוּס בהה באגודל, שעכשיו כבר הגיע לכפליים מגודלו הטבעי ולבש צבע ארגמני מבחיל, הוא שמע את דלת חדר העבודה של מַרסִיָה נפתחת.

"אני יוצאת, סֶפְּטִימוּס," אמרה מַרסִיָה בנחישות. "אני צריכה ללכת לאסוף חלק נוסף של הכליא-צל. אמרתי לוִויזַל הזקן שאגיע הבוקר. זו החתיכה האחרונה כמעט. אחר-כך נצטרך לאסוף רק את הבֶּלֶם, סֶפְּטִימוּס, ונוכל לומר לצל שלום ולא להתראות."

"איי," גנח סֶפְּטִימוּס.

מַרסִיָה הציצה בחשדנות מאחורי הדלת. "ומה אתה עושה בחדר השיקויים?" שאלה בזעף ואז הבחינה בידו של סֶפְּטִימוּס. "אלוהים אדירים, מה קרה? שוב נכווית כשעשית את קסם האש? אני לא רוצה לחזור ולראות פה תוכים חרוכים, סֶפְּטִימוּס. הריח מבחיל וזה גם לא הוגן כלפי התוכים."

"איי, זאת היתה טעות," מִלמל סֶפְּטִימוּס. "התכוונתי להפעיל את קסם ציפור האש. זה יכול לקרות לכל אחד. איי... חטפתי עקיצה."

מַרסִיָה נכנסה וסֶפְּטִימוּס ראה מאחוריה עכירות כלשהי באוויר, כשהצל עקב אחריה לתוך חדר השיקויים. מַרסִיָה רכנה וכמעט עטפה את סֶפְּטִימוּס בגלימת הארגמן שלה כשבדקה מקרוב את אגודלו. מַרסִיָה היתה אישה גבוהה, עם שיער שחור ארוך ומתולתל ועיניים ירוקות נוקבות, כאלה שמופיעות תמיד אצל מי שניחנו כישופ לאחר שנחשפו אליו. גם לסֶפְּטִימוּס היו אותן עיניים ירוקות, שהיו אפורות לפני שפגש את מַרסִיָה אוֹבֶרְסְטְרֶנְד. כמו כל קוסמי-העלשחיו במגדל הקוסמים לפניה, ענדה מַרסִיָה על צווארה את קמיע אַקְהוּ העשוי זהב ואבן לַאפִּיס כחולה-כהה.

היא לבשה טוניקת משי בצבע ארגמן-כהה, שהיתה חגורה בחגורת הזהב והפלטינה של קוסמי-העל, וגלימת כישופ ארגמנית. היא גם נעלה זוג נעלי פיתון ארגמניות, שבאותו בוקר נבחרו בקפידה מתוך שורה של כמאה נעלי פיתון זהות כמעט, שאותן דאגה לאגור מאז שובה אל מגדל הקוסמים. סֶפְּטִימוּס נעל, כרגיל, את זוג נעלי העור החומות היחיד שלו. סֶפְּטִימוּס אהב את הנעליים שלו ואף-על-פי שמַרסִיָה הציעה לא פעם להשיג לו חדשות, שיוכנו במיוחד בשבילו מעור פיתון בגוֹן הספיר, ויתאימו לגלימת החניך הירוקה שלו, הוא סירב. מַרסִיָה לא הצליחה להבין למה.

"זאת נשיכה של עכביש," אמרה מַרסִיָה ואחזה באגודלו.
"איי!" צרח סֶפְּטִימוּס.
"זה בכלל לא מוצא חן בעיני," מִלמלה מַרסִיָה.

וזה גם לא מצא חן בעיני סֶפְּטִימוּס. צבעו של האגודל היה עתה ארגמן-כהה. אצבעותיו נראו כמו חמש נקניקיות נעוצות בכדורגל, והוא חש שכאבים חדים נורים במעלה זרועו לעבר לִבּוֹ. סֶפְּטִימוּס התנדנד קלות.

"שב, שב," אמר מַרסִיָה בבהילות, השליכה כמה ניירות מעל כיסא קטן והוליכה אליו את סֶפְּטִימוּס. היא מיהרה להוציא בקבוקון מארון התרופות. על התווית היה כתוב ארס עכבישים והוא הכיל נוזל ירוק עכור. מַרסִיָה לקחה צינורית זכוכית ארוכה ודקה משוּרה של כלים רפואיים מפחידים למראה, שנחו תחת מכסה הארון כמו כלי אוכל מוזרים בסל של פיקניק. היא הצמידה את שפתיה אל הצינורית וינקה את הנוזל בזהירות רבה, כדי ששום טיפה ממנו לא תגיע אל פיה. סֶפְּטִימוּס משך את ידו מאחיזתה של מַרסִיָה. "זה רעל!" מחה.

"בעקיצה הזאת יש אופל," אמרה מַרסִיָה, הניחה את אצבעה על הקצה העליון של הצינורית המלאה בארס והרחיקה אותה בזהירות מגלימתה. "וצָרִי עכבישים רק מחריף את המצב. לפעמים צריך להשתמש בארס כדי להילחם בארס. סמוך עלי."

סֶפְּטִימוּס אכן סמך על מַרסִיָה. למעשה הוא נתן בה אמון יותר מבכל אדם אחר. הוא החזיר אליה את אגודלו ועצם את עיניו כשמַרסִיָה טִפטפה ארס עכבישים לתוך הפצע ומִלמלה משהו שנשמע לסֶפְּטִימוּס כמו לחש הֲסָרָה. כשעשתה זאת שכך הכאב במעלה זרועו, הסחרחורת חלפה והוא החל לחשוב שאולי אגודלו כבר לא עומד להתפוצץ.

מַרסִיָה החזירה הכול בנחת אל ארון התרופות ואחר-כך בדקה את החניך שלה. לא במפתיע, הוא נראה חיוור. מַרסִיָה חשבה שהיא מעבידה אותו קשה מדי. יום בחוץ, באור השמש הקיצית, עשוי להועיל לו. ובעצם, היא גם לא רצתה שאִמוֹ, שֶׂרָה היפּ, תבוא לביקור חוזר.

מַרסִיָה עוד לא שכחה את ביקורה האחרון של שרה היפּ, זמן לא רב לאחר שסֶפְּטִימוּס הִתמנה לחניך שלה. ביום ראשון אחד, בשעת בוקר, שמעה מַרסִיָה דפיקות חזקות על הדלת. היא ניגשה לפתוח אותה ומצאה מולה את שרה היפּ, בחברת קהל של קוסמים מהקומה שמתחת, שכולם באו לברר מה פשר הרעש. איש לא העז להלום כך על דלתה של קוסמת-העל.

לפליאתו הרבה של קהל הנאספים דרשה שרה בתקיפות ממַרסִיָה לעזוב את הבן שלה לנפשו. "סֶפְּטִימוּס שלי ואני הופרדנו לעשר השנים הראשונות של חייו," אמרה שרה בלהט. "וגברת מַרסִיָה, אני לא מתכוונת לראות אותו מעט כל-כך בעשר השנים הבאות. כך שאודה לך אם תאפשרי לילד לבוא היום הביתה ליום ההולדת של אביו."

למגינת לִבָּה הרבה של מַרסִיָה, הקוסמים מסביב קיבלו את הדברים במחיאות כפיים פה ושם. נאומה של שרה הפליא גם את מַרסִיָה וגם את סֶפְּטִימוּס. את מַרסִיָה מאחר שאף אחד לא דיבר אליה כך מעולם. אף אחד! ואת סֶפְּטִימוּס, מאחר שהוא לא העלה בדעתו שזה מה שאמהוֹת עושות, אם כי זה מצא חן בעיניו.

הדבר האחרון שמַרסִיָה רצתה היה ביקור חוזר של שרה. "לך, לך עכשיו," אמרה, וכמעט ציפתה ששרה היפּ תופיע ותדרוש לדעת למה סֶפְּטִימוּס חיוור כל-כך. "הגיע הזמן שתבלה עם המשפחה שלך. וכשתהיה שם, תזכיר בבקשה לאמא שלך שעליה לדאוג לכך שגֵ'נָה תצא מחר אל דודה זֶלדָה לביקור אמצע הקיץ אצל הדרקונית. אילו זה היה תלוי בי היא היתה יוצאת לדרך כבר לפני יומיים, אבל שרה תמיד מתעקשת להשאיר הכול לרגע האחרון. נתראה בלילה, סֶפְּטִימוּס. בחצות לכל המאוחר. ודרך אגב, קסם השוקולד הוא שלך במתנה."

"אה, תודה," חייך סֶפְּטִימוּס. "אבל אני כבר בסדר, באמת. אני לא צריך יום חופש."

"אתה צריך ועוד איך," אמרה לו מַרסִיָה. "לך מפה. צא לדרך."

ספטימוס נאלץ לחייך. אולי יום חופש הוא לא רעיון גרוע כל-כך. הוא יוכל לראות את גֵ'נָה לפני שתצא לדרך אל ספינת הדרקון ולתת לה את קסם השוקולד.

"טוב, שיהיה," אמר. "אחזור עד חצות הלילה."

סֶפְּטִימוּס פנה אל דלת הארגמן הכבדה, שזיהתה את החניך של מַרסִיָה ופתחה את עצמה לרווחה כשהתקרב.

"הֵיי!" צעקה מַרסִיָה אחריו. "שכחת את העכבישים!"

"אוּף," מִלמל סֶפְּטִימוּס.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה